איציק מאנגר
מאנגר נולד בעיר צ'רנוביץ (בירת בוקובינה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה; כיום באוקראינה) בשנת 1901. אביו, הלל מאנגר, יליד קולומיאה, היה חייט-אוּמן שוחר ספרות ושתיין. למד סמסטר אחד בגימנסיה הגרמנית הקיסרית-מלכותית מס' 3, ובזמן הלימודים התוודע לספרות הגרמנית. כעבור חצי שנה הוא עבר ללמוד אצל קרובי משפחתו לקולומיאה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח לרומניה, ליאשי, שם התאחד עם משפחתו. שם ב-1918 התחיל לכתוב שירה ביידיש, שהושפעה מהשירה הגרמנית (מבחינת פורמולות, מצלול ואורתוגרפיה), ויצר קשר עם אישים מהאינטליגנציה הדוברת היידיש כמו יעקב שטרנברג. הוא התגייס לצבא רומניה, ולאחר שסיים לשרת בצ'רנוביץ, חי מספר חודשים בבירה בוקרשט ואחר-כך שב ליאשי. החל לנהל חיים בוהמיים. כתב בעיתונות היומית היידית בצ'רנוביץ, ובשנת 1921 הופיע שירו הראשון, 'מיידל פארטרעט' בכתב העת "קולטור" של אליעזר שטיינבארג. התפרנס ממתן הרצאות במסגרת ארגון התרבות היהודי ברומניה (שדאג לשיבוץ של אינטלקטואלים להרצאות בערים ובמיוחד בעיירות בנושאים שעל אודותיהם יכלו להרצות); בין הנושאים שהרבה להרצות עליהם: 'מוות, לילה ושיגעון'; גולדפאדן; ו'הבלדה'. עדויות מהרצאותיו מלמדות על כך שמאנגר היה מרצה כריזמטי ואהוד למדי, בעל זיכרון פנומנלי, שסחף את קהלו.
ב-1928 ביקר לראשונה בוורשה בירת פולין, שהייתה בזמנו מרכז חיי תרבות היידיש במזרח אירופה. ב-1931 הוא נישא לאשתו הראשונה וחזר לצ'רנוביץ, ולאחר פרידתם ב-1932 שב לוורשה, שהפכה למרכז פעילותו עד שאולץ לעזוב את פולין ב-1938 בעקבות שלילת אזרחותו הרומנית. ב-1933 החל לחיות עם רחל אוירבך, ולראשונה התגורר בדירה משלו.
ב-1929 הוציא מאנגר לאור בבוקרשט את ספר שיריו הראשון, "שטערן אויפ'ן דאך" (כוכבים על הגג), שבו עירב מסורות ספרותיות חדשניות וישנות – אלמנטים מודרניסטיים (פורמליים-לשוניים, מטאפורות ונושאים) עם צורות קלאסיות כמו בלדה וסונטה – אחד ממאפייניה שירת מאנגר; וכן צָרַף יחד אלמנטים אירופיים עם אלמנטים (מסורות ונושאים) יהודיים. באותה שנה החל להוציא את כתב העת הקטן שלו, "מילים בודדות".
ספר השירים השני שלו, שיצא בוורשה ב-1933, נקרא "לאמטערן אין ווינט" (פנסים ברוח). ב-1935 פרסם בוורשה את "חומש לידער" (שירי החוּמש), בו הוצגו אבות האומה כיהודים מהשטעטל. מאנגר, שבשלב זה כבר היה מוערך וידוע בקרב הקהילות היהודיות במזרח אירופה ובארצות הברית, הגיע ביצירה זו לשיא מסוים. מלכתחילה הבין שהוא לוקח את כל מה שהוא רוצה לקחת, ומעביר אותו טרנספורמציה לכדי צורה הנראית פשוטה ועממית, תוך שהוא מערבב ישן וחדש באופן אנאכרוניסטי כאילו הם קורים עכשיו. שימוש אנאכרוניסטי בחומרים הוא תופעה אופיינית לספרויות יהודיות, ומאנגר הושפע מכלים אלה לא באופן ביקורתי אלא באופן אינטואיטיבי, יחסית לא מודע; אבל כאמן הוא עשה בזה שימוש מודע לחלוטין: הוא יכול היה לקחת תמונות מודרניסטיות ממשוררים גרמניים ולחברן עם דברים שהוא מכיר מהתנ"ך, משירה עממית ביידיש או משירה עממית ברומנית – וליצוק לתוכם סוגיות קיומיות. שירי החומש עושים שימוש בהליך זה שהוא מפתח קודם ומביאים אותו לשיא אחר. השירים עוסקים בתנ"ך (הוא מתחיל בחומש, וממשיך במגילה ובספרי תנ"ך נוספים; על כן הוא עתיד לכנותם "מדרש איציק"); מרבית סממניהם הם סממנים של בלדות (וחלקם נשמעים כמו שירי עם בלדיים); הוא עוסק בַּבעייתי, וכמו המדרש מספר את הסיפור שלא סופר – הפחד של שרה כשהיא רואה שאברהם משחיז את הסכין; כאבה של הגר כשהיא מגורשת – את מאנגר מעניינת הדרמה הפסיכולוגית, ובכך הוא מהווה ממשיך של י"ל פרץ. שירי החומש עוררו פולמוס של ממש בקרב היהודים, וגם בקרב הלא-יהודים הוא עורר הערכה, ביישמו כלים של אירוניה ובחינת הממדים הפסיכולוגיים לטיפול בסיפור המקראי. הכתיבה על נושאים מקראיים מאפשרת לו להיות משורר יהודי – וגם משורר אוניברסלי, אלמנט שהיה חשוב מאוד למאנגר.
ב"מגילה לידער" (שירי המגילה), שאותם פרסם בוורשה שנה לאחר מכן, שילב דמויות ממגילת אסתר עם דמויות ומאורעות מהווי החיים של היהודים בתחילת המאה ה-20. שירים אלו החיו את מסורת ה"פורים שפיל" (חגיגות פורים שבהן הוצגה מגילת אסתר; הם הומחזו ב-1965 כמחזמר בשם "המגילה"). ספרו הסאטירי "דאָס בוך פון גן-עדן" (סיפור גן-העדן) עמד על תפיסת גן העדן אצל היהודים אל מול הווי החיים הקשה שלהם בעיירות. בשנת 1942 הוציא לאור בלונדון את ספרו "וואָלקענס איבערן דאַך" (עננים מעל הגג), שבו נדפס גם שירו הידוע "אויפֿן וועג שטייט אַ בוים" (על הדרך עץ עומד), שהתפרסם בלחנו של פיליפ לסקובסקי, וכן שיר הקינה "אונטער די חורבות" (תחת החורבות), שהתפרסם בלחנו של שאול ברזובסקי. בשנת 1951 איגד לראשונה את כל שירי התנ"ך שלו, "מדרש איציק", שראה אור בפריז. בשנת 1952 הוציא בניו יורק את ספר שיריו המקובצים "ליד און באלאדע" (שיר ובלדה).
ב-1939 נמלט מאנגר מפני הנאצים לפריז, שם ניסה לפלס את דרכו לארץ ישראל בלא הצלחה, ולאחר טלטולים רבים עלה בידו להגיע ללונדון ולאחר מכן, בשנת 1951 השתקע בניו יורק. הוא ביקר בישראל לראשונה כאורח לרגל תערוכת העשור, ובשנת 1966 עלה לישראל כשהוא כבר חולה, ונפטר בגדרה לאחר מחלה ממושכת בשנת 1969. נקבר בבית העלמין נחלת יצחק, בהלוויה שבה השתתפו אלפים.