מרכוס ריינר​

מרכוס רַיינֶר (Reiner;‏ 5 בינואר 1886 – 25 באפריל 1976) הוא ממניחי היסודות לחקר הראולוגיה וחתן פרס ישראל למדעים מדויקים.

ביוגרפיה
ריינר נולד בצ'רנוביץ בירת בוקובינה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1886. משנת 1903 ועד 1909 למד הנדסה אזרחית באקדמיה הטכנולוגית של וינה (Technische Universität Wien), וקיבל תואר דוקטור. לאחר מכן עבד כמהנדס רכבות עבור ממשלת אוסטריה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עבור ממשלת רומניה.

במקביל פעל בתנועה הציונית: היה חבר בוועד הפועל של ההסתדרות הציונית בבוקובינה, ציר בקונגרס הציוני ה-12 (קרלסבד, 1921) והיה מייסד קרן היסוד בבוקובינה. פרסם מאמרים בנושאים ציוניים בירחון היהודי-גרמני Der Jude ("דער יודע", 'היהודי') בעריכת מרטין בובר ובעיתונות היומית בגרמנית.

בשנת 1922 עלה לארץ ישראל, והיה ממייסדי קיבוץ חפציבה שבגבול עמק יזרעאל ועמק בית שאן. כמו כן היה חבר הוועד של "סולל בונה", חבר ב"ברית שלום" וב"איחוד". במאורעות תרפ"ט (1929) שירת כשוטר מיוחד. בארץ ישראל עבד בשנים 1923–1947 כמהנדס במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. מ-1947 עד 1949 עבד כיועץ מדעי של בסיס מכון התקנים הארצישראלי. לאחר קום המדינה, ב-1949, היה ריינר לפרופסור בטכניון. במהלך חייו, פרסם ריינר כ-100 מאמרים מדעיים.

בשנת 1923 נישא למרגלית לבית אוברניק, וממנה נולדו לו בן, אפרים ובת חנה. בשנת 1929 נישא בשנית, לרבקה לבית שנפלד, ולזוג נולדו שתי בנות, דורית ושלומית.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
סגירת תפריט