יצחק בן אהרון​

בן-אהרן נולד בשם יצחק נוסנְבּוֹיְם בשנת 1906 בכפר בוסאנץ' קרוב לעיר סוצ'אווה בחבל בּוּקוֹבִינָה, כילדם השביעי (ובן הזקונים; נולד 14 שנה לאחר האחות שקדמה לו) של פרל ואהרן נוסנבוים, ילידי גליציה. למד בבית-ספר תיכון בצ'רנוביץ, ובבית-ספר גבוה למדע המדינה בברלין. בצעירותו היה ממנהיגי תנועות "השומר הצעיר – נצ"ח" ו"החלוץ" ברומניה. עלה לארץ בשנת 1928, ובשנת 1933 הצטרף לקיבוץ גבעת חיים, ועם הפילוג שחל בקיבוץ בשנת 1952 הצטרף לחלק הקרוי גבעת חיים (מאוחד), שבו היה חבר עד מותו.

בשנים 1932–1938 שימש כמזכיר מועצת פועלי תל אביב. בין השנים 1938–1939 היה מזכיר מפא"י. בקיץ 1935 שימש חודשים אחדים כשליח ארגון "החלוץ" בגרמניה הנאצית, עד למעצרו וגירושו בידי הגסטאפו.

בשנת 1940 התגייס לצבא הבריטי כדי להלחם בנאצים, עבר קורס קצינים וקיבל דרגת Second lieutenant (סגן-מִשְנֶה). בשנת 1941 נפל בשבי הגרמנים בסופה של מלחמת איטליה-יוון. הוחזק יחד עם לוחמים נוספים מארץ ישראל בשבי הגרמני עד לשנת 1945. רוב השבויים הארץ ישראלים הוחזקו ב"סטלג 8B", בלמסדורף שבשלזיה (כיום חלק מפולין), אך בן-אהרן ושני קצינים יהודים נוספים, סרן נתן גרשוני וסגן שמעון הכהן, הוחזקו בדרום גרמניה במחנה שבויים מיוחד לקצינים.

לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרף לתנועה לאחדות העבודה. בשנת 1946 היה מראשי התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון, והחל מפברואר 1948 היה מראשי מפ"ם (אשר שנוסדה כאיחוד של התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון עם מפלגת פועלים השומר הצעיר). עם הפילוג במפ"ם ב-1954 הפך לאחד מראשי מפלגת אחדות העבודה – פועלי ציון. שימש כמזכיר הכללי של ההסתדרות בשנים 1969–1973. הוא התעמת תכופות ונמרצות עם דוד בן-גוריון. כלפי יצחק טבנקין וישראל גלילי, שותפיו לזרם האידאולוגי, היה רך יותר בביקורתו, גם כאשר חלק עליהם בתוקף. לעומת זאת, גילה יחס אוהד כלפי חיים ויצמן ומורשתו המתונה, וזאת חרף פער אידאולוגי מובהק בין שניהם.

היה חבר הכנסת למן הכנסת הראשונה עד החמישית וכן בכנסת השביעית והשמינית. היה חבר בוועדות הכנסת הבאות: ועדת החוץ והביטחון, ועדת הכספים, ועדת הפנים, ועדת איכות הסביבה וועדת החינוך והתרבות.

בן-אהרן כיהן בממשלות ישראל כשר התחבורה מ-17 בדצמבר 1959 ועד 28 במאי 1962. בשנת 1977 פרש מפוליטיקה פעילה, אך המשיך להשמיע את קולו בסוגיות אקטואליות עד לגיל מופלג.

פרסם ספרים ומאמרים רבים, בהם: "בפתח תמורה", "בעין הסערה", "שלטון משחית – סוף הדרך", "מעל הדוכן". מאמרו הידוע ביותר הוא "עוז לתמורה בטרם פורענות" אותו פרסם במקביל בעיתוני מפלגות הפועלים, "למרחב", "על המשמר" ו"דבר" מיום 11 בינואר 1963, ובו קרא לאיחוד תנועות הפועלים, אחרת תתפרק תנועת הפועלים לגורמים ותיעלם מן המפה הפוליטית. מאמר זה היה גורם מרכזי ביצירת המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל (איחוד בין אחדות העבודה ומפא"י), שלימים הפך למפלגת העבודה הישראלית, והמערך, איחוד בין מפלגת העבודה ומפ"ם.

בשנת תשנ"ה (1995) זכה בן-אהרן בפרס ישראל על מפעל חיים על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

בבחירות לכנסת השבע עשרה הוצב במקום ה-120 הסמלי ברשימת העבודה-מימד.

בן-אהרן זכור בקביעותיו הנחרצות, ובייחוד בחוסר ההערכה שהביע בגלוי לתוצאות המדגם הטלוויזיוני שחזה את המהפך בבחירות 1977: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה." (הנוסח המיוחס לו, ככל הנראה בטעות, הוא: "אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם").

בשנת 2004, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.

ב-19 במאי 2006 הלך בן-אהרן לעולמו בקיבוץ גבעת חיים (מאוחד). על-פי צוואתו, גופתו נתרמה למדע, וב-24 ביולי 2008 הובאה לקבורה.

בשנת 2017 הועלתה הצגת יחיד "ילד לא רצוי" (מאת יעל גבירץ, מחברת הביוגרפיה שלו) עם עודד קוטלר, בבימויה של נולה צ'לטון.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
סגירת תפריט