לוזובה
ב1926- ישבו בלוזובה 1,453 יהודים. עם פלישת הצבא הגרמני-רומני ברה הלק מיהודי המקום. הנותרים נהרגו בטבח שערכו הכובשים בימים הראשונים לאחר הכיבוש.
בסתיו 1941 הועברה ממוגילב ל-לוזובה קבוצה בת 40-30 יהודים, יוצאי צ'ורנאוץ . קבוצה שנייה, בת 100 מגורשים, הובאה לכפר ביוני 1942, ובה חלק מן היהודים שרוכזו בתהילה ב-שארגורוד ופוזרו לאחר מכן בין כפרים שבנפה. מוצאם היה מבוקובינה, מבאסאראביה וממחוז דורוהי .(Dorohoi) היו אלה משפחות שלמות: גברים נשים וילדים.
המגורשים השתכנו בבתיהם של נוצרים מקומיים תמורת שכר דירה.
מדי פעם בפעם הוציאו הז'אנדארמים מגורשים מבתי האיכרים ושלחום לעבודות כפייה בסביבה ובמקומות רחוקים יותר. חלק מהם עבד מספר חודשים באדמות כבול ב-נסטרווארקה .(Nestervarca)
יחד עם זאת הורשו לעבוד אצל איכרי המקום. בעלי מקצוע, שלמקצועם היה ביקוש בכפר, התפרנסו ממנו, אולם הדבר עלה בידי מועטים בלבד. מספר נשים קיימו את בני משפאתן מעבודות סריגה. אך רוב רובם של המגורשים היו ללא מקור פרנסה.  מהם שחיורו על הפתחים, ומהם שגוועו מרעב.
בחודשי החורף הפילה מגפת טיפוס הבהרות קרבנות רבים, כי החולים לא קיבלו טיפול רפואי כלשהו.
יחס האוכלוסייה הנוצרית אל היהודים המגורשים היה תקין. בין האיכרים היו שעזרו ליהודים והפרישו מעט אוכל לאלה שחיזרו על פתחיהם, אולם בזמן המגפה הרחיקו אוקראינים אחדים את דייריהם היהודיים מבתיהם מחמת חשש להידבקות.
לא הוקם גיטו במקום זה, ולא היה בו ועד יהודי. ביהודים, שרוכזו בלוזובה, טיפל הוועד  היהודי בשארגורוד  ששיגר להם מזמן לזמן עזרה בצורת בגדים. כן עברו חילופי המכתבים עם קרוביהם דרך הוועד ב-שארגורוד.
בכפר לא היו תנאים לחיי תרבות או דת. המגורשים התפללו בבתיהם ושמרו רק את החגים החשובים ביותר. את מתיהם קברו בבית העלמין ב-שארגורוד.
שליחי ועדת העזרה בבוקארשט מנו במארס 1943 ב-לוזובה 104 יהודים. לפי נתוני הז'אנדארמריה היו בספטמבר 1943
ב-לוזובה 31 יהודים בלבד, מהם 27 יוצאי בוקובינה ו4- מבאסאראביה.
במארס 1944 כבש הצבא האדום את המקום וגייס אחדים מן המגורשים לשורותיו.