הסטוריה
בהיות בנותיי, מיכל ושלומית, תלמידות בבית הספר התיכון "כל ישראל חברים" ברמת אביב "נידבו" אותי לספר לבני כיתותיהן, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כ"יוצא" שואה, על אירועים ייחודיים מימי הגירוש למחנות הריכוז ועל תנאי החיים במחנות טרנסניסטריה.
כאיש חינוך התכוננתי לקראת פגישתי עם בני הנוער ורשמתי ראשי פרקים מתוך זכרוני. תוך כדי הרישום נזכרתי באירועים, בתלאות ובקשיים, ברדיפות, בגירושים ובעבודות הכפייה, במאסרים ובאירועים משמחים יותר כגון: נסיגת הצבא הגרמני, שחרור ממחנות הריכוז בידי הצבא האדום, השיבה הבייתה, חוויות נער מתבגר ביחסים שבינו לבינה וכהנה וכהנה. זכרונות אישיים אלה זהים לתולדות העם היהודי במרכז אירופה, בפרט בחבלי ארץ ש"שוחררו" תחילה על-ידי הצבא האדום של ברית המועצות ולאחר מכן נכבשו בידי גרמניה הנאצית. זכרונות אלה הם מהייחודיים ליהודי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה.
במפגשיי עם בני נוער, הן בבית הספר בצפון תל-אביב והן עם אלפי תלמידים במרכז הארץ, הגעתי למסקנה, כי הנוער הישראלי צמא לדעת, להזדהות עם הפרט, להתעניין בגורלו ולעקוב אחר מהלך חייו כחלק מתולדות עם ישראל. בנותיי, כמו בני נוער אחרים בישראל, קראו בצמא את הספרים הקשורים בשואה: "הילדים מרחוב מאפו", "מאה ילדים שלי" וכן יומנה של אנה פרנק. כשבנותיי הגיעו לגיל 16 ו-18 ביקרנו בעיר אמסטרדם. ביום הראשון לשהותנו בעיר ביקשו הבנות לבקר בביתה של אנה פרנק. למדתי שסיפור אישי כובש לבבות, מעורר עניין, הזדהות וסקרנות לקרוא ולהעמיק באותה תקופה היסטורית. מפגשים אלו עם בני נוער ותלמידיי בחטיבות הביניים ואחרי כן עם סטודנטים במכללות הניעו אותי להעלות את זיכרונותיי ולהאיר תקופות מעורפלות וחשוכות בתולדות יהודי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה. התמקדתי בעיירה אחת ובבנותיה ובאורח החיים המייצג את העיירה והכפרים, בהם יהודים היוו גורם כלכלי ותרבותי חשוב.
ספר זה אינו מתיימר להיות ספר מדעי. הוא מייצג תקופה, ובה תחושות של פרט, של משפחה – כחלק מציבור גדול, שחי באותם עיירות וכפרים, שיצר, סבל וחווה חוויות דומות. את המקורות לספר זה שימשו חוויותיי האישיות ואלה של משפחתי ועמיתיי הקרובים וכן התבוננות מעמיקה בתהליכים החברתיים ובאורח החיים של הקהילה היהודית בכפרים, בעיירות ובערי בוקובינה מאז הכיבוש האוסטרי ב-1774 של חבל ארץ זה ובהשפעת השלטונות, המשטרים והמדינות השונות ששלטו בבוקובינה עד 1946, השנה בה עזבתי את ארץ הולדתי בכיוון ארץ ישראל. הייתי עד ראייה במקום ובזמן. עמדתי במרכז ההתרחשות כפרט, כמהגר וכמייצג את אורח החיים והתלאות ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, בתקופת המלחמה, בגירוש למחנות הריכוז בטרנסניסטריה, בשיבה הביתה, בחידוש הלימודים בתיכון ובאוניברסיטה בברית המועצות, בהגירה יחד עם יהודי בוקובינה לרומניה, מדינה שנאבקה בכוחותיה האחרונים לשמירת אופייה בכלכלה ובמדיניות, כאשר בראש המדינה עמד מלך צעיר – המורחק יותר ויותר מכוח השפעתו עד כדי גירושו מארצו. על אף המאורעות שעברתי נותרתי אופטימי ומכאן הראייה האופטימית, בה הוארו האירועים; באמצעותה מצאתי "נקודת אור" בכל התרחשות ובכל מקום.
תולדות חבל בוקובינה
בפעם הראשונה מופיע השם בוקובינה בשנת 1392. לשם מקור סלאבי (בוק = עץ האשור) כלומר ארץ האשורים. באוסטריה קראו לה גם בוכנלאנד.
בשנת 1241 אחרי פלישת הטטרים חבל ארץ זה נפל תחת שלטונם, עד שהמלך ההונגרי לואי הראשון (Louis I 1382-1342) הביס את הטטרים ודרום בוקובינה סופחה להונגריה. מיסד מדינת מולדובה – בוגדאן הראשון (Bogdan I 1365-1359) כבש את בוקובינה מהונגריה ועד 1774 היא היתה שייכת למולדובה ושותפה לגורלה. מ- 1387 ועד 1497 הכירה מולדובה במרותה של פולין ומ- 1514 הטורקים השתלטו עליה, ומולדובה נשארה תחת השלטון העותומני עד שנת 1774. אחרי מלחמת רוסיה-טורקיה (1774-1768), עקב הסכם קונסטנטינופול, סיפחה אוסטריה את בוקובינה ששמשה גשר בין המחוזות גליציה וטרנסילבניה. השלטון האוסטרי-הבסבורגי בבוקובינה נמשך 144 שנה (1918-1774).
במחצית הראשונה של תקופת השלטון האוסטרי בבוקובינה (1848-1774), מצב היהודים היה חמור למדי מבחינה כלכלית וגם המיזוג עם גליציה ב- 1787 לא שיפר מצבם של יהודי בוקובינה. רק עם מהפכת 1848 נהנו היהודים מעידן האמנציפציה והתחיל "תור הזהב" שאיפין את שלטונו של הקיסר פרנץ-יוזף (1916-1848). הקיסר התייחס באהדה וכבוד למיעוט היהודי, שזכה לזכויות רבות שעד אז נשללו ממנו. כאשר אוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה ורוסיה באוגוסט 1914, הרבה צעירים יהודים התנדבו להילחם למען הקיסר ובין חללי המלחמה היו גם יהודים. האחים לייב וזוסיה וייטמן מסוצ’בה היו בין הלוחמים ואף נפצעו במלחמה.
בין 1848 ל- 1890 יהודים רבים רכשו השכלה כללית גרמנית. רוב היהודים למדו בבתי-ספר ממלכתיים גרמנים חילוניים, ורק מיעוט הוסיף ללמוד ב"חיידרים". עם פתיחת האוניברסיטה בצ'רנוביץ בשנת 1875, למדו בה הרבה צעירים יהודים. בשנת 1890 למדו בה 65 סטודנטים יהודים שהיוו 24% מכלל הסטודנטים, ואילו בשנת 1910 מספרם הגיע ל- 264 כלומר 41%.
העיתונות בשפה הגרמנית היתה ברובה בבעלות יהודית ו\או נערכה ע"י יהודים. כך הופיעו העתונים: Morgenblatt , Allgemeine Zeitung, Ostjüdische Zeitung, Bukowiner Volkszeitung, וכמו כן, בשנים 1938-1919, השבועון הציוני Neue Jüdische Rundschau, העתון Vorwärts של הסוציאל דמוקראטים מבוקובינה, ובשפה יידיש "די נייע צייטונג" וה- "ארבייטער צייטונג". ברשויות המונוציפליות ובפרלמנט המחוזי היו יהודים, בדומה לפרלמנט בווינה.
בסוף שנת 1918, אחרי מלה"ע הראשונה ולאחר 144 שנות שלטון אוסטרו-הונגרי, בוקובינה שבה להיות חלק מ"רומניה הגדולה". בוועידת ורסאי שהתקיימה ב- 1919 נאלצה רומניה להתחייב להעניק זכויות אזרחיות שוות לכל תושבי המדינה, כתנאי להכרת המעצמות בסיפוח בוקובינה , בסראביה וטרנסילבניה. למרות זאת, המשיכה ממשלת רומניה להתחמק מהתחייבויותיה להעניק זכויות שוות ליהודים, וזאת אפילו אחרי שעיקרון שוויון הזכויות ליהודים נרשם בחוקה החדשה של רומניה, שאושרה ב- 28 במרס 1923.
(שמחה וייסבוך מתוך ספר יהודי סוצ'בה)
פרק ב'
האוכלוסייה בבוקובינה על עדותיה
"מתוך ספרו של דב שי"
עקב המצב הגיאופוליטי תמכו השלטונות בהגירה ועודדו אותה. לביסוס ההתיישבות ולפיתוחה עשה השלטון מאמצים בסלילת דרכים (דרכי עפר) מקשרות בין היישובים, ובניית גשרים כדי לאפשר למתיישבים, בכפרים המנותקים, שינוע תוצרתם.
מיד לאחר קבלת השליטה על חבל ארץ זה בידי האוסטרים נערך מפקד אוכלוסין, בו הובהר הרכב האוכלוסייה באזור זה:
כמחציתו מולדובני (רומני) וקצת פחות מהמחצית השנייה אוקראינים (רותנים והוצולים) – 33.4% מכלל האוכלוסייה.
טורצ'ינסקי (15)החזיק בדעה, כי האוכלוסייה האוקראינית היוותה כמחצית מכלל התושבים, רובם אנאלפבתים, כאשר רבים דוברי שתי שפות ולכן אין לסמוך על דיוק מירבי בתשובותיהם בעת מפקד האוכלוסין.
קבוצת האוכלוסייה השלישית בגודלה היו יהודים, 2,375 נפשות, 3.5% מכלל האוכלוסייה.
צוענים – 3.1% מהאוכלוסייה, ארמנים – 55 משפחות, גרמנים – 22 משפחות, יוונים – 5 משפחות וטורקים – 8 משפחות. שתי העדות הגדולות, הרומנים והאוקראינים, השתייכו לכנסיה האורתודוקסית. למרות שהרומנים היוו כמחצית ואולי יותר מכלל התושבים, לא אתמקד בהם משום היותם בצפון בוקובינה מיעוט קטן. למשפחתי ולי לא היה כל מגע איתם, להוציא עמיתים לכיתה במשך לימודיי בגימנסיה בסטרוז'ינץ. מהיותנו רק 5 יהודים בכיתה, מתוך 45 תלמידים, מסך בלתי נראה הפריד בינינו. בני הרומנים ברובם היו בני כפרים, לבשו בגדים לאומיים, מעשה ידי הוריהם האיכרים, וגרו בפנימייה מיוחדת לילדים רומניים. הם הובאו לגמנסיה להכשירם לקראת מנהיגות רומנית עתידית. התלמידים העירוניים לבשו תלבושת אזרחית אחידה. בהפסקות ובאירועים חברתיים שבית הספר אירגן, לא היה מגע כלשהו בין התלמידים לובשי תלבושת אחידה לבין עוטי כסות לאומית.
העדה האוקראינית
האוכלוסייה האוקראינית בבוקובינה התחלקה לשתי קבוצות גדולות: ההוצולים והרותנים.
א . ההוצולים
ההוצולים היו מיעוט בעדתם האוקראינית. הם גרו באזורים ההרריים משני עברי הנהר צ'רמוש, שבשנת 1918 היה בחלקו הגדול לגבולה הצפוני של רומניה עם פולין החדשה.
ההוצולים התיישבו בקרחות היער, בפסגות ההרים ליד מעיינות מים זכים שנבעו מנקיקי הסלעים. עיסוקם העיקרי היה גידול צאן ובקר, סוסים וכריתת-עצים. סביב בתיהם הכשירו חלקות אדמה לעיבוד חקלאי של גידולים הגדלים בגבהים של 1000 מטר ויותר מעל פני הים.
עיקר הגידולים: תפוחי אדמה, תירס, תלתן וירקות לצורכי הבית: בצל, שום, סלק, כרוב, פטרוזיליה, שמיר וצנון. הם הצטיינו בהכנת גבינות כבשים: ברינזה (גבינת צאן מלוחה), קש ואורדה. גבינת הברינזה אוחסנה מעונה לעונה בחביות קטנות בנות 5 – 15 ק"ג כל חבית. חריצי גבינות האורדה והקש נמכרו לתצרוכת שוטפת, כשהם עטופים בעלי שדה גדולים ורעננים וביריעות בד צחורות.
לבושם של ההוצולים היה שונה מזה של הרותנים: הם חבשו כובע פרווה (קוצ'מה) גבוה. רבים מהם הוסיפו נוצה צבעונית לקישוט הכובע. בחורף לבשו מעיל צמר שחור ומכנסיים אדומים, אריגי-בית, ונעלו "אופינצ'ים" (יריעת עור מקופלת סביב כף הרגל שנקשרת בשרוכים). המבוססים ביניהם נעלו מגפיי-עור. רוב הגברים תמירים וחזקים, גאים בייצוגם את הדמות של האדם ההררי, החסון, החי במעבה היער ונושם אוויר צח ובריא.
כלי התחבורה שלהם היה הסוס המוצק בגובה בינוני וכבד קמעה. על גבו העמיסו משא, אותו נשא לפסגות ההרים, ומשם הובילו את מרכולתם לשווקים שבעירות למרגלות ההרים. משם החזירו קמח, סוכר, מלח ונפט לתאורה. אלה היו המצרכים היחידים שהזדקקו להם מן העיר או העיירה.
מזונם: ממליגה (דייסה סמיכה מקמח תירס), ברינזה או אורדה וחלב, תפוחי אדמה וכרוב. פעם בשנה שחטו כבש, לקראת חג המולד וראש השנה. חלק מהבשר אכלו בימי החג והנותר עישנו ושימרו לאירועים מיוחדים במשך השנה. בימי חג וימי ראשון שחטו תרנגול ואכלו ביצה. בחצר כל בית הסתובבו כשני תריסרים של תרנגולות ותרנגול אחד.
ביגוד: הם ייצרו בדים מצמר הכבשים ומבד פשתן, תוצרת עצמית, או תמורת עסקת חליפין עם אחיהם הרותנים שגידלו פשתן. אלה נתנו להם בדים לבגדי קיץ, ואלה מן ההרים נתנו מתוצרתם בגדי חורף מצמר. אפילו הכפתורים היו מתוצרת עצמית עשויים מקרן אייל וחוזקו לבגד ברצועות עור קצרות.
כלי אוכל: ספלים וצלחות, כפות ומזלגות – מעשה ידיהם מעץ מגולף – מעשה אומנות.
סירים: הסיר הנפוץ ביותר, שהיה בשימוש בכל בית, היה קדרת ברזל בעלת תחתית עגולה, שהונח בתוך חור שבכיריים, ישר על האש, או על חצובה תלת רגלית להכנת הממליגה. ברוב הבתים הכיריים היו בנויים צמוד לקיר והוסקו בעצים. נוודים שלא הספיקו להתקין כיריים בישלו מחוץ לבית על חצובה תלת-רגלית ועל אש פתוחה. בבתים מבוססים יותר היו בשמוש גם כלי חרס: קדרות, סירים, צלחות וספלים למיניהם. כלי חרס פשוטים יותר שמשו להחמצת חלב ולאחסנת מזון.
בתחום נוסף היו תלויים במשווק העירוני שיספק כלי עבודה, מן המעדר ועד המחרשה והמשדדה, וכן מכשירי-עבודה לבניית בתיהם. הם גם הזדקקו לאביזרים למיניהם: אבזם לחגורת מותניים, ששימשה גם ככיס, כקישוט לבגד הלאומי, רתמה לסוס ושרשרת לפרה. את כל אלה הם רכשו תמורת גבינה וחמאה. גם חצי דלי של דגי שמך (פורלים) היה לסחורה מבוקשת העוברת לסוחר במרכזי השיווק העירוניים.
לאחר קציר התבואה ואחסונה של התוצרת החקלאית, לקראת החורף הארוך והמושלג, הגברים עבדו בכריתת עצים ובהובלתם לאתרי איסוף בולי העץ. נשות ההוצולים וילדיהם היו מרותקים ימים ואף שבועות לבתיהם המפוזרים בקרחות היער. בתיהם היו מרוחקים זה מזה, ללא כל התארגנות אורבנית, המעניקה שירותים כלשהם לאוכלוסיית היישוב. דרכים לא נסללו מפאת דלילות האוכלוסייה ופיזורה על פני שטחים נרחבים ובשל ההוצאות האדירות שנדרשו כדי לפרוץ דרך באזורים ההרריים ומרוחקים מיישובים סמוכים ומבירת החבל.
בהרים התלולים הסתפקו התושבים בשבילים צרים, אותם פרצו בכוחותיהם הם, כל אחד ליד חלקת האדמה שלו. באביב ובקיץ שימשו השבילים לרכיבה ולהעברת משאות על גבי הסוסים. בחורף ניתן היה לעבור במזחלות. זו הייתה גם העונה היחידה, שבולי העץ שהופקו בחלקות היער הורדו לאתרי ריכוז על שפת הנהר צ'רמוש לקשירתם לדוברות ומשלוחם לאחר הפשרת הקרח על פני הנהר למרכזי שיווק ולמנסרות שבמרכזי השיווק, למרגלות ההרים.
כל בעל חלקה בקרחות היער פילס את השביל הפרטי שלו. תוך הסכמה הדדית, בלתי כתובה, ניתן היה לעבור ברכיבה בקיץ ובמזחלת בחורף בשבילים הפרטיים. המעבר מחלקה לחלקה טעון היה פתיחת שער וסגירתו ע"י העובר בו. "השער": 4 מוטות עץ, מונחים במתקן מעל לשביל, החוסמים את המעבר של בהמות הבית מחלקה לחלקה. העוברים ושבים פתחו וסגרו את השער על-ידי הזזת המוטות. אוי לרוכב ששכח לנעול את השער לאחר חצייתו. הוא סיכן את האפשרות לעבור בו שנית.
בגיל 11 קנה לי אבי סוס רכיבה כפרס על עמידה בהצלחה בבחינות הכניסה לגימנסיה הממלכתית. בחודשי הקיץ הצטרפתי לאבי ברכיבה ליער בו עבד, סמוך לגבול שבין רומניה לבין פולין, על הנהר צ'רמוש, ביישוב יליביצורה. לקראת שבת ירדנו ברכיבה, אבי ואני, ליישוב הקרוב סלטין, בו גרנו שנה אחת.
הקדמתי את אבי בקצב הרכיבה, הגעתי לפניו לשערי המעבר, הזזתי שלושה מתוך ארבעת מוטות העץ שהיוו את השער. סוסו של אבי עבר בקפיצה מעל המוטות התחתונים והחזרתי את מוטות העץ למקומם.
אבי התקדם. השגתיו חיש מהר ומיהרתי למעבר הבא, שאחד ממוטות העץ בו לא הוחזר למקומו. הואיל והיה לי הרבה זמן עד שאבי ישיגני חזרתי במקצת לתפוס תנופה לקראת קפיצה. דרבנתי את סוסי הטוב והוא קפץ מעל שלושת מוטות העץ. עד לבוא אבי הדואג עשיתי עוד אי אילו קפיצות, כאשר סוסי הזריז השתעשע יחד עמי בקפיצות. בהגיע אבי, שראה את מעשי בנו, הזדעזע, בחיוך מוסתר ובמבט חמור, ואסר עלי התנהגות מסוכנת זו.
לא עניתי מאומה. את צרותי לחשתי באוזני סוסי, תוך לטיפה על צווארו הרטוב. סיפרתי לו על האיסורים שהוטלו עלינו ולחשתי לסוסי הנאמן סוד, כי בשבוע הבא, כאשר אבי יהיה עסוק בחלקות היער, נמצא מקום לקפיצות ולשעשועים. סוסי הניע בראשו, כאילו הבין את לחישותיי, הניף את זנבו מעלה, מעלה בצהלה, לאות הסכמה להמשך התרגילים ושעשועי הקפיצות.
הנוף המרהיב, ריחות עצי המחט, התבן והתלתן שנקצרו ונתלו לייבוש על קוצים של בולי עץ תקועים באדמה, הדיפו ריחות משכרים.
שאון זרימת המים בנהר ליווה אותנו ברכיבה, כמוסיקה מונוטונית אך נעימה לאוזן. מידי פעם הופרו "המנגינה" והקצב המונוטוני, כאשר זרם המים נתקע בסלע גדול, ונשמע כאילו מכים בתוף גדול, וההד התפזר ונשמע כרעם אטום ומאיים על הסביבה כולה.
מי המעיינות מצטברים ליובלים ויוצרים מפלים שיורדים מן ההרים לנהר הזורם בערוץ לאורכו ובמקביל לו מתפתל ים שבילי הרכיבה. האנשים החיים באזורים ההרריים יודעים להבדיל בין היתקלות זרם המים בסלע לבין קולותיו של מפל קטן או גדול. פגשתי צעירים שידעו אף לאתר על פי הקולות את גודל המפל ואת מקומו. המתבונן במפלים הקטנים אף יכול היה לראות דגי שמך השוחים נגד הזרם ומנסים לקפוץ לרום המפל.
בביקורי בחודשי הקיץ בבתי התושבים המקומיים מעולם לא כובדתי במאכלי דגים, שהיו בשפע למרגלות ביתם. הדגים היוו מקור הכנסה של ההוצולים ולא "בוזבזו" על אירוחים. המאכלים השכיחים בקיץ: שמנת, גבינה, בצל ירוק, צנון וממליגה חמה או קרה. בחורף אכלו: ממליגה חמה, גבינת צאן מלוחה – ברינזה – או גבינת אורדה ללא מלח וכוס לבן (חלב מוחמץ), כמובן גם בצל יבש ו/או צנון. בתחילת הארוחה "חובה" לשתות כוסית יין שרף (וודקה)! הרוצים לכבד את הסועדים שותים גם במשך הסעודה. כנער עירוני שלא היה רגיל לשתות אלכוהול עמדתי במשימה בכבוד ע"י שתייה רק בתחילת הארוחה, השנייה היתה מותרת רק למבוגרים ול"מכובדים".
ב. הרותנים
הרותנים ישבו במורדות ההרים כמקדם ביטחון שלא ייפגעו – הם ובהמתם, בתיהם ורכושם – באביב, בעת הפשרת השלגים, ובסתיו, ברדת הגשמים העזים. חיפשו קרחות יער, קטנות כגדולות, של אדמה פורייה לעיבוד חקלאי, שהיה עיסוקם העיקרי. גידלו דגנים, בעיקר שיפון, שעורה ושיבולת שועל, תירס ותפוחי אדמה, וכן ירקות למיניהם. לכל משפחה, בדרך כלל, היו גם 1 – 2 פרות, 2 – 3 חזירים ותרנגולות. אלה שגרו קרוב לנהר או לאגם גידלו גם אווזים וברווזים. בין הגידולים היו גם חלקות של פשתן שממנו טוו חוטים, ארגו בדים ותפרו בגדים. החרוצים והיודעים להסתדר השתלטו על מדרונות חשופים ולא תלולים ביותר והצליחו לזרוע על חלקות אלה גם חיטה – למאכל אדם ותלתן – מזון מועשר לבהמה. הרותנים, כאחיהם ההוצולים, לא ירדו לעמקים משום שהאדמות שם היו מוצפות מים ונחשבו כבלתי ניתנות לעיבוד חקלאי, ובנוסף חשופים בני האדם וכל אשר להם לסכנת שטפונות.
בתיהם, חצרותיהם וחלקות האדמה שלהם היו מפוזרים בשולי היערות. בתיהם, כשל ההוצולים, היו בנויים בולי עץ עגולים, בלתי מעובדים. שיטת בנייה זו הקשתה על פריצת חלונות בבולי העץ הארוכים של 6 – 9 מטר אורך. רק מומחים ידעו ליצור את הפתחים הדרושים בבתים. הבתים טויחו בטיח עשוי בוץ ומוץ, מבפנים בלבד.
גגות הבתים היו משופעים עם שוליים רחבים, ששמרו על הקירות החשופים מפני רטיבות. הגגות צופו בקש יבש ודחוס, בעובי של 50 ס"מ בערך. המתנחלים הגרמנים, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, החדירו את רעפי העץ לכיסוי הגגות במקום כיסוי בקש.
הקש הדחוס גרם לריבוי חרקים למיניהם, שהפכו לחלק בלתי נפרד מדיירי הבית. אחרי מלחמת העולם הראשונה הוחלפו גגות הקש בגגות רעפי עץ, שנעשו באמנות רבה.
פנים הבית היה מטויח. גם הרצפה טויחה באותו טיח, אולם היא היתה טעונה טיפול ומריחה מחדש לפחות פעם בחודש.
הרצפות כוסו בשטיחים מאריגה מקומית, משאריות בד צבעוניות. בחזית הבית בנו ספסל מעץ, שנקרא "פריספה", והיה בו מקום אחסון לכלי עבודה למיניהם. רוב הרהיטים היו מעשה ידיהם של האיכרים, מן העצים שנמצאו בשפע בסביבתם הקרובה. האמידים יותר הזמינו רהיטים אצל נגר מומחה. הרהיטים כללו שולחן אוכל וספסלים מסביב לו ומספר כסאות, ארגז על גלגלים (ארגז סבתא) לכלי מיטה, בגדי חג ודברי ערך.
המיטות נבנו והמזרנים הוכנו ברוב המקרים ע"י בני הבית עצמם. המזרן: תפרו ציפה מבד עבה במידת המיטה, ממולאה בקש דחוס שהחזיק מעמד כשנה. גם בעדה זאת הגברים ביצעו את העבודות הקשות במשק החקלאי: חריש,זריעה,שידוד, קציר והובלת האסיף ואיחסונו.
כל עבודות הביניים: עידור (תפוחי-אדמה ותירס יש לעדור פעמיים בעונה), קציר דגנים וקשירתם לאלומות, טיפול בבהמות כולל חליבת פרות, דאגה לבעלי-חיים ולעוף, ניהול משק בית וגידול ילדים – כל אלה היו מוטלים על האישה והילדים, שנרתמו לעזרה במשק ובבית כבר מגיל צעיר. רבים מבני האיכרים , להוציא בני העשירים, הגיעו רק יומיים עד שלושה ימים בחודש לבית הספר לצאת לידי חובה כלפי חוק חינוך חובה. בלעדי עזרת הילדים לא היה לאל-ידה של האם לבדה להרים את תפקידיה במשק המשפחה.
הגברים עבדו רוב ימות השנה בעבודות חוץ: כריתת עצים והובלתם מן היער אל אתר הקילוף והשיטוח של בולי העץ, קשירתם לדוברות והשטתם על פני הנהר למרכזי השיווק ועבודות בלתי מקצועיות בכפר ובעיר.
היחסים בין הרותנים לבין היהודים ולבין בני העדות האחרות שחיו באותו יישוב היו טובים, כל עוד לא היו תחת השפעת משקאות משכרים. בניהם ובנותיהם שרתו בבתיהם ובמשקיהם של יהודים ובעלי חוות חקלאיות ובמפעלים של בני העדות השונות.
העדה היהודית
בשנת 1774 השתלטה אוסטריה על צפון מולדובה וקראה לחבל ארץ זה בוקובינה. הם מצאו ארץ רחבת ידיים, שעמקיה ומישוריה הגדולים בלתי מיושבים, מוצפים מי שטפונות. ארץ חסרת דרכים בין היישובים, הרריה שופעים מי-מעיינות, יובלים מזינים בשפע מים את הנחלים ואת הנהרות המתפתלים בחירוף נפש ובשאון ומציפים את אדמת המישור ויוצרים ביצות. הממשל האוסטרי איפשר ליהודים בעלי אמצעים ובעלי יוזמה, בעדיפות גבוהה לדוברי גרמנית, לחכור שטחי אדמה גדולים ובלתי מעובדים ברחבי בוקובינה, לנקז את מי השטפונות, לעבד את האדמות ולקבל חזקה עליהן. פליטים יהודים, שביקשו מקלט בבוקובינה מפני רדיפות בארצות שכנות, זכו להיתר ישיבה והתאזרחות בחבל ארץ זה בתנאי שיתיישבו בכפרים ויכשירו את האדמות לעיבוד חקלאי. בעלי ממון ראשוני פנו במישרין וחכרו בשמם, חסרי הפרוטה בכיסם יצאו כחוכרים או מנהלי חוות לכפרים הנידחים, מי בשותפות עם בעל ממון יהודי ומי בשליחות פיאודל אוסטרי.
בעלי המשקים ניגשו למלאכת הניקוז ותוך מאמצים הנדסיים פשוטים למדי ובהוצאות כספיות קטנות יחסית נחפרו תעלות והמים העומדים נוקזו והוזרמו לנהרות. רבים מבעלי החוות החקלאיות והאחוזות החדשים כשלו, אבל רבים הצליחו ועשו חיל. בעלי האחוזות, חוכריהם ומנהליהם היהודיים הביאו עמם את משפחותיהם, את מורי ילדיהם ואת "כלי הקודש": שוחט, שהיה גם בעל תפילה ומוהל. עם התבססות המשקים והתרחבות הפעילות החקלאית והתעשייתית גדל מספר המועסקים היהודים. כפועל יוצא קמו עיירות מאוכלסות יהודים בסמוך לאחוזות בכל רחבי בוקובינה ובעקבותיהם קהילות יהודיות.
בהעדר דרכים מקשרות בין היישובים – ובאין אפשרות לשנע את התוצרת החקלאית, הוקמה תעשייה לעיבוד התוצרת החקלאית: משרפות יי"ש (יין-שרף) ומשקאות חריפים אחרים, בתי חרושת לסוכר, טחנות קמח ומנסרות לניסור בולי עץ לקרשים לבניית בתי מגורים, לרהיטים ולמוצרי לוואי אחרים. בעלי אחוזה למדו לנצל את פסולת משרפות היי"ש כמזון יקר ערך להאבסת בהמות. מנהלי המפעלים והתעשייה ומנהלי הענפים השונים באחוזות היו יהודים לרוב. עם ריבוי המומחים ביישובים החלה האורבניזציה הכפרית. תחילה שימש בעל האחוזה או מנהלה כ"דבורניק" (שופט וראש הכפר). עם ריבוי התושבים ביישוב ומפעלי תעשייה שלא בבעלות בעל האחוזה קמו מוסדות קהילתיים-אורבניים. בעל האחוזה נדרש להקצות חלקות אדמה לבניית בתים צבוריים, בתי ספר ובתי תפילה וכן מגרשים תמורת תשלום לבניית בתי מגורים לתושבים שנוספו בקצב מהיר לעיירה.
כדגם להתפתחות האורבנית בבוקובינה אתמקד בתיאור שמונת כפרים הפזורים בעמק הנהר סירט הקטן: בודהניץ, צ'ירש, דווידני, בנילה, לוורנקה, סוקוליצה, הילצ'ה וקושויה.
הכפר בודהניץ (פירוש השם: "לא יהיה ולא כלום"): נכשל בו הניסיון לפתח חקלאות. כל הנסיונות כשלו, האדמה לא הניבה, היא עמדה במשך שנים בשממתה. האיכרים בסביבה ראו את אדמות הכפר כמקוללות ואסרו על בניהם להתיישב בכפר, שהיווה צומת דרכים בין צפון לדרום ובין מזרח למערב. בצומת הוקם פונדק דרכים שנקרא "הפונדק האדום" על שום צבע דלתותיו וחלונותיו.
הכפר צ'ירש (פירוש המילה: "דובדבן"): חלק מאדמות בודהניץ הפוריות הולאמו, אחרי סיפוח בוקובינה בשנת 1918 ע"י השלטון הרומני, עליהן הוקם הכפר הרומני צ'ירש. גם הרומנים הבינו, שכדי לבסס את שליטתם בצפון בוקובינה, בה רובה של האוכלוסייה אוקראינים, הם חייבים להביא מתנחלים רומנים ולהקים יישובים בעבורם. הכפר צ'ירש היווה "ראש לשועלים" בתחום ההתנחלות הרומנית בצפון בוקובינה. האדמות הפוריות להקמת הכפר הולאמו מאחוזת אויסלנדר, הן גבלו עם האתר שהועד למשקי המתנחלים. גם שארית אחוזת אויסלנדר סופחה מבחינה מוניציפלית לכפר צ'ירש. רק יהודים מעטים, מנהלי הענפים, גרו בכפר, סמוך למבצרו של בעל האחוזה. הם השתייכו לקהילת בנילה.
הכפר דווידני: חלק מאדמות צ'ירש ודווידני פותחו ע"י בעל האחוזה אויסלנדר. האחוזה כללה משרפת יין שרף. המשקה האלכוהולי הופק מתפוחי אדמה ומחיטה שגדלה באחוזה. מנהל ההפקה היה אחד מחמשת האחים שטיין, כולם מומחים באותו תחום וכולם עסקו במקצועם במשרפות היי"ש ברחבי נפת סטרוז'ינץ. בדווידני היתה קהילה יהודית, בית כנסת אחד. בין שתי מלחמות העולם היהודים ביישוב זה המשיכו לעסוק בחקלאות במשקיהם הזעירים, עיקר עיסוקם היה מתן שירותים מסחריים לאוכלוסייה המקומית: אוקראינים, גרמנים ואחרים.
בנילה: העיירה הגדולה בעמק הסירט הקטן, מוקפת בכתריסר כפרים זעירים שמבחינה מוניציפלית השתייכו ל"קומונה" (רשות מקומית) בנילה. העיירה השתרעה במישור, בתיה נבנו לשני צידי הדרך הראשית לאורך כל הכפר, כ-5 ק"מ. העיירה גדלה והתרחבה ובמשך השנים נוספה דרך בצורת קשת שנשענה על הדרך הראשית. אני מעיד בוודאות מירבית, שכמעט כל הבתים שנבנו לאורך שתי הדרכים הראשיות היו שייכים ליהודים, להוציא מספר קטן של בתים שבנו בצד הדרומי של הכביש צאצאיהם של המתנחלים הגרמנים מן הכפר הסמוך אוגוסטנדורף. בכל העיירה, במישור, לאורך הדרכים הראשיות היה רק בית אחד של אוקראיני והוא של הכומר שטפנוביץ'. בשנות ה-30 של המאה ה-20 ירדו ממורדות ההרים כמה זוגות צעירים ובנו את בתיהם על הגדה הדרומית של הנהר, על אדמת המדינה. הם התעלמו מחוק המדינה ששתי הגדות הן רכוש הצבור ומיועדות לצרכיו. צעירים אלה עסקו בדיג והיו לספקי דגים ליישוב היהודי. בשנות השלושים התיישבו בעיירה מורים ועובדי ציבור רומנים, אוקראינים ומשפחה ארמנית שבנו את בתיהם בין מעונות היהודים. גם שתי משפחות פולניות, שהקימו תעשיות בשר זעירות, "הסתננו" ובנו מפעליהן ומגוריהן בשכנות קרובה עם בתי היהודים.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 כל אדמות המישור, המוצפות מי שטפונות, הוחכרו לבעלים יהודים לניקוז ולעיבוד חקלאי. הם החלו בעיבוד חקלאי, הוספת גידולים חדשים ובניית תעשייה חקלאית. האחוזה קלטה כוחות עבודה ובמיוחד מומחים ומנהלי ייצור. עקב התרחבות הפעילות באחוזה נבנתה העיירה. עובדי האחוזה זכו לחלקות אדמה לצורך הקמת בתיהם בתנאים נוחים. מתיישבים חדשים שבחרו להתיישב בבנילה רכשו את המגרשים אצל בעל האחוזה. רוב המגרשים היו בני שלושה עד חמישה דונם . גודל החלקה נקבע לפי המצב הטופוגרפי של הקרקע. לצורך בניית העיירה הועברו כ-150 הקטאר מתוך כ-3000 הקטאר שהיו בבעלות האדון מאיר גרוס, בעל האחוזה, שהתגורר כ-10 חודשים בשנה בבירת רומניה, בוקרשט. רק את חודשי הקיץ בילה עם משפחתו בחווילה מפוארת במרכז העיירה, מוקפת בגן עצי פרי שהשתרע על פני מספר הקטרים.
האחוזה נוהלה ע"י משפחת ברכר. אבי המשפחה, יעקב ברכר, יהודי מלומד ומכובד, מעורב בחיים הציבוריים של הקהילה היהודית, מקובל על תושבי המקום: יהודים ונוצרים. בעלי האחוזה בשהותם בחודשי הקיץ בעיירה היו צפונים בחווילתם, עסוקים בקבלות פנים לאורחים רמי מעלה. אם המשפחה ובתם בת העשרה עברו ברכיבה מדי בוקר את העיירה, סימן שהמשפחה הגיעה לנופש. בעלי האחוזה היו מנותקים מן היישוב והקהילה. ברכר נחשב בעיני התושבים כבעל בעמיו בכפר, כאיש הכל יכול באחוזה. לאחר הכיבוש הסובייטי של בוקובינה (יוני 1940) הולאמו החווילה של גרוס ואחוזתו, החווילה הייתה לבית חולים אזורי.
באחוזת גרוס, במרוצת השנים, הוקמו מפעלים תעשייתיים לעיבוד התוצרת החקלאית: מנסרה, משרפת יין-שרף ואורוות לפיטום בקר. עיקר מזון ההאבסה – פסולת משרפת הי"ש. במפעלים ובאחוזה על ענפיה השונים הועסקו מאות עובדים בתפקידים מגוונים. אחוזת גרוס הייתה מקום משיכה למתיישבים רבים ברמות שונות. בעקבות עובדי האחוזה התיישבו תושבים נוספים, בעלי מקצוע למיניהם וכלי קודש. בנילה הייתה לעיירה המרכזית באזור כולו. סביב לה התפתחו כפרים קטנים ובינוניים, הקטנים סמוכים ומסופחים לרשות הגדולה והבינוניים – במרוצת הזמן היו לרשויות עצמיות.
לפני מלחמת העולם השניה גרו בבנילה ובכפרים סביב לה כשלוש מאות משפחות יהודיות, כולן השתייכו לקהילה ונשאו בעול קיומה ומוסדותיה הכפופים לה ולנבחריה. אישים ומוסדות שפעלו בניהול, בפיקוח ובמימון הקהילה היו:
* ר' מרדכי הורוביץ, רב ואב בית דין
* ר' יעקב וולצר, שוחט ומוהל וחזן באחד מבתי הכנסת
* בית ספר עברי יומי "תרבות" ובו לימדו המורים: חיים אונטיין, גדליה שטיין, לם וכהנא, מורים לעברית ולמקצועות היהדות במשרות מלאות
* שלושה בתי כנסת גדולים ועוד "שטיבלעך" קטנים
* "בית תרבות יהודי לאומי (ציוני)"
* גן ילדים עברי "בית יעקב" בהנהלתה של הגננת בטי גרטלר
* ישיבה תיכונית לאברכים מעטים של בני המקום ומרביתם מהסביבה
* בית מרחץ כולל מקווה
* בית מטבחיים, שרת את כלל האוכלוסייה, למעט שחיטת חזירים
* בית עלמין יהודי
* מוסדות ומפעלים שהופעלו בידי מתנדבים, כגון: חברות קדישא לגמילות חסד; להכנסת כלה; להטמנת מתים
* ועדות למיניהן: חינוך, בנייה ציבורית, תחזוקת מבנים, וועדה פדגוגית.
פעילות ענפה זאת הושתתה על העיקרון, שכל יחידה חייבת לממן את עצמה, למעט רב הקהילה. את עיקר משכורתו מימנו בית הכנסת המרכזי ומתפלליו.
בכפרים הקטנים שהקיפו את בנילה ישבו משפחות יהודיות יחידות, בעלות חוות חקלאיות ועיקר עיסוקן בחקלאות. חווה חקלאית בכפרים הנידחים השתרעה על 100 ועד 300 הקטר אדמה, חלקה ראויה לעיבוד חקלאי וחלקה למרעה ולגידול עצי פרי. שטחים שלא היו ראויים ליישב קבוצת מתנחלים גרמנים נמסרו לכל דורש שיכול היה להציג בטחונות שיש ביכולתו להכשיר את האדמה לעיבוד חקלאי. בעלי החוות בכפרים המבודדים סביב בנילה היו: יהודים (משפחות: דרוקמן, ברטפלד, סורקיס, רוזנצווייג, גוטסמן); פולנים (משפחת אופולסקי ומשפ' פוריץ'); ארמנים (משפחת גויאן).
תושבי העיירה לא זנחו את העבודה החקלאית; ליד כל בית בעיירה היתה חלקת אדמה שנועדה לגינת ירק ועצי פרי, בכניסה לבית גינת פרחים. הנשים נשאו בדאגת כיבוד וטיפוח הגינה, הבעלים דאגו לפרנסת המשפחה. הגברים היהודים עסקו בעבודות המפורטות להלן: מנהלי מפעלים וענפי חקלאות באחוזה; פקידים ומנהלי עבודה; רופאים ורוקחים; בעלי מלאכה ועגלונים; יערנים ועובדי מנסרה ובעלים של מנסרות.
הכפר לוורנקה: כפר זה שכן בעמק צר מאד בין שני רכסי הרים. בכפר הייתה מצוקת אדמה לעיבוד חקלאי. עיקר פרנסת התושבים הייתה עבודת ייעור. אחד הרכסים המיוערים היה שייך למשפחות רוזנצווייג וגוטסמן, ואילו הרכס מולו למשפחת סורקיס.
הכפר סוקוליצה: בעל האחוזה היה פולני בשם אופולסקי. הוא פיתח את האזור כאתר קיט, בנה בית מלון גדול, בסגנון אלפיני – בניין מרהיב ביופיו, שניצב על גבעה בפאת היער שגבל עם אדמותיו. באחוזתו היו מעט אדמות חקלאיות, אבל יערות רבים שהשתרעו על הרים גבוהים סביב הכפר. אחוזתו משכה מבריאים רבים בחודשי הקיץ. הנופש בבית ההבראה שלו כלל טיולים ברגל ביערות, שתיית מים מהמעיינות ששפעו מכל פינה מבין נקיקי הסלעים.
חברתו לחיים הייתה יהודיה, המשנה לרוקח בבית המרקחת המרכזי בבנילה.
הילצ'ה: מייסד האחוזה היה מיכאל דרוקמן (הסבא רבא שלי). האחוזה השתרעה על פני 350 הקטר אדמה חקלאית ועוד 300 הקטר אדמת מרעה ורכס הרים מיוער – 1,800 הקטר. במחצית המאה ה-19 נמכר רכס ההרים לפליקס אדלסברג, סוחר עצים ידוע מצ'רנוביץ, שפיתח את הכפר למרכז של תעשיית העץ שבמרכזה מנסרה , הגדולה בכל האזור. בשנות ה- 20 גרו בכפר 3 משפחות יהודיות: משפ' הורן, היערן הראשי, אב ל-8 ילדים , נורה ומת ביושבו לפנות ערב במרפסת ביתו. החשד נפל על סגנו הגרמני, שנתמנה לאחר שהחקירה מצאה שהאיש מת מכדור "תועה"', משפ' ברל דרוקמן, בעל האחוזה, שנמכרה בסוף שנות ה-20 משום רצון היורשים לעסוק ביערנות, משפ' לייבוש הבר, בעל חנות מכולת ובית-מרזח שנותר מראשית שנות ה-30 תושב יהודי יחיד בכפר.
קושוייה: גם בכפר זה לא היו אדמות חקלאיות. הכפר שכן בין שני רכסי הרים שהיו שייכים למשפחת טוכמן. ביישוב הזעיר, למרגלות רכס ההרים, הבעלים של היערות בנה מנסרה. 3 משפחות יהודים: דרוקמן, שנפלד ורוזנברג, ממנהלי המנסרה, היו לתושבי הכפר. האדון טוכמן בנה בקצה הכפר, בשולי היער, בית קיץ מפואר, שמשפחתו העירונית לא כיבדה את רצונו לבלות את חודשי הקיץ בו. הבית הוחכר למלון אורחים בסופי שבוע, שהיה בקיץ מלא עד אפס מקום.
במשך השנים נוצר רצף התיישבותי בין היישובים. את רשימת היישובים הבאתי כדגם של ההתיישבות היהודית בבוקובינה כולה, כחקלאים זעירים, כבעלי חוות חקלאיות, כחוכרים ובעלי אחוזות, כשכירים מנהלים ומפעילים של תעשייה חקלאית, כולל הפקת עצים לתעשיית העץ.
תעסוקת היהודים
בין שתי מלחמות העולם עסק כל יהודי שני מהמפרנסים בעבודות הקשורות בחקלאות, ביערנות ובתעשיית העץ.
בבנילה ובכפרים הזעירים סביב לה היו שתי משרפות יי"ש ו-3 מנסרות. בתעשיית העץ, ביערנות ובפיטום בקר היתה כמעט "בלעדיות" ליהודים. בשנות ה-30 נוספו בעיירה שני מפעלים משפחתיים לעיבוד בשר ומחלבה אזורית חדישה, סניף של מפעלי "פודזודק" בצ'רנוביץ. שלושת המפעלים היו בבעלות של פולנים, ש"שלטו" בשוקי בוקובינה בשתי התעשיות: מוצרי בשר לא כשרים ומחלבות.
משפחות יהודיות, על דורותיהן, התמחו בזיקוק (שרפת) יי"ש. לזרים קשה היה לחדור למקצוע משתלם זה, דרושה היתה מומחיות מיוחדת להכין את המשקה החריף לאניני הטעם. משרפות היי"ש והמנסרות בכפרים נוהלו והופעלו ע"י מומחים, מנהלים ופקידים יהודיים. המנסרות בקושויה ובהילצ'ה נוהלו בידי בני משפחת דרוקמן, שהיו שבט שלם בבנילה.
המנסרה בבנילה נוהלה ע"י יהודה אידל לנדאו. במשך השנים נתקבלו בני משפחות גרמניות כמנהלים טכניים וכמנהלי ענפים שונים במפעלים שקמו במרוצת השנים.
קבוצה נוספת התמחתה בכריתת בולי עץ ושיטוחם לקורות עץ למיניהן הדרושות לבנייה ולתעשייה. עץ האשור (בוק) נצרך בכל בית להסקה, לבישול ולאפייה. צעירים ביקשו להתמחות בתחומים חדשים בהפקת מוצרי עץ חדשים: עמודי טלפון, אדנים למסילות ברזל, עצים לתעשיית הלבידים והספקת עצים ייחודיים לרהיטים יוקרתיים.
בערים צ'רנוביץ וסטרוז'ינץ נבנו בתי חרושת לטקסטיל ולעורות; לקונפקציה ולנעליים; למזון ולמוצרי נקיון; בתי-דפוס והוצאות לאור; עתונים וספרים לרוב ראו אור. בכפר לוז'ן ליד צ'רנוביץ הוקם בית חרושת גדול לסוכר; תושבי בוקובינה יצרו את מירב צרכיהם וייצאו אל מעבר לגבול.
קבוצת מפרנסים נוספת: סוחרים ובעלי חנויות למצרכי מזון ומכולת; חומרי בניין, כלים ואביזרי בנייה; ביגוד והנעלה; סנדלרות וחייטות; פחחים, נגרים, גננים וכו'; וכן סיטונאים וקמעונאים שסיפקו את צורכיהם של בעלי המלאכה למיניהם ולתעשייה הזעירה.
אחרים התמחו במקצועות הקשורים לדיני כשרות ולמנהגים יהודיים: קצבים ובעלי אטליזים, בהם היו שתי מחלקות: לבשר קדמי של הבהמה, שהוא כשר, ומחלקה לבשר אחורי של הבהמה, שנמכר כבשר לא כשר. אם בעת השחיטה נמצאה הבהמה בלתי כשרה, הבשר נמכר לנוכרים במחירים זולים. אם מספר שחיטות נפסלו בזו אחר זו, הגיעו בעלי האטליז למשבר כלכלי, שכן הממסד הדתי החמיר בתחום זה.
חייטים: רבים מבין בני הקהילה הקפידו על דיני "שעטנז" ובחרו לתפור את בגדיהם אצל חייטים יהודיים. התפירה אצל חייט יהודי הייתה יקרה יותר מאשר אצל שכניהם הגרמנים.
סַפרים: יהודי דתי הסתפר אך ורק אצל ספר יהודי, ובמיוחד אלה שגילחו את זקנם במשחת משעי ואלה שגידלו זקן ופאות.
הפחחים היהודים עסקו רק בעבודות פח בפחחות, בניית סירים, דוודים וכלי בית. עם גבור תנועת הבנייה הרחיבו את התמחותם גם לכיסוי גגות ובניית מרזבים.
בעלי עגלות, בכינוי האידישאי "באלע גולעס", בעיירה היהודית אופיינו כבעלי מעמד מיוחד בקרב הקהילה. הם היו קשורים בעיקר לסוחרים היהודיים. עיסוקם היה הובלת סחורות, תוצרת חקלאית, כולל עצים לסוגיהם, אל העיר, או אל המרכזים התעשייתיים במבואות העיירות והערים וכן הבאת סחורות מעובדות מן העיר וממרכזי התעשייה לעיירות ולכפרים. עיסוק זה דרש כוח פיזי רב להעמסת הסחורה ופריקתה, לעיתים גם הכנסתה וסידורה במחסנים ובמרתפים, שם אוחסנה לפי דרישות המזמין. הייתה זו עבודה קשה, ששכרה בצידה. בעלי העגלות היו מאורגנים קבוצות קבוצות, בכל קבוצה היו לרוב בני משפחה וקרוביהם. בראש הקבוצה עמד מייסדה, שנהנה ממעמד מיוחד בקבוצתו ובקהילה כולה. הם ביצעו כל משימה תוך הקפדה על אמינות גבוהה ונשאו באחריות למעשיהם. בעלי העגלות נהנו מכוח פיזי שהקנה "ביטוח" מפני גניבת סחורה ומפגיעה בעת הובלתה. סוחר, או תעשיין שהתקשר עם חבורה אחת היה "נשוי" לה "נישואין קתוליים". בעל עגלה מחבורה מתחרה לא העז להיכנס לטריטוריה של חבורה זו. כניסה כזו, או רק ניסיון של כניסה, היו מעין הכרזת מלחמה בין החבורות. כל חבורה דורגה לפי מעמדה הכוחני בחברה.
העיירה בנילה יוצגה בתחום זה על ידי חבורה שזכתה בכינוי: "שמילוקעס". שמה בא לה משמו של ראש הקבוצה, שמואל. הוא היה דוברה ומייצגה בכל מו"מ. הוא מנע תחרות ופגיעה בשטחי מחייתה כדי שאיש מבין בעלי העגלות הלא מאורגנים לא יעבור חלילה בתחום שליטתה. הקבוצה נהנתה מהמעמד המיוחד של "חסונים" הנכונים בכל רגע להחזיר "מלחמה שערה", ומוטב לא "ליפול" לידיהם. מעמד מיוחד זה לא הקנה להם כבוד מיוחד בשכבת העילית של הקהילה ואף לא בבית הכנסת. הם לא זכו בכיבודים הנהוגים בבית הכנסת לבעלי הבתים הנכבדים, לסוחרים ולבעלי המקצועות החופשיים.
בעלי העגלות ובעלי מלאכה, רובם גרו באותה שכונה בבנילה, התארגנו ובנו לעצמם בית כנסת נפרד מול ביתו של שמואל, ראש קבוצת ה"שמילוקעס". בית הכנסת היה יפה וגדול, כמעט כמו המרכזי. בבית כנסת זה נהנו מכל הכיבודים, שמהם נהנו בני המעמדות המיוחסים בבית הכנסת המרכזי.
תמונה דומה לזו ניתן היה למצוא בכל עיירה גדולה, בת 200 – 300 משפחות יהודיות, עיירה בה היה מקום לשניים-שלושה בתי כנסת, כאשר כל בית כנסת נהנה מהמעמד החברתי והארגוני שלו. לא כן בכפרים בהם גרו מעט יהודים, שניים עד שלושה מניינים בלבד. בהם הוקם בדרך כלל בית כנסת אחד, שהיה משותף לכל היהודים מכל השכבות החברתיות. בכפרים בהם לא היה בית כנסת נערכו תפילות שבת ומועדים באחד הבתים הפרטיים או באולם שבעל האחוזה העמיד לימי חג ומועד.
בדומה למעמד בעלי העגלות בעיירות נוצר בערים, במשך הזמן, מעמד של סוחרי-סוסים, בהבדל אחד: בעלי העגלות היו אמינים. הם שמרו על שמם הטוב. לעומתם סוחרי הסוסים היו ידועים כרמאים. הם היו מומחים להפיח, לזמן קצר, בסוס חצי מת רוח חיים, רעננות ומראה של סוס מרוץ.
הם שלטו בשוק הסוסים. קשה היה למכור או לקנות סוס בשוק שלא באמצעותם. מעמדם בחברה ובקהילה היה אדיש. בעיר התייחסו לאדם, לאישיותו ולא למקצועו.
נגרים: אלה התחלקו לשתי קבוצות: נגרי רהיטים ונגרי בניין. בני נגרים, בוגרי בתי-ספר מקצועיים, נטו להתאגד בקבוצות של שנים שלושה ולהקים מפעל לרהיטים. המוכשרים ביניהם הגיעו להישגים ניכרים.
אופים: אפו חלות שבת, לחם, לחמניות ובייגל בצורת "8", שנקרא בפי העם "פרעצל". בכפרים ובעיירות אם המשפחה היהודיה אפתה את חלות השבת ואת לחם השיפון לימי חול בביתה. עיקר הלקוחות של המאפייה בעיירה היו המסעדות המעטות, בתי המרזח, שהגישו ללקוחותיהם משקאות חריפים, לחמניות, זיתים ודג מלוח. לא כן בעיר בה רוב התושבים גרו בדירות, בבתים משותפים ללא תנאי אפייה, מעבר לתבנית אחת. בעיר סיפק האופה את צורכי המשפחה בתחום הלחם לסוגיו.
מורים: בוגרי אוניברסיטות רבים פנו להוראה בגימנסיות. תחת השלטון הרומני בני המיעוטים פנו בעיקר למוסדות פרטיים. בתי הספר הממלכתיים היו נעולים בפניהם. לא כן היה המצב עד שנת 1918 תחת השלטון האוסטרי, כמעט כל נושאי המקצועות בשירות הציבורי היו פתוחים לאינטלקטואלים יהודיים.
זגגות: הייתה בשליטת בעלי מקצוע יהודים. שלמה סלומון היה הזגג הבלעדי בכל העיירה ובכפרים הקטנים מסביב לה. בערבים היה שלמה חבר בתזמורת העיירה, שהנעימה בנגינתה בכל אירוע חגיגי ובשמחות המשפחתיות. מנצח התזמורת הזעירה היה אליהו זינגר. בעיירה זימרו את המנגינה העממית והתאימו את שמות הכליזמרים למנגינה:
אלי מיט דעם פידל (אלי עם הכנור
שלמה מיט דעם באס שלמה עם הקונטרבס
שפילען מיר אַ לידל מנגנים לנו שיר
אין מיטן דער גאס. בטבורו של הרחוב)
המקצועות הנשיים
בראשית המאה העשרים, עם עליית רמת החיים, נשים רבות רצו לסייע להתבססות המשפחה ולאפשר רכישת השכלה כללית לילדיהם. האישה עזרה בבית המסחר בכפרים (החנויות היו פתוחות מעלות השחר ועד שקיעת החמה). נשים נשאו בעול המכירה וניהול העסקים היומיומיים. הבעלים היו ממונים על רכישת סחורות בערים הגדולות, הבאתן לחנות, סידורן במדפים ובמחסנים ההולמים, וכן טיפול בענייני כספים, מסים ומכירה בסיטונות.
נשים אחרות היו אחיות בבתי חולים ובמרפאות הפרטיות (ציבוריות כמעט ולא היו).
לבורנטיות במעבדות בבתי החולים ובמעבדות פרטיות.
גננות – בגני ילדים לבנות בלבד. בנים החלו את לימודיהם ב"חדר" ובבתי הספר העבריים-הפרטיים בגיל שלוש. בנות בגיל 4 בגן ילדים "בית-יעקב".
מורים שהתחילו להורות בימי השלטון האוסטרי, הותר להם להמשיך להורות בבתי-ספר ממלכתיים רומניים, בתנאי שעברו לשפת הוראה רומנית. המורה רגינה דרוקמן בבנילה החלה להורות בימי האוסטרים כמורה בכיתה א'. הגורל רצה שהיא תהיה המורה הראשונה של אבי ועוד הספיקה להיות גם מורתי בשנה הראשונה ללימודיי בבית הספר הכללי. זו הייתה גם שנתה האחרונה טרם צאתה לגמלאות.
תפקיד נוסף למורה בעיירה: שעון מהלך. רק בבתים מעטים היה שעון, האנשים קבעו את הזמן במשך היום לפי אותות המקום: בשעה 6:00 בבוקר הייתה צפירה ראשונה של המנסרה, הכנות לקראת תחילת יום העבודה. בשעה 7:00 צפירה שנייה, זמן התחלת העבודה. בשעה 7:30 יצאה המורה רגינה מביתה לבית הספר. בשעה 12:30 חזרה המורה מבית הספר. בשעה 16:00 הגיעה הרכבת לכפר ושוב הצפירות בצאת הרכבת.
תופרות בגדי נשים: תופרות בית ומנהלות סלונים לתפירה; תופרות חולצות לגברים לפי מידה, כולל רקימת ראשי התיבות של שם בעל החולצה, סימן שהחולצה נתפרה לפי מידה; תופרות חזיות ומחוכים זכו לכבוד מיוחד, כי הן היו בעלות מקצוע הדורש מיומנות מיוחדת ולקוחותיהן השתייכו למעמד חברתי, שהרשה לעצמו מותרות.
לאישה היהודיה בבוקובינה היו תפקידים מכריעים בקיום התא המשפחתי: חינוך הילדים הוטל כמעט במלואו על האם היהודיה, על פי פתגם רומני – "שבע השנים מהבית" שנות עיצוב אישיותו וחינוכו של הילד. האם חינכה את ילדיה להתנהגות "דיפלומטית". כבר מגיל צעיר חינכה את ילדיה, כי בבית, בבית הספר היהודי ובקרב יהודים "הנך צריך להגן על זכויותיך, לשכנע בצדקתך, לכבד את זולתך, ואילו בחברה נוכרית ומעורבת – לשכנע בנועם, לא להיכנס לוויכוחי סרק, לעמוד על זכויותיך, אך רצוי להגיע לפשרה, להצטיין בלימודים בלי להבליט יתר על המידה את יכולתך האינטלקטואלית ואת ידיעותיך; להימנע בכל מחיר מוויכוח דתי". כל אם ראתה כחובה ראשונה להקנות לילדיה נימוסים כלל אנושיים: התנהגות ליד שולחן האוכל, כיבוד אב ואם, כיבוד אדם מבוגר, מתן סיוע לזקן ובראש וראשונה לסבא וסבתא והושטת יד עוזרת לחבריך. ספר ה"בונטון" היה לספר חובה כמעט בכל בית יהודי שאימץ את הנימוסים הכלל אנושיים. השפעת החינוך בהליכות ובנימוסים עמדה לימין האדם לאורך כל חייו ביחסים בין-אישיים, ביחסי ציבור ואפילו בדיפלומטיה.
האם היהודיה גם דאגה להעשרה ספרותית ותרבותית של ילדיה: בקריאת ספרים ושיתוף במשחקי חשיבה ופיתוח היצירתיות. המשפחה היהודית לא הסתפקה בחינוך הממלכתי הפורמלי ודאגה להוסיף מסגרת לימודית משלימה לאחר הלימודים הפורמאליים בבתי הספר הממלכתיים או ע"י לימודים בבתי ספר עבריים משלימים, או ע"י מורים פרטיים של שפות ויהדות.
בית אבא
ריחות הבישולים של ימי שישי מלווים אותי עד עצם היום הזה. ליל השבת היה ערוך לתפארת ונרות השבת הוסיפו קדושה וחגיגיות, ועל כל אלה כיהנה האם כמלכת השבת.
חגיגיות השבת והחג במשפחה – ההכנות לקראת השבת החלו כבר באמצע השבוע: קניות, בישולים, אפיית חלות-שבת ומאפים והברקת הבית, רחיצת הגוף והטהרות הנפש, לבישת בגדי שבת והתייצבות לימין האם להדלקת נרות שבת. ההכנות לחגים נמשכו שבועות לפני בואם. כל חג חייב מאכלים ומאפים ייחודיים, לקראת חגים מסויימים – תפירת בגד חדש, לחג אחר – בניית סוכה וקישוטה. התפקיד היה שייך לילדים. ההכנות לקראת השבת והחגים נתלוו בטקסיות ובחגיגיות שהיתה ייחודית אך ורק ליהודים. מכאן ניתן לקבוע בוודאות שהשבת והחג שמרו על היהודים מפני התבוללות וטמיעה בקרב שכניהם הנוכרים. אווירת החג וההתעלות לספירות של קדושה, של השתייכות לעם סגולה, היו חלקו של כל יחיד כפרט ושל הקהילה ככלל. אווירה ייחודית זאת שררה לפני כל חג ומועד ועד צאת השבת והחג.
העדה הגרמנית
התיישבות הגרמנים בבוקובינה
(הערה: כל הישובים הגרמניים בבוקובינה הוקמו אחרי שנת 1850)
הממשל האוסטרי הבין עד מהרה כי ע"י השתלטות של בעלי אחוזות על האדמות וגביית מסים הם יישארו בבוקובינה רק כשלטון כיבוש. בעקבות הצלחת האיכרים היהודים בייבוש אדמות מוצפות מי שיטפונות ואדמות בור אחרות אסר השלטון התיישבות יהודית על חלקת אדמה נרחבת היכולה לשמש כקרקע חקלאית ליישוב גרמני שלם.
על כן החלו משנת 1850 בגרמניזציה של האזור ע"י הבאת תושבים גרמניים משוואביה וממורביה ויישובם בקבוצות בכפרים שהתשתית שלהם הוכנה מראש על-ידי הזרוע הממשלתית.
קבוצות של 40-50 משפחות גרמניות, רבים מהם בני משפחה וקרובים, הגיעו מחוסרי כל ונתמכים ע"י הממשל האוסטרי להתנחל במולדת החדשה. כל מתיישב גרמני זכה לכיסוי הוצאות הנסיעה מווינה ועד למקום התנחלותו. וכן הוקצה לו סכום כסף לסידור ראשון: רכישת סוס עבודה ופרה, כלי עבודה ומזון לאדם ולבהמה למשך 3 חודשים ועוד סכום כסף להוצאות שוטפות.
הגרמנים התיישבו בסמוך לאחוזות בבעלות יזמים יהודים בעלי כושר ארגוני בביצוע פרויקטים נרחבים (ראה מפת ההתיישבות של הגרמנים). דוגמה מייצגת: אוגוסטנדורף ליד בנילה; נוי-ז'דובה ליד ז'דובה; אלטהיטה וניהיטה בין בנילה לבין צ'יודין; הבולט: שכונת רוש כפרוור של צ'רנוביץ).
כל משפחה גרמנית קיבלה חלקת אדמה בת 2 עד 3 הקטרים.
ההתנחלויות קמו באזורים בהם הייתה אדמה ראויה לעיבוד או ניתן היה להכשירה לעיבוד חקלאי, בעיקר לאחר חפירת תעלות ניקוז ובירוא חלקות יער.
בו זמנית, עם הקמת הרפת והמגורים, החלו בחפירות תעלות ניקוז ובהכשרת הקרקע לגידולים חקלאיים. חריצותם גרמה לתוצאות מהירות וטובות, האדמות היו פוריות ורק ציפו לידיים עובדות וחרוצות. מייד עם עלותם על הקרקע הם בנו מבנה אחד גדול, שכלל: חדר מגורים ומטבחון, רפת ואורווה, מתבן וסככה לכלי עבודה. המבנים הגדולים הרשימו את שכניהם בעיירות השכנות.
אכן, הגרמנים הצטיינו בבנייה, הם הוזמנו לבנות לשכניהם בעיירות ובכפרים הסמוכים את בתיהם. כך נוצר שיתוף פעולה בין היהודים היזמים, מנהלי מפעלים ומנהלי ענפים שונים בתעשייה, בחקלאות לבין הבנאים הגרמנים. הנשים הגרמניות וילדיהן עיבדו את חלקות האדמה, הגברים עבדו בבנייה בחוץ ובמפעלי התעשייה שקמה בעיקר ע"י בעלי אחוזות ויזמים יהודים בתחום היערנות, זיקוק משקאות חריפים וטחנות קמח.
בערבים לאחר שעות העבודה ובימי שבתון הגברים הגרמנים בנו את בתיהם מתוך חסכונותיהם מעבודות חוץ. כך התפתח ועוצב השלב השני של הכפר הגרמני, על פי הדגם האוסטרי-בווארי. כל כפר גרמני, או שכונה ליד עיר גדולה, היוו העתק מושלם של הכפרים באוסטריה ובבוואריה. דור שני של מתנחלים שלא נמצאו בעבורם אדמות בכפר הופנה לקבוצת מייסדים של כפר גרמני נוסף. בעיירות בהן יהודים ומיעוטים אחרים התיישבו ואימצו את השפה והתרבות הגרמנית, עודד השלטון גם את הגרמנים להתנחל ביישובים אלה, השלטון אף הקצה למתנחל שטח אדמה שיבנה את משקו בכפר המעורב בלאומים אחרים. מתנחלים יחידים, בכפרים בהם האוקראינים או הרומנים היוו רוב, לא הצליחו להכתיב את האופי הגרמני. הכפר דווידני, יישוב שכן לאוגוסטנדורף, קלט בני מתנחלים. הבתים של המתנחלים הגרמניים ושל היהודים היו זהים, בתי האוקראינים היו עלובים ושל הפולנים גדולים ומרשימים, יוצאי דופן בסביבתם, ללא טיפוח סביבתי, לפיכך כפר זה לא הצליח לעצב אופי דומה לזה של שכניהם הגרמנים.
ליד העיירה בנילה קם בשנת 1850 כפר גרמני בשם אוגוסטנדורף. כפר זה הוקם על טוהרת מתיישבים גרמנים. הוא שכן דרומית לבנילה, במרחק של כ-2 ק"מ ממנו. הכפר אוגוסטנדורף השתרע על רמה שטוחה לאורך של כ- 3 ק"מ במקביל לדרך הראשית שחצתה את אחוזת "גרוס". במשך השנים, כאשר כפר זה לא יכול היה עוד לקלוט את בני הדור השני, העדיפו הבנים לרכוש שטחי אדמה ביישוב הסמוך לכפרם, ולא לנדוד ליישובים רחוקים שם קיבלו חלקות אדמה חינם אין כסף. בני אוגוסטנדורף שרכשו את חלקות האדמה בבנילה בנו בתיהם ברחוב הראשי של העיירה, לצד הפונה לכפר מוצאם.
באוגוסטנדורף הקימו מועצה מקומית עצמאית, לצד המועצה המקומית של בנילה. תחילה הייתה סכנה שהמועצה המקומית באוגוסטנדורף תספח את בנילה, משום הגידול המהיר של האוכלוסייה הגרמנית והתפשטותם לרחוב הראשי של בנילה. לבסוף נמצאה פשרה, שהמועצה המקומית בנילה תהיה המועצה האחראית על צד אחד של הרחוב הראשי, על הרחובות הנוספים ועל הכפרים הסמוכים לעיירה, ואילו המועצה המקומית אוגוסטנדורף על כפרם המקורי שעל הרמה ועל הצד הדרומי של רחובה הראשי של בנילה, שרוב מתיישביו היו יהודים וגרמנים. יישובים גרמניים, שקמו בסמוך ליישובים יהודיים, גדלו בקצב מהיר, יותר מיישובי שכניהם בכפרים המעורבים.
השכנות הטובה והפורייה בין היישובים הגרמניים והיהודיים נבעה מכך, שבני היישובים כמעט שלא התחרו ביניהם, להפך, הם השלימו זה את זה. המשפחות הגרמניות כמעט כולן עסקו בחקלאות ובבניית בניינים ואילו המשפחות היהודיות, למעט בעלי האחוזות הגדולות והבינוניות, היו מחוסרות אדמה חקלאית ועסקו בייזום ובפיתוח תעשייה חקלאית, ביערנות, במלאכה במסחר.
היהודים, שהתיישבו בעיירות, באו ליישובים אלה כמנהלי עבודה וענפי משק שונים באחוזות או כמומחים בתעשייה החקלאית. בתיהם נבנו על חלקות אדמה קטנות יחסית, למעט משפחתי. אמי גדלה באחוזה חקלאית אותה ירשה מהוריה לאחר מות אביה, אך אבי אהב את היער ואת אוויר ההרים ולא את ריח השדות. הם מכרו את האחוזה בהילצ'ה וקנו בית ומשק חקלאי קטן יחסית בבנילה, משק שהשתרע על הקטר (10 דונם) אדמה עם גן עצי פרי גדול, גינת ירק ושטח חקלאי. חלקת האדמה של משפחתי נמצאה בין החלקות של הגרמנים והיה שיתוף פעולה וסיוע הדדי בעיבוד החלקות בקציר, בקטיף ובאיסוף התוצרת ולבסוף בחגיגות האסיף – תהלוכה ברחובות שני הכפרים הסמוכים בה הציג כל משק בעל עגלות מקושטות את מיטב התוצרת שלו. התהלוכה והחגיגות בעקבותיה התקיימו מדי שנה ברוב פאר ושתיית בירה מרובה. כמשפחה יהודית יחידה שעסקה גם בחקלאות השתתפנו בפעילות החברתית של שכנינו הגרמנים.
הגרמנים ביצעו כל עבודה בדייקנות רבה ובשלמות מירבית. הכשרת בעל מקצוע ארכה 5 שנים: 3 שנות התלמדות, בהן למד ועבד הצעיר כמתלמד, עמד במבחן שלב א'. שנתיים נוספות עשה בלימוד והתנסות מוצלחת כמתמחה ורשאי היה להבחן לקבלת תואר מומחה. לאוחז בתעודה מומחה ונושא בתואר הנכסף הותר לקבל עבודות לביצוע בתחום התמחותו. הודות להכשרה יסודית רוב ביצועיהם היו מושלמים ומבוקשים בשוקי העולם עד ימינו אנו.
סוד הצלחת הכלכלה הגרמנית בעולם – ההכשרה המקצועית היסודית בכל תחומי החיים!
משפחות שלמות התמחו והתמקדו בביצוע ענפי בנייה שונים, כגון בניית בתי מגורים, מחסנים, מתבנים, אורוות, רפתות. למשל, משפחת קמפף באוגוסטנדורף; אבי המשפחה עסק בין שתי מלחמות העולם בתכנון בתים, בהכנת השרטוטים, במשא ומתן עם הלקוחות. בניו עסקו בביצוע עבודת הבנייה, רובה מעץ.
משפחות אחרות עסקו בנגרות בניין: משקופי חלונות ודלתות והנחת רצפות מקרשים ופרקט; בניית תנורי בישול ואפייה מלבנים, תנורי חימום וציפויים באריחי חרסינה. כל ענף בתחום הבנייה היה מיוצג ע"י מומחה, ששמו הלך לפניו. ענף אחד בתחום הבנייה שגרמנים לא עסקו בו – עבודת טיח, שנעשה מאדמה מיוחדת מעורבת בבוץ, עבודה מלוכלכת למדיי, שבוצעה ע"י אוקראינים עצמאים או שכירים של קבלן גרמני, שהיה אחראי למסירת "המפתח" למזמין את הבנייה. מקצוע נוסף שהיה כולו בידי הגרמנים – נפחות: פרזול פרסות לסוסים, עבודות ברזל הקשורות בבניית עגלות ומזחלות, כלי תחבורה עיקריים באותם הימים, למעשה עד תום מלחמת העולם השנייה.
בכפרים ובעיירות שלטו הגרמנים גם בסנדלרות, כמו-כן בערים, שם היו להם מתחרים יהודים.
חייטות הייתה ידועה כמקצוע יהודי. מתלמדים גרמניים, שלמדו את המקצוע אצל יהודים, פתחו במשך השנים בתי מלאכה עצמאיים, סלונים לחייטות עלית, שמשכו לקוחות יהודים, שלא הקפידו על לבישת בגדים לפי דיני שעטנז. גם בתחום זה הצטיינו הגרמנים בביצוע עבודה מדויקת, קפדנית, לשביעות רצון הלקוחות.
האחים פאולי, למשל, לא רק למדו חייטות אצל יהודים, הם גם שלחו את ילדיהם לבתי ספר עבריים שלאחר הצהרים. אח אחד של משפחת פאולי למד נהגות אצל המשפחה היהודית שיפריס, בעל המוניות היחיד ביישוב. כשסיים ללמוד מכונאות רכב ונהיגה התחיל להעסיק אח אחר ממשפחתו במונית, והיה למתחרהו של שיפריס.
פרנץ מוליק, איכר אמיד, פתח חנות מכולת ומסעדה, גרמני יחיד בשתי העיירות הצמודות ש"פלש" לתחום המסחר; עד אותו יום היה הסחר הקמעוני בלעדי בידי יהודים. ההצלחה במסעדה האירה לו פנים והוא הרחיב את המסעדה לבית הארחה. בקיץ ובסופי שבוע החדרים בבית ההארחה שלו היו מלאים עד אפס מקום בעיקר על ידי נופשים יהודיים, שבאו מצ'רנוביץ לבלות את הקיץ ואת סופי השבוע באווירה כפרית רגועה, כאשר מזון טרי וירק רענן, ישר מהגינה, הוגשו לאורחים. גם בתעשיית העץ תפסו צעירים גרמניים מקום נכבד בתפקידי ניהול וכמנהלי עבודה. אבי ז"ל, שעסק בכריתת עצים, הורדתם לנהר הצ'רמוש ושיגורם בדוברות לבירת החבל, העסיק שני גרמנים, את מטיאס גרובר ואת שטפן הופמן. שניהם שימשו כסגניו ונאמניו בכל תהליכי ההפקה, הבקרה ומשלוח בולי-העץ למנסרות.
בין שתי מלחמות העולם בני הדור הצעיר הגרמני התקדמו מהר בתחומים בהם דרושה הייתה מומחיות טכנית: בתעשיית העץ, בעיקר במנסרות, ובתעשיית זיקוק משקאות חריפים במשרפות היי"ש. הם תפסו עמדות בכירות בשתי התעשיות הנפוצות בבוקובינה.
המשפחה הגרמנית תפסה מקום נכבד וכמעט בלעדי באירוח נופשים, שכלל השכרת חדרים, ארוחות כפריות פשוטות. גם משפחות יהודיות יחידות אירחו משפחות יהודיות שביקשו להתארח בבתים עם ארוחות כשרות ולגור קרוב לבית הכנסת.
השאיפה הכללית של הצעירים הגרמניים הייתה, שבן אחד מהמשפחה ימשיך בניהול המשק והבנים האחרים יפנו למקצועות נדרשים בשוק החופשי ועל פי ההתפתחות הכלכלית והתעשייתית. אף אחד מהבנים בכפרים בנילה, אוגוסטנדורף ודווידני לא המשיך בלימודים בבתי הספר התיכוניים שבעיר הגדולה. בני הכפרים המשיכו במסורת אבות, הסתפקו בלימוד חובה, שבע שנות לימוד. המצטיינים בני השכונות הגרמניות הסמוכות לערים הגדולות למדו בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות ובסמינרים תיאולוגיים. רק בסוף שנות ה-30 קמו ליד הכנסייה הקתולית באוגוסטנדורף בית ספר תיכון פנימייתי וסמינר לבנות, במגמה תיאולוגית. שני המוסדות קמו ביוזמתו ובראשותו של אב הכנסייה זונטאג.
באוגוסטנדורף היה קיים בית ספר עממי גרמני, המורים הובאו מן הערים הגדולות – בוגרי סמינרים למורים כלליים או סמינרים תיאולוגיים במגמה פדגוגית. בראש בית הספר עמד המורה צעטעל. המורים התיישבו בכפר, בנו את בתיהם שם, ליד בתיהם קיבלו חלקות אדמה זעירות, כעין משקי עזר, גינות ירק ומעט עצי פרי לשימוש עצמי.
גינות הפרחים לפני בתיהם של הגרמנים הצטיינו ביופיין, נהגו לגזום את הוורדים בצורת עץ ננסי בגובה של 1.5 מ' ובראשו צמרת סמיכה של גבעולי ורדים באורך של 60 – 80 ס"מ. הגזע חוזק במוט צבוע לבן. הוורדים היו בצבעים שונים. גני הפרחים בחזיתות הבתים והאדניות היו מלאים בפרחים צבעוניים מכל צבעי הקשת והפכו את הכפר אוגוסטנדורף, שהיה לשכונה של בנילה, לגן פרחים אחד גדול. בשבתות ובימי ראשון ניתן היה לפגוש ברחוב הראשי של הכפר זוגות צעירים מטיילים ומתפעלים מהיופי הסביבתי שטופח בידי תושביו.
בימי השלטון הרומני כמעט לא נקלט המיעוט הגרמני, כשכניהם היהודים, בשרות ממלכתי. בני המיעוטים נאלצו להתמחות במקצועות חופשיים כדי למצוא תעסוקה. היישוב הגרמני הצמיח גם מומחים בעלי חוש אומנותי יצירתי, כגון: בוני תנורי חימום מצופים בחרסינה צבעונית בחדרי אורחים ובחדרי שינה בבתיהם של המעמד הבינוני והגבוה, כל תנור בעל אופי מיוחד לפי דרישת המזמין(ה). תנורים אלה לעתים היו יצירת אומנות.
העגלה הייתה כלי התחבורה הנפוץ ביותר בעיר ובכפר עד תום מלחמת העולם השניה. היו סוגים שונים של עגלות: עגלות קפיצים לשניים, לארבעה ולחמישה, עגלה על שני גלגלים או ארבעה, עגלות להובלת משא, סגורות או פתוחות.
עם רדת השלג היה צורך להחליף את העגלה למזחלת. אותם מומחים שבנו את הסוגים השונים של העגלות, בנו גם מזחלות לחורף לסוגיהן. למעשה כל אחד הזמין את כלי התחבורה על פי טעמו, מעמדו וצרכיו. כלי תחבורה אלו היו עשויים עץ וברזל. החרש והנפח היו שותפים של בוני העגלה והמזחלת, יצרו לעיתים יצירה אומנותית בבניית כלי התחבורה.
ועוד מומחיות התפתחה וגבלה באמנות – בניית רתמות לסוסים. אמנם רוב הרתמות היו סטנדרטיות, דומות זו לזו, אבל בני המעמד הגבוה הזמינו רתמות מיוחדות, עם קישוטים, כדי לבטא את מעמדם הייחודי.
החלונות והדלתות בבתי העשירים קושטו בגילופי עץ. הגילוף נעשה בידי אומנים מומחים גרמניים. עם עליית רמת החיים כמעט לא נבנה בית עץ שלא קושט בגילופי עץ.
לא מניתי את כל המקצועות, אולם שתי הקהילות הצמיחו מומחים, אומנים-יוצרים בכל שטחי החיים, שהשלימו זה את זה.
האישה הגרמנייה תרמה רבות להתבססות המשפחה בישובים הכפריים שקמו כפטריות לאחר הגשם בבוקובינה. הגברים יצאו לעבודות חוץ, עבודות מזדמנות, שהכניסו הכנסה ראויה. המשק החקלאי, ניהולו ועיבודו מזריחת החמה ועד שקיעתה, עבר לידי האישה הגרמנייה ולילדי המשפחה. כל בני המשפחה על זקניהם וטפם יצאו לשדה: הם הסתפקו במועט, אכלו בשדה, על פי רוב לבן, גבינה, פרוסת לחם שיפון או לחם תירס מלא ועוד ירק כלשהו.
כאשר כל בני המשפחה יצאו לשדה ניתן היה לראות גם את התינוקות בערסל או בערבה (כלי עץ גדול ללישת בצק) מתחת לעץ, שהוצב באמצע השדה. מידי שעות מספר הפסיקה האם הצעירה את עבודתה, התיישבה בקצה השדה והיניקה את תינוקה. הילדים הגדולים, בשובם מבית הספר, הצטרפו מייד לעבודת השדה, כאשר גם הם מסתפקים בארוחה קלה קרה כדוגמת בני המשפחה האחרים.
לאחר יום עבודה ארוך ומייגע חזרה המשפחה לביתה והתחילה בחליבת הפרות ובהאכלתן.
הגברים, שלא התעכבו בבית המרזח בדרך מעבודת החוץ, עוד הספיקו להגיע לבתיהם ולסייע למשפחה להאכיל את הבהמות ולנקות את הרפת והאורווה. בהרבה בתים הוטל תפקיד זה ואיסוף הביצים על הילדים.
בבתים, שהגברים אהבו את הטיפה המרה ובילו את הערבים בבתי המרזח, בוצעו גם עבודותיהם ע"י האישה או הבנים, שסייעו בעבודות הקשות. אב משפחה שהוציא את מירב הכנסתו על משקאות חריפים – משקו פיגר לעומת אלה שדחו את השמחות ושתיית בירה לימי ראשון.
האם הגרמנייה דאגה לחינוך לעזרה הדדית, לחובת נשיאה בעול השותפות בפרנסת המשפחה כבר מגיל צעיר. "כל מי שמקבל בבית חייב לתרום לבית". היא שהעניקה לבניה: חינוך ראשוני למילוי חובות, ביצוע קפדני ומדויק של משימות, הסתפקות במועט, ביגוד צנוע ואחריות קולקטיבית.
כל בני המשפחה הזכרים לבשו כל ימות השנה – להוציא ימי ראשון וחגים – בגדי עבודה דמויי ג'ינס. הבנות בכל הגילאים לבשו חולצה פרחונית ובימי ראשון וחג חולצה לבנה רקומה, עליה שמלת כתפיות מבד פרחוני וחצי סינר לבן. האישה וכל המשפחה ללא יוצא מן הכלל נעלו קיץ וחורף בימי חול קבקבי עץ.
בכניסה לבית גרמני אפשר היה לדעת את מספר הנפשות הנמצאות בתוכו על פי מספר קבקבי העץ שנותרו בכניסה. בקיץ נעלו אותם ללא גרביים ובחורף הוסיפו גרבי צמר. גם בכניסה לכיתה ניתן היה לספור את מספר התלמידים בשעור על פי קבקבי העץ. רק המורה נעל נעלי עור.
לולא חריצותה של האישה הגרמנייה לא יכולה הייתה המשפחה הגרמנית להתבסס ולהגיע לרמת חיים כפי שהגיעו עד פרוץ מלחמת העולם השניה.
סימביוזה יהודית-גרמנית
הצמיחה הכלכלית והתבססות היישוב הגרמני באוגוסטנדורף היו נחלת רוב היישובים הגרמניים בבוקובינה, ששכנו בקרבת יישובים יהודיים. כפרים שהיו מבודדים, כמו שני הכפרים בקרבת בנילה Althuetteו- Neuhueotte שתושביהם לא נהנו משותפות בכל שטחי החיים עם היישוב היהודי, נותרו עניים יותר, פחות מבוססים כלכלית וחברתית. שיתוף הפעולה בין שתי הקהילות תרם להתבססותם של שני העמים. אבותיהן של שתי הקהילות הגיעו ליישוביהם מחוסרי כל. כאשר היהודים מצוידים, בדחף להשרדות, ברעיונות, ביצירתיות מחשבתית ובתעוזה, בעוד הגרמנים הביאו עימם חריצות, מסורת לעבודה ומשמעת למופת. כאשר תכונות אלו השתלבו בעשייה וביצירה הגיעו שתי הקבוצות להישגים ניכרים ומרשימים.
בין שתי הקהילות לא היו קיימים יחסים רשמיים כי לא היה צורך בכך, למעשה היו יחסי שכנות טובים. לעתים יחסי השכנים הבין עדתיים היו הדוקים יותר מאשר בין השכנים היהודיים. למשל, בריגיטה ברזובסקי, שכנתה של סבתי, בילתה שעות רבות בסיוע לסבתי, בייחוד בחורף, כשלא הייתה עבודה בשדה; בריגיטה הייתה בת בית, ולעיתים אף סייעה עם הלקוחות בעסקים ללא תמורה , רק מתוך ידידות ושכנות טובה.
סוזנה ונורברט פשייט, שכנים של הורי, התארחו אצלנו לעיתים קרובות. הם ביקרו בביתנו בנפרד, או ביחד. בנותיהם, ובייחוד הבת הבכורה וַנדה, השתייכו לחוג הילדים אתם שיחקנו ובילינו בשעות הפנאי.
מטיאס יקל, שכן אחר, נגר במקצועו, נהג לבוא לשבת בביתנו, לשתות כוס קפה, ובמיוחד אהב לבוא בימי שישי כשאימי אפתה את החלות לשבת, או לחמניות, כחטיפים ליום שישי בצהרים. הוא אכל את הלחמניות והתענג בהן.
פראנץ אייזנר, שכן אחר, חרש ברזל במקצועו, בן לאם יהודיה שהמירה את דתה כשנישאה לאבא אייזנר הגדול, גם הוא חרש ברזל, הבליט את "מוצאו" הגרמני והשתייכותו לאומה גדולה זאת. לאחר הסתפחות (ANSCHLUS) אוסטריה לרייך השלישי קמו ביישוב הגרמני בבוקובינה תאים של המפלגה הנאצית הגרמנית; בראש התא עמד "גאולייטר", שהנהיג את התא לפי הוראות מפלגת האם בגרמניה. לפתע צפה האנטישמיות מעל פני הגל החדש, כעין אידאולוגיה תיאורטית, בלי שזאת תפגום ביחסים האישיים בתחום העבודה וקשרי המסחר בין שתי העדות. פרנץ אייזנר, שהצטרף לתנועה הנאצית, נהג ללחוש לנו על נפלאות הרייך השלישי והבטיח כי בקרוב תשוחרר בוקובינה ותסופח לגרמניה ותהיה חלק מן הרייך הגדול.
בוקובינה אומנם לא סופחה לגרמניה הנאצית כמו אוסטריה. אולם ב- 1940 נכבשה בוקובינה הצפונית ע"י הסובייטים. על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הותר לאוכלוסייה הגרמנית מאזורי הכיבוש הסובייטיים: מזרח פולין (מערב אוקראינה), הארצות הבלטיות, בוקובינה הצפונית ובסרביה להגר לגרמניה.
צחוק הגורל, שפרנץ אייזנר הנאצי הגדול, מהיותו בן לאם יהודיה, לא הורשה להצטרף לאשתו ולבתו היחידה שעזבו לגרמניה. הוא נותר כ"גרמני פסול", יחיד בעיירה, נכלם ומושפל. בלילה הראשון, לאחר פרוץ המלחמה ביוני 1941, נאסר אייזנר ע"י הסובייטים ונעלם אי-שם במרתפי ה-נ.ק.וו.ד. (המשטרה החשאית הסובייטית).
בנילה ואוגוסטנדורף היוו דגם קלאסי של שתי "התנחלויות", זו לצד זו, ולאחר דור אחד או לכל היותר שני דורות היו ליישובים משולבים זה בזה.
לפני צאת הגרמנים את בתיהם בדרכם למולדתם החדשה-ישנה, רבים מהם נפרדו בבכי משכניהם היהודים, פרידה אישית, ולא לפרסום, כי לא נאים ציבורית יחסים הדוקים ולבביים עם יהודים.
עם עליית השלטון הנאצי בגרמניה נפער קרע עמוק בדו-קיום בין שתי העדות שנבנה וטופח במשך כ-100 שנה. ביישובים רבים ובמקצועות לאין ספור הגיע שיתוף הפעולה לסימביוזה יהודית גרמנית. השותפות רבת השנים היתה כחרס שנשבר. רק רסיסים נותרו להניחם על קבר ההרמוניה של שכנות טובה. עם כיבוש צ'כוסלובקיה על-ידי היטלר חדרה התנועה הפשיסטית גם לאזורים שלנו. משפחתי נדהמה להיווכח, שלמרות השתייכותנו לתרבות הגרמנית נותק הקשר בינינו ובין שכנינו הגרמנים. היחסים הלבביים ששררו שנים היו לפתע לחשאיים; עם המקורבים נשמרו במחשכים.
לא עזרה ליהודי בוקובינה העובדה שאימצו את השפה הגרמנית והיו לנושאי תרבותה. לאחר כיבוש בוקובינה בידי צבא גרמני-רומני הוגלו באכזריות חייתית לטרנסניסטריה.
העדה הסלובקית
עדה קטנה, שהתגוררה במרחב שיפוטה של העיירה בנילה על גבול הכפר לוורנקה. הם היו ידועים בפי כל כ"סלובקים", אך הם דיברו בדיאלקט פולני. הם התיישבו בקרחת יער, קרוב לפסגת הר גבוה, תלול ומיוער, שנשא את השם ווז'ס והיה בבעלותו של סוחר היערות המכובד יצחק סורקיס. ההר התנשא בצד הכביש הראשי בין בנילה לבין לוורנקה וסוקוליצה. בקרחות יער אלה, מרוחקות זו מזו מרחקים גדולים, התיישבו הסלובקים הנרדפים ע"י הפולנים והאוקראינים כאחד. כאן מצאו מסתור ובעוד מקומות דומים ברחבי בוקובינה, שם הקימו את בתיהם הצנועים, כקהילה סגורה ומסוגרת בתוך עצמה. עדה קטנה המקיימת את אורח חייה המסורתי.
הם היו קתולים אדוקים. בחגים הצטרפו לתפילות בכנסייה הקתולית באוגוסטנדורף. לבושים בתלבושתם הלאומית-מסורתית, הדומה מאד ללבוש הלאומי הפולני, הרקמות על חולצותיהם היו בצבעי הדגל הפולני. בכנסייה נבדלו ממארחיהם הגרמנים בלבושם ובהתקבצותם בירכתי הכנסייה, כקבוצה נבדלת. קיומם היה מושתת על חקלאות הררית בין שתי מלחמות העולם, רבות מבנותיהם שרתו כמשרתות בבתיהם של יהודים ואצל האליטה הגרמנית. הגברים הסלובקים יצאו לעבודות חוץ במנסרות ועבדו בכריתת עצים.
הייתה זו עדה צנועה, נחבאת אל הכלים, מסתפקת במועט. הקפידה מאד על גינוני כבוד, על מסורת אבות וטיפוח שפתם ותרבותם. לא נתקיימו יחסים חברתיים בין העדה היהודית לבין עדתם. יחסי עבודה ומסחר היו תקינים בין שתי העדות.
העדה הצוענית
עד לכניסת הרוסים לבוקובינה – יוני 1940 – הכרנו שתי קבוצות של אוכלוסייה צוענית: תושבי קבע ונוודים.
צוענים תושבי קבע היוו מיעוט קטן ברוב היישובים הבינוניים והגדולים, בבוקובינה בפרט וברומניה בכלל. אופיים, תעסוקתם ואורח חייהם היו דומים, אך לא זהים ליישובים הרבים ברחבי החבל. הם בנו את בתיהם בקרחות יער, בפינות נידחות שאיש לא תבע בעלות עליהן, או על גדות נהר – אדמות מדינה.
אתאר בקצרה את היישוב הצועני ליד בנילה, ממנו ניתן לקבל תמונה כללית של קבוצת אוכלוסין זאת: הם תפסו "חזקה" קרוב לפסגת הרי ה"ווז'ס" לא רחוק מבעלי "חזקה" אחרים – הסלובקים. הצוענים הינם קבוצה אתנית, הנחשבת לעם בפני עצמו. לפי קבוצות הדם שלהם מוצאם משבטים בדרום הרי ההימליה. הם באו מצפון מערב הודו, דרך פרס, בסוף האלף הראשון. באירופה הופיעו לראשונה במאה ה- 15.
קבוצות יחידות מבין הצוענים שחיי הנוודות נמאסו עליהן התיישבו בעת נדידתן התיישבות קבע במקומות נידחים, על שפת נהר או בפסגות הרים. אחת הדוגמאות ליישוב צועני הייתה בהרי הווז'ס, ליד בנילה.
לעומת הסלובקים שכניהם, שעסקו כל הזמן בהכשרת קרקע, בהגדלת חלקות האדמה המעובדות והרחבת גידולי החקלאות, הסתפקו הצוענים בחלקות זעירות לשניים-שלושה סוגי ירק ותפוחי-אדמה. חריצותם של הסלובקים לא הדביקה אותם. מזונם היה דל ורכושם צנוע. בדרך כלל הסתפקו בבגדים משומשים "יד שניה".
הם ידועים באהבתם למוסיקה. רבים מבין הגברים עבדו כנגנים, כ"כלי זמרים". המוסיקה נמסרת מדור לדור. ניגנו על פי השמיעה בלבד. בנוסף למוסיקה עסקו הגברים וילדיהם בגילוף צלחות עץ, כפות וכלי מטבח אחרים, העשויים מעץ. בשנים האחרונות עסקו גם בתעשיית הפחמים מזרדים שנותרו על קרקעית היער לאחר כריתת העצים. חלקם ניסו להטמע בעדות השכנות, אך נדחו.
הצוענים הנוודים
הצוענים הנם שחורי שיער, רובם נמוכי קומה ורזים. שפתם נקראת "רומית", שייכת למשפחת השפות ההודו-אירופיות וקרובה לשפתם של תושבי צפון מערב הודו. השפה מכילה ניבים המשותפים לכל הצוענים, אבל גם ניבים מהארץ בה נודדים. אין להם כתב משלהם, הם מקבלים את הדת של רוב העם שבארצו הם שוכנים, יש להם מנהגים בעלי יסודות פגאניים.
צוענים נוודים פשטו לעיתים על הכפרים השונים והציעו את מרכולתם העיקרית: דודי נחושת גדולים לבישול ריבות, דוודים וסירים קטנים ממתכות להכנת המאכל הלאומי בבוקובינה – הממליגה.
רכישות אלו נעשו בעיקר בעסקת חליפין. הצוענים עברו מבית לבית והציעו את מרכולתם, וכן ביקשו נדבות – מזון, בגדים וכו'. התנחלותם הזמנית הייתה באוהליהם, על שפת הנהר. לתשומת-לב הקורא הישראלי: כל יישוב מבינוני ומעלה באירופה שוכן על גדות נהר.
בכל מקום הם נחשבים לזרים חשודים הגונבים מכל הבא ליד, ובמומחיות רבה, מתחת לעיני התושבים. מהלכות עליהם שמועות שונות על חטיפת ילדים, הטלת מום בהם והפיכתם למקבצי נדבות. ילדים נצמדו לכנפי בגדיהן של אמותיהם מחשש שהצוענים יגנבו אותם מהוריהם.
אין ידיעות בדוקות על מספרם. הצוענים עוסקים בפרנסות העומדות בשולי החוק. הנשים ידועות כמגידות עתיד. ארגונם החברתי רופף ובנוי על השתייכותם לשבטים, שבראשם עמדה מועצת זקנים.
הצוענים סבלו מאוד בזמן מלחמת העולם השנייה. רבים מהם הושמדו במחנות הריכוז בידי הנאצים.
העדה הליפובנית
בשנים 1785 – 1788 הגיעה לנסיכויות הרומניות כת נוצרית פרבוסלאבית של פליטים רוסיים, שנרדפו על-ידי האורתודוקסיה הרוסית. כת זו ידועה בשם ליפובנים. במפקדי האוכלוסין הם נמנו עם הרותנים ומספרם הגיע לכ-2300 נפש.
עדה פרבוסלבית זו אדוקה עד למאוד, קיצוניים בדתם ובמנהגיהם, דוכאו ע"י בני דתם הליברלים יותר עד כדי כך שנאלצו לנטוש את מקומות מגוריהם ברוסיה ולנדוד לאזורים מחוץ לגבולות מדינה זאת. קבוצה גדולה התיישבה על שפת נהר הדנובה סמוך לים השחור. קבוצה שניה נדדה לבוקובינה והתיישבה ברחבי חבל ארץ זה.
שלא כעדות אחרות התפזרו הליפובנים כמשפחות יחידות על פני היישובים השונים בבוקובינה. בכל עיירה מרכזית התיישבו משפחה או שתיים. רובם עסקו בסחר בפירות. הם רכשו במרכז העיירה חלקת אדמה, עליה הקימו חדר קטן למגורים ועוד חדר קטנטן לממכר הפרי. הם היו סוחרים טובים, רכשו את הפרי בעודו על העץ, במחיר נוח, לחקלאי שילמו מראש בעבור הפרי שטרם נקטף. במומחיות רבה קטפו את הפרי בעונה המתאימה, כדי לשמר את טריותו ולהאריך את חיי המדף שלו. הציגוהו בצורה אסתטית ונאה כדי למשוך את העין והתיאבון של הקונים.
הם הכניסו מאכל חדש לארץ בוקובינה – קוואס, תפוח-עץ קטן שלא נמצא לו קונה, הם כבשו אותם בחביות גדולות ומכרום כשהם חמצמצים ועסיסיים.
הליפובנים לא למדו את שפת הארץ, דיברו רוסית, אותה ציינו כלשון קודש. בעזרת האוקראינית והידיים נמצאה שפה משותפת לסחר ולמכר איתם.
הם היו מעטים, אך בולטים בשטח בלבושם הייחודי, רובשקה (חולצה רקומה מעל למכנסיים), חגורים חגורה צבעונית מותאמת לצבע החולצה, עטורי זקן בלונדיני ארוך ומטופח.
רובם היו אורתודוקסים (פרבוסלבים) חרדים והשתייכו לכנסייה היוונית אורתודוקסית.
הייתה זו עדה קטנה, בולטת בחריצותה ובמקצועיות בתחום התמחותה, עדה שזכתה לכבוד ולהערכה מצד התושבים ולקוחותיהם.
העדה הסובותניקית
(סובותניקים – שומרי שבת)
בקרב האוקראינים הייתה קיימת, כמעט בסתר, עוד עדה – הסובוטניקים. הם הצהירו שהם נוצרים שומרי שבת. בית תפילתם דומה לבית כנסת יהודי, ללא איקונות וצלבים, ללא תמונות קדושים. פנים בית התפילה – קורות חשופים; צורת התפילה דומה יותר לתפילת החזן היהודי והקהל מלווהו בפזמונים קצרים. המתפללים אוחזים בספרי תהילים בידיהם, למרות שרובם אינם יודעים לקרוא. ראש בית התפילה רק מבאר את תוכנו של פרק היום ומשלב שירים יחידים בתפילה. עיקר התפילה והקריאה מן התנ"ך נעשית ע"י ראש בית התפילה או המקהלה.
הסובותניקים שומרים על מצוות התנ"ך על פי הבנתם, הם מקפידים לא לאכול בשר חזיר ו"לא תבשל גדי בחלב אמו". אין הם מבשלים מאכלי בשר וחלב בו זמנית באותו סיר, בניגוד ליהדות סיר זה משמש הן למאכלי חלב והן לבשר.
הם אינם מבליטים את דתם, להפך, שומרים על אמונתם כמעט בסתר, כלפי חוץ אינם נבדלים במאומה מבני הלאום שלהם – האוקראינים.
הם אירחו בסבר פנים בבית תפילתם אורחים יהודים. בשיחות פרטיות התבטאו שהם יותר יהודים מהיהודים, שומרים באדיקות על קדושת השבת, שלא יצאו לעבודה, אבל רכבו או נסעו בעגלה ממרחקים לבית התפילה ושמרו על "כשרות" לפי דרכם והבנתם.
סיכום
האוכלוסייה בבוקובינה הייתה מגוונת ו"צבעונית" מאד. כל קבוצה שמרה על ייחודה, על מסורותיה ועל מנהגיה. אך החיים עשו את שלהם. הצרכים הכלכליים והחברתיים גרמו לכך שקבוצות הלאומים קיימו יחסי שכנות טובים; שיתוף בעבודה ובמסחר תוך כבוד הדדי. קשרים חברתיים הצטמצמו לרוב בתוך העדה. הייתה השפעה הדדית במנהגים, בלבוש ובאוכל.
היהודים שמרו על אורח חיים מסורתי-יהודי. אך יחד עם זאת אימצו את התרבות הגרמנית ושפתה, תוך כדי השתלבותם בעולם החקלאי והתעשייתי המודרני.
בין שתי מלחמות העולם התפתח מעמד פועלים, שכלל גם יהודים, שעבדו בתעשייה, שנתפתחה בקצב מהיר. אלפי פועלים עבדו במנסרות, בבתי חרושת לכוהל, לסוכר ולטקסטיל. בתי החרושת, שהתבססו על חומר גלם חקלאי כגון כוהל, סוכר, תעשיית העץ, היו מפוזרים בכל רחבי בוקובינה. תעשיית הטקסטיל הייתה מרוכזת בעיקרה בערים הגדולות, בהן עבדו גם פועלים יהודים. בתעשיות המושתתות על מוצרי חקלאות, היו הפועלים ברובם אוקראינים ובני מיעוטים אחרים, מנהלי העבודה או הבעלים היו יהודים או גרמנים.
יהודי בוקובינה ערב המלחמה
בוקובינה הייתה עד 1774 חלק בלתי נפרד מנסיכות מולדובה: חבל ארץ שהשתרע בין הנהרות צ'רמוש בצפון ומולדובה בדרום ושטוף נהרות גדולים: פרוט וסירט, שהתפתלו מהצפון לדרום (ראה מפה).
השם בוקובינה ניתן לאזור ע"י האוסטרים ששלטו בו החל משנת 1774. מקור השם בוקובינה הוא עץ הבוק (אשור) הנפוץ באזור. שטחה של בוקובינה הוא 10,442 קמ"ר (כמחצית משטחה של ישראל עד 1967). (6)
בוקובינה משופעת בהרים תלולים שגובהם מגיע עד 1800 מ' וצלעותיהם מכוסות ביערות. במורדותיהם מפכים מעיינות למכביר, שופעי מים קרים וזכים. המעיינות מתנקזים לנחלים הנשפכים ברובם אל הנהרות סירט ופרוט.
חבל הארץ מחולק לשני פלכים אתניים: בצפון מתגוררת אוכלוסייה רותנית-אוקראינית בעלת דיאלקט לשוני משלה, ובדרום – אוכלוסייה רומנית ומולדובית.
הפלך הצפוני, השוכן ליד הנהרות צ'רמוש, דנייסטר, פרוט וסירט, משופע בעמקים רחבי ידיים המוקפים הרים מיוערים. באדמות המישור פותחו אזורי חקלאות גדולים, ולצדם תעשיה חקלאית: בתי חרושת למשקאות חריפים, סוכר, מוצרי חלב ובשר. מלכת התעשיות היו מנסרות העץ. כמעט בכל יישוב היו מנסרות. למשל בעיירה בנילה (מקום הולדתי) ובסביבתה הקרובה היו שלוש מנסרות ובכפר הקטן שיפוט שליד סלטין שתי מנסרות. רוב המנסרות בבוקובינה היו בבעלות יהודית. בגיאיות צרים, בין הרים גבוהים ומיוערים, נבנו מנסרות וסביב להם קמו יישובים, שכל עיסוקם בכריתת עצי היער וניסורם של בולי העץ לקרשים במנסרה שבגיא.
באחוזות הגדולות הוקמו משרפות יי"ש (יין שרף, וודקה), שרובן היו בבעלות יהודית, או מנוהלות בידי מומחים יהודים.
בעיירות ובערים, בין שתי מלחמות העולם, נבנו מחלבות חדישות מקומיות ואזוריות שסיפקו מוצרי חלב לאוכלוסייה המקומית ולתושבי הערים ברחבי המדינה. באחוזות בהן פעלה משרפת יי"ש, עסקו בפיטום בקר, שאבוסו הושתת בעיקר על שיירי המוצרים שמהם ייצרו את המשקה החריף – חיטה ותפוחי אדמה.
נוף הארץ הצטיין בגווני העצים השונים. העץ הנפוץ ביותר הוא האשוח הצפוני והאשוחית ממשפחת המחטיים. עצים אלה מגיעים לגובה של 18 מ' ויותר.
במישורים נפוץ עץ האשור (הבוק), שגזעו עבה וצמרתו ענפה. גובהו מגיע ל-23 מטר. גם "אחיו התאום" עץ האלון, שהוא נדיר יותר, דומה לו בגובהו, אך שונה בקוטרו ובצמרתו. העץ השלישי, הדומה לשני קודמיו, הוא עץ התרזה (Linde). עליו מסופר, שהובא לבוקובינה ע"י המתיישבים הגרמנים כשתילים רכים, אלה נשתלו בחצרות משקיהם, כסמל המולדת שווביה שבגרמניה. השלטון המרכזי והמקומי נטע עצי תרזה לצדי הדרכים, להזכיר לחוסים בצלם את השדרה הראשית בברלין (UNTER DEN LINDEN). פריחתו הצהובה צרה וארוכה עם לשון המזדקרת בצורת פרח זעיר. נוהגים לקטוף את פרחיו ולשמור אותם לחורף לחליטת תה מיוחד המומתק בדבש, ונודע כסגולה להבראה מהירה מהצטננות, מכאבי גרון ומשיעול.
מוצאם של יהודי בוקובינה
שאלת מוצאם של יהודי בוקובינה כרוכה בשאלת מוצאם של יהודי רומניה ?.
יהודים ישבו בתקופת הכיבוש הרומי באזור הפרובינקיה הדאקית (Dacia) – כך כונה השטח בימי הקיסר טריאנוס. בשנת 270 לספירה נסוגו הרומאים אל מעבר לדנובה והשאירו את הארץ לגותים, שפלשו לדקיה **.
ניתן לשער, כי יהודים רבים העדיפו להישאר במקומם, ונותרו תחת שלטון הגותים. הם היוו גורם מפתח לקשרי מסחר והבנה תרבותית עם הנוצרים היוונים, שתרבותם הייתה זרה לגותים.
נסיכי מולדובה וּוולכיה הזמינו סוחרים יהודים להתיישב באחוזותיהם לפתח את משקיהם ולנהל אותם.
לסיכום ניתן לומר, כי יישוב יהודי התקיים באזור מאז תקופת הרומאים.
החל מהמאה ה-14 השתייך חבל ארץ זה (בוקובינה), שהיה כמעט ריק מאוכלוסין, לנסיכות מולדובה. אז התחיל גל הגירת יהודים מפולין. (1)
במאה ה-14 היו רדיפות יהודים בכל רחבי מרכז אירופה. יהודים רבים עזבו את גרמניה, אוסטריה והונגריה ומצאו מקלט במולדובה ווולכיה (Walachia).
בירת מולדובה הייתה סוצ'בה (Suceava). היא שימשה כבירה הנסיכות בשנים 1388 – 1564.
נסיך מולדובה רדו (Radu) השני העניק ליהודים זכויות של ישיבת קבע, וקיבלם בסבר פנים אוהדות. כתוצאה מכך גדל בתקופתו גל הגירת יהודים לנסיכות.
ב-1453 הטורקים כובשים את קונסטנטינופול (ביזנץ). מתחילה תקופה חדשה באירופה. מדינות הבלקן וביניהן נסיכויות מולדובה ווולכיה נכבשות על ידי הטורקים. הנסיכים היו ל"ואסלים" של השולטן הטורקי. במחצית המאה ה-16 מכניעים הטורקים בקרב את הפולנים והיהודים סבלו מכך מאד.
הנסיך הרומני אלכסנדר לופושניאנו (1552 – 1561) גזר גזירות נגד היהודים. דון יוסף נשיא השתדל אצל השולטן, וזה השפיע על הנסיך להקל על היהודים.
עקב רדיפות יהודים בנסיכויות גרמניות גברה נדידת יהודים מזרחה, למולדובה ולוולכיה. כן ידוע על התיישבות יהודים אשכנזים וספרדים ברחבי מולדובה. פיתוח המסחר במולדובה היה בידי סוחרים ארמנים, יוונים ויהודים. הגירת פליטים יהודים לשתי הנסיכויות: מולדובה וולכיה גרמה לייסוד קהילות יהודיות בחבלי ארץ אלה. ראש הקהל נשא את השם "סטרוסטה" (Starosta, ראש ציבור בשפות הסלאביות). מינוי ראש קהל היה טעון אישור הנסיך השולט באזור.
מלומד יהודי, יואל סלומון דל מדיגו, מתאר במאה ה-17 את נסיעתו מקונסטנטינופול לפולין. בדרכו הוא השתהה בעיר יאסי 11 שנה ומתאר את חיי הקהילה בעיר יאסי, הוא נפגש עם הרב שלמה בן אריה, שמוצאו מתימן. רב זה כהן 40 שנה כרב קהילת יאסי (14).
גם הנוסע המפורסם, רבי בנימין מטודלה, מתאר בספרו "מסעות בנימין" את יהודי רומניה, תחת השם יהודי וולכיה. מן המאה ה-17 יש מסמכים המעידים, כי בעלי-אחוזות ואצילים במולדובה היו מזמינים יהודים לנהל את אחוזותיהם והעניקו להם רשיונות להקמת בתי זיקוק ליין שרף (יי"ש), לפתיחת בתי מרזח ולמכירת יי"ש (14).
על הזמנת יהודים להתיישב כתושבי קבע במולדובה מעיד מכתבו של שטפן טומסה StefanTomasa)) משנת 1612 אל מושל העיר לבוב (למברג), בו הוא מזמין סוחרים ללא הבדל דת לבוא למולדובה, לפתח את המסחר ולהתיישב בה כתושבים קבועים, ללא כל הגבלה. כדי להדגיש את כוונתו, כי ההזמנה מופנית בעיקר ליהודים, מציין הנסיך במכתבו, כי חוק הרדיפות נגד יהודים בטל ומבוטל.
במסמכים מהמאה ה-18 מוזכר כי הקהילות היהודיות ברחבי מולדובה מאורגנות בארגון גג.
באותו הקשר מוזכר "חכם באשי" בתפקיד של רב ראשי של מולדובה ווולכיה שמקום מושבו בעיר יאסי. (6)
בשנת 1648 סבלו יהודי פולין ואוקראינה מפרעות של פורעים בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי. בתולדות ישראל מאורעות אלה ידועים בשם מאורעות ת"ח ות"ט. זוועות אלה הביאו משם גל פליטים למולדובה ולוולכיה, ואלה הביאו עמם מנהגים, מסורות ויידע ביהדות, ועל ידי כך העשירו את חיי הקהילה.
במלחמת בין רוסיה לטורקיה (1768 – 1772) כבשו הרוסים את צפון מולדובה וחדרו גם לדרומה. המלחמה גרמה למשברים כלכליים ברוסיה ובפולין ולהתפרצויות אנטי יהודיות במדינות אלו.
גם המלחמה הזאת הניעה יהודים נרדפים מרוסיה ומפולין לחפש מקלט במולדובה. בנוסף למהגרים היהודים מרוסיה הגיעו למולדובה פליטים שגורשו ע"י נסיכים גרמניים. הנסיכים הרומנים הזמינו פליטים יהודים אלה, הידועים כסוחרים מיומנים, להתיישב ישיבת קבע בארצותיהם, תוך ציפייה שיפתחו את כלכלת הנסיכויות. הסוחרים היהודים היוו מקור כספי מובטח להתחייבויות כספיות של הנסיכים לכובש הטורקי תמורת ניהול עצמי של מדיניות הפנים.
בשנת 1774 ישועי בשם בוסקוביץ, שליווה את הנציג הבריטי בדרכו מקונסטנטינופול לפולין, נאלץ בגין מזג אוויר גרוע להתעכב בצ'רנוביץ והתגורר בביתו של סוחר יהודי. בדו"ח שכתב הוא מתאר את מצוקות יהודי צפון מולדובה: בית הכנסת היחיד בצ'רנוביץ נהרס בידי החיילים הרוסים בעת מלחמת רוסיה-טורקיה. בקשתם של היהודים לבנות את בית הכנסת מחדש הועברה לאישורו של נסיך מולדובה בעיר יאסי (10). היהודים נהנו אמנם מחופש מסחר, אך הצרו את חופש הפולחן שלהם.
התרחבות האימפריה האוסטרית
במאה ה-17 החלו האוסטרים לדחוק יותר ויותר את רגלי הטורקים לכיוון דרום. בהסכם השלום שנחתם בקרלובץ (1699) הועברה נסיכות זיבנבירגן Siebenbuergen)) לשליטת האוסטרים. בשנת 1772 פרוסיה, אוסטריה ורוסיה חילקו ביניהן את פולין חלוקה ראשונה. לפי חלוקה זו סופחה גליציה לאוסטריה. מאז סיפוח חבל ארץ זה כוונה מדיניות החוץ האוסטרית לסיפוח נוסף של צפון מולדובה (אזור הגובל עם גליציה וזיבנבירגן). חבל ארץ זה היה דרוש לאוסטריה כדי ליצור רצף טריטוריאלי בין שני אזורים אלה שסופחו לקיסרות האוסטרית.
ב-1768 נמצאה האימפריה העותומנית במלחמה עם רוסיה. טורקיה שלטה שלטון עליון בנסיכויות וולכיה ומולדובה. השולטן העניק לנסיכים הרומניים רשות לנהל מדיניות פנים עצמאית בנסיכויותיהם, כאשר מדיניות החוץ והביטחון נותרה בידי הטורקים. הנסיכים היו אחראים לגביית המסים מן התושבים ולהעברתם לשלטון העליון בטורקיה.
כשפרצה המלחמה בין רוסיה לבין טורקיה השתלט נסיך מולדובה גריגורי קלימך (Grigori Kalimach) על רוב שטחה של נסיכות מולדובה וניסה להתנער מן השלטון העליון העותומני ע"י התקרבות לרוסים והשגת תמיכתם לשאיפותיו (6).
אוסטריה, שחששה מהתעצמותה של רוסיה, חתמה ב-7 ביולי 1771 על חוזה הגנה הדדי עם טורקיה ובו התחייבה לסייע לטורקים ולתמוך בהמשך שליטתם על וולכיה ועל נסיכות מולדובה (6).
כתוצאה מחוזה זה הרוסים נסוגו ממולדובה; נחתם "מסמך הבנות" (Convention) בין טורקיה לבין ממשלת אוסטריה. במסמך זה נאמר שממשלת טורקיה, כאות הוקרה על ידידותה של אוסטריה ועל סיועה הנדיב לטורקיה, מעבירה "מתוך רצון טוב" לשלטונה ולריבונותה של אוסטריה את צפון מולדובה, שתסופח לאימפריה האוסטרית. סיפוח חבל ארץ זה אִפשר רצף טריטוריאלי בין שני החבלים, גליציה וזיבנבירגן שבמזרח האימפריה, והקשר ביניהם היה מסובך והכביד על הצבא ושליחי השלטון כאחד.
האוסטרים הצעידו את כוחותיהם הצבאיים לתוך נסיכות מולדובה הצפונית עד הבירה ההיסטורית – סוצ'בה.
ב-31 לאוגוסט 1774 התקדמו החיילים האוסטרים בפיקודו של הגנרל פון ספלניvon Spleny)) לישוב הכפרי הגדול צ'רנוביץ. ב-10 באוקטובר 1774 הייתה צפון מולדובה כולה תחת שלטון אוסטרי (6).
יסוד פרובינציה חדשה: בוקובינה
לאזור החדש מונה מיִנהל צבאי, שהיה כפוף לפיקוד ששכן בעיר למברג (לבוב), בירת החבל גליציה. הגנרל פון ספלני היה המפקד והמושל הצבאי של הפרובינציה החדשה (מ-1774 ועד 1778) וקבע את מושבו בצ'רנוביץ, שהיתה לבירת בוקובינה.
בעת כניסת הצבא האוסטרי נפקדו בחבל ארץ זה 206 משפחות יהודיות (בסך הכול 986 נפשות). האוכלוסייה כולה מנתה אז כ-60.000 נפש. היהודים תחת השלטון הקודם של נסיכי מולדובה שילמו מס גולגולת. עם העברת השלטון לידי האוסטרים הוכפל המס.
בשנת 1775 הורה הקיסר יוסף השני לא לשנות את מעמד היהודים וקבע שימשיכו לשלם מס גולגולת כמקודם. בשנת 1786 ביטל הקיסר יוסף השני את הממשל הצבאי וניתק את תלותה המנהלית של בוקובינה בגליציה והכריז עליה כנסיכות עצמית הכפופה לחצר הקיסרות במישרין.
בחבל ארץ חדש זה מצאו מקלט במשך השנים יהודים ומיעוטים אחרים: פולנים, גרמנים, הונגרים, ארמנים, סלובקים, צ'כים, צוענים וליפובנים (רוסים דבקים בדת פרבוסלאבית שנרדפו בארצם).
הרותנים (אוקראינים) היוו כמחצית מכלל האוכלוסייה הקבועה ושכנו בחלק הצפוני של האזור. הרומנים, שאף הם היוו כמחצית מהאוכלוסייה, שכנו בחלק הדרומי של האזור. הגרמנים הגיעו לחבל החל ממחצית השנייה של המאה השמונה עשרה והיוו כ- 8% מכלל האוכלוסייה.
הגנרל ספלני מצא כי רוב אדמות החבל בלתי מעובדות ומוצפות מי שטפונות; לפי הגדרת נוסעים אוסטריים במצב של עזובה טורקית למחצה:Ein verwildeter halb-tuerkischer Zustand . (12)
המושלים האוסטרים לא ראו בעין יפה את גידול היישוב היהודי בבוקובינה, אך הופתעו למצוא כאן יהודים המוכנים להתיישב באזורים ה"פראיים" – בעמקים ובמישורים מוצפי מי שטפונות, שרגל אדם לא דרכה בהם, כדי להפרות את אדמת הבור ולזכות בהיתר של תושב קבע.
השלטונות האוסטריים התירו לפליטים יהודים שהיגרו מארצות שכנות לבוקובינה להתנסות ב"בלתי אפשרי", לחיות בעמקים מוצפי מי השיטפונות ולהפרותם. הבלתי יאמן – אירע! בעבודה קשה וביצירתיות בלתי שגרתית הצליחו יהודים רבים להפרות שטחים גדולים בעמקים הבלתי מיושבים. הצלחת המתיישבים היהודים הראשונים הביאה לגידול מהיר במספר האיכרים היהודים בבוקובינה.
במפקד האוכלוסין ב-1776 התפקדו 2,906 נפשות יהודיות (4.31%) מתוך אוכלוסייה של 67,047 נפש (6).
הימל, בספרו ,Die Oesterreich. Ung. Monarchie in Wort u Bild מציין, כי נמצאו כאן קהילות יהודיות מאורגנות ומגובשות, בראש ובראשונה בישובים ויז'ניץ וסדגורה, בהם היה ליהודים רוב מוחלט: ויז'ניץ 90% וסדגורה 76% מכלל התושבים.
הקהילה היהודית בבוקובינה הגיעה להסכמים כלכליים עם השלטונות, לפיהם היהודים זכו לעיסוק בלעדי במכירת בשר (אטליזים) ובתעשיית נרות ביישובים: צ'רנוביץ, סדובה וסדגורה.
למרות שספלני אסר על רכישת כפרים שלמים ע"י יהודים, נמצאו הרבה כפרים בבעלות יהודית – כפרים ואחוזות שנוהלו בנאמנות רבה ובאחריות מלאה בידי מנהלים או חוכרים יהודים.
קסנר (9) מחלק את האוכלוסייה היהודית לשלוש קבוצות:
1. יהודים שישבו מזה דורות בבוקובינה.
2. יהודים שהיגרו לבוקובינה בימי מלחמת רוסיה-טורקיה.
3. אלה שהגיעו בימי השלטון האוסטרי, אחרי 1774. אז גדלה ההגירה לחבל ארץ זה כדי להימלט מרדיפות, מעול המיסוי הגבוה ומהשרות הצבאי בארצות מוצאם.
בשנת 1778 נתמנה גנרל קרל פון אנצנברג (von Enzenberg) למושל הצבאי של האזור. בשנים 1774 עד 1781 גדל מספר היהודים בבוקובינה כמעט פי-ארבעה ואנצנברג ביקש היתר לגרש את היהודים שהתווספו מאז הכיבוש.
בשנת 1780 התכנסה בוינה ועדה של הממשלKommission) desHofkriegsrates) שדנה ב-14 סעיפים, כאשר הסעיף מס' 8 היה בנושא: הפחתת מספר היהודים בבוקובינה ועצירת זרם המהגרים היהודיים. הוחלט על נקיטת שני אמצעים: העלאת מסים וגירוש יהודים. קודם כל יש לגרש את ה"קבצנים היהודיים" ((Betteljuden; כנראה שהכוונה הייתה לרוכלים, שפקדו את בתי האיכרים בהציעם את מרכולתם. (6)
ביום 21 באוקטובר 1781 הציע אנצנברג לפי הוראה "מגבוה" הצעה שניה "מתונה" יותר: להסב את היהודים "מקבצי הנדבות" ל"איברים יעילים למדינה" ולהפנותם לאזורים כפריים כאיכרים-עובדי אדמה. (6)
יש לציין שאנצנברג נקט עמדה של הגנה על ותיקי היהודים בבוקובינה, כנראה בגין התנגדותו להגירה גדולה של "יהודים חדשים".
בשנת 1781, בימי הקיסר יוסף ה-II, תוקנה תקנה (Toleranzpatent) שדרשה להפוך את היהודים הוותיקים לגורם יצרני מועיל לחברה ולמדינה. (13) תקנה זו חלה על כל האימפריה, כולל בוקובינה. בעקבותיה גורשו בשנים 1782 – 1786 היהודים שהיגרו לבוקובינה בימי מלחמת רוסיה-טורקיה. בחודש מאי 1781 גורשו 372 משפחות יהודיות ובסך הכל הגיע מספר המגורשים ל-572 משפחות. רוב המגורשים מצאו מקלט בסביבת חוטין שבבסרביה, סמוך לגבולה המזרחי של בוקובינה.
יהודים בעלי מקצועות נדרשים, שהשיגו היתר לישיבת קבע בבוקובינה, גם זכו להטבות מס שונות.
כמו-כן הותר ליהודים לגור בכפרים, אבל רק לאלה שעסקו בחקלאות ובמלאכות הקשורות לפיתוח הבנייה, החקלאות והיערנות. ביישובים ויז'ניץ וסדגורה, שהיו בהם חצרות רבנים, זכו תלמידי ישיבות להיתר מגורי קבע בחצרות הרבנים.
פקודת הסובלנות של הקיסר עודדה את בני המיעוטים להיות "איברים יעילים" במדינה. השלטונות הביעו שאיפה, כי המיעוטים היעילים ישלחו את בניהם לבתי-ספר, שהשלטונות הקימו ביישובים הגדולים. הקיסר יוסף השני פרסם את פקודת הסובלנות (Toleranz Patent) המלכותית הדנה בסובלנות השלטון כלפי נתיניו, אבל לא הקל על המיעוט היהודי חסר המקצוע ובמיוחד לא על הפליטים היהודיים, שביקשו למצוא מקלט בבוקובינה, תחת השלטון האוסטרי הנאור.
הקיסר יוסף השני ועוזריו הנאמנים ניסו "לפתות" יהודים, חסרי מקצוע נדרש, ללמוד את העיסוק בחקלאות ובפיתוח הכפר. יהודים רבים נענו לקריאת השלטונות ופנו לחקלאות, חלקם כחוכרי אחוזות, אחרים חכרו אדמת ממשל. המתמידים בעיבוד ובפיתוח ענפי החקלאות זכו בשטחים המעובדים. יהודים רבים קיבלו את הצעת הקיסר, התיישבו בכפרים נידחים, ונאלצו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים, ששפת הלימוד בהם היתה גרמנית. וכן היה על היהודים לבחור בשמות משפחה גרמניים. קבלת שם נאה טעונה הייתה בתשלום שלמונים רבים לפקידות שהוטל עליה לבצע משימה "לאומית" זו.
ב-1786 צורפה בוקובינה שנית לגליציה. למרות החוקים והתקנות הנאורות הצרו את צעדיהם של היהודים "הזרים". צרוף בוקובינה לנסיכות גליציה הביא לגל מהגרים מגליציה אל בוקובינה בתקווה לזכות בכברת אדמה לשם בנית חווה חקלאית. תחילה זכו להיתרים זמניים, תוך כדי מגוריהם בצ'רנוביץ ובעיירות שמסביב לה, בהמתינם לנחלתם. רבים אמנם השיגו את מבוקשם, הם הופנו לכפרים נידחים לפיתוח אזורים חקלאיים חדשים כאשר רוב השטח היה בלתי מיושב ומלא ביצות רחבות ידיים מכוסות עשבי בר. האיחוד המנהלי של שני חבלי ארץ אלה הביא לפריחה כלכלית הודות לדרך המקשרת בין למברג לבין צ'רנוביץ.
למרות האיסור, שחל על הגירת יהודים לבוקובינה, מוצאים אנו כי בשנת 1780 הגיע מספר המשפחות היהודיות לאלף. הגירתם של יהודי גליציה לבוקובינה הייתה נסבלת ולא נגדה את חוקי הקיסרות, שכן חבל ארץ זה השתייך לאותה נסיכות ותחת שלטון אוסטריה.
בשנת 1812 סיפחה רוסיה את בסרביה. סיפוח בסרביה לרוסיה פגע בתנועת הסחורות בין הנסיכויות הרומניות והאוסטריות. המסחר הבינלאומי, ובמיוחד ייצוא הסחורות מבוקובינה לבסרביה, נפסק שכן בסרביה היוותה גשר לאוקראינה, רוסיה והארצות הקשורות עם המעצמה המזרחית.
ב-1834 היה מספר היהודים המשוער בעיר צ'רנוביץ כ-3000 נפש. בעיר היו שלושה בתי כנסת. חבל ארץ זה משך מהגרים מהארצות השכנות: סוחרים, בנאים ואיכרים דלי קרקע, בני לאומים שונים.
גם הונגרים היגרו לבוקובינה החל משנת 1785 עד 1846 ומספרם הגיע ל-5446 תושב.
בשנת 1812 פורסם בצ'רנוביץ בשפות גרמנית ורומנית "תחליף החוקה" (Verfassung Equivalent). תקנה זו הניעה כוחות חדשים להשתלב בפיתוח הכלכלה והתרבות האוסטרית, דבר שהביא לפיתוח המהיר של בוקובינה בפרט ושל אוסטריה בכלל. תקנה זו שינתה את המצב הסוציו-אקונומי והתרבותי של כלל האוכלוסייה כולל היהודית בקיסרות. חלו שינויים משמעותיים בכל תחומי החיים שבאו לביטוי בחיי היומיום של התושבים. חל מפנה כללי בכל סדרי החיים, החשיבה וההתייחסות של האזרח מן השורה אל הממשל והקיסר שעמד בראשו ועל שמו נקראה התקנה. נפתחו בתי ספר ממלכתיים והאוניברסיטאות בפני כל הצעירים בני כל הלאומים והדתות ברחבי הקיסרות. בבוקובינה היה זה צעד מרעיש ומהפכני בכלל -בתי ספר ממלכתיים לכול! עד פרסום התקנה בתי הספר המעטים יועדו לבני האצולה ונוהלו בידי נזירים ונזירות כפנימיות ובמנזרים. בני-ישראל היו יוצאי דופן. כבר ב-1792 שלחו העשירים את בניהם לרכוש השכלה אוניברסיטאית. בכל מקום ובכל יישוב, קטן כגדול – קיימו את המצווה "ושננתם לבניך" ושלחו את בניהם לחדר ואת המחוננים שביניהם לישיבה.
התקנה לא חלה על יהודים שהיגרו לשטחים שבשליטתה של אוסטריה, כולל חבל-הארץ שבו אנו דנים, בוקובינה, ותושבים שלא היו רשומים כאזרחים. רק בעלי מקצועות נדרשים או מתיישבים בכפרים שעסקו בחקלאות, בתעשייה חקלאית ומקצועות הקשורים בחקלאות זכו למעמד של אזרח. יהודים שנקראו בפי השלטונות "יהודים קבצנים" (BettelJuden) לא היו זכאים לרכוש נכסי דלא ניידי בערים ובעיירות. עקב הגידול המשמעותי במספרם, היוו היהודים גורם משמעותי בכלכלת החבל. בנוסף לעיסוקם כאיכרים, רבים מבין המתיישבים בכפרים לא זנחו את נטייתם לשלב בעבודתם מסחר כסיטונאים ויזמים ובונים של תעשייה חקלאית ופעילים בפיתוח בתי ממכר למשקאות חריפים. במשך השנים קם והתפתח מעמד של איכרים ותעשיינים יהודים שזכו להערכה ולכבוד רב מצד שכניהם הנוצרים.
החל מסוף המאה ה-18 עודד השלטון האוסטרי חקלאים רומנים ואוקראינים לעסוק בחקלאות לצורך פיתוח האזורים ההרריים סביב מקום מגוריהם במדרונות ההרים ובקרחות יער.
איכרים יהודים מפריחי אדמת בור
כאמור לעיל, ליהודים הותר לעסוק בחקלאות. מספר האיכרים היהודיים עלה במשך השנים. בשנת 1807 היו במחוז צ'רנוביץ 117 קהילות יהודיות בכפרים. במחוז סדובה בלבד היו 33 קהילות.
הד"ר מנפרד רייפר (10) מביא רשימה שמית של 148 בעלי אחוזות ומשקים יהודיים ברחבי בוקובינה (ראה נספח מס' 2).
איכרים יהודים בעלי יוזמה וממון רכשו מהכנסייה ומהממשל שטחי קרקע נרחבים, מוצפים מי שיטפונות שלעולם לא עובדו ורגלו של אדם לא דרכה עליהם. האיכרים היהודים הפריחו שטחים אלה והפכו את אדמותיהם לפוריות ולמניבות תוצרת מגוונת ועשירה.
ב-1804 כתב – (12) Rohrerסופר אנטישמי ידוע – לאחר ביקורו בבוקובינה ולאחר מפגשיו עם איכרים יהודים, כי מצא ברחבי החבל ישובים שלמים של יהודים שעסקו בחקלאות והיו מוכרים כ"אנשים הגונים". הוא מוסיף, כי כפרים שלמים היו בידי איכרים יהודים וחוכרים יהודים. במשך הזמן היו אחוזות שלמות בבעלות יהודית, שהפכו לגורם חשוב בחקלאות של בוקובינה. רורר ((Rohrer מדגיש: אילו יהודי הקיסרות כולה היו הולכים בעקבות יהודי בוקובינה האנטישמיות לא הייתה קיימת כלל.
פרידריך הגדול, מלך פרוסיה (1740 – 1786), האמין, שרק שטחים מיושבים במתנחלים גרמנים והשלטת השפה והתרבות הגרמנית יבטיחו לעד את שליטתה של פרוסיה על השטחים שכבשה.
בעקבות המלך פרידריך II הלכו גם קיסרי אוסטריה והחלו ליישב מתנחלים גרמנים – חסרי אדמות – בשטחים שנכבשו על ידי האימפריה האוסטרית. ראשית ההתיישבות בחבל בנט (Banat) ובגליציה לא נשאה את התוצאות הרצויות. התיישבות זו התבססה על הקצאת קרקעות בכפרים קיימים, בהם המתנחלים היו מיעוט. הם לא הצליחו להשליט את השפה, התרבות והאופי הגרמני-אוסטרי. בראשית המאה ה- 19 הורה הקיסר לפקידיו באזורים הכבושים בכלל, ובבוקובינה בפרט, לאתר שטחי אדמה גדולים בהם ניתן להקים כפרים גרמניים. בכל אתר ראוי שיקום בו כפר או יישוב גרמני יש לייעד שטח למטרה זאת, ובבוא המתנחלים הגרמניים יש ליישב לפחות חמישים משפחות כגרעין ליישוב גרמני סגור דובר גרמנית ונושא התרבות הגרמנית. הוראה זו באה כנראה בעקבות הדיווחים על הצלחת בעלי יוזמה יהודים שהכשירו שטחים גדולים והפכו את האדמות לפוריות ואת בעליהן לעשירים מופלגים.
היו כנראה פרצות בהוראה הקיסרית משנות ה-20 של המאה ה-19 ו"יחידים" זכו לשטחי קרקע גדולים בשולי היערות, שהפקידות המקומית סימנה אותם כבלתי ראויים ליישוב גרמני. בשנות ה-40 של המאה ה-19 פורסמה הוראה קיסרית נוספת, לפיה אין להחכיר למתיישבים יחידים, כולל יהודים, שטחי אדמה הראויים ליישב עליהם כפרים גרמניים.
הוראות קיסריות אלה לווו בתקנה המעודדת מתנחלים גרמנים להתיישב בשטחים המסופחים. העידוד הקיסרי התבטא בכיסוי הוצאות הנסיעה מווינה עד למקום ההתנחלות וקבלת מענק כספי לסידור ראשון. המענק הועד לרכישת כלי עבודה, סוס ופרה, בניית רפת, אורווה, מתבן וחדר מגורים תחת גג אחד עם מבני הספח עד שירווח וייבנו את הבית הקבוע.
בעקבות פקודת הקיסר המתיישבים היהודיים נאלצו להסתפק בחכירת שטחי קרקע קטנים בפינות שכוחות אל, לעתים מוצפות מי שטפונות, באזורים הרריים קשים לעיבוד חקלאי. שטחים קטנים יחסית, לאחר הכשרתם, סיפקו פרנסה למשפחה אחת. באין מוצא אחר לקבל היתר לישיבת קבע בבוקובינה, סיכנו יהודים את נפשותיהם והתיישבו כמשפחה יחידה בסביבה נוכרית. עד פרוץ מלחמת העולם השניה עוד ניתן היה למצוא משפחה יהודית יחידה בכפרים מרוחקים מיישוב יהודי (בכל אחד מהיישובים המפורטים להלן גרו 1-3 משפחות: מגה, פנטיו, סוקוליצה וקוסצ'וייה – כולם סביב העיירה בנילה – מתוך ידיעה אישית).
רוב שטחה של בוקובינה הוא הררי. בין ההרים, הגיאיות וערוצי נחל צרים, שאינם מאפשרים פיתוח חקלאות, המרב שניתן לעשות הוא לבנות בתים ולטפח גינות ירק סביב הבתים. מורדות ההרים מיוערים בעצי מחט: אשוח ואשוחית, אלון ואשור ועל גדות הנחלים ניצבה הצפצפה הלבנה כאילו סימלה את הכניסה ליער העבות באין אפשרות להשיג אדמות חקלאיות להתיישב בהן השיגו מתיישבים יהודים היתרים להתיישב בגיאיות צרים ליד ערוצי נחל, למרגלות הרים תלולים. ההיתר ניתן בתנאי שיושבי הכפרים יפיקו בולי-עץ לבנייה ולתעשיית העץ, שהיתה בעיצומה של התפתחות מרשימה. חקלאים ויערנים לא הסתפקו בהפקת בולי עץ כנאמר בהתחייבותם הראשונית. הם הקימו במשך השנים מנסרות שהונעו במי הנחלים שזרמו בעוצמה מן ההרים. חסרי הממון שביניהם פתחו בתי מרגוע צנועים למשפחות מהעיר, ששמחו לבלות את חודשי הקיץ באווירה הררית, לרחוץ במי הנהרות ולשאוף אוויר צח בשבילי היער ממנו נדף ריח עצי המחט (ההר הצפוני). בחורף בתי האירוח היו פתוחים לגולשים במגלשיים (סקי) ובמזחלות אישיות. השלטון האוסטרי נתן את הסכמתו להקמת כפרים חסרי אדמה חקלאית. תחילה לא האמינו השלטונות שמתישבים בכפרים חסרי אדמה חקלאית יאריכו ימים. הצלחת היזמה והיצירתיות היהודית עוררה התפעלות והשתאות בקרב האוכלוסייה המקומית, קנאה ושנאה בקרב שונאי ישראל.
בעקבות הצלחת האיכרים היהודים בהכשרת אדמות בור והפיכתן לקרקע פורייה-מניבה תוצרת המזינה רבבות, התעקש והתמיד השלטון האוסטרי לשתף במעשה החלוצי ובהצלחתו מתנחלים גרמניים. החל ממחצית המאה ה-19 גברה ההקמה של כפרים גרמניים ברחבי החבל. השלטון עודד קבוצות גרמנים צעירים, על טפם וזקניהם מכל מקום ואזור שם סבלו מחוסר קרקע חקלאית, להצטרף לתנועת המתנחלים שהלכה ותפחה, להתיישב בכפרים הגרמניים בבוקובינה. הובאו גרמנים מגרמניה, מבוהמיה ומאוסטריה, בעבורם אותרו חלקות אדמה נרחבות, עליהן הוקמו יישובים גרמניים רבים. כל המעיין במפת הכפרים ימצא שרובם ככולם הוקמו סמוך לכפרים ולאחוזות בבעלות יהודית או בניהול של חוכרים יהודים.
פיתוח התעשייה החקלאית
בראשית המאה ה-19 החלה להתפתח תעשייה שהייתה קשורה לחקלאות. כדי למצוא שווקים לעודפי תנובת הארץ החלו לפתח תעשיות שקלטו את היבולים הברוכים.
כך קמה תעשיית יין-השרף שניזונה מעודפי תפוחי אדמה וחיטה. יש לציין שעודפי התוצרת החקלאית נוצרו גם מהסיבה של העדר דרכים מקשרות בין היישובים ואי יכולת שינוע התוצרת לשווקים בהם שועו למוצרים חקלאיים. בני האיכרים שלא מצאו את מקומם בעבודת השדה וראו את עתידם בתעשייה חקלאית הרחיקו עד בירת הקיסרות כדי ללמוד ולהתמחות בהפעלת "פלאי" התעשייה החקלאית. מעניין לציין, שהתמחויות רבות בתעשיות אלה עברו אצל היהודים מאב לבן. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 היו חמישה אחים לבית שטיין, שכל אחד מהם היה למנהל התפעול של אחת מחמש משרפות היי"ש בסטרוז'ינץ ובכפרים בסביבתן (מידע אישי). למעשה, רוב תעשיית המשקאות האלכוהוליים בבוקובינה נוסדה, פותחה ונוהלה בידי יהודים. (6) המכירה בסיטונות של משקאות חריפים הייתה מותרת ליהודים ותעשייה זו נתמכה על-ידי שלטונות המדינה. המכירה הקמעונאית הייתה אסורה ליהודים, שביקשו ומצאו דרך לעקוף איסור זה: הבעלים הרשמיים היו נוצרים והחוכרים היו יהודים.
בשנת 1848 השתחררה בוקובינה מכפיפותה למחוז גליציה והפכה לאזור אוטונומי עצמאי, "נסיכות אוטונומית" כפופה במישרין לקיסר. בשנת 1861 אף זכתה בפרלמנט עצמי. לאחר הכרזת הנסיכות כאוטונומיה, החלה בה פריחה כלכלית ותרבותית.
גם לאחר "אביב העמים" של שנת 1848 נמשך עדיין האיסור על יהודים שמחוץ לבוקובינה להתיישב בה. אך היו "הסתננויות" של יהודים, וגם במחצית השנייה של המאה ה-19 גדל מספרם. מרביתם של התושבים הקבועים בוגרי בתי הספר הממלכתיים השתייכו לתרבות הגרמנית.
בשנת 1890 הגיע מספר היהודים בבוקובינה לכ-90.000 נפש. הם תפסו מקום מוביל ברוב תחומי הכלכלה – בתעשיית העץ, המלט, המשקאות החריפים, בניית מסילות ברזל, אף הוענקו להם תארי אצולה ע"י השלטון האוסטרי. בתקופה זו החלה בין היהודים תנועה גדולה של אימוץ השפה הגרמנית והתרבות האוסטרית, בלי להזניח מסורת אבות "ושננתם לבניך" בקיום לימודי יהדות בשעות אחר הצהרים ב"חדר". אחרי הקונגרס הציוני הראשון (באזל 1897) נפתחו ברחבי החבל בתי-ספר עבריים, שתפסו את מקום ה"חדר".
ב-1875 מופיעים ברשימת בעלי האחוזות: 92 רומנים, 14 יהודים, 12 ארמנים, 6 גרמנים, 1 הונגרי ו-1 איטלקי. יש גם לציין ש-85% מן האחוזות היו בניהולם של יהודים כחוכרים או כמנהלי אחוזות. (6)
תחת השלטון האוסטרי התפתחה במיוחד העיר צ'רנוביץ והייתה לעיר הגדולה בחבל האוטונומי. ב – 1786 היו בה 18,000 נפש והחלה להתפתח למרכז רוחני, מסחרי ועסקי של חבל הארץ כולו. כמחצית מאוכלוסייתה של צ'רנוביץ היו יהודים. מרביתם הזדהו עם התרבות הגרמנית. השפה הגרמנית הייתה לשפת היום-יום שלהם הן בעיר והן בחבל כולו.
ב- 1839 הוצגה ההצגה הראשונה בשפה הגרמנית בתאטרון העירוני באולם ארעי. בניין תאטרון נחנך ב- 1885. הבניין היה דומה בחיצוניותו ובעיצוב הפנים שלו לזה של הבורגתיאטר (Burgtheater)בוינה. בתאטרון הציגו בגרמנית והצגות אורח בפולנית וברומנית.
שני עיתונים יומיים הופיעו בגרמנית ונערכו ע"י עיתונאים יהודים, ועוד כתבי עת, שבועונים, דו-שבועונים, ירחונים ושנתונים, רובם בשפה הגרמנית. (13)
בעקבות הפובליציסטיקה החלה להתפתח באמצע המאה ה- 19 גם ספרות גרמנית שנוצרה במקום. היהודים היו הסופרים המובילים, ושניים מהם הגיעו לרמה בינלאומית: פאול צלן ורוזה אוסלנדר-שרצר.
לאחר ניתוק בוקובינה מגליציה הייתה הלשון הגרמנית ללשון הרשמית בכל המנהל הציבורי: בבתי משפט, בבתי-ספר, במוסדות להשכלה תיכונית וגבוהה.
האוכלוסייה שהצהירה על השתייכותה לתרבות הגרמנית הייתה כ-20% מכלל האוכלוסייה, מהם 2/3 יהודים.
בגליציה יהודים מעטים אימצו את התרבות והשפה הגרמנית. השפה הפולנית היתה השלטת בקרב המשכילים שם, וחדרה עמוק גם בקרב המשכילים היהודים. בבוקובינה המצב היה שונה בתכלית. היהודים היו נושאי התרבות הגרמנית, אותה אימצו מאז הכיבוש האוסטרי. למעשה האופי הגרמני של בוקובינה הנו יצירה יהודית. הציבור היהודי העמיד את המספר הגדול ביותר של תלמידים לבתי הספר הגרמניים היסודיים והתיכונים ולאוניברסיטה הגרמנית, שנוסדה בשנת 1875.
ברחבי האימפריה האוסטרית הייתה קיימת התקנה של נומרוס קלאוזוס (Numerus Clausus), שהגבילה את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. אך בגלל הרכב האוכלוסייה בבוקובינה והתעוררות הלאומיות הקנאית בחבל ארץ זה של הרומנים והאוקראינים, שהיוו במספרים שווים את מרבית האוכלוסייה, העדיפה האוניברסיטה בצ'רנוביץ דוברי גרמנית, אפילו אם הם יהודים. מכאן ההסבר לכך, שרוב הסטודנטים היו יהודים, וכך לא קוימה בה התקנה של הגבלת מספר הסטודנטים היהודים.
דוגמה סטטיסטית על הגימנסיה הגרמנית
(נתונים ממאמרו של ה. שטרנברג ב-7):
* מעל 50% ** כ-80% *** כ-70%
שנה תלמידים בגימנסיה גרמנים מתוכם יהודים רומנים רותנים פולנים אחרים
1889/90 17 7 (1) 2 3
1820/21 239 64 60 39 67
1845/46 343 58 (10) 116 80 89
1865/66 544 162 *(100) 118 176 88
1885/86 640 380 **(314) 28 107 100
25 870 ***(664)
מכאן ניתן ללמוד שהיהודים הזדהו עם התרבות הגרמנית. רובם נמנו בין "התלמידים הגרמניים" ומספרם באוניברסיטה הלך וגדל.
יהודי בוקובינה הוציאו מתוכם סופרים, משוררים ועיתונאים. העיתונות הגרמנית בבוקובינה נוסדה ונוהלה ע"י עיתונאים יהודיים. התיאטרון הגרמני הושתת בעיקר על קהל של צופים יהודים, שנאמר עליהם שהם "אוכלים לחם עם תיאטרון". חשוב לציין, שהצטרפותם של היהודים לתרבות הגרמנית נעשתה לפי העקרון של מ' מנדלסון: מחד שמירה על מסורת אבות, ומאידך השתלבות בחברה ובתרבות הגרמנית והכלל אנושית.
מפקד אוכלוסין משנת 1916 מציין (13), שבסך הכל 800,980 תושבים גרו בבוקובינה ומתוכם:
305,101 רותנים
273,000 רומנים
102,900 יהודים (כ – 13%)
65,951 גרמנים (8.2%)
36,120 פולנים
10,391 הונגרים
ועוד אחרים: ליפובנים, ארמנים וכו'.
הפרלמנט האזורי בבוקובינה מנה במחצית השניה של המאה ה- 19 שני צירים יהודיים ובפרלמנט בוינה כהן יהודי אחד מבוקובינה (ד"ר בנו שטראוכר) (13). לפי מספרים אלו נראה, שלמרות שהיהודים היו נושאי התרבות הגרמנית, בעלי מעמד כלכלי בכיר, ותרמו רבות להתפתחות הכלכלית והתרבותית של בוקובינה, לא קיבלו היהודים ייצוג הולם בפרלמנט המקומי.
עפ"י חוזי השלום של שנת 1918, עם פירוק הקיסרות האוסטרו-הונגרית, סופחה בוקובינה לרומניה. בנוסף סופחו אליה חבלי ארץ: במזרח בסרביה, שנקרעה מרוסיה; בדרום-מזרח דוברוג'ה, שנלקחה מבולגריה; במערב טרנסילבניה, שהועברה משליטתה של הונגריה. גבולותיה של רומניה התרחבו לארבע רוחות השמיים. התרחבותה נבעה מניהול מדיניות חוץ נבונה, בה מצטיינים קברניטי רומניה מזה דורות. כתוצאה של ההצטרפות (הצהרתית) לבעלות הברית במלחמת העולם הראשונה, סופחו לרומניה חבלי ארץ שלמים, ולכן קראה לעצמה: רומניה הגדולה. השטחים שסופחו אליה היו גדולים פי כמה וכמה משטחה המקורי מלפני המלחמה. הסיבה הפורמלית של סיפוח שטחים רבים לרומניה הייתה שמחצית האוכלוסייה בחבלים המפורטים לעיל הייתה רומנית, וגם משום שבחבלי ארץ אלה שלטו בעבר נסיכים רומנים. בוקובינה עד 1774 הייתה חלק בלתי נפרד מנסיכות מולדובה (רומניה).
עם סיפוח בוקובינה לרומניה הייתה השפה הרומנית לשפה רשמית, בנוסף לגרמנית. רק בשנת 1921 פסקה הגרמנית להיות שפה רשמית.
* לשאלת ראשית התיישבות היהודים באזור סבור שולזון (14), כי צאצאי עשרת השבטים הגיעו אחרי חורבן ממלכת ישראל, במאה השמינית לפנה"ס, והתיישבו לאורך חופי הים השחור. רק יחידים נענו לקריאותיהם של עזרא ונחמיה לשוב ולהתיישב בארץ ישראל. הוכחות על קיום מושבות בני א"י מוצאים בכל ערי הנמל סביב הים השחור. כתובות למיניהן בכתב עברי עתיק מאותה תקופה נמצאו ברחבי תראקיה. עפ"י כתובות אלה אפשר להסיק, כי מושבות יהודיות נמצאו בכל עיר מסחרית בכל רחבי העולם דאז. כן אומר שולזון שחלק מהיהודים הגיע לאזור מקיסרות ביזנטיון וגל נוסף – צאצאי הכוזרים אחרי חורבן ממלכתם ב-954 לספירה.
** מושבת גבול של הקיסרות הרומית. 107 – 273 לספירה נקראה פרובינקיה דקיה – Dacia. בימי הביניים פלשו לפרובינקיה גותים, סלאבים, הונים ובולגרים. במאה ה-11 נכבשה טרנסילבניה בידי ההונגרים ששלטו בה עד 1918. במאה ה-13 נוסדו הנסיכויות וולכיה (Walachia) ומולדובה שנכבשו במאה ה-14 וה-16 בידי הטורקים. ב-1861 התאחדו שתי הנסיכויות מולדובה וולכיה למדינת רומניה. עצמאותה של רומניה הובטחה על-ידי המעצמות של אותם הימים: בריטניה, גרמניה ורוסיה. ב-1918, עם התמוטטות הקיסרות האוסטרו-הונגרית, צורפו לרומניה, בעלות בריתן של בעלות הברית, טרנסילבניה מהונגריה, בוקובינה מאוסטריה, בסרביה מרוסיה ודוברוג'ה מבולגריה. (בסרביה היתה תחת שלטון רוסיה מ-1812 עד 1918. שטחה כ-28,000 קמ"ר). בשנה זו נוסדה רומניה הגדול
החיים החברתיים בעיירה בין שתי מלחמות העולם
בין שתי מלחמות העולם בני העיירה פיתחו חיים חברתיים משופרים. התקבצו חבורות חבורות. המכנה המשותף: גיל ומעמד כלכלי; שעות עבודה דומות ותחומי התעניינות. בקרב הנוער גם פעילות ספורטיבית, טיולים וסיורים. החבורות הקטנות היו מורכבות מ- 4 עד 6 זוגות. הגרעין של רוב החבורות היה מושתת על ההשתייכות העדתית, השיחות נסבו על הבעיות בהן נתקלים בני אותה עדה. תמיד נתקבלו בסבר פנים יפות גם בני לאומים אחרים.
ה"אליטה" האינטלקטואלית של העיירה בבנילה כללה את הכומר האורתודוקסי – שטפנוביץ', את הרופא הוותיק ד"ר איזיו זלצברגר, הרוקח שכט, המשנה לרוקח סליקה סגל והחבר שלה הפולני אופולסקי, שהיה בעל אחוזה קטנה בסוקוליצה ובעל בית מלון גדול. הכומר שטפנוביץ', שהיה ממוצא אוקראיני, נתקבל יפה בחברת "האליטה" היהודית. ביתו היה במרכז העיירה, בלבו של היישוב היהודי. למעשה את כל ימי השבוע בילה הכומר בחברת שכניו וידידיו היהודיים. ככומר אורתודוקסי-יווני היה נשוי וגם אב לשני ילדים, שלמדו בבתי ספר תיכוניים מחוץ לעיירה, פגשנום רק בחדשי הקיץ.
הייתי נער בגיל ההתבגרות, ושמענו התלחשויות על ידידויות אינטימיות שהתפתחו בחבורת האליטה המקומית.
קשי יום לא השתייכו לחבורת הבילוי של ימי חול, מכיוון שהיו עסוקים בעבודות לפרנסת המשפחה. רוב התושבים עבדו מעלות השחר ועד רדת הלילה. רבים מבני העיירה עבדו רחוק מהבית. רבים מבני בוקובינה עסקו בדרך כלל בעבודות הקשורות בתעשיית העץ, הובלתם למאגרים מרכזיים, מיונם לפי גדלים וסוגים ושיגורם ברכבות או בעגלות, או קשירתם לדוברות והשטתם בנהרות למנסרות העץ. הפקת עצי היער עד להבאתם למנסרות חייבה את העוסקים במלאכה זאת להעדר מן הבית, לגור בבקתה ביער, הרחק מהמשפחה, כל ימות השבוע.
בולי העץ נקשרו לדוברה באמצעות כבל ברזל, שהושחל בחורים שנקדחו בבולי העץ על הרים תלולים, על גבול רומניה-פולין התנשאו עצים נדירים ביופיים ובגובהם. רק ברגל היה אפשר להגיע אל אוצרות טבע אלה. כריתת העצים בוצעה באביב ובקיץ, הורדתם לאתר האיסוף רק בחורף המושלג. באתר ליד הנהר צ'רמוש נקשרו כל 20 בולי עץ ל"לוח" אחד. דוברה הורכבה משישה "לוחות" הקשורים זה בזה. דרושה הייתה מומחיות רבה להשטת הדוברה על פני המים הזורמים, שלעיתים גאו ובימי יובש שפלו. המוביל נעזר בשניים שלושה מתלמדים, שתפקידם היה לנווט את הדוברה שתישאר במרכזו של אפיק הנהר. בעיקול חייבים לנווט כך שהדוברות לא תעלינה על היבשה או תתקענה בסלעים בולטים. הובלת דוברה כזו נמשכה 2 – 6 ימים, תלוי ביעד ובמזג האוויר. העבודה ביערות ובהובלות בולי העץ נמדדה לפי שבוע עבודה. המנהלים והפועלים יצאו בימי שני בבוקר וחזרו בימי שישי או בשבת בצהרים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נפתחו באזורים עתירי נוף בתי הבראה, הן בצפון בוקובינה והן בדרומה.
החורף נוצל לספורט הסקי במזחלת (Rodel) שנועדה לשני רוכבים וכן החלקה על הקרח. בני המעמד הבינוני והגבוה לא הסתפקו בחיי חברה במקום מושבם, חיפשו בילויים ונופש מחוץ למגוריהם, בסביבה חדשה ובאווירה שונה מזו של כל ימות השנה, ונהרו לאזורי נופש אלה.
במרכזים העירוניים, אשר ליד בתי – ספר תיכוניים, הוקמו מגרשי ספורט חורף שהיו לאתרי החלקה על הקרח. גם הנהרות הקפואים היו לאתרי החלקה. בעלי המחליקיים היו מעטים, כי מחיר המחליקיים היה גבוה מאוד ורק מעטים יכלו להרשות זאת לעצמם ולילדיהם.
בשנות השלושים נפתח אתר מרפא Izvor, ליד העיירה סלטין, כאתר מרחצאות גופרית וטיפול בבוץ שחור לריפוי מחלות ראומטיות. תוך זמן קצר נבנו שם בתי מרפא רבים אליהם נהרו בחודשי החורף בעלי-ממון מכל רחבי בוקובינה, תוך אמונה בנפלאות המעיינות. התנאים הטבעיים אפשרו פתיחת מרכזי נופש כמעט בכל כפר ועיירה. כל אדם שרצה לבלות באתר נופש ולנשום אוויר הרים צח, נקי מזיהום, בחיק הטבע, יכול היה למצוא את מבוקשו בהתאם לאמצעיו. היו גם בני נוער שלא רצו להתלוות אל הוריהם במסע הנופש שלהם, העדיפו לשהות בזול בחיק הטבע ומצאו מקומות לינה במתבנים ובבתי איכרים.
ענפי ספורט הקרובים ללבו של כל צעיר היו: בקיץ – טיולים בחיק הטבע, בחורף – החלקה על הקרח, גלישה במזחלות וסקי בהרים. סופי שבוע הוקדשו לפעילות ספורטיבית בצוותא, כל חבורה ורצון ההרפתקה שלה.
בית המרחץ – מרכז חברתי חשוב בעיירה
בית המרחץ היווה מקום מפגש לכל הגברים מכל הגילים. אפילו אלה שהיו להם אמבטיות בבית (אלה היו במיעוט) לא ויתרו על בית המרחץ הציבורי.
גם אלה שעבדו מחוץ לעיירה הקפידו לחזור ביום שישי בצהרים, כדי להספיק לבית המרחץ, שנסגר שעה לפני כניסת השבת. כאן היה המפגש השבועי של רוב בני הקהילה, בני כל הגילים. הנערים ציפו בכליון עיניים לחיזיון המצחיק והמשעשע למראה של יהודים ערומים עם צרור זרדים (בעזעמל) ודלי עץ בעל ידית אחת (ביידיש "שעפאלע") בידם. איש איש ומראהו האמיתי ללא כיפה וללא בגד, ערום כביום היוולדו. לראות את מראהו האמיתי של כל עשיר וכל עני. אחד עם קרחת, שני בעל פדחת, שלישי עם גיבנת, רביעי עם זקן עד הקורקבן. לפגוש את "אריה בעל גוף", המטיל אימה על כל הסביבה, ולידו את שימקו החלשלוש. על צדי הספסלים היו מצטופפים בני הנוער, מתלחשים על המראות הסוריאליסטיים ומקנאים בגברתנים התמירים והחטובים.
בית המרחץ הוחזק ע"י הקהילה היהודית, והיה פתוח בימי שבת וראשון לאוכלוסייה הנוצרית. רבים האמינו בסגולות הרפואיות של הסאונה החמה, שפיכת מים קרים ועיסוי טבעי באמצעות צרור הזרדים. במחיר שתי חפיסות סיגריות זכו הגבירים בעיסוי אמיתי ע"י מעסה מנוסה, בעל גוף אתלטי, ידיים גולמיות, המיישר כל קמט ומשחרר כל כאב בגוף. בני העיירה האמינו שהעיסוי מיישר את העצמות מהקודקוד עד כף הרגל ומסיר כאב. כל היוצא מתחת ידיו, משוח בשמנים ריחניים, הרגיש כאילו נולד מחדש.
אהבתי את האווירה המיוחדת של בית המרחץ. אהבתי את המפגש החברתי. אהבתי את שמחת החיים ששררה בו. לעתים אבי היה חוזר מעבודת היערנות שלו מאוחר עם כניסת השבת. בהעדר אבי נתלוויתי באופן קבוע לסבי ולאחד הדודים, שלא להפסיד את האירוע החברתי. אומנם פונקתי עד אין-סוף ע"י סבי ודודי אך החוויה לא הייתה שלמה כאשר ראיתי רבים מחבריי מלווים ע"י אביהם. רק בערבי חגים אבי היה בבית והייתי גאה לאחוז בידו בבואי לבית המרחץ ולהתגאות בפני חבריי כי אבי עמי, וגופו התמיר והרזה לא יעורר צחוק בפי עמיתי השובבים.
בית הכנסת
ולהבדיל בית הקפה
בשעות הערב נפגשנו רובנו בתפילת ערבית ובקבלת שבת בבית הכנסת. אנחנו התפללנו בבית הכנסת הגדול, המרכזי, בית הכנסת בו התפלל רב הקהילה, ר' מרדכי הורוביץ, עם בניו שמואל, משה, פנחס ונחמיה; רעייתו ו- 3 בנותיו ישבו לבדן ב"עזרת הנשים" והתפללו.
אבי ירש מושב ב"מזרח", בין המושבים המכובדים שהוצבו משני צדי ארון הקודש, כאשר פני המכובדים פונים אל הקהל. מושבים אלה היו רכושם האישי של פרנסי ועשירי העיירה ומכובדיה.
המושבים עברו בירושה; אבי ירש את המושב מאחיו הצעיר של סבי, בעל אחוזה ונשוא פנים בקהילה, חשוך בנים ואבי היה לו לבן כל חייו. רעייתו מלכה האריכה ימים.
חיי החברה והתרבות של הדתיים האורתודוקסים בעיירה התרכזו סביב בית הכנסת: תפילה בציבור פעמיים ביום, בבוקר ובערב, שיעורים ביהדות ניתנו ע"י הרב, בניו ומורי הישיבה.
מוקד נוסף ואולי המרכזי ביותר היה מפגש הרווקים והרווקות, זוגות צעירים עם ילדיהם בשבתות בשעת אחר-הצהרים בבית הקפה של הנדל קורץ, שנקרא גם הנדל פטנט, על שום המצאותיו הרבות, שבית הקפה שלו ימשוך קהל מכל הגילים, המינים וההתעניינויות בגסטרונומיה, בספורט (כדורת), רכילות ובילויים אחרים.
בית הספר העברי
בית הספר העברי, שפעל בשעות היום, היה למרכז תרבותי בסופי שבוע ובשעות הערב. המורים הבולטים שלימדו בו היו: חיים אורנשטיין, גדליה שטיין (שהיה לאחר עלייתו ארצה לחתן התנ"ך) והמורה לם, שנשא לאישה את האלמנה טיקה דרוקמן והתיישב במקום. המורים לעברית היו לנושאי התרבות הארץ ישראלית, והשפעתם הייתה רבה על הנוער היהודי. רוב הבנים למדו בבית הספר העברי. כל הבנים בבנילה למדו ודיברו עברית. בית הספר העברי פעל בשעות הבוקר כבית ספר לבנים גילאי 3 – 6. עפ"י חוק חינוך חובה למדו הבנים והבנות בני 7 עד 14 בבית הספר הממלכתי. הילדים היהודים המשיכו את לימודיהם בבית הספר העברי בשעות אחר הצהרים. היה זה יום לימודים ארוך ולעיתים מתיש. גרנו רחוק משני בתי הספר, העוזרת הביאה לי ארוחת צהרים מדי יום אל בית הדודה מלכה, שגרה קרוב לבית הספר העברי. האוכל חומם שם והוגש לי כמו לנסיך קטן. במיוחד אהבתי את כוס התה וקוביית הסוכר שהדודה כיבדה אותי בהן כאשר ישבה עמי לשתות סביב השולחן הנאה.
בשעות הערב פעל בית הספר העברי כמרכז תרבות לנוער עובד ולמבוגרים.
הלימודים בבית הספר העברי היו שונים מן הלימודים בבית הספר הממלכתי, היו בו כ-40 תלמידים בכיתה. הלימודים התבססו בעיקר על הקניית מיומנויות: קריאה, כתיבה תמה (קליגרפיה), חשבון, שינון בעל-פה של שירים מן הספרות הרומנית החדשה בה בוקובינה הצטיירה כחלק אינטגראלי של המולדת רומניה, תשומת-לב מיוחדת ניתנה לקריאה מותאמת והבעה בעל-פה. הרטוריקה כללה מסירת תוכן של סיפור בשפה הקרובה לטקסט.
הלימודים בגימנסיה בעיר סטרוז'ינץ
גם בגימנסיה הממלכתית ע"ש המלך פרדיננד הראשון בעיר סטרוז'ינץ העמיקו, ביתר חומרה, את הדרישות שהיו בביה"ס היסודי. תנאים מוקדמים להתקבל ללימודים בגימנסיה חייבו 4 שנות לימוד בבי"ס יסודי ובחינות כניסה ברמה גבוהה: כתיבת חיבור על נושא נתון (שגיאת כתיב אחת פוסלת את המועמד), חשבון ברמה של כיתה ו' של בית-ספר עממי רגיל. אלה שלא עמדו בבחינה, או שלא הייתה להם האפשרות הכלכלית לשאת בהוצאות שכר-הלימוד, ניתנה להם האפשרות ללמוד בבית בעזרת מורה פרטי ולגשת לבחינות חיצוניות, שהתקיימו פעמיים בשנה. על תושבי המחוז, בני העיירות והכפרים ששלחו את בניהם לגימנסיה בבירת המחוז, הוטלה הוצאה נוספת לשכר לימוד: מגורים וכלכלה; מורה פרטי שילווה את התלמיד בלימודיו ובעמידה בדרישות הקפדניות בתחום ההישגים הלימודיים. הופעה חיצונית: תלבושת אחידה, תיק מסודר, ספרים ומחברות.
בכיתה בה למדתי היו כ-40 תלמידים, כמחציתם בני כפריים רומנים. למרות שהייתה חובה תלבושת אחידה הורשו בני הכפרים ללבוש בגדים לאומיים הנהוגים בכפרים: מכנסיים צמודים מאוד לגוף מכותנה לבנה, חולצה רקומה מעל למכנסיים וחגורת עור מקושטת. בימים קרירים הם לבשו מעל לבגדים אלה מעיל פרווה רקום ללא שרוולים. רוב התלמידים הכפריים גרו במעונות, שהיו מיועדים כביכול לבני משפחות טעוני תמיכה כלכלית. למעשה המעונות הוקמו לעודד את המיעוט הרומני, שחי בצפון בוקובינה, ללמוד בבתי-ספר תיכוניים. המטרה הייתה להכשיר ולהצמיח מנהיגות רומנית בצפון בוקובינה, בה האוקראינים היוו רוב באוכלוסייה.
אם אני בוחן את שיטות ההוראה, שהיו נהוגות בבתי הספר הממלכתיים, אני יכול לקבוע כי הן הותאמו ל"חציון העליון" של אוכלוסיית התלמידים. נדרשה רמה גבוהה של אינטליגנציה, יכולת לימודית וידע כללי, שתלמיד יסיים את לימודיו בתיכון ויעמוד בבחינות הבגרות. בתיכון הממלכתי בסטרוז'ינץ התחילו ללמוד בכיתה ראשונה כ-45 תלמידים וסיימו 8-10 בוגרים.
בוגר תיכון בבוקובינה ידע היטב צרפתית; כן היה לו ידע מוצק בלטינית כמסד לכל הלשונות הלטיניות. הוא ידע גם היטב גרמנית, כי זו הייתה שפת האם של היהודים והגרמנים.
בית הספר הכללי לא נתן מספיק את דעתו על פיתוח החשיבה העצמאית, לא עודד יצירתיות מחשבתית אוטונומית של התלמיד, וגם לא טיפח חיברות (סוציאליזציה) בין התלמידים. בית החינוך העברי הפעיל שיטת הוראה שהושתתה הן על הקניית מיומנויות והן על לימוד עצמי ולימוד בזוגות – בחברותה, לקראת היום "הנורא" בשבוע, יום השישי. ביום זה באו מכובדים מראשי הקהילה לבחון אותנו. שיטת לימוד זו פיתחה את החשיבה בקרב הלומדים, פיתחה את היצירתיות והכשירה את הצעירים להתמודד בפתרון בעיות. "משכילים" ששאבו את השכלתם מהתרבות האירופית והתפעלו מן השיטות "המודרניות" שהיו מקובלות בבתי הספר הציבוריים במרכז אירופה ביקרו קשות את שיטת הלימוד בבית הספר העברי. אולם השיטות שהיו נהוגות בבית הספר העברי פיתחו את היכולת של יצירת קשר בין-אישי, חשיבה עצמאית, ויכולת להאזין לזולת ולכבד את דעתו. שיטות אלו פיתחו הרגלי לימוד עצמי, חשיבה אוטונומית, ועודדו חשיבה מקורית-יצירתית, בלי להזניח את המיומנויות והשינון. התפילה בציבור בבית הספר וחזרה על אותן התפילות הקנו את מיומנות הקריאה והשינון.
אין ספק שבוגרי בתי ספר תיכוניים כלליים, שגם למדו בבית ספר עברי, זכו להכשרה טובה להתמודדות בחיי היום-יום כמיעוט בחברה נוכרית בלתי אוהדת.
בית סבי
מאז ילדותי פגשתי את אבי רק בסופי שבוע, לעיתים רק בסופי חודש. כילד את רוב שעות הפנאי ביליתי בבית סבי. אהבתי את ההתרחשויות בבית זה: חנות המכולת, בית המרזח, המפעל למילוי בירה בבקבוקים והפצתם בין בתי המרזח ומסעדות. במיוחד קסמה לי האווירה של תחילת הלילה: החנויות, המחסנים והמפעל נסגרו, סבי ושלושת בניו הרווקים נתכנסו בחדרו, חלונות ודלתות הוגפו. כל אחד סופר ומונה את פדיון היום ואני מסדר את מטבעות הכסף לפי גודלם במגדלים אחידים, כאשר כל מגדל כולל סכום עגול. כל מפגש כזה הרשים אותי כל פעם מחדש. למרות עצמאותו של כל דוד בניהול האגף שלו מסר כל בן דיווח על הפעולות במחלקתו וחיכה לתגובת הסבא, כסמכות עליונה.
בפגרת הקיץ אהבתי להתלוות אל הדוד ליבלה, אחראי לשיווק הבירה לבתי המרזח ולסחורות אחרות בקמעונות. מטרת הסיורים בין החנויות ובתי המרזח – איסוף הזמנות להספקת סחורות וגביית כספים על סחורות שסופקו. למדתי להכיר את הכפרים שעיטרו את העיירה, פינות נידחות, שכוחות-אל, שרגלו של נער יהודי לא דרכה שם. מפי דודי למדתי את תולדות המקום, מספר המשפחות היהודיות ביישוב, עיסוקם ועל חיי התושבים בכלל. סבב בין היישובים נמשך יום שלם, מזריחת החמה עד שקיעתה, היה זה יום לימודים ארוך, מעניין שהעשיר את ידיעותיי וסיפק את סקרנותי לדע
מוזיאון ההעפלה וחיל הים > העפלה > תקופה ראשונה
|
מוזיאון ההעפלה וחיל הים > העפלה > תקופה שניה
|
- חלל מערכות ישראל
- חלל מערכות ישראל שמקום קבורתו לא נודע
- יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
א
- רון אדלר
- אורי אילן
- נתן אלבז
- שמואל אלדר
- ג'ו אלון
- אפרים אשכנזי
ב
- מאיר מקס בינט
- מיכאל בן-נפתלי
- צבי בן-צבי (ספורטאי)
ג
- סימן-טוב גנה
- ארז גרשטיין
ד
- משה דויטשמן
- עזרא דותן
ה
- יוסף האפרתי
- היחידה להנצחת החייל
ו
- אייל וייס
- אורי וייסלר
- דרור וינברג
- חטיפת נחשון וקסמן
ז
- מאיר זוהר
- שאול זיו
ח
- ראובן חברון
- אברהם חידו
- היעלמות מג'די חלבי
- אוריאל חפץ
- שמואל חץ
ט
- מרסל טוביאס
י
- עוזי יאירי
- עובד יושע
- מנחם ינקוביץ
- יוסי יפה
- עמיר יפה
- יוסף יפת
כ
- אלי כהן
ל
- משה לוי (קצין תותחנים)
- עמנואל לוי
- דוד לסקוב
מ
- קלמן מגן
- יוסף מוגלניצקי
- מנחם מורבה
- יעקב מזרחי (חייל)
- גדעון מחניימי
- דורון מייזל
- גד מנלה
- משה מרזוק
- נביה מרעי
נ
- עדי נאמן
- יונתן נתניהו
ס
- רצח אבי סספורטס ואילן סעדון
ע
- צבי עופר
- שמואל עזר
פ
- ניר פורז
- יאיר פלד
- משה פלד (ספורטאי)
- משה פלס
צ
- מירון צידקילוב
ר
- אריה רגב
- בר רהב
- נפתלי רוסמן
- אילן רועה
- יצחק רחימוב
- אילן רמון
ש
- שביית שני חיילי צה"ל בלבנון (1986)
- שאול שמאי
- אסף שמחוני
- רומן שרון
ת
- נחמיה תמרי
קטגוריות:
- חיילי צה"ל
- חללי מערכות ישראל
תפריט ניווט
- לא בחשבון
- שיחה
- תרומות
- יצירת חשבון
- דיווח על טעות
- כניסה לחשבון
- קטגוריה
- שיחה
- קריאה
- עריכת קוד מקור
- עריכה
- גרסאות קודמות
- עמוד ראשי
- ברוכים הבאים
- שינויים אחרונים
- ערכים מומלצים
- דיווח על טעות
- פורטלים
- ערך אקראי
- תרומה לוויקיפדיה
טיפ
- אם חיפשתם ערך ולא מצאתם את המידע שחיפשתם, השאירו שאלה בדף הכה את המומחהוחכו בסבלנות לתשובה.
קהילה
- שער הקהילה
- עזרה
- ייעוץ
- מזנון
- כיכר העיר
- חדשות
- לוח מודעות
- יצירת קשר
- ספר אורחים
כלים
- דפים המקושרים לכאן
- שינויים בדפים המקושרים
- דפים מיוחדים
- קישור קבוע
- מידע על הדף
- פריט ויקינתונים
הדפסה/ייצוא
- יצירת ספר
- הורדה כ־PDF
- גרסה להדפסה
במיזמים אחרים
- ויקיציטוט
דף זה בשפות אחרות
- English
- דף זה נערך לאחרונה ב־21:37, 30 בנובמבר 2017.
- הטקסט מוגש בכפוף לרישיון Creative Commons ייחוס-שיתוף זהה 3.0; ייתכן שישנם תנאים נוספים. ר' את תנאי השימוש לפרטים.
- מדיניות הפרטיות
- אודות ויקיפדיה
- הבהרה משפטית
- מפתחים
- הצהרה על עוגיות
- תצוגה למכשירים ניידים