אהרון אפלפלד

אהרן אפלפלד נולד בז'אדובה, 38 ק"מ מדרום-מערב לצ'רנוביץ, אז חלק מממלכת רומניה, על גבול רומניה, בן יחיד להוריו, מיכאל, שהיה תעשיין מצליח, ובוניה אפלפלד. שפת אמו הייתה גרמנית, שפתם של יהודי האזור מהתקופה שבה היה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. בית הוריו היה "בית מתבולל שלא היה בו שום ריח של אמונה דתית".‏ עם זאת, כאשר ביקר בבית סבו וסבתו (הורי אמו) בכפר, הלך עם סבו לבית הכנסת.

בזכרונותיו תיאר את החמרת מצבה של משפחתו: "1938 הייתה שנה רעה. שמועות רחשו בכל פינה וברור היה: אנו לכודים. אבא ניסה לשווא להשיג אישור כניסה לאמריקה, שיגר מברקים לקרובים ולידידים באורוגוואי ובצ'ילה. שום דבר לא הלך עוד למישרין. אנשים שהיו אך אתמול בני בית, שותפים לעסקים שבטחת בהם, ידידים מנוער, שינו את פניהם, התנכרו או הפכו לאויבים." שבועות ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נרצחה אמו ברחוב, סמוך לבית הוריה, והוא ואביו גורשו אל הגטו ולאחר מכן נלקחו במסע רגלי למחנה עבודה בטרנסניסטריה. לאחר זמן קצר הופרד מאביו, ולאחר מכן ברח מהמחנה ושנתיים נדד ביערות. לזמן מה מצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית. על תקופה זו בחייו כתב:

בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה. לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו חשדותי עצמם כנכונים. במרוצת הימים למדתי כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת. ביער הייתי מוקף עצים, שיחים, ציפורים ובעלי חיים קטנים. לא פחדתי מהם. בטוח הייתי כי הם לא יגעו בי לרעה. לימים התוודעתי אל הפרות ואל הסוסים, והם העניקו לי את החום השמור עמי עד עצם היום הזה. לפעמים נדמה לי שלא בני אדם הצילו אותי אלא בעלי החיים שנקרו לי בדרכי. – אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 94

בשנת 1944 נלווה אל חיילי הצבא האדום שהתקדם לרומניה ולבולגריה. מבולגריה נדד עם ילדים נוספים ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. באיטליה פגשו בנזיר שהכניס אותם למנזר.

ביוני 1946 עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בשנים 1948-1946 למד בבית הספר החקלאי עין כרם ובבית הספר החקלאי בנהלל. בשנים 1950 – 1952 שירת בצה"ל. בשנת 1952 החל בלימודי ספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תואר ראשון ושני. על לימודיו סיפר:

החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית היה בית הספר הראשון שלי, מכיוון שלא למדתי בבית ספר עממי ולא בבית ספר תיכון. המורים שלי היו אנשים שנולדו באירופה ובאו ארצה. רובם ממזרח אירופה, אבל היו גם הרבה ייקים. ופתאום התחברתי אליהם. מפני שהם באו ארצה לבנות יהדות, לבנות את עצמם כיהודים. … למזלי פגשתי אז אנשים כמו שולם, כמו סדן, כמו מרטין בובר, שהיו מורים שלי, וגם במידה מסוימת חברים ומדריכים. הם הציצו בכתבי היד הראשונים שלי". – ראיון לדרור משעני, באתר הארץ, 21.9.2006

בשנת 1957 פגש את אביו בישראל, בעת שהאב עבד בקטיף לאחר שעלה ארצה. על הפגישה סיפר אפלפלד:

אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי זקן מאוד. … אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: 'הר אפלפלד?' והוא יורד מן הסולם, מסתכל עלי ולא יכול להגיד מלה אחת, ורק דמעות שוטפות אותו. ובמשך יום שלם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום. הוא לא אומר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר. זה מביא אותי לדמעות, זה לא דבר שאני יכול לגעת בו. לא יכול. עדיין לא. אולי בעוד עשרים שנה אוכל לגעת באש הזאת. – אהרן אפלפלד בראיון למיכאל גלוזמן, מכאן, 2000

עוד כנער כתב שירה, ושיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות בשנים 1955-1956. ב-1959 הופיע סיפורו הראשון בכתב העת "גזית". ספרו הראשון הוא קובץ הסיפורים "עשן", שיצא לאור בשנת 1962. אפלפלד הוא חתן פרס ישראל לספרות יפה (תשמ"ג-1983), פרס עליית הנוער לספרות יפה, פרס ברנר לספרות, פרס מילוא לספרות ופרס מדיסיס לסופר זר (2004, על ספרו "סיפור חיים" שתורגם לצרפתית). בעל תוארי דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת בר-אילן, בית המדרש לרבנים באמריקה, ישיבה יוניברסיטי וההיברו יוניון קולג'. ביוני 2008 זכה בפרס גרינזיין האיטלקי .

כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב משנת 1979 עד פרישתו לגמלאות בשנת 2000. ביוני 2003 העביר את כתביו ועבודותיו לארכיון מיוחד שהוקם למענו בספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

אפלפלד הוא חבר האקדמיה ללשון העברית. בשנת 1997 נבחר כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

אפלפלד התגורר במבשרת ציון.ונפטר בשנת 2018