הרה"ק רבי יעקב שמשון זי"ע
בהרה"ק רבי חיים מקאסוב בעל התורת חיים זיע"א,
ביום שלישי י"ט באדר שנת תר"מ, השיב את נשמתו הטהורה לגנזי מרומים
קיימת גם גירסה כי רבנו ר' יעקב שמשון נתכבד להיות האונטערפירער (שושבין) מצד חתן, אך הוא סרב, בסיבת הצטופפות הנשים בעת החופה, ועקב כך התעכבה החופה. כשהגיעו הדברים לאזני הרה"ק מסאווראן, קראו לפניו ואמר לו: "אזוי?! – וועסט-דו האבין צו טוהן מיט נשים!" (כך?! – אם כן תהיינה לך בעיות עם נשים!") – וכשגגה היוצאת מלפני השליט, כנראה שכתוצאה מהקפדה זו נאלץ לשאת כמה נשים, ולא זכה תחילה לזרע של קיימא.
כעבוד שנים שלחו אביו אל מחותנו הרה"ק מסאווראן – כשבידו מכתב – לבקשו שיתפלל למענו, אך בשעתו לא נושע, לפיכך, לאחר שנשא את אשתו השלישית, נסע באופן מיוחד עם מנין יהודים, להשתטח על קברו של הרה"ק מסאווראן ולבקש ממנו מחילה, והתפלל להשי"ת שיפקד בזרע של קיימא.
בליל שבת קודש נתגלה אליו הרה"ק בחלום, ואמר לו, כי תפלתו נתקבלה ויוושע, והורה לו לקרוא לבנו שיוולד לו – על שמו. בשבת בבוקר סיפר רבנו את חלומו, באומרו: "מגיע לי מזל טוב, כי חלמתי את הפסוק (ישעיה ט, ה): כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו, ותהי המשרה על שכמו וגו' – הבטחת הצדיק נתקיימה, וכשנולד לו בנו – ויקראהו "משה", הוא הרה"ק בעל ה"לקט עני.
מאז, בכל "ברית" שהוזמן רבנו להיות סנדק – לא היה ממתין לבעל הברית שיאמר לו איזה שם לקרוא לרך הנימול, אלא בעצמו היה מכריז "ויקרא שמו בישראל – משה".
הרה"ק ר' יעקב שמשון היה מספר כעבור שנים אודות ביקורו בסאווראן, כי עודנו חרוט בזכרונו מה ששמע מפי הרה"ק מסאווראן את הברכה השניה של ברכת המזון – נודה לך – שאמרה בניגון מתוק ובדבקות גדולה, ועדיין טעמו לא פג ונדמה לו כאילו עתה שומע זאת מפיו.
אגב, לקראת הבר מצוה של בנו יחידו, קנה הרה"ק רבי יעקב שמשון תפילין יקרי ערך – של מרן הבעש"ט זצוק"ל, בעד סך אלף רייניש, שהיה אז סך עצום ורב, והיה בקבלה מהבעש"ט הק', שלא יפתחו את התפילין. והנה בקאסוב היה סופר סת"ם שהפציר מאד ברבנו שיפתחו התפילין, בטענתו, כי מנין ידוע שהם כשרים. רבנו מאן בתחילה לפתחם, אך הסופר הפציר כל כך עד כי הרה"ק נעתר לבקשתו.
למחרת היום פרצה שריפה בקומה העליונה של בית רבנו – אשר שם היו מונחות התפילין – והכל נשרף, ובין השאר גם התפילין.
פעם לאחר שהרה"ק רבי משה מקאסוב בן רבנו סיפר את העובדה, שאלו אחד האברכים שנכח שם, מדוע לא עשו מאמצים להציל לכל הפחות את התפילין. השיבו רבי משה בתמימות: "נאך וואס האט-מען געדארפט ראטעווען, עס זאל נאכאמאהל ברענען ?" לשם מה היו צריכים להציל, שיבער שוב?")
על כס אבות:
בצוואה שהניח רבה"ק ה"תורת חיים, לא נכתב בפירוש מי ימלא מקומו בקאסוב, ולאחר הסתלקות אביהם
הקדוש בשנת תרי" ישבו יחדיו האחים הרה"ק ר' יעקב שמשון והרה"ק ר' יוסף אלטר מראדוביץ (אחיהם הצעיר רבי מענדילע כבר כיהן לפני כן בתור מרא דאתרא בויזניצא), ומרוב ענוותנותם החליטו ביניהם, שלאחר הנהגת עדת ה' החסידים על ידי אביהם הק' – מי מסוגל להיות רבי?! על כן לא ינהלו עדה. ברם רבי יוסף אלטר העמיד את השאלה:
"מה יהיה עם האמא? הרי היא זקוקה לפרנסה!"
הציע רבי יעקב שמשון הצעה, כי החסידים האלה שבכל זאת יביאו קוויטלך – יניחו הפתקאות על ציון אביהם, ואילו את הפדיונות יתנו לאמם, ומזה היא תתפרנס. לאור החלטתם זו, החסידים שבאו לקאסוב, נידחו על ידי רבי יעקב שמשון.
והנה כחלוף הימים-טובים (כארבעה חדשים לאחר הסתלקות אביהם), הגיעה השמועה לאזני שני האחים הנ"ל, כי אצל אחיהם הצעיר – הרה"ק ר' מענדילי בויזניצא – הסתופפו המוני חסידים בחגים.
הבינו שני האחים, כי אם כן אפוא, אפשר להנהיג עדה גם לאחר הסתלקות אביהם, לפיכך החליטו גם הם לעשות כן. משנודע לחסידי קאסוב על השינוי לטובה, החלו פוקדים את המקום".
קיים הסבר נוסף על מיעוט התכנסותם של החסידים בקאסוב בחגים שנת תרט"ו – כי היה כתוב בצוואת רבה"ק ה"תורת חיים": "אם יסע בני מורנו יעקב שמשון לארץ הקודש – יקבל את ביתי שיש לי שם", היה בזה רמז, כי רצון אביו הוא שיעלה לארץ ישראל, ומסתבר שהנימוק היה, כי בעת ההיא טרם נפקד רבינו רבי יעקב שמשון בזרע של קיימא, וכידוע שבזכות עליה לא"י ניתן להוושע בפקודת ישועה ורחמים, וכנראה שעל כן בחרו החסידים להסתופף בצל צעיר הבנים – בויזניצא.
רבינו רבי יעקב שמשון אמנם היה בדעה לנסוע לארץ הקודש, ולשם כך נסע לצדיקי הדור להפרד מהם. בהיותו אצל הרה"ק השר שלום מבעלזא זצ"ל, ציוהו הרה"ק שלא יסע.
"ומה אעשה לצוואת אבא?" – שאל רבנו את הרה"ק מבעלזא.
הרכין הרה"ק מבעלזא ראש לזמן מה, וכאשר התיישר, הפטיר: "כעת גם האבא כבר מסכים!",
(עם כל זאת מסופר, כי בבוא אל הרה"ק מבעלזא אחד מחסידי קאסוב, סמוך לאחר הסתלקות רבו ה"תורת חיים", שאלו הרה"ק, מה נשמע אצל בני הרבי? (והיה משמע כי שאלתו מכוונת – אל מי נוסעים החסידים). השיב הלה : "רוב העולם נמשך אל צעיר הבנים – לויזניצא". "רעכט, רעכט (נכון, נכון) – העיר הרה"ק – עילם שת כסאו" (עילם מלשון עלם-צעיר,) בשם הרה"ג ר' אליעזר דוד פרידמן שליט"א.
רבנו קיבל את חוות דעתו של הרה"ק מבעלזא, וישב יעקב בארץ מגורי אביו.
כאמור, רבה"ק ה"תורת חיים" הותיר אחריו שלושה בנים.
בתום ימי האבל ביקשה אותם אמם הרבנית צפורה, כי בשנה הראשונה ישבו האחים יחדיו ובל יסעו לשום עיר זה בלא זה. אך כעבור זמן מסוים לא רב, נקרא אחר כבוד הרה"ק ר' יעקב שמשון לקהילת נדבורנא לשבות שם, וניאות לבקשתם. התרעמה עליו אמו, באמרה: "הלא אמרתי לכם כי אל תסעו לשום עיר זה בלא זה?".
ויען רבי יעקב שמשון ויאמר בצחות: "אכן, המקרא אומר (ויקרא יט, ג): "איש אמו ואביו תיראו", אבל תיכף כתיב: "ואת שבתותי תשמורו".
במרוצת הזמן, אט-אט התרבו הנוסעים, וחלק גדול מחסידי קאסוב – בפרט אלה מגליציה – נהרו אל רבי יעקב שמשון והסתופפו בצלו, והוא לימדם דעת ויראת השם יתברך. שמו התפרסם בצדקותו ובקדושתו, ורבים נהנו ממנו עצה ותושיה.
כדרך אבותיו, מפעם לפעם היה עורך ביקורים גם במרמרוש, וחסידים משם היו באים להסתופף בצלו.
יש לציין, כי גם בחיי אביו, בתום עריכת השלחן בליל שבת, או כאשר בסוף ימיו נמנע אביו הק' מלשבת עם קהל חסידיו בסעודה השלישית, ישב איתם רבינו יעקב שמשון.
גדולי הדור החשיבוהו מאד, ונציין פה מה שכתב אודותיו הרה"ק ר' חיים מצאנז בתשובתו (שו"ת "דברי חיים" חלק ב' אבן העזר סימן ל.) אל הג"ר שמעון צבי ווייגר זצ"ל, אבד"ק קרופטש, וזו לשונו:
"מכתבו הגיעני, והנה לולא שכתב לי שהוא מאנשי בית הרב הקדוש מקאסוב, לא השבתי לו, כי תש כחי כעת, ומוטרד אני הרבה, אולם לירא ד' המסתופף בבית הצדיק, לקחתי מועד לעיין בדבריו".
אגב, על קשריו של רבנו עם הרה"ק מצאנז מסופר, כי לפני חג הפסח שנת תרל"ו, כשחלה הרה"ק מצאנז, ציוה לשלוח מברק אל רבנו, להזכיר עצמו בפניו, שיתפלל להחלמתו. כשנתקבל המברק לעת ערב חג הפסח, אמר רבנו, כי אביו הק' לפני פטירתו התבטא: "הוסיפו לי מן השמים – ימים, ואילו הוסיפו לי שנים – היית חי שנים נוספות", והבינו מכך, כי כבר נחתם הגזר-דין. (הרה"ק מצאנז הסתלק למרומים בכ"ה בניסן).
אם כי רבנו היה בעל הוראה, אבל בהיותו טרוד בעבודת הקודש ובמשא העם, בחר בדיינים מומחים מורי הוראה, שיכהנו בעירו ויפסקו בהוראת דת ודין. תחילה כיהן כמו"ץ – ר' משה יעקב, ובשנת תרכ"א נתקבל הרה"ג ר' יוסף שטרזברג זצ"ל, בעל "יד יוסף", וכיהן בתפקיד זה במשך ל"ג שנים, עד עלייתו לארץ ישראל.
מהליכותיו:
דרכו בקודש היתה להתנהג בענוה רבה ובשפלות הרוח, כשהוא מסתיר דרכו, ועל שם הצנעת דרכו קרא עליו הרה"ק מצאנז את המקרא שכתוב (קהלת ט, טז): וחכמת המסכן בזויה, "מסכן' מלשון אצור וטמון, על דרך הכתוב (שמות א, יא) "ויבן ערי מסכנות", לשון אוצרות, היינו, כי במקום שהחכמה אצורה וטמונה ונעלמה מעינם של רבים, שאינה נראית החוצה:. "בזו – י-ה", במקום כזה שוכן הקב"ה, וכבר אמר הנביא (ישעיה נז, טז): "אשכון ואת דכא ושפל רוח".
בהיותו מסתיר דרכו, נמנע מלומר חידושי תורה בעת עריכת שלחנו הטהור. פעם כשהפצירו בו מאד אנשי שלומו שיאמר דברי תורה כמנהג אבותיו, פתח פיו בחכמה ואמר: "איתא בש"ס (פסחים כב ע"ב) שמעון העמסוני היה דורש כל "את"ים שבתורה, כיון שהגיע לאת ד' א-לקיך תירא – פרש, רמז, דמתחילה היה נאה דורש, וכיון שהגיע למדרגת "את ד' א-לקיך תירא" – היינו יראת הרוממות – פסק מלדרוש עוד".
כשהשתתף בחתונת הרבנית שרה – בת אחיו רבה"ק ה"צמח צדיק" – שנישאה להרה"צ ר' שמואל אבד"ק סקאהל, בן הרה"ק ר' יהושע מבעלזא זצ"ל, ביקשו הרה"ק מבעלזא שיאמר חידושי תורה, אך סרב בתחילה לומר, ורק לאחר הפצרות רבות נענה ואמר: "בקריאת שמע אנו אומרים: "ודברת בם" ודרשו חו"ל (יומא יט ע"ב): רלא בדברים אחרים-בטלים, דהכוונה היא, דאפילו אם תקיים "ודברת בם", מכל מקום בל יהיו דברים בטלים – מלים ללא חיות ורגש של קדושה, שלא יעשו רושם כלל, אלא צריך לקיים המצוה בחיות הדיבור שיעשו פרי למעלה בכל העולמות, על דרך שאמר הרה"ק השרף מסטרליסק: "ברוך שאמר – והיה העולם", אם אומר "ברוך" ובזה נברא עולם, "ברוך הוא" – זוהי ברכה, וכמו כן, שיעשה רושם למטה, שיכנסו הדיבורים בלב השומעים, שישובו".
ופירש את הכתוב (רות ג, טו) "וימד שש שעורים וישת עליה", חז"ל במסכת סנהדרין (צג ע"א וע"ב) משתדלים להסביר מה נתן בועז לרות, ורש"י אומר, דששה גרעינין נתן לה לסימן. ולכאורה קשה הלשון "וישת", שמשמעותה כי נתן עליה משא. ברם יש לומר, כי רות היתה גיורת והיו לה בתחילה שבע מצוות שנצטוו בני נח, על כן "וישת" – הטיל עליה עוד: ש"ש בגימ' ת"ר ועם המספר "שש", הרי הם תר'ו, ועם השבע שהיו לה מתחילה, רמז כי מעתה עליה לקיים סך תרי"ג מצוות.
פעם כשאמרו בפני אחיו רבה"ק ה"צמח צדיק" "תורה" שאמר רבנו, התפעל מאד מדברי קדשו, והפטיר: "ווי קומט צו מיין ברודער אזעלעכע תורה'ס ?! (האיך מגיע לאחי דברי תורה כאלו?!), וסיים: ברם מי שטורח ללמוד תורה לשמה – זוכה לדברים הרבה".
רבנו התבטא, כי בשעת ברכת "אשר יצר וכו" יכולים להחיות מתים".
דרכו היתה ללמוד בספר "אוהב ישראל" בקביעות, בכל יום.
בשבת קודש היה נוהג להתפלל "פסוקי דזמרה" בבית אמו הרבנית צפורה – לפי בקשתה – ול"שוכן עד" היה נכנס להתפלל בבית מדרשו.
לא נהג לומר פייט בתפלות החג, אלא היו שרים קטעי פייט בעת עריכת שלחנו הטהור.
כשהתייתם מהוריו, בגיל צעיר, קרוב משפחתו הנער דוד אריה הגר, לקחו רבנו לביתו והיה לו כאב רחמן, לדאוג לצרכי גופו ונשמתו. בביתו גדל והתרועע יחד עם בנו יחידו, ולמדו בחברותא. רבנו אף דאג לעתידו והשיאו אשה בת טובים, מחסידיו.
לרבנו היתה השפעה גם על הסביבה, וכאשר עמדו לקבל רב בעיר קולומייא – בשנת תרכ"ז – יעץ למנות את הג"ר הלל ליכטנשטיין זצ"ל. משנודע הדבר להרה"ק ר' יצחק אייזיק מזידיטשוב זצ"ל הגיב על כך: "ראיתי בשמים שבני בעריש (מדאלינא) יתמנה לרב שם". כאשר סיפרו זאת לרבנו, העיר: "ישנן שמים ששמו וילון" (משחק מלים: ווילן באידיש – רצון, לעומת וילון שבשמים), אך לבסוף נתקבל הג"ר הלל, על פי הכרעת רבנו.
במשך שנים (כעשר שנים אחרי זה), היה שולח רבנו משכורת לרב מקולומייא, מבלי שידעו מיהו השולח – את הממון היה שולח דרך אחד מחסידיו שהתגורר בישוב קטן. רק לאחר שנים רבות נודע הדבר על פי סיבה – באחד הימים ביקר משמשו של הג"ר הלל בדואר שבאותו ישוב, והנה שמע כי יהודי שולח ממון לרב של קולומייא, אזי נודע לו כי "חסיד קאסוב" הוא השולח תמיכה לרב, בשם רבו – ומאן לקבל יותר את התמיכה. כללית יש לציין, כי חסידי קאסוב היו מתומכי הרה"ג בקולומייא".
הדיבור – הוא החיות:
כשתים או שלוש שנים לפני הסתלקותו, גזר רבנו על עצמו שתיקה מוחלטת, והפסיק מלדבר עם איש, ואף לא עם אנשי ביתו, ורק ברמזים היה עונה תשובה למה ששאלוהו, או שהיה משיב בכתב.
סיפר הג"ר דוד שפרבר זצ"ל, אבד"ק בראשוב, ששמע מפי אביו אשר הסתופף בעת ההיא בצל רבנו, כי במשך תקופה ארוכה לפני שהפסיק לדבר, היה מרבה רבנו לספר בגנות אויר העולם השפל וזוהמתו, ושאין כדאי להוציא הגה מפיו לאויר הזה – ולא ארכו הימים וחדל מלדבר, רק התפלל לפני התיבה במשך עוד תקופה קצרה.
כאשר שאלו אחיו הרה"ק ה"צמח צדיק" לסיבת התנהגותו זו, לא ענהו דבר, אלא אחזו בידו והוליכו אל החלון, בהצביעו לעבר בית העלמיןי תוך רמיזה, כי כל החיות של האדם – תלויה בדיבורו (כדברי הכתוב : נפשי יצאה – בדברו. כידוע, על הכתוב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, אומר התרגום – לרוח ממללא, רמז, כי החיות תלויה בדיבור. כידוע, גם הרה"ק מראפשיץ זצ"ל חדל מלדבר בסוף ימיו).
יש אומרים, כי הפסיק לדבר לאחר שמלאו לו ששים שנה כלומר, (בעמדו להכנס לעשור השביעי), בהסבירו, כי "ביום השביעי שבתון.
אך לא האריך שנים רבות אחרי זה, כי ביום שלישי לפרשיות ויקהל-פקודי י"ט באדר שנת תר"מ, הסתלק הרה"ק ר' יעקב שמשון, והשיב את נשמתו הטהורה לגנזי מרומים, ומנוחתו כבוד בקאסוב, ליד ציון אביו הקדוש.
לרבנו היו כתבי יד רבים, מחידושי תורה שרשם לעצמו.
הרה"ג ר' ישראל ברגר זצ"ל, בעל "עשר צחצחות", ביקש מאת בנו הרה"ק ה"לקט עני"
שימסור לו את הכתבים לסדרם ולפרסמם, אך הוא סרב, באמרו: "אבי לא צוה עלי לפרסמם, ואינני רשאי ליתנם לפרסום". לדאבוננו, במרוצת השנים הם הלכו לאיבוד ולא ראו את אור הדפוס.
רעיתו הרבנית מ' חוה נפטרה כ"ב במרחשון תרמ"ג.
מספרים, כי ימים מספר לפני פטירתה אמרה הרבנית, שבימים הקרובים היא מגיעה לקץ ימיה, ותעלה לשכון לגנזי מרומים. על השאלה מנין היא יודעת, ענתה, כי בכל ליל שבת קודש היתה רואה את הרבי זצ"ל (בעלה – שנפטר שלוש שנים לפניה) שבא לעשות קידוש, ובשבת האחרונה לא בא – ואמנם כעבור מספר ימיה היא נפטרה.
(מספר נזר החיים להרה"ח ר' נתן אלי' רוט הי"ו)