מחנות עבודה של הפועלים הפשוטים היו כנראה במקומות רבים, אך הידועים יותר, ונראה שהתקיימו גם זמן רב יותר, היו המחנות ששימשו לבניית כבישים חשובים, ובכללם האוטוסטרדה מספר 4 מוויניצה דרך אומן (Uman) – קירובוגרד (Kirovograd) – קריבוי-רוג (Krivoi-Rog) – דנייפרופטרובסק – סטלינו (Stalino, כיום דונייצק – Donetsk) – ועד טאגאנרוג. בקטע של האוטוסטרדה שעברה בחלק הדרומי של מחוז ויניצה היו למעלה מעשרה מחנות עבודה של יהודים ביישובים: וורונוביצה (Voronovitsa), נמירוב Nemirov)), צ'וקוב (Chukov), רייגורוד (Raigorod), צ'צ'לבקה (Chechelevka), קראסנופולקה (Krasnopolka), בוגאקוב ((Bugakov, זארודינצי (Zarodintsi), ברזובקה (Berezovka), טאראסובקה ((Tarasovka ועוד. יהודי המחנות האלה באו מן הגטאות או מה שנשאר מהם במחוז ויניצה – מתחום הכיבוש הגרמני. בקיץ 1942 חוסלו כל הגטאות במחוז, ומאוגוסט 1942 ועד מאי 1943 הובאו למחנות האלה יהודים מטרנסניסטריה – חלקו הדרומי של המחוז שהיה תחת הכיבוש הרומני. אחרוני היהודים שבמחנות האלה חוסלו כשקרבה אליהם החזית. ב- 10 באוקטובר 1943, למשל, נרצחו 350 איש במחנה קראסנופולקה

פרק ח'

1943-1944

(על פי מחקרו של ד"ר שמואל בן-ציון)

רומניה ובולגריה התעלמו מן הלחץ הגרמני לגרש את היהודים למחנות השמדה. רומניה ביצעה מדיניות השמדה בדרכה היא. בחדשים יולי – נובמבר 1941 הממשל הרומני גירש את יהודי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה מבתיהם לטרנסניסטריה. במשך חדשים מעטים אלה נהרגו, נרצחו ומתו מרעב, מתשישות ומכפור כמחצית ממגורשי צפון בוקובינה. אל נספים אלה יש להוסיף עוד כ – 185.000 יהודים מתושבי אוקראינה, שגרו בחבל הארץ "טרנסניסטריה" שסופח לרומניה (ראה נספח).

במחצית השניה של נובמבר 1941 נפסק  זמנית גרושם של יתר היהודים מרומניה.

בהונגריה ממשלת הורטי עמדה בלחץ הגרמנים. יהודי הונגריה, משוללי זכויות אזרח, נשארו בבתיהם עד המחצית השניה של חודש מארס 1944.

הממשלה הבולגרית נענתה חלקית ללחץ הגרמני. הם גירשו למחנות ההשמדה כ- 25000 יהודי מקדוניה, שנקרעה מיוגוסלביה וסופחה לבולגריה. יהודים אזרחי בולגריה נשארו בבתיהם, משוללי זכויות אזרח.

גוסטב ריכטר, נציגו של אייכמן ברומניה, הפעיל לחץ כבד על ממשלת רומניה שלא להסתפק בגירושם של יהודי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה. הוא תבע את "יישובם מחדש" של יהודי רומניה כולה. בדיונים שנערכו בין ממשלת רומניה לבין השגריר הגרמני קילינגר ונציגו של אייכמן – ריכטר, הוחלט להעביר את יהודי רומניה לבלזץ. מנהל שירותי הרכבות ברומניה הוזמן לגרמניה כדי לתכנן את מועדי העברת היהודים ומספר הרכבות הנחוצות לטרנספר זה. מנהל הרכבות הרומני לא הגיע לפגישה המתוכננת. הרומנים דחו את הגרמנים בלך ושוב בתקווה, כי הזמן (הסחבת) ישחרר אותם מהשמדת עם שלם, קרוב למיליון נפש. באותו זמן גם שכניהם, ההונגרים במערב והבולגרים בדרום, הצליחו להתחמק מן הלחץ הגרמני לגרש את היהודים למחנות הריכוז. אמנם שלוש המדינות הפעילו בארצותיהן את חוקי הגזע כלפי תושביהן היהודים, אך השאירו את מרבית היהודים בבתיהם כמחוסרי זכויות אזרחיות.

כבר באוגוסט 1942, כאשר הרומנים נוכחו לדעת שהגרמנים לא הצליחו לפרוץ את החזית במזרח, וצבאות הציר נעצרו בלנינגרד, ומוסקבה המשיכה להחזיק מעמד, העזו הרומנים לנהל מדיניות עצמאית יותר, שכללה שינוי ביחס כלפי היהודים.

ראדו ליקא, הממונה הרומני על ענייני היהודים, קיבל משלחת מטעם "המרכז" היהודי Centrala Evreilor)) באוגוסט 1942. בדיון הועלתה בקשת הנציגים היהודיים לאפשר ל- 75,000 יהודים, ששרדו מתוך קרוב ל- 150,000 שגורשו לטרנסניסטריה, את העברתם לארץ ישראל. ראדו ליקא לא נרתע מן הבקשה ותבע סכום עתק של 16 מיליארד ליי תמורת ההיתר להצלתם של שרידי המגורשים והעברתם על חשבון העם היהודי לארץ ישראל. תוכנית זו תאמה את מדיניות ממשלת רומניה משלושה טעמים:

1. לקבל סכום כסף נכבד, העשוי לשפר את מצבה הכלכלי המתדרדר בגין הוצאות המלחמה.

2. התעשרות קלה ומהירה של הנוגעים בדבר.

3. "היפטרות" ב"דרך אנושית" גם משרידי מגורשים של יהודי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה שנותרו בחיים.

ביצוע תוכנית זו עשוי היה לאפשר לממשלת רומניה גם טיהור מצפוני מסוים על השמדת מאות אלפי היהודים יוצאי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה.

ממשלת רומניה ניסתה לקבל את הסכמת גרמניה לצעד זה, בטענה כי גם הגרמנים התירו יציאת יהודים משטחם למדינות שהיו נכונות לקלוט אותם. בינתיים נתגלו קשיים בביצוע התוכנית: נציגי היישוב הארץ-ישראלי, שישבו בקושטא, לא ראו אפשרות לגייס את סכום העתק שתבעה ממשלת רומניה. המלחמה הייתה בעיצומה, אי אפשר היה לאתר אוניות באגן הים השחור, הים האגאי ובמזרחו של הים התיכון, שיכלו לבצע משימה גדולה זאת. ממשלת בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, נשארה נאמנה ל"ספר-הלבן" שהתיר הנפקת 1,500 סרטיפיקטים לשנה בלבד. גם כשדובר היה בהצלת 70,000 יהודים מהשמדה. הבריטים לא נסוגו מעמדתם ולא התירו את כניסתם לארץ ישראל (פלשתינה). גם השרים האחראים בממשלת רומניה התנגדו לתוכנית המוצעת על-ידי ראדו ליקא, בעקבות הלחץ הגרמני להישאר נאמנים לתוכנית של "הפתרון הסופי". התוכנית התבטלה, אך במקומה נולדה תוכנית חדשה, צנועה יותר, אבל ניתנת לביצוע, ללא תלות בגורמים חיצוניים; התוכנית – הצלת 5,000 ילדים יתומים וקליטתם הזמנית בקרב קהילות יהודיות במולדובה עד עלייתם ארצה. היא התבססה על שובם של הילדים לרומניה, כדי לשקמם מבחינה בריאותית ולהכינם לקראת עלייתם ארצה או הגירתם לארץ אחרת. המנהיגות היהודית הניחה, כי בהתחייבותם זאת, שהילדים לא יישארו ברומניה וארץ זו תשמש להם רק כמעבר, קיימים סיכויים שממשלת רומניה תיאות להיענות לפניותיה של המנהיגות היהודית. התוכנית גם "תשחרר" את המדינה הרומנית מנוכחות 5,000 ילדים יהודים וגם תוכיח לעולם המערבי את גישתם ה"הומניטרית". המנהיגות היהודית החליטה לפנות אל ממשלת בולגריה ואל ממשלת טורקיה ולבקש היתר מעבר לילדים יתומים, שייעשה ברכבות, משום הקשיים בגיוס אוניות וסכנת המוקשים בנתיבים הימיים.

ממשלת רומניה הסכימה להחזרת הילדים. הממשלה התנתה את מתן ההסכמה בהגירתם מן המדינה. הפניות של פילדרמן ושל ההנהגה הציונית ברומניה ובארץ ישראל אל ממשלת בריטניה נפלו הפעם על אוזניים קשובות של חברי הפרלמנט הבריטי, כשמדובר היה בילדים יתומים. ב- 3 בפברואר 1943, לאחר דיון בפרלמנט הבריטי, הודיע אוליבר סטנלי, שר המושבות הבריטי, שהושג הסכם עם ממשלת בולגריה להתיר מעברם של 5,000 ילדים יתומים מרומניה, מלווים בחמש מאות נשים מבוגרות, בדרכם לארץ ישראל.

בשעה שהנושא הובא לדיון בפרלמנט הבריטי, ועל-פי הסכם פנימי עם שתי הממשלות רומניה ובולגריה – יצאו מרומניה ומהונגריה 270 ילדים ברכבת בדרכם לארץ-ישראל. במקביל ב- 4 במארס 1943 דיווח השגריר הגרמני לממשלתו על כוונת ממשלת בולגריה להיענות לבקשת השגרירות השוויצרית להתיר יציאתם של 5,000 ילדים יהודים ברכבת לארץ ישראל. לאמיתו של דבר הכוונה הייתה לילדי טרנסניסטריה ולא ילדים יהודים מבולגריה. התנועה הציונית, באמצעות הסוכנות היהודית, התחייבה לגייס את הכספים הדרושים להעלאת הילדים היתומים. בן גוריון, בתוקף תפקידו כראש הסוכנות היהודית, הצהיר: "נדבר על המיליונים (היהודים המועמדים לגאולה) אך קודם כל נעלה את חמשת אלפים הילדים. אם לא נעלה את אלה שיש ביכולתנו להביאם, לא תהיה לנו שום כפרה."

הסוכנות היהודית גם התחייבה להעמיד את הסרטיפיקטים המתירים את כניסתם של הילדים לארץ ישראל. ראדו ליקא, ראש מינהל היהודים בממשל הרומני, שלח את קונסטנטין בורסן לקושטא לקבל מידי חיים ברלס,  נציג הסוכנות היהודית בקושטא, את ההתחייבות הכספית.

ב- 1 במארס 1943 התחייב חיים ברלס בפני בורסן כדלקמן:

1. בהסתמך על הצהרת ממשלת המנדט מיום 11 בפברואר 1943 תעמיד הסוכנות היהודית לרשות הילדים ומלוויהם 5,000 סרטיפיקטים, מהם 2,000 יינתנו מיד בתנאי שממשלת רומניה תסכים לסידורים הדרושים להעברתם.

2. הסוכנות היהודית תשלם את כל ההוצאות הכרוכות בהסעת הילדים מן הגבול הטורקי עד חיפה ברכבת, או לחלופין תעמיד את האמצעים הדרושים להפלגה באוניה.

ההסכם היה מקובל על ממשלות רומניה, בולגריה וטורקיה. הובטחו האמצעים הכספיים ולכאורה נסללה הדרך להצלתם ועלייתם ארצה של 5000 יתומי טרנסניטריה .

 אבל לא כך היה: כבר ב-12 בדצמבר 1942, בשיחה ראשונית בין ראדו ליקא לבין השגריר הגרמני ברומניה קילינגר, הבהיר האחרון את עמדתה של גרמניה המתנגדת להגירת יהודים מרומניה לארץ-ישראל, בהתבסס על המדיניות הפרו-ערבית של גרמניה.

ב- 3 במארס 1943 פנה אדולף אייכמן במכתב אל משרד החוץ הגרמני, בו הוא מבקש את התערבותו ופנייתו אל ממשלת רומניה כדי למנוע את יציאת הילדים היתומים.

אבל המאמצים הדיפלומטיים של הגרמנים לא הביאו לתוצאות שהגרמנים ציפו להן. ממשלות רומניה ובולגריה התעלמו מפניותיהם של אייכמן ושל קילינגר. הגרמנים הפעילו גורם נוסף שאיים על משלוח הילדים באניות. הצי הגרמני, שחשב כי הילדים יועברו באוניות רומניות ובולגריות ואלה תימכרנה לידי הבריטים, הודיע שכל אניה שתשא פליטים יהודיים לארץ ישראל תוטבע. וכך למרות מאמציהם של הגרמנים למנוע את יציאת הילדים ומלוויהם המבוגרים, התחיל זרם דקיק של קבוצות בנות 150 ילדים ומלווים לצאת את רומניה, ברכבת האקספרס של הקו אוריינט אקספרס וינה-איסטנבול, רכבת שעברה את הערים בוקרשט וסופיה.

הגרמנים החליטו לנקוט בצעדים אלימים. בתחנת המעבר, בין בולגריה לבין טורקיה, הם הודיעו שבכוונתם לבדוק את ארץ מוצאם של הילדים היתומים העוברים את הגבול. בין הילדים היו שלושה נערים שנשאו דרכונים פולניים. הם הורידו אותם מהרכבת ורצחו אותם בטענה שהם מאזור כיבוש גרמני. כן דרשו מן הבולגרים, שלא יאשרו להבא מעברים נוספים. ממשלת בולגריה נכנעה זמנית לגרמנים ומנעה היתרי מעבר לילדים יהודים מרומניה, מתוך חשש שהגרמנים ינקטו שוב אמצעים אלימים נגד הילדים.

בקיץ 1942 נחל צבא רומל תבוסה צורבת באל-עלמיין, בנתיב התקדמותו לכיוון תעלת סואץ, כן נעצרה ההתקדמות של הגרמנים בחזית המזרחית. כבר בסתיו 1942 החל הצבא האדום להנחית מכות קשות לצבא הגרמני ועצר את התקדמותו. בחורף 1943-1942 נחלו מפלה מכרעת בסטלינגרד , שהביאה למפנה  של פני המלחמה. מצב זה הניע את ממשלת רומניה להיות קשובה יותר לפניות הרבות של ה"צנטרלה" – מרכז היהודים בבוקרשט. ממשלת רומניה החלה לשקול אפשרות להתיר ליהודי טרנסניסטריה שנותרו בחיים לחזור לבתיהם.

מפלת סטלינגרד בחורף 1943-1942 חיזקה גם את עמדתה של ממשלת רומניה להמשיך בהתנגדותה למדיניות גירוש היהודים מרומניה אל מחנות ההשמדה בפולין.

באפריל 1943 הוזמן אנטונסקו להיטלר. בדיון שהתקיים בימים 14-13 באפריל, בהשתתפותו של ריבנטרופ שר החוץ הגרמני, הובהר להיטלר שממשלת רומניה מעונינת להיפטר משבעים אלף היהודים, שרידי המגורשים  מבוקובינה, מבסרביה ומולדובה הצפונית, השוהים במחנות בטרנסניסטריה ולהתיר להם להגר לפלשתינה, בדיוק כפי שנהגה גרמניה בהנהגתו של "הפיהרר" בראשית שלטונו. היטלר הציע "לקלוט" את שרידי המגורשים מטרנסניסטריה באזורי הכיבוש הגרמני במזרח (בפולין ובאוקראינה). על-פי עדות המתורגמן הדיון הגיע לטונים גבוהים. אנטונסקו העז לאיים על היטלר, שאם ממשלת גרמניה תמשיך להתערב בעניינים הפנימיים של רומניה, הוא, אנטונסקו, ימליץ לממשלתו לפרוש ממחנה "מדינות הציר". היטלר הרגיעו. לפי אנטונסקו היטלר הבטיח לא להתערב עוד בעניינים הפנימיים של רומניה, ריבנטרופ אישר זאת. הלחץ הגרמני על ממשלת רומניה לא פסק. ריבנטרופ  הועמד בפני דילמה בנושא הגירת היהודים. מצד אחד היטלר הבטיח לאנטונסקו לא להתערב בענייניה הפנימיים של רומניה ומצד שני הבטיח ריבנטרופ אישית למופתי הירושלמי שהרייך השלישי לא יתיר עליית יהודים לפלשתינה. הבטחתו למופתי הכריעה, הוא  החליט להמשיך במערכה נגד הצלת שארית המגורשים מטרנסניסטריה.

כאשר כל הדרכים להצלת השרידים מטרנסניסטריה נחסמו חידש מרכז היהודים בבוקרשט את הבקשות והתביעות להחזיר לרומניה את יהודי צפון מולדובה ועוד חמשת אלפים ילדים יתומים עד גיל 18 ולפזרם בין קהילות יהודיות ברומניה. לאחר משא ומתן ממושך, שהיה מלווה בתלאות ממושכות, הסכימה הממשלה הרומנית, לקראת סוף שנת 1943, כאשר תבוסת מדינות הציר נראתה באופק, להתיר את שובם של שרידי המגורשים מצפון מולדובה (דורוהוי ובנותיה) וכן את הוצאתם של ילדים יתומים יוצאי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה, אבל בשום אופן לא את ילידי אוקראינה. ההיתר ניתן להוציא ילדים עד גיל 15 בלבד. הילדים יפוזרו בין הקהילות היהודיות במולדובה, ובשום אופן לא באזורים קרובים לבירת רומניה. לזכותו של המרכז היהודי בבוקרשט ייאמר, כי מבצע החזרת היתומים אורגן כמבצע צבאי. נאספו בגדים חדשים, מחצלות לפריסה בקרונות המשא בהם הוסעו הילדים; מזון; תרופות; ואף חלב טרי למאות הילדים הקטנים.

שלטונות רומניה, הז'נדרמריה, הנהלת הרכבות וכל הנוגעים במבצע ההומניטרי שיתפו פעולה והילדים הובאו בשלום ופוזרו בין הקהילות היהודיות המפורטות מטה:

בוטושאני          184  ילדים

ווסלוי                80       "

יאסי                 672     "

בוהוש               108     "

באקאו             263     "

פלויישטי          93  ילדים

רומן                161     "

ברלד              167     " 

פיאטרה-ניאמץ  11     "     

                ה"כ   1,909

ברגע האחרון שוב שינה המרשל ההפכפך אנטונסקו את דעתו והודיע שההיתר יינתן רק ליתומים משני ההורים ולילדים מתחת לגיל 15.

לפיכך פחת מספר הזכאים לשיבה מ – 4,000 לפחות מ – 2,000. הסיבה לשינוי לא היתה ברורה ולא נמצאו עד עתה מסמכים להוראה זאת. אחת ההשערות היא שאנטונסקו חשש, שלא תתאפשר הגירתם של הילדים מחוץ לרומניה. השערה אישית של כותב שורות אלה היא שאנטונסקו חשש מתגובת הגרמנים שהוא מגדיל את האוכלוסייה היהודית ברומניה או מכך שבמקרה עזיבתם לא"י הם עשויים להצטרף להגנה וללחום בערבים. לכן הוקטן הגיל ל- 15 כדי למנוע טענות מצד הגרמנים ובעלי בריתם של הערבים. הוא שיער שיוכל להצדיק בקלות יתר מתן היתר להצלת ילדים יתומים משני הורים כשהם מתחת לגיל 15.

פרד שרגא, שהיה הממונה מטעם הארגונים היהודיים על ביצוע המשימה של החזרת הילדים היתומים, יצא, מיד עם קבלת ההיתר המקוצץ, למוגילב-פודולסק להכין ולפקח על איסוף הילדים מרחבי מחוז מוגילב, מהעיירות והכפרים בהם היו מפוזרים המגורשים. טרם צאתו פנה שרגא פרד אל דר' פילדרמן וביקש ממנו לעשות את הכול כדי לשנות את רוע הגזרה. פילדרמן פנה אל השלטונות וטען שהשינוי אינו תואם את כוונת המרשל, הקשורה לרפטריאציה בכלל ולחוק הבינלאומי המתייחס לילדים, מאחר שבעולם כולו "ילדים" הם עד גיל 21 – מועד גיוסם לצבא. (ברומניה עד מלחמת העולם השניה גיל 21 היה גיל הגיוס).

באשר ליתומים הוא טען, שיתום נחשב גם יתום מהורה אחד כאשר ההורה השני אינו מסוגל להבטיח את קיומו של הקטין – וזהו המצב בטרנסניסטריה.

ד"ר פילדרמן ביקש להתיר את שובם של כל היתומים עד גיל 21 – למעט אלה שההורה שנותר בחיים יתנגד להיפרד מילדו.

כל הבקשות, התחינות והנימוקים המשפטיים לא הועילו. ב-15 בפברואר 1944 נתקבלה ההוראה המאשרת שיבת הילדים על-פי המגבלות שקבעה הממשלה.

שתי משלחות יצאו לארגן את השיבה של היתומים, אחת בראשותו של שרגא פרד למחוז מוגילב ושניה בראשותו של דאדו רוזנקרנץ למחוזות הדרומיים של טרנסניסטריה.

ב-6 במארס 1944 נכנסה הרכבת הראשונה לתחנת יאסי נושאת בקרונותיה את הילדים הראשונים ממוגילב. כעבור שעות מספר הגיעה רכבת שניה מבאלטה ובקרונותיה 484 ילדים יתומים בנוסף ל- 1415 ילדים שהגיעו ממוגילב. עבור ילדים אלה נסתיימו שנתיים ומחצה של סבל, רעב, ומחלות תוך בדידות וייסורים אין-סופיים. מרגע זה החלה היחלצות של קהילות יהודיות ברחבי רומניה לעזרת הילדים היתומים ניצולי טרנסניסטריה. הקהילות היהודיות במולדובה עסקו בקליטתם הישירה ואילו יתר הקהילות מאיזורים אחרים ברומניה דאגו  לסיוע כספי, ביגוד, תרופות וכל הנדרש לקהילות הקולטות את הילדים.

חלוקה היתומים לקבוצות גיל ומין:

                                בנים  בנות    סה"כ

יתומים בני 1-7           81    95     176

יתומים בני 8-11       212  229    441

יתומים בני 12-15     639  654    1,293

מן הלוח לעיל ניתן להיווכח שהקבוצה הבולטת הייתה זו של ילדים בני 12 עד 15.

בנובמבר 1942, כשנודע להנהגה של יהדות בוקרשט על הגזרה החדשה, להוריד את גיל הילדים החוזרים ל- 12, היא פתחה במאבק אדיר להעלאת גיל החוזרים, ההצלחה הייתה חלקית. השאיפה של מרכז היהודים היתה להשיג היתר ל"רפטריאציה" של ילדים עד גיל 21. אחרי כן התפשרו על גיל 18. לבסוף האישור הסופי ניתן עד לגיל 15. כך הופחת מספרם. הילדים שחזרו היו כשני שלישים מתוך רשימת החוזרים. אם נבדוק את מספר הילדים בכל קבוצה ניתן להסיק כי הילדים בני 7-1 היו פחות מ- 10% מכלל היתומים. ילדים קטנים, שהתייתמו מהוריהם, סיכוייהם היו אפסיים לשרוד. אלה שנותרו בחיים שרדו הודות למשפחות או יחידים שסייעו להם לשרוד יתומים בתחילת גיל ההתבגרות, באין ברירה וברצון לשרוד היו לילדי רחוב וכל המשתמע מכך.

בעיר מוגילב הוקם בית יתומים, בו מצאו קורת גג כמה מאות יתומים. בגלל חוסר מזון ראוי ותרופות מצאו את מותם שם בחורף 1942-1941, בימי מגפת הטיפוס הגדולה, רבים מבין הילדים, ובעיקר הצעירים. מכאן ההסבר, שילדים מעטים עד גיל 7 הצליחו לשרוד את התופת של טרנסניסטריה.

במולדובה הילדים נקלטו על-ידי הקהילות היהודיות באהבה ובחום רב. היה שוני בין הקהילות. היו יתומים שנקלטו במשפחות, שאימצו אותם; והיו משפחות שקלטו ילדים בבתיהן עד עלייתם ארצה. קבוצה שלישית נקלטה במעונות שהוכשרו במיוחד למגורים. במעונות הופעלו חדרי אוכל וחדרים לפעילות חברתית של הילדים. רבים מבני הקהילה, ברובם אינטלקטואלים, שהיו מובטלים בגלל חוקי הגזע, שאומצו בידי הממשלה הרומנית, שימשו כמדריכים ומנחים לילדים אלה. גם המתבוללים שביניהם חשו "לעזרת העם" והציעו את עצמם ללמד במעונות הילדים, כדי שהיתומים ישלימו את אשר הפסידו מאז גירושם מהבית. גם תנועות הנוער החלוציות הפנו את המוכשרים מבין חבריהן להדריך את הילדים.

טיפול זה נמשך כמה חודשים, מחודש מרס 1944 עד סוף אוגוסט 1944. ב- 23 באוגוסט 1944 נחתם הסכם של הצטרפות רומניה לברית המועצות בלחימה נגד צבאות ה"ציר". הצבא הרומני היה לבעל ברית לצבא האדום. בהסכם דאג השלטון הסובייטי לקבוע סעיף בו מתחייבת ממשלת רומניה לעשות לחזרתם של אזרחים סובייטים למולדתם.

יתומי צפון בוקובינה ובסרביה, שזה עתה הוחזרו מטרנסניסטריה ומצאו מקלט בקהילות יהודיות במולדובה, נאלצו על-פי הסכם זה לחזור לבתיהם בברית המועצות.

נתמנה קצין בכיר בדרגת אלוף משנה מטעם הצבא האדום, שהיה אחראי לשיבתם של היתומים, שמוצאם מהאזורים החדשים של ברית המועצות. מרכז היהודים בבוקרשט התנגד להחזרת הילדים לברית המועצות וניתוקם מן האפשרות של עלייתם ארצה. מרכז זה פתח במבצע חשאי ביותר של הצלת ילדים משיבתם לברית המועצות. רבים מן הילדים הועברו ליישובים בהם לא נקלטו יתומים. ההתחייבות לא להוציאם ממולדובה, התחייבות שניתנה עוד לשלטון אנטונסקו, לא הייתה כבר בתוקף אחרי נפילת משטרו ומאסרו של המרשל.

הרוסים השתמשו בכל מיני אמצעי פיתוי כדי למשוך את הילדים לצידם. מיור (רב-סרן) בשם לוי, מהצבא האדום, הופיע במעונות הילדים וסיפר להם על "גן העדן" המצפה להם בברית המועצות. הוא הבטיח לילדים ללמוד באוניברסיטאות, לעבוד כרופאים, מהנדסים, מורים ופרופסורים. רב סרן לוי הבטיח שבעודם שוהים ברומניה עד לשובם ל"מולדת" הסובייטית יוקמו עבורם מעונות מרווחים ונקיים. רבים מן היתומים, ילדים תמימים, התפתו לשמע ההבטחות לחיי גן העדן בברית המועצות והסכימו לעבור למעונות הסובייטים "שצוידו בנוחיות רבה". הרוסים גם הפעילו לחצים ואיומים על מחנכיהם ומדריכיהם לבל ישנו פרטים מזהים של יתומים שמוצאם מן האזורים הסובייטים. הם אף החדירו סוכנים חשאיים לתוך בתי היתומים כדי להבטיח את "מהימנותם" של המורים והמדריכים לשליטים החדשים.

האקזקוטיבה היהודית (הוועד המרכזי היהודי) ויושב ראש ההנהלה הציונית ברומניה פנו אל כל הגורמים האפשריים בטענות על ההבטחות של הקצינים הסובייטים, אבל חלק מהילדים התפתה וחזר לברית-המועצות.

עדות אישית:

סיפור קורותיהם של שרה אסאלוב לבית קליינר ואחותה פפי וגיסה יהושע הבר בעת הגירוש והשהייה במחנה מורפה בטרנסניסטריה-אוקראינה.

שרה נולדה בשנת 1927, היא גדלה והתחנכה בעיירה בנילה על הנהר סירט. כיתר בנות הקהילה בבנילה שרה למדה בשעות הבוקר בבית-ספר ממלכתי רומני ובשעות אחר-הצהריים בבית-ספר עברי "בית-יעקב".

שרה הייתה בת ארבע-עשרה כשכבשו צבאות רומניה וגרמניה את בוקובינה הצפונית. אמא פרומה, שתי בנותיה – שרה, אחותה הבכירה פפי ואחיה פנחס בן השבע-עשרה גורשו יחד עם כל יהודי העיירה לטרנסניסטריה – אוקראינה. תלאות גירוש בני הקהילה היהודית מפורטים בפרקים: הגירוש מהבית, החניות בדרך עד הגיעם של הנותרים בחיים לעיר מוגילב, על אדמת אוקראינה – טרנסניסטריה. בצומת מוגילב נפרדו הדרכים של בני הקהילות השונות. שרה, כרבבות מגורשים אחרים, לא עמדה בעומס ובמאמץ הפיזי של הגירוש ברגל לאורך כמאתיים קילומטר במשך ארבעה חודשים. היא חלתה בדרך בחצבת ובסיבוכים המתלווים למחלה זאת. הנערה ביקשה מאמה ומאחיה שיניחו אותה בצדי הדרך והם ימשיכו בשיירה. להשאירה חולה, קודחת, בשדה פתוח – הרי זו חשיפה למיתה משונה ובטוחה. אחיה בסיוע האם  ואחותה נשאו את הבת החולה על ידיהם וכתפיהם עד הגיעם לחנייה הבאה.

מזג האוויר הסתווי הכביד על ההליכה; אלפים כשלו – זקנים, ילדים, חולים וטף – מעדו מתשישות בהליכה וביקשו לנוח, לאגור כוח לצידי הדרך. הקלגסים הרומנים, שליוו את שיירת המגורשים, בראותם את הממוטטים בצידי הדרך ירו בהם ללא טיפה של רחמנות ורגש אנושי. הם תרצו את מעשיהם – כדי "לא לעכב את השיירה". רבים התמוטטו, כשלו מאפיסת-כוחות, נפלו גוססים והקלגסים החישו את מותם.

בכוחותיהם האחרונים הביאו בני המשפחה את בתם-אחותם החולה לעיר מוגילב. ישר מהדוברה, בה חצתה המשפחה את הנהר דניסטר, הובילו הז'נדרמים את המגורשים לקסרקטין בקצה העיר. מדי יום יצאו טרנספורטים, שיירות של מגורשים לעיירות ולכפרים במחוז וויניצה (העיר מוגילב וסביבתה השתייכו למחוז וויניצה). כאשר שרה עדיין קודחת מחום, רגל אחת פצועה, זבה דם, נאלצו היא ומשפחתה להצטרף למשלוח נוסף שיצא לכיוון הכפר ווירושינקה. לא הועילו בקשות ותחנונים לדחות את יציאתם עד שהנערה תתאושש. הז'נדרמים הרומנים האכזריים, מחוסרי רגש אנושי, לא חסו על הבת החולה. הם כפו על המשפחה לצאת לדרך הקשה במזג-אוויר סתווי, גשם וקור עז. פינחס האח, האם ואחותה פפי נשאו את שרה על כתפיהם. כשבוע ימים נמשך הגירוש. בלילות לנו במתבנים בקולחוזים וסובחוזים (משק ממלכתי לעומת קולחוז שהיה משק קואופרטיבי של האיכרים).

בהגיעם לעיירה מורפה פגשו את יעקב אויפזהר, בעל בעמיו בעיירה בנילה. בראות אויפזהר את סבל שכניו לשעבר הציע למשפחות קליינר להסתלק בחשכת הליל מן השיירה. הוא ידאג להם לקורת-גג בבית בו הוא מצא מחסה. באין ברירה, בהעדר כוחות להמשיך עוד ימים ולילות לשאת את הנערה על כתפי האם ואחיה הבוגר, חמקו מהשיירה, אליהם הצטרפו משפחות הבר ומשפחת שנפלד. הם ניצלו את העלטה ששררה מסביב, סיכנו את חייהם, נטשו את השיירה והסתתרו בבית בו גרה משפחת אויפזהר. שלוש המשפחות ניסו להיטמע בין המגורשים הקודמים. המשפחות הבורחות רעדו מפחד שיגלו כי ערקו מהשיירה שנועדה להגיע לכפר אחר. הבורחים היו מאושרים שמצאו מקום, פיסת ריצפה בקצה חדר, להניח גופם הרצוץ והעייף, להשכיב את הנערה החולה. שלוש המשפחות נקלטו בחדר גדול, בו התמקמו כבר שתי משפחות אחרות. האם פרומה מיהרה להחליף את חפציהם האחרונים תמורת חופן תפוחי אדמה כדי להציל את נפש הנערה. גם לבריאים הציק הרעב, כל מה שנותר למשפחה היה זוג נעליים אותן נעל פינחס. הוא עטף את רגליו בנייר ובסמרטוטים, את נעליו החליף תמורת חצי שק תפוחי-אדמה. לאחר שבוע לא נותר עוד מה למכור, האמא היהודיה מצאה עוד נכס, שאיש לא ידע על קיומו: שתי שיני זהב! היא עקרה אותן ותמורתן השיגה חצי "פוד" (8 קילו) קמח תירס ועוד זוג נעליים משומשות בעבור בנה. לפחות לבן משפחה אחד יהיו נעליים!

בחורף קשה, הנשים יחפות, רגליהן עטופות בסמרטוטים, יצאו בני המשפחה הבריאים, כשהם מסכנים את חייהם, לפקוד את בתי האיכרים בהציעם לבצע כל עבודה נדרשת תמורת קצת מרק ושני תפוחי-אדמה בעבור הנערה הקודחת מחום במעונם בעיירה.

עם הפשרת השלג נדרשו המגורשים – גברים ונשים – לצאת לעבודה במחצבה סמוכה לעיירה. העובדים נדרשו לחצוב חצץ בידיהם. כל עובד נדרש לייצר מטר מעוקב חצץ ביום. במחצית היום זכה עובד שעמד במשימה ביום הקודם, לקערית מרק ופרוסת לחם. עבור רבים היה זה מזונם היחיד. גם משפחות קליינר והבר נתקיימו בשנה הראשונה ממנת מזון זאת.

בצאת המגורשים מן העיירה לעבודה במחצבה ניצלו את שהותם מחוץ לעיירה, האם פרומה והבת הבכירה פפי הציעו לנשות האיכרים את מיומנותן בסריגת גרבי צמר, סוודרים וצעיפים, גרביים וכסיות. גם פינחס האח סיכן את עצמו בצאתו את העיירה, הוא שוטט בין חצרות האיכרים והציע להם את עזרתו בכל עבודה נדרשת במשק תמורת צלחת מרק חם ופת לחם בעבור אמו ושתי אחיותיו.

שתי הנשים, האם והבת הבכירה, כבשו את ליבן של נשות האיכרים בסריגתן המעולה. הן הדחיקו את הסכנה האורבת להן בצאתן את תחום העיירה, סכנת-חיים ממש!

המשפחה הביאה הקלה לסבלה של הנערה הפצועה, שלא החלימה ממכאוביה. היא נשארה רתוקה רוב הזמן ליצועה בחדר המשותף.

הנער פנחס נטל על עצמו את הדאגה לשלום המשפחה, בלי לשחרר את האם ואת האחות הבכירה ממאמציהן בעבודת הסריגה אצל נשות האיכרים.

יהושע, השכן החסון, נחטף לעבודת כפייה בטריכטי

גברים ונשים נחטפו לעבודות כפייה כל העת. רבים מבין הנחטפים ממשפחותיהם נעלמו לבלי שוב. בין הנחטפים לעבודה אצל הגרמנים היה גם הצעיר יהושע הבר, שלא הסיר לרגע את מבטיו מפפי, אחות שרה. בימי שלג וכפור בצר ובמצוקה, בסתר ובגלוי, סייע יהושע למשפחתו  שנאבקה אף היא על קיומה. עם העלמו למחנה העבודה טריכטי, מחנה בו התעללו הגרמנים בעובדיהם היהודיים, נעלמה המשענת הכלכלית של משפחת הבר. חטיפתו של יהושע פגעה קשות באספקת אמצעי קיום לאמו, אחותו ושאר בני משפחתו.

מחנה העבודה טריכטי

חיל ההנדסה של הצבא הגרמני בנה גשר על  הנהר בוג, נהר רחב ידיים שהיווה גבול בין הטריטוריה הרומנית-טרנסניסטריה לבין שטחי הכיבוש הגרמניים באוקראינה. יהודי אוקראינה נרצחו עם כיבוש ארץ זאת בידי כובשיה. בהתעורר צורך בעובדי כפייה לפרוייקטים משותפים של שתי מדינות הכיבוש, חויבו הרומנים לספק עובדי כפייה יהודים.

יהושע נשלח לטריכטי לעבוד בבניית הגשר על הנהר בוג. עובדי כפייה יהודים שלא עמדו בדרישות הקפדניות של הגרמנים נזרקו מעל לגשר למים הגועשים, אחרים נזרקו לתוך מערבלי הבטון. יהושע, מהיותו נגר מקצועי, זכה ליחס הוגן מצד מעבידיו הגרמנים. הוא ניצל הודות למיומנותו המקצועית. עם סיום בנית הגשר יהושע זכה לחזור אל משפחתו במורפה ואל הנערה אותה העריץ.

שרידי המגורשים מצפון מולדובה

וילדים יתומים חוזרים לרומניה

הגשרים הרבים שהגרמנים בנו בערבות רוסיה ובאוקראינה לא הועילו להם להחזיק מעמד בפני התקדמות הצבא האדום. הממשלה הרומנית הייתה הראשונה מבין בעלות בריתה של גרמניה, שידעה לקרוא את ה"מפה" ולפענח את התבוסות הראשונות של הצבא הגרמני.

בסוף שנת 1943 שינתה במקצת הממשלה הרומנית את יחסה ליהודים. תחילה התירו ליהודי צפון מולדובה, המעטים ששרדו לאחר שלוש שנות גירוש והתעללות במגורשים בטרנסניסטריה, לשוב לבתיהם. בלחץ הארגונים היהודיים בבוקרסט התירו לקהילות יהודיות בחבל ארץ מולדובה לקלוט ילדים יתומים עד גיל חמש-עשרה. שרה הצליחה להיכלל בין היתומים ולצאת מן התופת של טרנסניסטריה. בגין מחלתה, ובהעדר טיפול רפואי, שרה נראתה כבת שלוש-עשרה. היא אושרה להיכלל בין היתומים המועברים למולדובה. מצבה הפיזי והבריאותי לא איפשר לה לנסוע בגפה. אחיה פינחס, הבוגר ממנה בשלוש שנים, השכיב אותה על מזחלת-יד ובסיועו של השכן החסון יהושע הבר הביאה לנקודת איסוף במוגילב. פינחס הצליח ללוות את שרה עד עלייתה לקרון הרכבת ולהתחבא בו. הרכבת זזה ממקומה, עברה את הגשר, שפועלי כפייה יהודים בנו אותו. הרכבת עצרה בעיר אטאקי, בצד הרומני, לבדיקה נוספת של רשימת היתומים. הבודקים גילו את פינחס בן השמונה-עשרה. פנחס הורד מהרכבת ושרה פרצה בבכי, מודאגת לגורלו של אחיה הנותר כנער יהודי בודד בארץ "אויב" שאין בה נפש יהודית. הרכבת המשיכה במסעה והנערה אומללה ובוכייה. פניה לעבר העיר רומן שברומניה. ביישוב זה נקלטה אצל משפחה יהודית חרף מצבה הבריאותי הירוד. המשפחה הקולטת, מטופלת בשלושה בנים, קבלה אותה בסבר פנים יפות וטיפלה בה ככל יכולתה. בהתקרב החזית לעיר העביר המרכז היהודי את הילדים היתומים לעיר בוזאו. גם כאן נקלטה אצל משפחה יהודית, שלא הסתפקה רק בטיפול אישי בנערה החולה, הם הזמינו רופאים מומחים לרפא את הנערה ממכאוביה. הרופאים טיפלו בה במסירות ובנאמנות. בהעדר תרופות מתאימות באותם הימים ברומניה הטיפול היה שטחי, המכאובים הוקלו אבל שרה לא נרפאה. בהתקרב החזית גם לעיר בוזאו המרכז היהודי בבוקרסט מצא דרך להעלות ארצה כמה מאות ילדים, יתומים מלווים בהרבה "מדריכים" מבוגרים.

שרה הוסעה לקונסטנצה להמשך הפלגה לארץ ישראל.

כמוסכם בין המרכז היהודי בבוקרסט לבין הממשל רומניה תשמש ליתומים היהודים רק ארץ מעבר. המרכז היהודי קיבל את הסכמת נציגי הסוכנות היהודית באיסטנבול להעמיד אמצעי הסעה או הפלגה לילדים היתומים מנמל קונסטנצה לאיסטנבול ומשם ברכבת לארץ ישראל. יום העלייה המאושר הגיע! היתומים ומלוויהם עלו על סיפון הספינה, כביכול-אוניה. למעשה הייתה זאת סירה גדולה, בה נבנו כוכים בהם ניתן היה לשכב בלבד. על סיפון האוניה עלו מאות ילדים מלווים ב"מדריכים ומטפלים". הצפיפות הייתה נוראית, בלתי נסבלת. הקברניט התורכי התעלל ממש בנוסעים. באמצע ההפלגה דרש מהנוסעים את כל הכסף והזהב שברשותם, ולא – יביאם ליעד בלתי נודע. כהוכחה לכוונותיו הוא סטה מנתיב ההפלגה דרומה לאיסטנבול לנתיב בלתי ברור מזרחה.

היתומים פרצו בבכי, הם ניצלו מהתופת וממחנות הריכוז בטרנסניסטריה ודווקא בדרך לארץ ישראל נשקפה סכנה לחייהם. בהשפעת המלווים הבוגרים הנוסעים התחילו לנער את כיסיהם מפרוטותיהם האחרונות, הבנות הסירו את עגיליהן מאוזניהן ושרשרות הזהב מעל צוואריהן, כן עשו גם המבוגרים בנוסעים. הקברניט האכזר אסף את השלל, בדק אותו, לא היה מרוצה מכמות הביזה, אך הסתפק הפעם במה "שנפל" בחלקו והחזיר את הסירה לנתיבה המקורי.

בהגיע הסירה לאיסטנבול נציגי הסוכנות היהודית קיבלו את הילדים ואת המבוגרים, הסיעום לתחנת הרכבת בה נסעו עד חיפה, דרך סוריה ולבנון. גם נסיעה אחרונה זו הייתה מלווה בתלאות. נחמת היתומים היתה הגעתם הקרובה לארץ-ישראל. בהגיעם בחודש יוני 1944 לחיפה הובאו היתומים למחנה העולים "שער-עלייה", בו שהו כשבוע ימים.

בבדיקה רפואית במחנה העולים הופנתה שרה לבית-החולים "רוטשילד" לרפאה משרידי מכאוביה. שרה החלימה בארץ-ישראל הודות לטיפול המסור של הצוות הרפואי והתרופות שקיבלה בבית-החולים. בפעם הראשונה מאז גירושה מהבית חשה שהיא חוזרת לאיתנה.

לאחר שחרורה מבית החולים שרה שובצה במסגרת עליית הנוער למרכז הנוער בירושלים, שם זכתה לטיפול אישי נאמן ביותר עד סיום לימודיה התיכוניים. מנהלת מרכז הנוער דאגה להמשך לימודיה העל-תיכוניים. הודות לכישוריה נתקבלה ל"בצלאל", שם למדה שלוש שנים וזכתה לתואר מורה מוסמכת להוראת אומנויות. בתחום זה עסקה עד פרישתה לגמלאות.

מכתב ראשון מהבית

מהיום בו נפרדה מאחיה פנחס היא לא ידעה מה עלה בגורלו. נותק הקשר עם משפחתה – האם, האחות והאח.  הדאגה לגורלם  העיקה עליה. חסיד ויז'ניץ, שביקר חולים בבית החולים בו אושפזה אחר עלייתה ארצה, שכנע אותה לשלוח מכתבים ממוענים לפי כתובות אחותה פפי למקומות בהם שהתה לפני המלחמה ולמחנה הריכוז. אחד המכתבים הגיע לתעודתו וכך התחדש הקשר בין שרה לבין משפחתה. במענה היא קבלה מידע על משפחתה ואת הבשורה המשמחת שאחותה פפי נישאה ליהושע הבר. החיוך חזר אל פניה בקוראה את הידיעות המשמחות שאמה ואחיה בריאים, וכי הם חזרו מהמחנה לעיר הנפה סטרוז'ינץ, קרוב לבית ממנו גורשו.

לאחר שנים של בדידות וציפייה שוב התאחדה המשפחה בתחנה האחרונה בנדודיה – במדינת ישראל.