סאדיגורה
עבדי יעקב
מתולדות חייו של הרה"ק בעל "אביר יעקב" מסדיגורא זי"ע
ליומא דהילולא ה' בטבת (תשכ"א)
בח' לחודש מנחם-אב תרמ"ד הפציע אורו של הגה"ק בעל "אביר יעקב" מסדיגורא זי"ע, בנו של הרה"ק ר' ישראל מסדיגורא זי"ע. הרה"ק נולד בשנת האבל על הסתלקותו של זקנו, האדמו"ר הזקן מסדיגורא, וייקרא שמו בישראל "אברהם יעקב", על שם זקנו זה, אשר היה בנו של הרה"ק מרוזין זי"ע.
בצל אביו הגדול
רבות השקיע אביו, הרה"ק בעל "אור ישראל" מסדיגורא זי"ע בחינוכו של בנו. הוא הפקידו בידי מלמדים יראים ומוכשרים והביאו אל זקני החסידים, שיחנכוהו בדרך התורה והחסידות. אף הוא עצמו השגיח עליו ולא גרע ממנו עין, כפי שחינך את כל בניו. ליד מיטות הילדים העמיד שעון מעורר שהשמיע בשעה היעודה ניגון ערב, כדי שיקומו מתוך רגיעה, שביעות רצון וצלילות הדעת. כן עמדו בחדרים מכשירים מיוחדים שהשמיעו את דברי האב המוקלטים: "צפרא טבא לבני, קומו לעבודת הבורא!"
בצהריים, כאשר שכבו לנוח, היה הגבאי הממונה, הרה"ח ר' משה דוד גוטמאן ז"ל, שוהה עם הילדים כפקודת האב האדמו"ר, ומספר להם סיפורי מעשיות המעוררים לאמונת צדיקים.
באחד הימים התאונן הרה"ק ר' אברהם יעקב לפני הגבאי: "היום, כשבאתי אצל אבי, לא הראה לי פנים שוחקות!"
"בודאי יש דברים בגו" – הגיב הגבאי. לאור זאת, נכנס הנער אל אביו בשנית ושטח את מצוקתו.
"הכרתי במצחך, כי משהו אינו כשורה אתך" – הגיב הרה"ק ר' ישראל. החל הבן מפשפש במעשיו, עד שמצא – כי נפלו דברים בינו לבין ה"משמש" שלו.
אזי נענה האב ואמר: "בטרם שוכבים לישון יש לקרוא קריאת שמע, ובשעה זו יש למחול לכל מי שהקניט, עד שלא ישאר שום רושם"…
***
מדי יום היה הרה"ק ר' ישראל יוצא לטיול, כשהוא מצרף אליו את אחד מבניו. הרה"ק בעל "אביר יעקב" העיד לימים: "את היראת-שמים שלי – קבלתי בטיולי עם אבי בסדיגורא". והוסיף: "אבער יראת שמים!"
הרה"ק בעל "אביר יעקב" העריץ מאד את אביו הגדול, והיה מתבטל לפניו כחסיד אל רבו, ולא כבן אצל אביו. הוא סיפר: "רק בימיו האחרונים של אבא, כאשר ישנתי עמו בחדרו, הרגשתי אליו כמו בן לאב". הוא אף נהג לרשום את כל הדברים ששמע מפי אביו, אך הכתבים אבדו לו כאשר ברח מסדיגורא לוינה, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. "זהו אחד הדברים שאני מצטער ביותר, כי לא לקחתי אותם עמי" – התבטא.
גדול בתורה
גדול ועצום בתורה היה בעל "אביר יעקב" כבר מנעוריו. עד חצות הלילה היה יושב ולומד, ומפרק לפרק נכנס עם אחיו להיבחן אצל אביו. באחד הימים פנתה האם הרבנית אל בעלה הקדוש והתאוננה: "הילדים לומדים יתר על המידה, והדבר מזיק לבריאותם!"
השיב רבי ישראל: "לילדים שלנו יש טבע כזה, שאם הם ישבו וילמדו, ויתנהגו על פי הגמרא והשולחן ערוך – אזי יתרוממו ויהיו גדולים יותר מאחרים"…
הרה"ק היה מספר, כי אביהם הקדוש היה מזרז את בניו להתייגע, ראשית לכל, בלימוד התורה ולמלא עצמם בש"ס ובפוסקים, בשו"ע ונושאי כליהם – ואילו לחסידות עוד יש זמן…
הרה"ק הסתיר את ידיעותיו העצומות בתורה, החל ממעשה שארע:
באחד הימים הגיע לסדיגורא אחד מחשובי החסידים, רב גדול בתורה. הוא נכנס לבית-המדרש והחל מדבר עם החסידים הנכבדים בדברי תורה והלכה. הרה"ק בעל "אביר יעקב", שהיה עדיין צעיר לימים, הקשיב לדברים, וכאשר כולם התקשו בסוגיה חמורה – נפלטה מפיו תשובה מדהימה.
נכנס הרב הנפעם אל אביו האדמו"ר, וסיפר לו: "בנך ניצח אותי בהלכה".
אזי קרא האב לבנו ואמר לו: "הגמרא אומרת: 'לעולם ילמוד אדם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'. אמנם, אפשר להגיע ל'לשמה' מתוך ה'שלא לשמה', אבל מתוך התייהרות – אי אפשר להגיע ל'לשמה'. למדנו איפוא, שגם ה'שלא לשמה' היא מדרגה, אבל התייהרות אינה מדרגה כלל"…
מכך הסיק ה"אביר יעקב" שעליו להפסיק לדבר בלימוד תורה ברבים, ומני אז הצניע את ידיעותיו המופלגות.
בקשרי השידוכין
בהיותו בשנת הי"א התארס הרה"ק עם בת הרה"ק ר' יצחק מאיר מקופיטשניץ זצ"ל, בן הרה"ק ר' אברהם יהושע העשיל ממעזיבוז זצ"ל וחתן הרה"ק ר' מרדכי פייוויש מהוסיאטין זצ"ל.
בחודש אלול שלפני השנה שבה התארס, נסעו אדמו"רי בית רוזין, כמנהגם, להשתטח בחודש זה על ציון הרה"ק מרוזין בסדיגורא. בטרם נסיעתו, היה היה הרה"ק מהוסיאטין מחלק לכל נכדי אביו "דמי פרידה" – כשהוא מעניק מטבע לכל נכד. באותה שנה העניק האדמו"ר לבחור רבי אברהם יעקב שתי מטבעות. הדבר התמיה את כולם, אך לאחר זמן, כאשר השתדך עם נכדתו של הרה"ק מהוסיאטין – הובנו הדברים.
שמחת הנישואין נערכה ביום י"ז במנחם-אב תרס"ב בקופיטשניץ, ולאחר מכן נשאר הרה"ק לשבת אצל חותנו מספר שבועות.
רבן של ישראל
בי"ג בתשרי תרס"ז נקרא הרה"ק ר' ישראל מסדיגורא זי"ע לישיבה של מעלה. אזי נתנו רבים מן החסידים את עיניהם בבן, רבי אברהם יעקב, שהיה אז בן כ"ג שנים בלבד. הם הכתירוהו לרבם, וכבר יומיים אחר הפטירה – בחג הסוכות, החל מנהל את עדתו.
מיד בראשית דרכו נוכחו החסידים לגלות את רבם החדש כמנהיג גדול, בעל אהבת ישראל עצומה, שהחדיר אמונה ותקווה בלב כל הבאים במחיצתו. משימה קשה הוטלה על כתפיו, אך למרות גילו הצעיר ניהל את העדה על מי מנוחות, ואף הוסיף והקים יחד עם אחיו הצעיר, הרה"ק רבי שלמה'ניו זצ"ל, ישיבה בסדיגורא. אל הישיבה נהרו רבים מרחבי גליציה, ובעל "אביר יעקב" פיקח אישית על הנעשה בישיבה.
***
בשנה בה התמנה כאדמו"ר, פגש ה"אביר יעקב" לראשונה את רבנו בעל "אהבת ישראל" זי"ע. היה זה בעת שמחת נישואי הרה"ק בעל "דמשק אליעזר", עם אחות רעייתו של ה"אביר יעקב". כעבור שנים נפגשו שוב בסדיגורא, כאשר רבנו הס"ק זי"ע הגיע להשתתף בשמחת נישואי הרה"ק ר' מרדכי שלום יוסף מסדיגורא, בן אחי ה"אביר יעקב".
הרה"ק ה"אביר יעקב" התבטא: "הצדיקים – מהם שיש להם מפתח לתחיית המתים, מהם לפרנסה ומהם לרפואה. אבל ה'אהבת ישראל' היה לו מפתח מכל השערים, כמו הבעש"ט זי"ע"…
חיי סבל ותלאה
נידודים רבים ותלאות לאין-ספור ידע הרה"ק מסדיגורא בחייו. שתי מלחמות עולם התרגשו ובאו לעולם בימי נשיאותו, ושטפו עמן אף את סדיגורא. רק שבע וחצי שנים חלפו מאז שהוכתר לאדמו"ר – וכבר נאלץ, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לברוח לוינה.
בטרם נקט בצעד הבריחה, התלבט הרה"ק האם ליטול עמו את ספרי התורה, אשר חלקם עוד שימשו אצל הרה"ק מרוזין זי"ע. הספרים אמנם היו שמורים ונעולים בארון ברזל, אך הרה"ק חשש לגורלם.
כאשר שמע, שדודו ה"פחד יצחק" עזב את באיאן וברח לטשרנוביץ בלא ספרי התורה – קם ונסע לטשרנוביץ, להתייעץ עמו. הוא נכנס אליו והציע את חששותיו, אזי אמר לו דודו: "גם אני חושב לברוח לוינה ורואה בכך את הצעד הנכון, אבל מקורבי מניאים אותי מכך, מפני שהבריחה עלולה לעורר את כעסם של השלטונות, אשר אינם מעוניינים שתושבים יעזבו את המדינה".
ברם, עתה – בבוא אליו הרה"ק, החליט ה"פחד יצחק" שיסע גם הוא לוינה, יחד עמו.
"עדיין מתלבט אני מאד" – נענה ה"אביר יעקב" – "עוד לא ארזתי דבר, עלי להשאיר כסף למשמשים ולאנשים נוספים, אין עתה בידי הכסף הדרוש לכך, וכלל איני מוכן לנסיעה"…
"בכל-זאת, סע עמי" – קרא ה"פחד יצחק". "ברכבת שתצא כעבור מספר שעות, ניסע יחד מטשרנוביץ לוינה".
הרה"ק יצא מבית דודו, כשאינו יודע מאין יקח את הכסף הדרוש לנסיעה. אך הנה, בעודו צועד, פגש את אחד ממקורביו שנתן לו המחאה על סכום מתאים. דא עקא, שהבנקים כולם כבר היו סגורים. לאחר מאמצים רבים נמצא בנק אחד שפדה את ההמחאה. נסע הרה"ק חזרה לסדיגורא והורה לכל מי שיכול – למהר ולנסוע לוינה. בחפזון ארז את חפציו החשובים, ביניהם את ספרי התורה, ורצה לצאת לטשרנוביץ. הוא נוכח לדעת, כי השעה מאוחרת, ועד שיגיע לטשרנוביץ – יאחר את הרכבת שנוסעת משם לוינה…
למרות זאת, החליט הרבי לנסוע. אנשים סביבו טענו: "לשווא היא הנסיעה, הרבי לא יספיק להגיע לטשרנוביץ בטרם תצא הרכבת לוינה".
אבל הרבי השיב: "דודי ציווה עלי, ולכן אני נוסע".
באיחור של שלושת רבעי שעה ממועד יציאת הרכבת, הגיע הרבי בנשימה עצורה אל התחנה בטשרנוביץ. לפליאתו, עדיין עמדה הרכבת על מקומה, ובתוכה ישב ה"פחד יצחק". בראותו את רבי אברהם יעקב, הוציא ה"פחד יצחק" את שעונו, הביט בו ואמר: "שלושת רבעי שעה הייתי צריך לעכב את הרכבת בשבילך!"
היתה זו הרכבת האחרונה שיצאה לוינה, עד תום המלחמה…
ובעוד הרבי בורח למקום מבטחים – הגיעו הרוסים לסדיגורא, בחמת זעם על ארון הקודש ועמלו שלושה ימים כדי לפרוץ אותו. אחר יגיעה רבה, כשנפרץ הארון – מצאו אותו ריק, לאכזבתם…
בוינה
בבירה האוסטרית הוקמה החצר הסדיגוראית מחדש. גם שם ניהל הרבי את נשיאותו ביד רמה.
בוינה התהדק הקשר המופלא בין הרה"ק ה"אביר יעקב" לבין גיסו רבנו בעל "דמשק אליעזר" זי"ע (כידוע, הרה"ק מקופיטשניץ נטל עמו את ה"דמשק" זי"ע להתגורר עמו בוינה). האהבה נפשית המיוחדת ששררה ביניהם גברה בתקופה שבה שהו בצוותא בוינה, במשך שמונה שנים – עד שנת תרפ"ב, בה נקרא ה"דמשק" לכהן כרב בויז'ניצא.
אך לא ארכו ימי השלווה, כי הנה, בשנת תרצ"ח, פלשו הנאצים ימ"ש לאוסטריה והקרקע החלה בוערת תחת רגליהם של רבבות היהודים שהתגוררו במדינה זו.
ראשית התעללותם של הרשעים היתה ברבנים ובאדמו"רים. הם היו הראשונים שנפלו קרבן להתעללותם של הנאצים, ובין היתר נצטוו לצאת אל רחובות וינה ולטאטא אותם.
גם הרבי בעל "אביר יעקב" אולץ לצאת ולטאטא את הרחוב. הוא התבטא אז במרירות: "איני מצטער על שאני מטאטא את הרחוב – שהרי גם הרחובות של וינה הינם רחובותיו של הקב"ה; אלא דואב לבי על 'מה יאמרו הגויים'…"
באותה שעה דווייה וכאובה, נדר הרבי: "אם יזכה אותי ה' יתברך ואעלה לארץ ישראל – אזי אטאטא את רחובותיה!"
ואכן, לאחר שעלה לארץ הקודש היה יוצא מדי יום השכם בבוקר, ומטאטא את קטע המדרכה הסמוך לביתו – ברח' נחמני פינת אחד העם. עד שבאחד הימים ראה אותו חסיד במעשה זה, אזי חדל ממנהגו.
בארץ הקודש
הרבה טרחו ויגעו חסידי סדיגורא, כדי לחלץ את רבם מן התופת הנאצית. אנשי-שלומו באמריקה התכוננו לסדר לו אשרת כניסה לארצות-הברית, אך הרבי סירב לנסוע לכל מקום שהוא על פני תבל – כי-אם אך ורק לארץ הקודש. אפילו הקונסול האמריקאי בעצמו טרח והתקשר אל הרבי וביקש ממנו: "סע לאמריקה, משם תוכל לעלות לישראל" – אך הרבי עמד על דעתו ולא חפץ לנסוע לארץ ניכר.
לאחר עמל וטרחה עצומים סודרה אשרת כניסה לארץ ישראל. בכ"ג באלול תרח"ץ יצא הרבי לדרכו אל ארץ הקודש. בהגיעו אל מחוז חפצו, קבע מעונו בתל אביב. הוא הסביר זאת באומרו: "איני רוצה עוד לשמוע את קול פעמוני בתי הטומאה והתיפלות" – אשר לא היו קיימים בתל אביב.
גם בתל-אביב הפך ביתו נאווה קודש של הרבי מסדיגורא לאבן שואבת למבקשי ה' ומייחלי ישועה. הוא נודע כמלא וגדוש באהבת ישראל, היה לאחד ממנהיגיה הבולטים של היהדות החרדית בארץ הקודש, וכל ההכרעות הציבוריות התקבלו אחר הכרעתו. רבות פעל לטובת "אגודת ישראל", ואף נמנה על חברי מועצת גדולי התורה.
עבודתו בדבקות רבה הפעימה את סובביו. סיפר פעם חסיד אחד ששהה אצל הרבי בסדיגורא בעת שהיה בחיפה, במרומי הכרמל. בליל שבת קודש, כשנכנס לערוך את "שולחנו" הטהור, החל לרוץ הלוך ושוב וקרא בהתלהבות: "לאמיר גיין מעיד זיין אויף בריאת שמים וארץ, אויף דעם פלאץ וואו אליהו הנביא האט זיך געדרייט" (- הבה נלך להעיד על בריאת שמים וארץ, במקום שבו התהלך אליהו הנביא) – ואז קידש על היין.
עזרה וסיוע ממרחקים
באותן שנים קשות, עם פרוץ השואה, בעת שהרבי מסדיגורא ישב בארץ-ישראל וגיסו ה"דמשק" זי"ע היה נתון בעמק הבכא, עסוק כולו במבצעי ההצלה ההירואיים למען גולי טרנסניסטריה – סייע לו ה"אביר יעקב" רבות בפעליו הנשגבים.
מסופר, לדוגמא, כי באחד הימים, בעיצומן של שנות האימה, הגיע מברק אל מעונו של ה"אביר יעקב", מאת רבנו ה"דמשק". במכתב היה כתוב: "לתת טירקיל להיילברון מחיפה".
המילים היו עלומות, והקוראים עמלו קשה לפענח אותן. לאחר חקירות נודע כי קיים יהודי בשם היילברון המתגורר בחיפה, ולו יש גיס עשיר בעיר טמשוואר שברומניה, שנהג להעביר לעתים כספים לארץ-ישראל. אותו גיס מסר לרבנו ה"דמשק" סכום גדול של חמש מאות לירות – על סמך הבטחה שהכסף ישולם על ידי ה"אביר יעקב" לגיסו היילברון. הרבי מסדיגורא אכן אסף את הכסף ופרע את החוב.
כן יש לציין את מאמציו של הרה"ק בעל "אביר יעקב" להשגת רשיון עליה עבור רבנו ה"דמשק". הוא אשר פעל אצל הרב הראשי הרב הרצוג ז"ל, וביקש ממנו שימליץ אצל הנציב העליון להשיג את הרשיון. כאשר רצה לתאר את אישיותו הגדולה של גיסו, הסביר ה"אביר יעקב" ואמר לרב הראשי: "יש מי שבא לבקש עבור רבי, השני ממליץ על רב, והשלישי מבקש בעד ראש ישיבה. גיסי כולל את כולם: הוא רבי, רב, וגם ראש ישיבה!"
בניסן תש"ד הצליח רבנו ה"דמשק" להימלט מגיא ההריגה ולחונן את עפר ארץ הקודש. רבה היתה ההתרגשות בעת פגישתו עם ה"אביר יעקב", וכן עם בן-אחיו הרה"ק בעל "כנסת מרדכי" מסדיגורא, אשר הגיעו לקבל את פני רבינו עם כניסתו לשערי ארה"ק. מיד בפגישה הראשונה, אמר ה"דמשק" ל"אביר יעקב": "גיסי היקר, אל נתחיל לרשום בעפרון תכניות ביקורים. נערוך ביקורים הדדיים בכל עת ובכל זמן שנרגיש צורך בכך, בלי חשבונות"… אותו הסכם אכן התקיים, והיו מבקרים רבות זה אצל זה, ואף הופיעו בדרך כלל יחד בהזדמנויות שונות.
הנאהבים והנעימים
עם בואו של הרה"ק בעל "דמשק אליעזר" זי"ע לארץ-הקודש והשתכנותו בתל-אביב, התארח אצל גיסו הרה"ק בעל "אביר יעקב" בשבועיים הראשונים לשהותו בארץ.
במקביל, חיפשו עסקנים מאנ"ש מקום מגורים מתאים ל"דמשק", ומצאו בניין נאה בחיפה ומגרש סביבו. קשה היה לרבי להחליט האם לקבל את ההצעה, והוא התבטא: "איזו דאגה היתה לי אילו אבי הקדוש היה לידי? מה שהיה מצווה עלי – הייתי עושה!" והוסיף: "מחוז חפצי היה תל-אביב, אך הצעת הבניין בחיפה מושכת מאד. אתייעץ איפוא עם גיסי, הרבי מסדיגורא, כי הוא סמל האמת!"
לאחר ששאל ה"דמשק" את גיסו בעניין, נענה הרבי מסדיגורא כי עדיף שיתיישב בתל-אביב, המצויה במרכז, ואליה ניתן להגיע מחלקים שונים בארץ. לעומת-זאת, אין זה קל להגיע מירושלים לחיפה. ה"דמשק" זי"ע אכן קיבל דעה זו.
מסופר, כי כאשר ישבו פעם בצוותא שני הגיסים הקדושים, התבטא הרבי מסדיגורא: "כאשר מגיע חסיד רוזין אל גיסי, ברצותו להגיש קוויטל ל'רוזינער אייניקל' – הרי הוא יכול לקבל זאת ממנו בהחלט; מה שאין כן כאשר בא אלי חסיד ויז'ניץ עם קוויטל, אזי אינני יכול לקבלו (- כי איננו ויז'ניצער אייניקל…). ברם, זה אשר חפץ להגיש קוויטל ל'קוסובער אייניקל' – יכול לעשות זאת ומותר לי לקבלו ממנו, שהרי גם אני נכד לבית קוסוב…"
***
בתקופת חייו האחרונה סבל ה"דמשק" זי"ע וידע חולי ומכאוב. הרה"ק מסדיגורא היה דואג מאד לבריאותו של גיסו הקדוש, אשר כידוע התרופפה עקב שנות הסבל והיסורים שעבר. הוא זה שניסה למנוע את ה"דמשק" מלשאת בעול הישיבה הקדושה, אבל תשובתו של ה"דמשק" היתה: "וכי באתי לארץ ישראל למען עצמי? הרי באתי לכאן כדי לפעול משהו!"
במיוחד רבתה מסירותו של הרבי מסדיגורא בתקופת חייו האחרונה של ה"דמשק", כאשר סבל ממחלה קשה רח"ל. הוא ליווה אותו בעיתותיו הקשות, וכשליוו את מרן ה"דמשק אליעזר" בת"א בעת נסיעתו לעריכת הניתוח בירושלים, צעד גיסו ה"אביר יעקב" זצ"ל בראש המלווים מאנ"ש, כששפתיו נעות בלחש וקולו לא ישמע: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך"… הרה"ק מוהרא"י אף שבת בירושלים בשבת שלפני עריכת הניתוח הקשה, בי"ב באלול תש"ה, כדי להיות במחיצת ה"דמשק" בשעה קשה זו.
ביום ראשון שלמחרת התקיימה באכסניית ה"דמשק" מסיבת אירוסין לאחד מתלמידי הישיבה, והשמחה גאתה ורבתה. לאחר השמחה קרא ה"אביר יעקב" הצידה לחתן, ובעיניים דומעות אמר לו: "אין לכם מושג איזה רבי יש לכם – אנו לא היינו מסוגלים לזאת!"
עוד התבטא ה"אביר יעקב" באותו ערב, כאשר ערך שולחנו לרגל הילולת זקנו הרה"ק ר' אברהם יעקב זי"ע: "גיסי עובד את ה' מחוץ לדרך הטבע, והשי"ת יעזור לו מחוץ לדרך הטבע, וישלח לו רפואה שלמה במהרה!"
כעבור שנה, כאשר החמיר מצבו של ה"דמשק" זי"ע, הגיע הרה"ק מסדיגורא לשבות בירושלים במחיצת ה"דמשק", בערב שבת מברכין אלול תש"ו.
יש לציין, שבצוואתו מזכיר ה"דמשק" את גיסו, בקשר לניהול פרטים כספיים מסויימים, שרק לרבי מסדיגורא ידוע מה לעשות בהם. עוד הוא מבקש מגיסו בצוואה, שיוציא לפועל את התוכנית לבנות בנין חדש לישיבה הקדושה בתל-אביב, בסכום ששלח הנגיד החסיד ר' מאיר שלום רוזנברג ז"ל. הרה"ק מסדיגורא היה אחד משני העדים שחתמו על הצוואה.
יציאת הנשמה של הרה"ק ה"דמשק" היתה במעמד גדולים, ואף הרה"ק מסדיגורא נכח במקום. הרה"ק גם אמר "קדיש" אחר המיטה.
הרה"ק מסדיגורא היה מאלה שיצאו בקריאה למען ישיבת ויז'ניץ אחר פטירת מנהיגה ה"דמשק" זי"ע, וכן נטל על שכמו במשך כל שנת תש"ז את דאגת ההחזקה החומרית של הישיבה הקדושה, בשעה שהוא בעצמו סבל מדחקות רבה, כמו רוב תושבי הארץ באותם ימים. זאת במקביל לניהולה הרוחני על ידי כ"ק מרן אדמו"ר מויזניץ זצ"ל, עד עלות רבנו בעל "אמרי חיים" זי"ע לארץ הקודש.
עם רבנו בעל "אמרי חיים" מויזניץ זי"ע
קשר עז נטווה בין הרה"ק מסדיגורא לבין רבנו בעל "אמרי חיים" זי"ע, קשר מופלא מתוך תחושה של קרובי משפחה, צאצאי הרה"ק מרוזין זי"ע. רבנו העריצו והפליג בשבחו ונהג כלפיו ביראת כבוד, ואף הרבי מסדיגורא היה משיב הערכה והיה משתתף בכל השמחות בחצר הקודש, ונשאר בקביעות עד אחר ברכת המזון. הם אף נפגשו פעמים רבות במסגרת "מועצת גדולי התורה".
כאשר התגורר רבנו זי"ע בתל-אביב, היה שולח את משמשו ר' בערל ולצר ז"ל, או את תלמידי הישיבה, להשתתף במעמד הדלקת הנרות של הרבי מסדיגורא זי"ע.
מאוחר יותר, כאשר חפץ רבנו לעבור להתגורר בקריה הקדושה בבני-ברק, ניסה ה"אביר יעקב" להניאו מצעד זה מתוך דאגה לשלומו, אך רבנו הרגיעו שהוא מקווה לרוב טוב, וכי אין סיבה לדאגה.
הרה"ק מסדיגורא ערך ביקור מיוחד בשיכון ההולך ונבנה בראשית ימיו, יחד עם רבנו זי"ע. רבנו שמח על כך מאד, ובמכתב שכתב לחתנו הרה"צ ר' נפתלי חיים אדלר זצ"ל ששהה אז בארה"ב, כתב בין היתר: "…אזוי וואקסט פשוט דאס הארץ אנקוקינדיג דעם שיכון. איך בין דארט גיווען מיטן סאדיגעריר, און נאך א פור מענטשין, מיט בחורים…"
הרה"ק מסדיגורא התבטא אז בהתפעלות אודות מראה עיניו, והביע שמחה רבה על הקמת השיכון.
וממקום מושבו של רבנו זי"ע בשיכון, היה יוצא לפרקים לבקר בבית הרה"ק מסדיגורא. נוהג קבוע היה לרבנו בין כסה לעשור ביום "י"ג מידות", אחר שאמר "תשליך" על שפת ימה של תל-אביב, לבקר את צדיקי העיר וביניהם הרה"ק מסדיגורא. פעם, בצאתו מביתו, התבטא ואמר: "אני אוהב אותו אהבת נפש".
עוד יצויין, כי בטרם יצא רבנו למסעו בשנת תשי"ז לאירופה, נסע במיוחד להיפרד מן הרבי בסדיגורא.
מן הענין לציין את מכתבו של ה"אביר יעקב" זיע"א שכתב לארה"ב לגיסו הרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשניץ זי"ע, וכך כותב ביום א' ויקהל כ"א אדר תשי"ב (מתוך "אביר המלכות" חלק ב' עמו' שי"ב): "… מזל טוב, נולד בן זכר אצל בת הרה"צ מוויזניצע שליט"א (ה"ה רבינו הק' ה"אמרי חיים" זיע"א) מר' נפתלי חיים שליט"א (הכוונה להרה"צ ר' מרדכי אדלר זצ"ל), אקוה שיהי' בטח בעזהי"ת ברית שמחה כדרך וויזניצע… בזה השבוע היה הבר-מצוה מבן של חוה'לה מרימנוב (ה"ה הרה"ג ר' ישראל אשר פרנקל שליט"א) והוויז'ניצר שליט"א השפיע גם כן שמחה עם הניגונים שלהם, ובפרט אצל בתו תחי' בודאי יהיה שמחה, "צריכים בזמנים כאלו מעט או אפי' הרבה שמחה, העיקר על טהרת הקודש וזה שמחה של מצוה…" עכ"ל.
וכדאי גם לציין מה שכתב בד' תבוא י"ד אלול תשט"ז (שם חלק ב' עמ' שכז): אתמול היה החתונה מבת הה"צ מוויזניצע סערט שליט"א (חתונת הגאון רבי אליהו שטרנבוך שליט"א), והיה עולם גדול ושמחה גדולה כמו על חתונה מוויזניצע, ריקודים גדולים, והוויזניצער (רבינו זי"ע) שליט"א עשה הכל להגדיל השמחה…", עכ"ל.
הרה"ק מסדיגורא נהג לאפות מצות מדי שנה במאפיה אשר בקרייתנו ביום ה' בניסן. רבנו היה נכנס ומברך את הרבי מסדיגורא, ומזרז את העוסקים במאפיה, שיאפו מצות יפות. לעתים שורר עם הנוכחים משירי חג הפסח, והישרה אווירה עילאית. לאחר האפייה ביקר הצדיק בבית רבנו, ויחד ישבו לשיחה ידידותית.
כן היה הרה"ק מסדיגורא נוהג לגשת לאחר האפייה לארון הקודש אשר בבית-המדרש וללחוש תפילה. פעם גילה, כי התפלל לרפואת רבנו זי"ע – היה זה בשנת תשי"ח, כאשר רבנו היה נתון בסכנה גדולה. בכלל, דאג הצדיק לבריאותו של הרבי והיה גם מבהיר לחסידים, שיש לאפשר לרבי לנוח, וצריך לשמור על בריאותו. הוא התבטא פעם בצחות: "אחר הרבי מויז'ניץ עוקבים החסידים עשרים וארבע שעות ביממה. גם אם יתחשק לו לעשות עבירה קטנה, הרי הוא נתון להשגחתם ההדוקה של חסידיו המגינים עליו לבל ייכשל!"…
הרבי מסדיגורא היה מפליא את מידת אהבת ישראל של רבנו. באחד הימים שלח יהודי עם "קוויטל" קשה של חולה אל רבנו זי"ע. לאחר מכן נכנס היהודי אל הרבי מסדיגורא וסיפר, שהיה אצל רבנו זי"ע, והרבי פרץ בבכי למקרא הקוויטל. למשמע הדברים התייפח גם הרבי מסדיגורא בבכי. היהודי נבהל, בהבינו – כי לא רק הרבי מויז'ניץ מיואש מן המצב, אלא גם הרבי מסדיגורא!
אך הרבי מסדיגורא הסביר לו: "אני בוכה מרוב התרגשות, בשומעי שהרבי מויז'ניץ פרץ בבכי כאשר שמע שיהודי חולה, למרות שאינו מכירו כלל! לאיזו דרגה גבוהה של אהבת ישראל הגיע!"
והוסיף: "אם היית אצל הרבי מויז'ניץ, אין לך לדאוג יותר, שהרי מסרת את ה'תיק' לידי 'עורך דין' מעולה!"
ואכן, המחלה נעלמה בלא להותיר סימנים…
עם כ"ק מרן אדמו"ר מויזניץ זצ"ל
בהפלגה רבה התבטא כ"ק מרן אדמו"ר מויזניץ זצ"ל אודות רום קדושתו של הרבי מסדיגורא ז"ע. אף הרה"ק העריך מאד את רבנו זצ"ל, ועל כך סיפר המשב"ק הרה"ח ר' ישראל זילברשלג ז"ל.
באחד הימים הבחין ר' ישראל ביהודי שהגיע להתברך מפי רבנו זצ"ל. הוא הכירו מתל-אביב, אך תמה לפשר בואו: הן מעולם לא ביקר בויז'ניץ! "מה מעשיך כאן?" שאל ר' ישראל את האיש, אחר שקידמו בברכת שלום.
"אכן, איני שייך לכאן", הודה האיש ופתח בסיפורו: "בעבר נמניתי על המנין של בעל 'אביר יעקב' מסדיגורא זצ"ל. באחד הימים ראיתי אברך הצועד בחוצות תל-אביב ועיניו עצומות, נראה היה כי הוא מנותק לחלוטין מן הסובב, כמו גופו מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. היה זה חזיון נדיר, ואני תמהתי על ההנהגה הפרושה ויוצאת-הדופן הזו. את תמיהתי השמעתי באוזני רבי, הרה"צ מסדיגורא, והוא נענה לעומתי: 'הנך מתפלא על הנהגתו של אברך זה? דע לך, כי יבוא יום ואתה תחפש למי אפשר לתת 'קוויטל' – ועוד תעמוד בתור ליד דלת חדרו!' – – -"
היהודי סיים את סיפורו ואמר: "הנה, עכשיו הגיע היום שעליו ניבא הרבי מסדיגורא".
הסתלקותו לישיבה של מעלה
לקראת פטירתו של הרה"ק, לאחר חמישים וארבע שנות נשיאות, החלו נשמעים מפי הרבי סימנים מדאיגים אודות הכנתו לעבור לעולם שכולו טוב, ואף במנהגיו רמז על הסתלקותו הקרובה.
בחודש כסלו תקפו את הרבי יסורים קשים. בלילה אחד, כאשר התייסר מאד במכאוביו, נמנע מלהעיר את הבחור הישן בחדר הסמוך, אף שהותקן מעל מיטתו פעמון מיוחד לשם כך.
בטרם יצא לבית-החולים, על פי הוראת הרופא, נשק הרבי את כל מזוזות ביתו, והתעכב ליד שני ארונות הקודש לתפילה קצרה. הוא ביקש שישלחו מברק לגיסו, הרבי מקופיטשניץ, כדי להזכירו לפניו, ואחר כך נכנס למכוניתו וביקש שיגידו אחריו "יברכך".
את ימי החנוכה האחרונים לחייו עשה הרבי מסדיגורא בבית החולים. באחד הלילות כבה נר אחד, והרבי חפץ לדעת איזהו הנר שכבה. אמרו לו, כי זהו הנר החמישי.
נאנח הרבי והתבטא: "אני הייתי הבן החמישי אצל אבי"…
בשלווה ובקבלת גזר הדין התכונן הצדיק לקראת פטירתו. בעת שאמר דברי הצוואה זהרו פניו, כאילו הוא מסב אל "שולחנו" הטהור ודברי תורה נובעים מפיו כמרגליות.
ביום ז' דחנוכה הובהל הרבי מסדיגורא לניתוח שני. גם אז לא הסיח דעתו מצרכי כלל ישראל. באותה שנה הורגש מחסור בגשמים, שעד אז כמעט ולא הומטרו משמיים. בדרכו אל חדר הניתוחים פנה הרבי אל חסיד אחד ובירכו ב"צפרא טבא". "מה נשמע בעולם?" שאל את החסיד, והוסיף: "הלא יהודים צריכים לגשם".
אלה היו הדברים האחרונים שנשמעו מפיו
– – –
רבנו ה"אמרי חיים" זי"ע היה נוסע לבקרו לעתים קרובות בימי חוליו. גם ביום שלאחר הניתוח, ב"זאת חנוכה" – ביקר אצלו רבנו. הרבי מסדיגורא היה שרוי ללא הכרה, ומצבו הקשה נגע מאד ללבו של רבנו זי"ע. אך עם זאת, למרות שברון לבו, כשהבחין רבנו זי"ע בכ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ שליט"א – שהיה אז בימי בחרותו, והתגדל אצל הרה"ק מסדיגורא כבן – ניגש אליו רבנו בדרכו אל מכוניתו, הושיט לו ידו לשלום, שוחח עמו והרגיעו בדברי חיזוק. הרה"צ התחזק מאד מן הדברים.
אלא שרבנו, שידע את המצב לאשורו, היה שבור ורצוץ, ובשובו לביתו לא נכנס רבנו לערוך את ה"טיש" של "זאת חנוכה", ברוב עגמת-נפשו. מרוב צער נחלש ונאלץ לשכב במיטה.
***
גם באותם ימים קשים ניכרה קדושתו של הצדיק. כאשר שכב במיטתו מחוסר הכרה, נשמטה פעם השמיכה במקצת ונתגלה חלק קטן מגופו הטהור. הרה"ק זי"ע הרים ידו, אחז בשמיכה, והעלה אותה עד סביב צווארו. הרופא שעמד שם השתומם מאד, עד כמה יכול בשר ודם לזכך ולקדש איבריו.
דבר פטירתו של הרבי בליל שבת קודש ה' בטבת בשנת הע"ז לחייו, נתפרסם חיש מהר ברחבי קהילות ישראל בארץ, אך לרבנו זי"ע לא סיפרו דבר במשך השבת. אלא שהרבי חש וידע, כבר מאותו "זאת חנוכה", את המצב לאשורו…
בהלווייתו של הצדיק השתתפו אלפים רבים שליוו אותו אל בית העלמין "נחלת יצחק" בתל-אביב.
בתום השבעה, ביום שישי לפני הצהריים, הגיע לפתע אל רבנו הרה"ק מקופיטשניץ זי"ע – גיסו של הרה"ק מסדיגורא ושל הרה"ק בעל "דמשק אליעזר" זי"ע. "וויזניצער רבי", אמר לרבנו, "לא באתי מתל-אביב לויז'ניץ למטרת ביקור, הן ערב שבת היום, אלא שאני שבור מאוד, ואתם הינכם מקור השמחה – באתי איפוא לשאוב מכאן שמחה לשבת קודש" (מפי כ"ק מרן אדמו"ר מויזניץ שליט"א, שהיה עד לעובדה זו).
***
ככלות ה"שלושים" מפטירת הצדיק, נערך מספד תמרורים לכבודו מטעם מועצת גדולי התורה ורבני העיר תל-אביב. רבנו זי"ע השתתף במעמד, וכן אדמו"רים ורבנים מכל חלקי הארץ. גם הרה"ק ה"בית ישראל" מגור זצוק"ל נכח במקום, וישב ליד רבנו זי"ע.
במהלך הכנס השמיע אחד הרבנים דברים, והאריך בדברי שבח וקילוסין על הנפטר הדגול. רבנו, שאריכות הדברים כנראה לא נשאה חן בעיניו, לחש כאילו לעצמו: "מה כל האריכות? שיאמר רק שהיה נוטר הברית, ודיו!"
האדמו"ר מגור ששמע את הדברים, זע במקומו בהתרגשות. ניכר היה שהדברים עשו עליו רושם כביר.
כשרבנו עמד לעזוב את המקום, המתין לו הרבי מגור ליד המכונית ושוחח עמו. מאז החל הרבי מגור לבקר תכופות אצל רבנו והאהבה ששררה ביניהם היתה גדולה עד מאד.
***
הרה"ק מסדיגורא זי"ע לא הותיר אחריו בנים, אך דבריו הם זכרונו – דברי תורה ואמרות קודש על שבת, מועד ויומא דפגרא, שנדפסו בספרו "אביר יעקב" – על שמו נקרא לדורות.
זכותו הגדולה יגן עלינו.
"אולי אשמים אנחנו?!"
שמעתי מאאמו"ר, הרה"ח מוה"ר מרדכי הכהן וולך שליט"א, שהיה עד לדבר – כשעמד רבו, רביה"ק ה"דמשק אליעזר" זיע"א, להכנס לבית החולים לניתוח ממנו לא החלים, הורה שלפני נסיעתו יבוא אאמו"ר בברית התנאים בביתו, כשהוא העומד מצד החתן. לאחר התנאים קם לרקוד עם הנוכחים, ובתוך כך הגיע גיסו, הרה"ק ה"אביר יעקב" מסאדיגורא זצ"ל, ללוותו לבית החולים. משראה את השמחה והריקודין זלגו עיניו דמעות, איך מסוגל גיסו הקדוש להסיח דעתו מייסוריו ומחלתו ומדאגתו לפני נסיעתו לניתוח, ולשרות כל כולו בשמחת תלמיד: "אינכם יודעים איזה רבי יש לכם", אמר!
נפטרו הנוכחים לשלום, ורביה"ק ביקש מאאמו"ר להצטרף אליהם בנסיעתם לבית החולים. הגיעו, רביה"ק שכב במטתו והרה"ק מסאדיגורא ישב לידו, ואאמו"ר עומד עליהם. פתח הרה"ק מסאדיגורא: "הייליגער שוואגער, אולי אשמים אנחנו?"
הפסיקו רביה"ק ואמר, איזו אצילות נפש! "יש פה בחור, שאינו מבין מה אנו סחים. אסביר לו איפוא". פנה אל אאמו"ר וסיפר:
בדור שעבר, אמריקא איז גיווען טרף. אם מישהו מבני המשפחה היגר לארצות הברית, היה זה 'פסול חיתון'! מי שנסע לשם, נחשב כמשתמד… רבים חללים הפילה, כמעט ולא היתה אפשרות להשיג עבודה שאפשר לשמור בה שבת, הכשרות היתה מפוקפקת, לא היו מוסדות חינוך חרדיים. בקצרה, הנסיעה לשם היתה כהצהרה על נטישת הדת…
אבל המצב הכלכלי באירופה היה בכי רע, ורבים היגרו באין ברירה. עלו נכבדי העדה אל הרה"ק מבויאן זצ"ל וקבלו: "הצעירים נוסעים לאמריקה!" שמע, ואמר: "אחשוב בדבר עצה". שיגר את משמשו אל הרב והדיין, וכשחזר שלח להודיע, שהרבי והרב, הדיין והשוחט, עומדים להגר לאמריקה!
הידעה הממה כרעם ביום בהיר, מיד נזעקו וקראו: רבי, על מי נטשתנו! נענה ואמר: הלא אמש היתה אצלי משלחת, וחשבתי בדבר. הלא מכיר אני את הנוסעים, בחורים ואברכים מבתים טובים, שומרי תורה ומצוות. הכיצד הפכה אמריקה לארץ אוכלת יושביה, מדוע כה רבים המתפקרים בה?
והתשובה: יורד אברך מכבש האניה, לאן יפנה בארץ הזרה? פונה הוא לחפש עבודה, וכרוכה היא בחילול שבת, מסרב, וממשיך לחפש. ובנתיים, רעבים בני ביתו ללחם, לא אורכים הימים, ומורה הוא לעצמו היתר של פיקוח נפש, והאווירה והחברה עושים את שלהם, ואנו מכירים את התוצאות.
אבל אם הרבי והרב, הדיין והשוחט יסעו לאמריקה. לאן יפנה עם הגיעו? לקבל שלום… וכשתוצע לו עבודה, יבוא להוועץ ולקבל ברכה. ונחזקו, ונעזור לו, וימצא קהילה וחברה, וישאר ביהדותו…
התחננו בפניו שלא יעזוב, שבעזיבתו מפקיר הוא את הנשארים לרוחות התקופה והשפעתה, ונענה לתחינתם…
מכל מקום, סיים ה"דמשק אליעזר" זיע"א, לכך מתכווין הגיס, כשהוא שואל האין אנו אשמים, יתכן שאם היינו עולים ארצה לפני עשרים שנה, היתה היהדות נראית אחרת בארץ הקודש…
ופנה אל גיסו בהתרגשות: "האמינו לנו, עשינו מה שיכולנו – ומה שלא עשינו, משום שלא הניחו לנו"…
מרעישים הדברים, ומבטאים כל כך את המבט וההשקפה: "אבל אשמים אנחנו", לא להטיל את ההאשמה על הזולת, אלא לערוך חשבון נפש נוקב: "שיחת לו, לא בניו"!…
(מתוך מאמרו של הרב שלום מאיר הכהן וואלך)
צדיקי רוזין סדיגורה
הרה"ק רבי ישראל מרוזין זי"ע נולד בג' בתשרי תקנ"ז לאביו הרה"ק רבי שלום שכנא מפראהבישט זי"ע, בן הרה"ק רבי אברהם המלאך זי"ע, בן המגיד הגדול רבי דב בער ממעזריטש זי"ע. בגיל י"ג נישא לבת הגה"צ רבי משה ראש הישיבה מבארדיטשוב. צדיקי דורו התבטאו עליו גדולות ונצורות, ורבים מהם הסתופפו בצילו על אף היותו צעיר לימים. נהג מלכותו ברמה ברוזין, ואח"כ בסאדיגורא כשאלפים הולכים לאורו. נסתלק לשמי רום ביום ג' במר-חשון תרי"א ומנו"כ בסאדיגורא.
הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורא זי"ע נולד בכ' בחשון תק"פ לאביו הרה"ק רבי ישראל מרוזין זי"ע. היה חתן הרה"ק בעל "בית אהרן" מקארלין זי"ע, ובזיווג-שני נשא את בת אחיו הרה"ק רבי מנחם נחום משטעפנעשט זי"ע. בראשית שנת תרי"ב, לאחר הסתלקות אחיו הגדול הרה"ק רבי שלום יוסף זי"ע שנסתלק בימי חורפו בי"א באלול תרי"א, מילא את מקומו בסא"ג. התפרסם כאחד ומיוחד מגדולי הצדיקים בדור וממנהיגיו. אלפים הסתופפו בצילו ובראשם גאונים וצדיקים. בגין עלילה שפלה נאסר בשנת תרט"ז בטשערנוביץ ע"י ממשלת עסטרייך. במהלך המאסר שארך כט"ו חדשים נחלה קשות, אך בחסדי השי"ת הבריא כעבור תקופה. נסתלק לשמי רום בי"א באלול תרמ"ג ומנו"כ בסא"ג.