אוֹבּוֹדוֹבְקָה

אובודובקה (Obodovka)
אוקראינית: Obodivka
מקום לפני המלחמה: עיירת נפה במחוז ויניצה (Vinnitsa), ברה"מ/אוקראינה
מקום בזמן המלחמה: טרנסניסטריה, רומניה

תחילת המאה העשרים התגוררו באובודובקה יותר מ-1,500 יהודים – כשליש מכלל תושביה. במאי 1919, בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918), נרצחו כ-250 גברים יהודים בפוגרום שעשתה בעיירה כנופיה אוקראינית. בעקבות הפוגרום עזבו יהודים רבים את אובודובקה, ובין שתי מלחמות העולם ישבו בה כ-500 יהודים. רובם עסקו במלאכה, ועד סוף שנות העשרים גם במסחר. מעטים מהם עסקו גם בחקלאות. בימי השלטון הסובייטי פעלו בעיירה בית ספר ביידיש וכן בית כנסת.

הגרמנים כבשו את אובודובקה ב-28 ביולי 1941, אך רוב היהודים הספיקו להימלט עם נסיגת הצבא האדום ונותרו בה רק כ-15 משפחות יהודיות. ב-1 בספטמבר 1941 סופחה העיירה לטרנסניסטריה שבשליטת רומניה. בנובמבר 1941 גורשו לאובודובקה כ-10,000 יהודים מבוקובינה (Bucovina) ומבסרביה (Bessarabia). הרובע היהודי במרכז העיירה הוכרז גטו והוקף גדר תיל. היהודים חויבו לצאת לעבודות בנייה וחקלאות. יהודים רבים שולחו לעבודת כפייה במחנות עבודה גרמניים, ורובם נספו שם. התמותה בגטו הייתה גדולה במיוחד בחורף 1941/42, כאשר מתו שם אלפי יהודים בגלל הצפיפות, הרעב, הקור ותנאי התברואה הירודים ובגלל מגפת טיפוס. ביזמת השלטון הוקמו בגטו אובודובקה ועד יהודי ושירות סדר יהודי. מפעם לפעם הצליח הוועד להכניס לרשימות הפליטים יהודים אוקראינים שנמלטו מהאזור הגרמני, ובכך להפוך את שהייתם בגטו לחוקית. באביב 1942 הקים הוועד בית תמחוי לנזקקים, ולאחר מכן הפעיל בגטו גם בית חולים ובו 12 מיטות. בסתיו 1942 החל להגיע לאובודובקה סיוע של מזון ותרופות מועד העזרה היהודי בבוקרשט. לפי נתוני הוועד בבוקרשט, במרס 1943 נותרו בגטו אובודובקה כ=1,460 יהודים בלבד.

יחידת פרטיזנים שפעלה באזור ב-1943 קיימה קשרים עם תושבי הגטו, ואחד מהם, מאיר פצ'רסקי (Pecherski), השתתף בפעילותה. בפברואר 1944 שדדו חיילים גרמנים ואוקראינים נסוגים את היהודים שנשארו בגטו.

ב-14 במרס 1944 שחרר הצבא הסובייטי את אובודובקה.

מקור: יד ושם

אובודובקה בפנקס הקהילות

אובודובקה (Obodovca), עיירה במחוז באלטה (Balta)
בקרבת הדנייסטר, 40 ק"מ מדרום-מזרח ל-טולצ'ין (Tulcin).

תאריך הכיבוש בידי הצבא הגרמני-רומני: 28 ביולי 1941 .
לאחר כיבוש האזור נקבעה או' לאהד ממקומות הריכוז למגורשים שנשלחו לאחר מכן משם למקומות שונים באזור.
ב16- בנובמבר 1941 הגיעה לעיירה שיירה בת -10,000 12,000 יהודים מבאסאראביה ומבוקובינה שהובאה ממחנה המעבר במארקולשט (Marculestiע"ע).
כשלושה חודשים שירכו האנשים את דרכם ברגל, עד שהגיעו ל אובודובקה. בדרך עונו ונשדדו בידי הז'אנדארמים שליוו אותם.
כעבור כמה ימים הובאו כ1,500- מהם למקומות אחרים במחוז : 070 ל-לוהובה (Luhova). 550 ל-טארקאנובקה (Tarcanovca) וכ200- למולוקנייה.

אכסון המגורשים
הממונה על הנפה, דימיטרו סופיאני (Sofianu(Dimitru ומפקד תחנת הז'אנדארמים ב-א', דורצ'סקי (Dorcescu), לא הרשו למגורשים להתגורר בעיירה, להוציא מעטים ששיחדום. רוב רובם נדחסו לתוך אורוות ודירי חזירים, שבהם גוועו תוך זמן קצר מרעב ומקור, נחלשים מן הטלטול הממושך והמייגע בדרכים. ביניהם היו הרב פרידמאן (Frieaman) ואשתו מ-בוייאן (Boiani) שהתאבדו באחת האורוות הללו.
לאחר שמלאו האורוות אנשים עד אפס מקום בתנאים היגייניים ירודים, פרצה מגפת טיפוס הבהרות שהפילה חללים רבים. עתה אילצו השלטונות את היהודים המקומיים "קלוט את המגורשים בבתיהם.
היהודים המקומיים. כ15- משפחות שנותרו מ ל האוכלוסייה היהודית–.לאחר שיתר היהודים נסוגו יחד עם הצבא הסובייטי או נהרגו בידי חיל הכיבוש — התגוררו בשכונה מיוחדת, בנפרד מן האוכלוסייה הנוצרית. השלטונות הפיצו את השמועה, כי המגורשים מרומניה הינם יהודים .שנענשו. בעקבות שמועה זו נרתעו היהודים המקומיים מלבוא במגע אתם ועזבו את דירותיהם. אולם במהרה נוכחו לדעת, כי הוטעו, וחזרו לבתיהם. סבל המגורשים נגע ללבם, ואף על פי שהיו בעצמם עניים מרודים, הושיטו להם עזרה.

תנאי החיים
השכונה היהודית, שנמצאה במרכז העיירה, הוכרזה בגטו. תנאי הדיור בו היו חמורים : בחדר קטנטן הצטופפו 16-15 נפשות.
בקרבת הגטו היה קיים קולחוז. היהודים מבאסאראביה, שידעו רוסית, חירפו את נפשם ועבדו בקביעות או זמנית בקולחוז ששם יכלו למצוא את מחייתם.
בתחילה התקיימו המגורשים ממכירת בגדיהם, ואחדים מביניהם אף סחרו בבגדים ישנים. אולם "המלאי" אזל מהר, והם החלו לסבול מרעב.
מגפת טיפוס הבהרות לא נבלמה עקב הצפיפות והלכלוך, שבהם היו היהודים נתונים – ובמיוחד אלה שנשארו באורוות – ופשתה ביתר שאת בינואר 1942. הגיטו והאורוות הוכרזו כמקומות נגועים. השטת הוקף גדר תיל, והופקד עליו משמר. שוב לא הורשו האנשים לצאת מן הגיטו, כדי להשיג אוכל, וגוועו, ספק מן המחלה, ספק מרעב.
בעיית המים הייתה לבעיה החמורה ביותר. מחמת פחד מפני המגפה לא הרשו האיכרים, בעלי הבארות, ליהודים לשאוב מהן מים. לכן השתמשו היהודים במי שלג מזוהמים, והמגפה החמירה. המגורשים נספו באלפיהם, והגוויות הושלכו לרחוב בתוך הגיטו, והיו לערמות, כי מפאת הקרה אי-אפשר היה לקבור אותן. כל החורף היו הגוויות טרף לכלבים. רק באפריל נקברו השרידים בשני קברי אחים הקיימים עד היום הזה סמוך לקברי 400 היהודים, קרבנותיו של פטליורא (Petliura) משנת 1918, שעליהם הוקמה מצבה מוקפת חומה.
התארגנות המגורשים החלה עוד בימיו הראשונים של הגיטו, משמינו הז'אנדארמים ועד יהודי שהיה עצמאי למחצה. כן הוקמה בו משטרה יהודית. באביב 1942 הקים הוועד בית תמחוי שבו חולקה פעם ביום מנת מרק חם למחוסרי כול. בסתיו 1942 החלה מגיעה עזרה מוועדת העזרה בבוקארשט, במיוחד תרופות ובגדים. המצב השתפר, וכ300- איש קיבלו אוכל פעמיים ביום. כן הוקם במקום בית חולים, ובו היו 12 מיטות. ועבדו בו ,שישה רופאים.

עבודת כפייה
מפקדת הז'אנדארמים המקומית אילצה את הוועד היהודי לספק לה אנשים לעבודת כפייה. חלק מעובדי הכפייה הועסקו במקום בעבודות שונות, ואילו רבים נשלחו למחנות עבודה במקומות אחרים. כן עבדו, ביולי 1942, 300 יהודים מגטו אובודובקה ב-בירזולה (Birzula. ע"ע), וכמו כן הועסק הלק ניכר מפועלי בית החרושת ללבד ב-באלטא מגטו או'. ב25- ביוני 1943 הוציאו חיילים גרמניים, מלווים כלבים, קבוצה בת 1,560 יהודים מן הגטו והעבירו אותה לטריהאטי (Trihati) ולניקולאייב (Nicolaev) (ע"ע) על יד הבוג, שם הקים ארגון "סוט" (Todt, ע"מ) גשר. כן נשלחו 150 איש ואישה מאובודובקה לנסטרווארקה (Nestervarca, ע"ע) לעבודה באדמת כבול. רק מתי מספר מאלה, שנשלחו למחנות הגרמניים או ל-נסטרווארקה, נותרו בהיים וחזרו.
המגורשים, שנשארו במקום ובסביבה, עבדו במשך החורף בהרחקת השלג, ואילו באביב ובקיץ הועסקו בעבודות השדה. בקרבת המקום הייתה קיימת חווה ממשלתית, דובינה Dub, שאליה הובאו יהודים מאובודובקה לנסר עצים ולהובילם לאחר מכן לבית החרושת לעצי בניין שבאזור.
בכל המקומות האלה התנהלה העבודה בתנאים קשים ביותר. רק לעתים נדירות קיבלו הפועלים אוכל, ובכל עת עונו באורח אכזרי ביותר בידי הז'אנדארמים.
הטרור היה שולט בדרך כלל הן במקומות העבודה והן בגיטו. המהנדס קונסטאנטין שטפאנסקו מנהל המרכז החקלאי המקומי, אם כי לא הייתה לו כל סמכות לגבי יהודים, נתן הוראות לנהוג בהם באכזריות, והוא בעצמו הלקה ועינה אותם ואסר עליהם לקנות מצרכי מזון מעבר לגדר התיל. לעגמת זאת נתן היתר מגורים מחוץ לגטו לאלה ששיחדו אותו.
גם דורצ'סקו הכה את המגורשים, אחר שמילא את כסיותיו אבנים מחודדות. בראש המיליציה האוקראינית עמד האוקראיני זאהארוב (Zaharov) שנהג להרוג יום יום מספר יהודים מן הגטו תוך עינויים קשים. לצעיר מ-בריצ'ן (Briceni), נומיא שרמאן קטע את שתי ידיו בסכין, לפני שהרגו.

גילויי התנגדות התבטאו באובודובקה ובסביבתה בצורות שונות. עקב הטרור בגיטו ברחו ממנו עשרות יהודים. אלה שנתפשו נורו במקום או הועמדו בפני בית דין צבאי לשעת חרום שהיה דן אותם לשנות מאסר רבות.
קבוצה בת 300 יהודים מ-צ'רנאוץ (עט4מ]0ן)ג שברחה מן המחנות ,שעל גדת הנהר בוג והגיעה לאובודובקה, נעצרה, ולאחר כמה ימים ללא אוכל הוחזרה אל מעבר לבוג אף על פי כן עלה בידי הוועד היהודי להציל מדי פעם בפעם יהודים אוקראיניים, שנמלטו מן האזור הגרמני, באמצעות הכנסתם לרשימות היהודים הרומניים וציודם בתעודות זהות מזויפות.
באמצע 1943, עם התחלת ההתקפה הסובייטית, גברה אף פעילות הפארטיזאנים. פעולות חבלה חוזרות, מלוות רציחת ז'אנדארמים, נמשכו זמן מה. באחד הלילות חדרה הצעירה פניה פליגר (Fligher Fenia) מ-בריצ'ן, שהיתה ארוסתו של נומיא שרמאן והצטרפה לפארטיזאנים לאחר רציחתו, יחד עם קבוצת פארטיזאנים לאובודובקה, תפשה את ראש המיליציה האוקראינית זאהארוב, תלתה אותו על עץ בנקמה את דם ארוסה ואת דמם של יהודים אחרים. (לאחר המלחמה הוענקו ל-פניה פליגר אותות הצטיינות. מידי הסובייטים כהוקרה למעשי גבורתה).
פעולות הפארטיזאנים באזור אובודובקה היו נועזות, עד כי החיילים הרומניים לא העזו להיכנס לתוך היער, והיו שולחים שמה יהודים ואוקראינים.
באחד הלילות ירה אחד הפארטיזאנים באנשי המשמר של הגיטו, ובחילופי היריות נפצע אף הוא ונשבה. למחרת הובא לבית החולים, וקיבל טיפול רפואי, כי לאחר שהסובייטים עברו את הדנייפר, החלו הרומנים לחשוש, כי יהיה עליהם לתת את הדין על מעשיהם. בלילה שלאחר המעשה חדרו חבריו של הפצוע לאובודובקה, פנו לבית החולים, ירו באנשי המשמר, פינו את הרופאים ואת האחיות, הוציאו את הפצוע באלונקה והביאו אותו ליער, שם קיבל טיפול רפואי מידי רופאים יהודיים שהסתננו מן הגיטו ליער.
בינואר 1943 מצאה המשלחת של ועדת העזרה ב-בוקארשט 1,460 יהודים באובודובקה. הסטאטיסטיקה של ועדת העזרה ב-בוקארשט מוסרת, כי במארס 1943 נמצאו באובודובקה 1,610 נפשות .יהודיות. לפי הסטאטיסטיקה של הז'אנדארמיה היו בספטמבר 1943 באובודובקה 1,373 מגורשים : מהם 865 מבאסאראביה ו508-מבוקובינה (ע"מ).
שלבי השחרור . בפברואר 1944, כשהתקרבה החזית לנהר בוג, עברו במקום יום יום יחידות גרמניות, שנסוגו מן החזית דרך או', בלוויית מתנדבים אוקראיניים שלחמו יחד אתם. הן הגרמנים והן האוקראינים הטילו את אימתם על היהודים, ומצבם הלך והחמיר. אולם ימים אחדים לפני כניסתו של הצבא הסובייטי לאובודובקה, הגיעה לעיירה יחידה אוסטרית שקציניה וחייליה כבר פנו עורף לנאצים. הם חילקו מצרכי מזון בין יהודי הגיטו, ומפקד היחידה הציב משמר לשמירה על הסדר ולהגנה על היהודים מפני הגרמנים הנסוגים.
ב15- במארס כבש הצבא האדום את או'. בעיקבות הצבא הסובייטי יצאו המגורשים ברגל לרומניה.
בשנת 1949 דן בית הדין העממי ב-בוקארשט את דימיטרו סופיאנו ל20- שנות מאסר ואת קונסטאנטין שטפאנסקו ל8- שנות מאסר.

ארכיון יד ושם
; ס741/35- ; פ610/59– ; ג605/48- ; מ459/26- ; ו80/3-1.)(35/54-1. ; מ973/57- ; פ910/94- ; פ868/88-.(1099 ,1094–95) -69PKRjV ;(336-43) –26PKRI~r 1034/16-3. .(2)()1-123 וי

ארכיון מ. קארפ
473. ,395 ,1'111 ביבליוגרפיה
262. .pp 1947. ,Bucurc~ti ,111 .Neagri Cartea :31. ,T)trp)
440. ,299 296. 292. ,284 ,280 273. ,271 ,269 ,266 ,263 ,11 ,Bukowina ]0א 111 Juden derOeschichte : 77. ,Gol)I
78. .ק ,1962 ,AvivTel
pp ,1946 ,Bucure~ti ,moartea cu brat La :31. ,Rudich 69-73.

389

מקור: פנקס הקהילות רומניה כרך ראשון 388-389

קישורים:
Obodovka / Orit Barcay Bar-Shira, Israel, 2012
גלויית דואר ששלח פיגר קרול מאובודובקה לצ'רנוביץ ביוני 1942 (מקור: משואה)
על הטבח באובודובקה ב-1919 בספר 'מגילת הטבח' (טקסט מלא)  שכתב רוזנטל אליעזר דוד.

משפחת מוזר

זלמן מוזר (Zalman Moser) ורעייתו,אדל (Edel), לבית קרומביין (Krombein), בני זוג מרומניה.זלמן מוזר היה בנם של דב – ברל (Dov – Berl) ואסתר – רייזל (Esther – Rejzl) מוזר. הוא נולד ב – 1914 בדורנשט (Dornesti), בוקובינה (Bukovina). זלמן ואדל נישאו בחורף 1941. הם גורשו עם שאר יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה (Transnistria). בני הזוג פגשו בנתיב הגירוש את אסתר – רייזל מוזר, אמו של זלמן. במחנה ברשאד (Bershad) בו היו, הוכה זלמן קשות ומת מפצעיו. גם רעייתו ואמו הוכו למוות, לאחר שאדל ניסתה להגן על חמותה.
מקור: אתר לוחמי הגיטאות
דב – ברל מוזר (Dov – Berl Moser) מדורנשט (Dornesti), רומניה.
דב – ברל ורעייתו אסתר רייזל (Esther – Rejzl) היו הוריהם של זלמן, קלרה (Klara), מרים, רחל ושעיה.
דב – ברל היה חסיד צ'ורטקוב (Chortkow), תלמיד חכם ויהודי אדוק, נולד בפולין ועבר לדורנשט לאחר נישואיו. היה הבעלים של מפעל לסבון ואחר כך – בעל מכולת. גורש לטרנסניסטריה (Transnistria) ונפטר במחנה אובודובקה (Obodovka) שם.