לוצ'ינץ

לוצ'ינץ (Luchinets)
אוקראינית: ‘Luchynets
מקום לפני המלחמה: עיירה בנפת קופייגורוד (Kopaigorod), מחוז ויניצה (Vinnitsa), ברה"מ/אוקראינה
מקום בזמן המלחמה: טרנסניסטריה, רומניה
באמצע שנות העשרים של המאה העשרים התגוררו בלוצ'ינץ כ-700 יהודים, ובעיירה פעל בית ספר ביידיש.

לוצ'ינץ נכבשה בידי הגרמנים באמצע יולי 1941, וב-1 בספטמבר 1941 נכללה בתחום טרנסניסטריה שבשלטון רומניה. בסתיו 1941 הועברו ללוצ'ינץ כ-3,500 מגורשים יהודים מבסרביה (Bessarabia), מבוקובינה (Bucovina) ומצפון מולדובה. כעבור כמה חודשים הועברו לעיירה עוד כמה אלפי מגורשים, ומספר היהודים בה הגיע ל-7,000-6,500. רבים מהמגורשים שוכנו במגורים משותפים שאולתרו בבתי כנסת, ברפתות ובבתים עזובים. אזור השוק, שבו התגוררו היהודים, הוכרז גטו והוקף בגדר תיל, ועל תושביו נאסר לצאת ממנו ללא אישור. מגורשים אמידים השיגו בעזרת שוחד אישור לגור מחוץ לגטו, אך לאחר חודשים אחדים הועברו גם הם אל הגטו. בחורף 1941/42 מתו יהודים רבים בגלל הקור ובגלל מגפת טיפוס שפרצה בגטו. שיעור התמותה בלוצ'ינץ היה מהגבוהים ביותר בטרנסניסטריה. >
בתחילת קיומו של הגטו הוקם בו ועד, אך הוא לא היה פעיל. ועד חדש שהוקם באביב 1942 התאמץ לשפר את תנאי המחיה בגטו. בין היתר הקים הוועד בית תמחוי והצליח לקיימו עד נובמבר 1942. עם הגעתה של עזרה מבוקרשט במהלך 1943 חידש בית התמחוי את פעילותו, ובגטו נוסדו גם בית חולים, מרפאה, בית מרקחת ובית יתומים. מפעם לפעם שולחו קבוצות מתושבי הגטו לעבודת כפייה, ורבים מהם מתו בה. למרות האיסור לצאת מהגטו בלי אישור, עבדו מגורשים רבים (שלמדו את השפה האוקראינית) אצל אוקראינים בעבודות חקלאות.
קרוב לוודאי שלגטו לוצ'ינץ הגיעו יהודים רבים גם ממקומות אחרים באוקראינה. לפי נתוני ועד העזרה בבוקרשט, במרס 1943 היו בו 1,162 יהודים מקומיים ו-1,307 מגורשים.  לוצ'ינץ שוחררה במרס 1944. בצילום: קבר אחים של יהודים שנרצחו במקום

מקור: יד ושם

לוצ'ינץ (ברומנית: ,Lucine עיירה במחוז מוגילב (Moghilev) נפת קופייגורוד .(copaigoroa) כ35- ק"מ מעיר-המחוז.
בשנת 1926 היו במקום 667 יהודים שהיוו את רוב האוכלוסייה הכללית.
בסתיו 1941 הובאו  ללוצ'ינץ כ3,500-  מגורשים מבאסאראביה, מבוקובינה  הדרומית  והצפונית וממחוו דורוהוי  (מולדובה הצפונית) שהגיעו אליה דרך מחנה המעבר שבמוגילב.
חודשים מספר לאחר מכן, כשמגפת טיפוס הבהרות כבר היתה בשיאה, הגיעו למקום מגורשים נוספים, ששהו לפני כן במקומות אתרים ; נאזארינץ ,(Nazarineti) וינדיצ'ן (Vindiceni) ליצ'ינצ'יק (Lucincic) ובו" מספר המגור-שים עלה עד ל7000-6,500- נפשות.

היהודים המקומיים. 
בהגיע המגורשים נותרו עדיין בעיירה כ400- משפחות יהודיות שהתגוררו בשכונה מיוחדת, בה גרו גם מספר משפחות לא יהודיות. כ100- בתים, קטנים ודלים מאוד, היו מסודרים בעיגול מסביב לשוק (Bazar) האוקראיני. השטת הוכרז כגיטו והוקף בגדר תיל.  המגורונים שוכנו כ30-25- נפשות בכל בית יהודי שבמקום, והיהודים האוקראיניים קיבלו אותם בסבר פנים יפות. אלה שלא מצאו מקום בדירות, הוכנסו למקומות דיור משותפים שהוקמו בבתי כנסת, רפתות, בתים עזובים, כ60-80 נפשות בכל מקום.

תנאי החיים.
המגורשים האמידים יותר קיבלו תחילה רשיון מטעם ראש העיירה לגור מחוץ לגיטו אצלהאוקראינים, להם שילמו בבגדים או בחפצים את שכר הדירה לחודש. אולם כעבור זמן מה גירשו השוטרים האוקראיניים גם אותם לתוך הגיטו הגדוש עד אפס מקום, בו עשתה המגפה שמות באנשים.
אחוז התמותה במגפות גדל עוד יותר בחורף השני, אבל רוב האנשים נספו כתוצאה מן הרעב והקור. באחד ממקומות הדיור המשותפים, בית עזוב, בו התגוררו ביחד למעלה מ60- מגורשים – הולים, מזי רעב ושורצי כינים נפטרו כמעט כולם. הז'אנדארמים הרומניים הבעירו את הבית על מתיו. בניין זה כונה "בית המוות".
העוני הלך וגדל, עשרות יתומים ערומים ורועדים מקור היו משוטטים ברחובות וחוזרים על הפתחים. רגליהם עטופות סמרטוטים וראשיהם מכוסים שקים. רבים מהם שוב לא יכלו להלך והיו מדדים על שני מקלות. בהיותם נושאי מחלות היו האנשים מגרשים אותם מפתח בתיהם.
בכל זאת מספרים הניצולים על זוג יהודים, בני משפחת לינדרן אשר ללא אמצעים כספיים, היו אוספים אצלם את היתומים, רוחצים ומאכילים אותם מן המעט שהיה להם. אפילו לאחר שנפטר הרש לינדרן מטיפוס הבהרות בו לקה עת טיפל בילד חולה, המשיכה אשתו בפעולתה ועזרה לאלה שנשארו ללא הורים.
שני משלוחים ממגורשי לוצ'ינץ נשלחו על ידי השלטונות לקולחוזים העזובים אשר בסביבת העיירה. שם גוועו כולם ברעב.
כמה ממגורשי לוצ'ינץ התפרנסו בסחרם בגפרורים, סיגריות וכו' בכפרים הממשים. אמנם נאסר עליהם לצאת מהגיטו, אולם האנשים סיכנו את חייהם על מנת להתפרנס, והאיכרים מצדם הסתירו אותם בבתיהם, כאשר נרדפו על ידי הז'אנדארמים. אלה שנתפסו, נורו במקום. כך למשל הרג ראש תחנת הז'אנדארמים אב, אם וילד אשר אספו עצים ביער הסמוך. אחדים מבין המגורשים – בעיקר נשים למדו את השפה האוקראינית, וכך הסתננו בקלות יתר אל בין האיכרים. המגורשים עבדו אצל האוקראינים בכל עבודות החקלאות, הנשים סרגו עבור האיכרות גרביים וכפפות, אשר היה עליהן למסור לצבא. תמורת עבודתם קיבלו צורכי מזון מן האיכרים.
הפיקוח על הגיטו והשמירה עליו היו נתונים בידי התחנה המקומית של הז'אנדארמים הרומניים. היהודים הוכרחו להתייצב למיפקד בכל יום, גם בקור הגדול ביותר – והמתינו שעות רבות ערומים ויחפים בשטח בו חויבו להתאסף.

הוועד היהודי שהוקם בתחילה בלוצ'ינץ, לא השכיל לארגן את חיי המגורשים. מספר המתים בגיטו הגיע לאחוז גבוה מאוד, בין הגבוהים ביותר בטראנסניסטריה. אולם לאחר החורף הראשון הורכב ועד חדש, שהתאמץ לשפר את חיי היהודים. היושב ראש של ועד זה יסד מכספו תמחוי לילדים ולזקנים, אך הצליח לקיימו רק עד נובמבר 1942.
כשהתחיל להגיע הסיוע מוועדת העזרה ב-בוקארשט, שלה הוועד האזורי ב-מוגילב חלק ממנו גם ליהודי ללוצ'ינץ נוסד בית תמחוי לילדים ולזקנים, אולם לא היה בו כדי להשביע את רעבונם של הנצרכים. בית התמחוי נפתה מחדש,  והוועד יסד גם בית חולים ובו 16 מיטות ו5- רופאים, מרפאה, בית מרקחת ובית יתומים. 116 יתומים, מהם 50 יתומים מאב ואם, אושפזו בו וקיבלו טיפול מסור תחת הנהגתו של ד"ר לקר  מצ'רנאוץ והודות לו ניצלו ילדים רבים.

עבודת כפייה.
בסתני 1942 עבדו 100 ממגורשי ללוצ'ינץ בעבודת כפייה ביער צ'יובוטארקה סמוך לעיר קריז'ופול, הם חזרו ללוצ'ינץ מזי רעב,
קפואים וחולים. באותה קבוצה נמצאו גם ילדים בגיל 15-14.
בקיץ 1943 הודיעו ליהודים להתייצב במיפקדה, כדי להסדיר שם את החזרתם לרומניה' משהתאספו כולם, שולחו הגברים לעבודת כפייה ב-נסטרווארקה ,Nestervarca מחוז טולצין, בבורות הכבול. שם נשארו עד החורף.
באפריל של אותה שנה נשלחו יהודים מלוצ'ינץ גם לטריהאטי שעל גדות נהר בוג. שם עבדו בהקמת גשר תחת פיקוד גרמני. הניצולים חזרו ללוצ'ינץ בתחילת חורף 1944.
המגורשים בגיטו זה סבלו יותר מאשר במקומות אחרים, מכיוון שבתחילה הסרה הנהלה טובה, ולא היתה בהם רוח של ליכוד אשר סייעה למגורשים בגיטאות אחרים. מעריכים כי בלוצ'ינץ נספו כשלושה רבעים מל האנשים.
לפי נתונים סטאטיסטיים של ועדת העזרה ב-בוקארשט נמצאו במקום בדצמבר 1942 2,360 מגורשים, ומלבדם 1,200 יהודים מקומיים. במארס 1943 ירד מספר המגורשים ל1,307- וזה של המקומיים ל1,162-, ובספטמבר של אותה שנה מנתה הז'אנדארמריה הרומנית 1,092 מגורשים, מהם 830 מבוקובינה ו177- מבאסאראביה ו85- יוצאי מחוז דורוהוי ,(Dorohoi) אשר הוחזרו בסוף דצמבר 1943 למקומותיהם.

השחרור.
ב
מארס 1944 נכנסו הסובייטים ללוצ'ינץ. חלק מן המגורשים גויסו לצבא האדום ; מהם, למעלה מ-100 יהודי באסאראביה ו-צ'רנאוץ נהרגו בהפצצות בעיר בריאנסק .(Briansk) שאר היהודים שנותרו בלוצ'ינץ היו כה תשושים, עד שרק כעבור חודשים רבים היו מסוגלים לצאת לדרך על מנת לשוב לבתיהם.

מרים מספרת על לוצ'ינץ החל מ 8.25 ד'