הרה"ק רבי משה מקאסוב זיע"א,
בהרה"ק רבי יעקב שמשון מקאסוב זיע"א,
בעמספה"ק "לקט עני"
עלה בסערה לשמי מרום ביום ו' תמוז תרפ"ה
תלאות רבות עברו על אביו הרה"ק רבי יעקב שמשון זי"ע עד כי זכה להתברך בבנו יחידו, אודות שנת לידתו קיימות כמה גירסאות: יש אומרים, כי הוא נולד בשנת תרט"ו-ז, (בלקט עני מהדורה תשכ"ה עמ' ו' מובא, כי הרה"ק נולד בשנת תרט"ו, לפי דברי בן ביתו ר' מנחם אריה פייגר, נולד רבנו משה בתרי"ז, עד כמה שידוע, היה רבנו מבוגר מרבה"ק בעל "אהבת ישראל", אשר נולד בשנת כת"ר), ויש אומרים – שנת כת"ר.
כבר בצעירותו העיד עליו אביו הרה"ק, כי לגדולות נוצר, ארע פעם, כי בהיות אביו שקוע בשיחה עם אחד מחסידיו – הרה"ג ר' מנשה דומ"צ דק"ק נדבורנא, קלטו אזניו שיחה בין שני חסידים, כשאחד משבח בפני חברו את בנו יחידו של הרבי, אשר היה אז לאחר ה"בר מצוה", והתבטא עליו: "משה'לי איז קיין עין הרע א מאשין !", הרה"ק, העיר על כך ואמר:
"כן, כן! הוא יהיה מושיען של ישראל!"
הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע העיד כעבור זמן על נשמתו הנעלה של הרה"ק, באומרו: "נשמה כזו לא היתה בעולם, זה כבר ארבע מאות שנה".
הג"ר דוד שנייבלג זצ"ל, שהיה חסידו של הרה"ק רבי משה מקאסוב זי"ע, שמע מפי רבו, כי בבחרותו נסע פעם עם אביו בצוותא חדא עם כמה אנשים בעגלה, בדרך הררית, והנה בירידה, לפתע התפרעו הסוסים והחלו לרוץ, עד כי העגלה עמדה להתהפך, וכל הנוסעים באו לידי סכנת חיים, קפץ רבי משה מהעגלה ובכל כחותיו החזיק בגלגלי העגלה בשתי ידיו, ועצר את ירידת העגלה, כך ניצלו הנוסעים ברגע האחרון.
כאביו כן רבנו משה הסתיר את מעלותיו הרבות, וגם מקורביו הרבים לא עמדו על סודו, מתמיד גדול היה ולמדן מחוכם, אבל הצניע את מעשיו מעיני הבריות, עקב זה לא הכירו בגדלותו.
עם הסתלקות אביו, בתחילה נותרו פנויות המשרות של הרבי והרב אשר בעיר קאסוב, שהרי בסך הכל היה רבינו משה פחות מגיל עשרים וחמש, ומעודו היה מצניע לכת, על כן, מאנו אנשי העיר למנותו בתור רב, בסברם שאין כתר רם זה הולמו, וגם חסידי אביו לא ראו בו את הממשיך, המסוגל לשבת על כסא אביו.
בביתו שררה דחקות איומה, הגיעה העת שהחנוני חדל מלתת סחורה בהקפה, ובית הרבי נשאר ריק מכל, בראות הרבנית את צרתה, נכנסה לחדרו בלוויית אחד מהחסידים החשובים של אביו, ופתחה בזעקה מרה על המצב הקשה שבו היא שרויה, כשהחסיד תומך בדבריה, באמרו, "במטותא! הרבי צריך להתנהג בצורה מכובדת, ולא להקל בכבוד עצמו כדי שגם אחרים ידעו להעריכו כערכו", כשמוע הרבי את הדברים הללו, קם מכסאו וקרא בתרעומת: "וכי בשביל השוטים הללו אאבד את עולמי?! הם יצאו מחדרו כלעומת שבאו.
צעיר לימים היה רבנו משה, ולא ראה את עצמו ראוי לרשת את כסא אביו, אך גם לא ידע לשית עצות בנפשו כדת מה לעשות, מישהו הציע לו לעסוק במסחר ולהסתלק מהרבנות, אך אמו התנגדה לכך וכן גם כמה מזקני חסידי קאסוב, אשר דיברו על לבו שינצור את כסא אביו, רבי משה החליט לנסוע אל הרה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא זי"ע להתייעץ אתו, והוא כתב לו מראש על בואו, הרה"ק שלח לקראתו לגבול העיר שלושה ממקורביו לקבל פניו, וכשבא אליו קיבלו הרה"ק בחיבה, בהכריזו: "ברוך הבא קאסאווער רבי! והוסיף "זעצט אייך קאסאווער רבי!.
רבי משה הוציא מכיסו קוויטל והגיש לפני הרה"ק בצירוף רייניש לפדיון, והתחיל לדבר, הרה"ק, בסברו שאורחו בודאי ירצה לדבר איתו בארבע עינים, אמר לאנשים הנוכחים, שיצאו מהחדר, "אין לי סודות כלל, העיר רבי משה, ומצדי יכולים האנשים להשאר בחדר".
"אם לכם ניחא, יישארו בחדר", הפטיר הרה"ק בחיוך על שפתיו.
"נשארתי יתום, החל רבי משה דבריו, אמי, כמו כן כמה מחסידי אבי, רוצים דווקא שאהיה רבי, אינני יודע האם ראוי והגון אני לכך".
"הצדק עם אמכם והחסידים, השיבו הרה"ק, אביכם היה פועל ישועות!", בינתיים הביאו כיבוד, שתו "לחיים", והרבי מסדיגורא איחל: "תזכו להשפיע ישועות!".
רבינו משה שב לביתו, ומאותו יום והלאה החלו רבים לשחר את פני הרבי, והבית התברך בשפע רב שלא פסק לעולם.
חסידי אביו שוב החלו לפקוד את הבית כמקודם, וקיבלו מרותו, בעת ההיא גם נבחר לכהן פאר כרב העיר ומחוזותיה, לאחר שהתברר כי קיבל סמיכה מהרה"ק ר' אברהם יעקב מסדיגורא זצ"ל.
בתור בעל ההוראה, המשיך לכהן המו"ץ הרה"ג ר' יוסף שטרזברג זצ"ל, בלע "יד יוסף", עד שנת תרנ"ד, כאשר הוא עלה לארץ ישראל, אזי חיפש רבנו מועמד אחר לתפקיד זה.
בעיר קאסוב התגוררו חסידים שונים: קאסוב, ויזניץ, סדיגורא,, ועוד, וכל חוג היה מעונין במינוי דיין המשתייך לחוגו, על כן כדי למנוע חיכוכים, השכיל רבנו משה לעשות, ועל פי עצת הרה"ק רבי ברוך מגארליץ זצ"ל בחר לדומ"ץ בהג"ר פינחס (ליזנסקער) הורוביץ, בעל "פתחא זוטא" אשר התגורר מקודם במערב גליציה, ולא השתייך לאף חצר חסידות מאדמו"רי גליציה המזרחית, ממילא כולם היו שבעי רצון, והוא הצליח מאד בכהונתו, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר הרה"ג לגרוסוורדיין ונתקבל שם לדומ"ץ, בהתגוררו שם בעיר, היה מבקר לעיתים בחצרות קדשו של רבה"ק ה"אהבת ישראל", נסתלק בי"ג בטבת תרפ"א.
רבי משה נסמך להוראה מהגאון ר' הלל ליכטנשטיין זצ"ל, אבד"ק קולומייא, ומהרה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא זי"ע, (מסתבר כי ב"סמיכות" של הרה"ק מסדיגורא מכוון לומר – בתור מנהיג עדה).
רבינו הסתופף גם בעתיד בצל הרה"ק רבי אברהם מסדיגורא זי"ע ועל אחת מנסיעותיו סיפר בעצמו כעבור שנים, וכה מספר אודות כך הגאון המפורסם רבי דוד מבראשוב זצ"ל "שמעתי בימי עלומי מהפ קדשו של אדמו"ר בעל "אמרי יוסף" זצ"ל בשם רב שר שלום מבעלז זצוק"ל, כי לא יתכן לומר דיתרו גר צדק היה מבקש כבוד שיצא משה רבנו ע"ה לקראתו, אלא הכוונה היא, דהנה מי שרוצה לנסוע לקבל פני צדיק אמיתי, מזמין לו הס"מ מניעות קשות, ולולא שהצדיק מרגיש זאת בביתו ומסייע לו במחשבתו הקדושה, לא היה יכול להגיע למחוז חפצו, ויתרו שנסע לקבל פני משה רבנו, אירעו לו סיבות גדולות שעמדו לו לשטן על דרכו דרך הקודש, לזה שלח אליו שליח לאמר: אם אינך יוצא בגיני למשכני אחריך… צא בגין….
ולאחר זמן בנסעי לחג השבועות אל אדמו"ר בעל "לקט עני" זצוק"ל מקאסוב, והיתה לי ולחברי נסיעה קשה בערב יום טוב, וכמעט שלא נואשנו מלהגיע ליום טוב לקאסוב, כי על אם הדרך מקולומייא התעקשו הסוסים לבלתי ללכת, אף שהיו בריאים וחזקים, ולא הועילו כל ההכאות, וכבר ינטו צללי ערב, ומורא עלה על ראשנו שח"ו נשאר ביום טוב על פני השדה, פתאום, לאחר זמן מה, עזרנו השי"ת והסוסים התחילו לרוץ ובאנו לקאסוב בשעה מאוחרת שאחרי הצהרים, ולא היה פנאי רק להחליף בגדי ולרוץ לבית המדרש.
אדמו"ר ז"ל כבר עמד הכן להתחיל להתפלל, וסיפרתי לו את הדיבור הקדוש הנ"ל, הוא נהנה מזה ואמר לי, כי הוא אמר את הרעיון הזה של סיוע הצדיק מסברא דנפשיה, בנסעו פעם לסדיגורא אל רבו הקדוש מוה"ר אברהם יעקב זצלה"ה, והיתה לו נסיעה קשה מאד, ובבואו אל רבו הקדוש הנ"ל, אמר לו: "לבי אומר לי, כי לולא שרבנו היה מסייעני, לא הייתי יכול לבו כעת הלום!" ואמר לי אדמו"ר מקאסוב ,והכרתי, שתופס דבר זה לאמת".
ומספר הגר"ד מבראשוב אודות אותו חג: "בעת עריכת שלחנו הטהור בחג השבועות, לא צוה אדמו"ר לנגן, ותרהיבני נפשי עוז לשאלו מה זאת, והשיב לי: "הלא כתיב (מלכים ב' ג. טו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', אבל אם אינו נגן ולא מנגן (כלומר לא הניגון ולא המנגן) למה לי כזאת, ואצל רבי (הרה"ק רא"י מסדיגורא זי"ע) כשלא היה מנגן אשר ייטב בעיניו, לא היו מנגנים.
בדממה דקה
רבנו קיים בנפשו את הכתוב "ויסתר משה פניר', והתנהג בכל עניניו בענוה ובפשטות גמורה. למעשה כבר מצעירותו נקט בידו כלל זה – ולפיו נהג כל ימיו – להסתיר את עבודתו הנשגבה מעיני רואים. היה מאפיל את חדרו בלילות, שלא יראו אור בוקע מתוכו והיה הוגה בתורה. מעולם לא ראוהו עוסק בתורה; כשרק נדמה היה לו כי מאן דהוא עומד ליד חדרו ומבקש להכנס, היה מצניע מיד את הספרים שבהם היה לומד, ושלחנו היה נשאר ריק – בדרך כלל היתה נעולה דלת חדרו, כשישב שם. אף לא נהג לומר דברי תורה בפני הצבור – וכפי שאמרו חסידי קאסוב: "הרבי יושב בדביקות ובדממה, אבל החסידים שומעים – וכל אחד לפי השגתו שומע, רואה ויודע רמיזותיו".
ולא זו אף זו, כי התנהג כמנהג בעלי בתים; היתה לו אורווה, ולפעמים היה נכנס שמה להגיש אוכל לסוסים. במרתף ביתו היה לו בית מלאכה משוכלל עם מכשירים ואביזרים מגוונים, שבהם יצר כלים מכלים שונים, בפרט עבודות עץ. היה אמן יד מוכשר מאד, ובמו ידיו עיטר את בית הכנסת שבקאסוב בקישוטיו.
פעם הגיע בן דודו כ"ק רבה"ק ה"אהבת ישראל" זי"ע לבקרו. בעת ההיא שהה הרבי מקאסוב בבית מלאכתו, ובנו רבי חיים בא בחיפזון להודיע לאביו על הביקור, וביקשו שיעלה לביתו. הרבי, שהבין מדברי בנו כי אין הוא מעונין שבעל "אהבת ישראל' ימצאהו בבית המלאכה, שאלו: "הגם אתה, בני, מתבייש בעבודתי ?'
בעל "אהבת ישראל" אכן נכנס לבית המלאכה. הרבי מקאסוב הראה לו את כל כלי העבודה, כשהוא מסביר מה תפקיד כל כלי, ומה הם הפריטים שאותם ייצר. הם עלו אחר כך לחדר הרבי, והתפלפלו ארוכות בדברי תורה. לאחר הביקור שיבח ה"אהבת ישראל" את הרבי באזני חסידי קאסוב, באמרו: "עד עתה לא ידעתי עד כמה עמקו מחשבות רבכם !"
ומעשה שהיה: משמשו של הרה"ק נסע מביתו למספר שבועות, וחיפשו מי שהוא למלא מקומו. בעת ההיא הגיע העירה משולח מארץ ישראל, אשר חיפש עבודה זמנית בעיר, והופנה אל הרה"ק. בהגיע האיש, מצא את הרבי בבית המלאכה שלו, והמשולח, אשר מעודו לא ראה את הרה"ק, שאלו היכן בית משכנו של הרבי. נתבקש הלה להמתין רגע קט, ולאחר זמן מה ליוהו רבנו והראה לו את ביתו, ואילו הרבי נכנס למעונו בדרך עקיפה, ולבש את האיצטלא דרבנן. כאשר המשולח קיבל רשות להכנס אל הרבי, הופתע לראות כי זו אותה דמות שפגש בבית המלאכה בבגדי עבודה, וברוב תמיהתו שאל: "אתם עושים צחוק ממני?"
"מה אעשה? – ענהו רבנו – בעיר קוראים לי "הרבי מקאסוב".
כאשר סיפר הלה כי שמע שהרבי מחפש משמש למשך תקופה מסויימת, וכי הוא מוכן לקבל את התפקיד, אמר לו רבנו, שאינו מוכרח לענות תשובתו מיד, אלא יש לו זמן להתיישב בדעתו ולענות לו כעבור שלושה ימים, ובינתיים יכול להשאר בביתו.
הלה התרצה בכך, ובמשך הימים האלה התחקה אחרי הרבי. אך לא מצאו ללמוד, אלא ראהו כי היה עוסק כל היום בבית המלאכה שלו, בערב באים אליו אנשים עם קוויטלך – וזה אמנם מקור לפרנסה – אבל לאחר מכן שוכב הרבי לישון, מבלי לעיין בספר קדוש וכנראה שאיננו עובד את ד' כראוי וכיאות לאיש צדיק, על כן חשב, כי אינו חש משיכה וטעם להשאר במקום הזה.
עם כל זאת, תמה על הליכות הרבי, ובלילה השלישי החליט להיות ער כל הלילה, לעקוב אחרי הרבי שמא "יתפסהו בלימודו. והנה לאחר חצות ראה, כי חלונות חדרו של רבנו מואפלים ורק בין הסדקים הבזיקו ניצוצי אור. הציץ האורח בין החרכים וראה, כי הרבי מעיין בספרים, מתוך ערמת ספרים שהונחה על שלחנו, ורשם על השלחן. כחלוף מספר שעות כובו הנרות והמסך הורד מהחלונות – אזי הבין האיש, כי לפניו צדיק המסתיר דרכו מעיני הבריות, לפיכך החליט לקבל את התפקיד שהוצע לו.
למחרת היום מסר לרבנו את תשובתו, כי החליט להשאר, אך הופתע לשמוע מפי הרבי, שהגיב: "ואני החלטתי לא לקבלך – כי משמש שעוקב ומסתכל אחרי, אינני צריך?"
לרבנו היתה דירה על ההר שליד קאסוב, ולעתים הוא נסגר שם לחדשיים שלושה בהתבודדות מוחלטת, כל היום הגה בתורה וכתב הרבה, רק לתפלות היה בא העירה, ומיד שב לשם.
תורה מן השמים
כאמור, הסתיר רבנו את ידיעותיו בתורה, ואף חותנו הג' מברודי לא ידע על כך. פעם בחג השבועות הסתופף הגאון בצל חתנו, והיות שרבנו נמנע מלהגיד דברי תורה בעת עריכת השלחן, ביקש את חותנו שהוא יגיד, אך הוא לא נעתר לבקשה. התאזר בעוז אחד החסידים הנוכחים, וכדי שיתעוררו פלפול ושיחה בתורה, העמיד שאלה בפני הגאון וביקש חוות דעתו, האם מותר לצרף את עמודי הטלגרף לעירוב.
הרב מברודי פסק לאיסור, ואילו רבנו העיר לו, כי יש לו ראיה שמותר. הגאון צמצם מחשבתו והרהר, אך חזר על סברתו, באמרו, כי אין היתר כזה. בדרך צחות החליטו "להתערב" על חמשה בקבוקי משקה, והמספר גדל והלך עד לחמשים.
ביקש רבנו שיביאו לו "ילקוט" והוכיח משם, כי צדקו דבריו. הגאון התפלא מאד על כך ואמר בהתפעלות, כי בודאי טרחו מן השמים להכניס הלכה זו בילקוט, כדי שהרבי מקאסוב אל יכלם.
למחרת, כאשר ביקר הגאון את רבנו, הביע בפניו את פליאתו על ידיעות הרבי בתורה, כי עד כה לא ידע על כך.
דמות אצילית
הרה"ק היה בעל הדרת פנים, מלא הוד והדר, עדין הנפש ואצילי, גבה קומה – מעל לשני מטרים – משכמו ומעלה מן העם.
למרות הסתרת דרכו, רבה היתה השפעתו, והוא ניהל עדתו ברמה; הוא היה מקובל ונערץ אף על כאלה שלא נימנו על חסידיו.
יחד עם ידיעותיו העצומות בתורת ד', היה בקי בהוויות העולם, ורבים, וגם רחוקים מדרך התורה, שבאו להתייעץ אתו, הושפעו מאצילותו ונתקרבו לדרך אבותיהם. את עצותיו היה מוסר למחלי פניו בבהירות ובהחלטיות, ושמעו יצא גם כבעל מופת.
הגר"ד מבראשוב מספר: "והנני להזכיר אשר ראו עיני בימי עלומי, בהיותי בבית אדמו"ר זצוק"ל, בסדרי ספרו הק' "לקט עני", והיה הישיש החסיד המופלג בתורה ויראת שמים מוהר"ר אהרן וואהל ו"ל, שהיה מחובשי בית מדרשו של אדמו"ר זצ"ל במשך כמה שנים, טרם נסעו לארצנו הקדושה, וקיבל אז ברכת הפרידה מאת אדמו"ר, ובפתקא אשר נתן היה עיקר בקשתו, שבשעת פטירתו מן העולם ר"ל יחזיקו אדמו"ר במחשבתו ויתפלל עליו לעת מצוא. ובאמונתו התמימה והחזקה אמר לי, שאינו מסתפק בזה כלל, שבודאי אדמו"ר ברוח קדשו ידע אותה שעה. והסתכלתי היטיב בפני אדמו"ר זצוק"ל בקריאתו את הפתקא בתשומת לב טהור, כמו על שאר בקשות הבאות לפניו, והכרתי אשר הוטבה בקשה זו בעיניו הטהורות.
בנו של הגר"ד, רבי שמואל, אף הוא מציין פרטים אחדים ששמע מאביו, זכרונות מימים עברו: "בעת שעשה בבית האדמו"ר בקשר עם סידור הספר "לקט עני", כשהתבונן בכל הליכותיו ומנהגיו, והיה מתחקה על שרשם – היו לו לאדמו"ר מקאסוב כמה משרתים במשק הבית, ולשירותים ידועים שראה בהם משום זלזול ופחיתות כבוד, בחר לו משרת שהיה בור גס ללא דעת כמעט, עד שלפעמים נאלץ הרבי לפקח על התנהגותו, שלא יצא משורת המוסר. תמה הגר"ד מבראשוב: מה ראה הרבי לברור לעצמו משרת כזה? נענה לו הרבי: וכי כיצד יכול אני להשתמש בבר-דעת?!
בראות הרה"ג שרבו מבלה יום יום בשיחה עם אותו משרת, הביע פליאתו על כך. סח לו רבנו: "וכי מי יעשה זאת אם לא אני?
אתם בודאי לא תמצאו חפץ לבוא בדברים עם איש פשוט כזה, והרי בכל זאת בריה עלובה מבקשת תפקידה, זקוק הוא ככל אדם לשיחת ריעות.
בקי היה הרה"ק גם בחכמת התכונה וברפואה – בכתביו נמצאו נסיונות לטיפול במחלת הסרטן. חכמתו של הרבי, השכלתו ובקיאותו בספרי הקדמונים חוקרי הבריאה, בולטות בספריו המיוחדים בתכנם, שרק יחידי סגולה יכולים לרדת לסוף עומק כוונותיו. אמרו עליו, שהוא בקי בחכמת בן-קמצר, שהיה נוטל ארבעה קולמוסים בין אצבעותיו, והיה כותב את השם המפורש, בן ארבע האותיות, בבת אחת (יומא לח ע"ב).
הליכות דרכו
בשעת התפלה, היה שוהה רבנו בחדר מיוחד שהוקם למענו בבית מדרשו – כפי שנהג זקנו רבה"ק ה"אהבת שלום", שהיה מתפלל בין כתלי מחיצות שהוקמו בבית מדרשו.
הוא הנהיג לומר בערב שבת אחרי הפרק "הודו" שבתפלת מנחה, את המאמר "פתח אליהו" מתיקוני זוהר, ולפי פקודתו הודפס באופן מיוחד מאמר זה, ופורסם בין חסידי קאסוב.
היה מקפיד להתפלל תמיד רק מתוך סידור התפלה, וגם את ה"קידוש" וזמירות השבת היה אומר מתוך הסידור. חסידי קאסוב נהגו כדרכו, והיו ניכרים ובולטים במנהגם זה.
לאחד מחסידיו שח פעם: "לא בתפלת "ונתנה תוקף" אתה צריך להרעיש עולמות, כי אם בתפלת "אתה חונן לאדם דעת". בפעם אחרת התבטא: "הגם שקשה לכוון בכל תפלת שמונה-עשרה, אבל בברכת "אתה חונן לאדם דעת" – צריכים לכוון!".
רבנו לא היה נוהג להתיר נדרים לפני ימים הנוראים – חסידים ידעו לנמק זאת, יען כי כל מה שאמר או אף הרהר מחשבה כל שהיא לעשות – היה מקיים.
כאשר שאל הגר"ד אבד"ק בראשוב את רבנו לאלו שבתות עדיף לבוא להסתופף בצלו, ענהו "באחת מד' הפרשיות".
אמנם תקיף היה רבנו בדעתו ולא נשא פני איש, בפרט לחם מלחמת חרמה במהרסי הדת למיניהם, שזקפו את ראשם בתקופה ההיא, ברם יחד עם תקיפותו, היה רך כקנה לסרים למשמעתו ולדבקים אליו באמת, ואלה השיבו לו אהבה, ונקשרו אליו כשלהבת לנר.
כמו כל אדמו"רי בית קאסוב, כן גם הוא חוצב מהיכל הנגינה, וחיבר בעצמו מנגינות וזמירות שונות. בליל שבת קודש היה נוהג לזמר את הפיוט "צמאה נפש"' בניגון מלבב, בהתרגשות עצומה.
דברי תורה לא היה משמיע בשעת עריכת השלחן, מטעמים שהיו כמוסים עמו. לעתים היה מצוה כי רק מנין של קרואים יסב ליד שלחנו הטהור בליל שבת, וכאשר נדחק שמה "יהודי מכובד" נוסף, שלא מן המנין, עזב הרבי את השלחן והלך.
כשם שלא דרש ברבים, כך גם לא ירד לפני התיבה להתפלל כשליח צבור, אלא היו לו בעלי תפלה נכבדים מאד, כגון ר' שמואל קאפיל פערל מביסטרא (מ"ט שנה עבר לפני התיבה בקאסוב, בימים הנוראים, והסתופף גם בצל הרבי האחרון) ור' יצחק קופפרמן – חתן הגביר הנכבד ר' חיים לייב לבוביץ. ברם מפעם לפעם זכו חסידיו להנות מתפלת רבם בעברו לפני התיבה – בתנאי שהיו מבטיחים לתת סכום נכבד לצרכי צדקה, שהיה מתחלק לנצרכים; וחסידיו, שאהבו להתענג מנועם תפלתו, אשר היתה מפורסמת בניגונים ובנוסח המיוחד שהלחין בעצמו, היו נענים לבקשתו – נתבעים ונותנים.
פעם כשעמד להשיא יתומה והיה זקוק לכסף רב, הודיע בערב ראש השנה למקורביו, כי אם יקבל סכום פלוני, אזי יעבור לפני התיבה בראש השנה.
חסידיו מיד נרתמו לפעולה, ואספו את הסכום שביקש – והרבי עבר לפני התיבה החל מ"אדון עולם", את כל התפלה.
באחת השנים, לפני יום הכפורים, הפצירו בו חסידיו שיעבור לפני התיבה ביום הקדוש. ענה להם רבם, כי נחוץ לו סכום רב לצרכי צדקה, ובאם ימציאו לו את הסכום, אזי יעבור לפני התיבה ביום הקדוש – ואכן מילאו בקשתו, והרה"ק התפלל לפני התיבה כל התפלות – ואף תפלת ערבית במוצאי החג. כאשר שאלוהו אחר כך מדוע התפלל גם ערבית, השיב: "היות ואמרתי שאתפלל כל התפלות ביום כפור, ולא הגדרתי בפירוש איזו תפלה, על כן התפללתי הכל!…"
אחד מחסידיו הפציר בו פעם שיתחיל לעבור לפני התיבה בקביעות, כמנהג כל הרביים, וזה ירבה לו חסידים, על זה השיבו הרה"ק: "בתורה (ויקרא ד, כב) כתיב: אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ד' א-לקיו אשר לא תעשינה, רמז לנשיאים ורועי ישראל, שלא יעשו מה שנראה למצוה, ובאמת יש בכך משום חטא וגאוה, כי במה יוכל הנשיא, רבם של חסידים, לחטוא? אם יעשה עבירה ממש, יחדלו החסידים מבוא אליו ויאבד פרנסתו! אלא מאי? אם יעשה אחת מהמצוות אשר לא תעשינה – למשל, לעבור לפני התיבה, לכאורה זו מצוה, אך יש בזה משום גאוה ויהירות – על הנשיא, רבם של ישראל, לשמור את עצמו ממצוות כאלו.
הוא הסביר בצחות, כי ידוע שכל עבירה מתבייש האדם לעבור בפני בני אדם, ולפי רוב האנשים כן גודל הבושה, מה שאין כן עבירה אחת יש, אשר כפי רוב האנשים כן גדלה התשוקה לבצעה, והיא – לעבור לפני התיבה.
לישועות שפעל ועשה, יצא שם בקרב הארץ, וחוג מעריציו התפשט והתרחב בתפוצות ישראל. אלפי חסידים הסתופפו בצלו, – בכמה מספריו שיצאו לאור בשנים האחרונות מנויים כ"ו ישובים במרמרוש, אשר בהם התגוררו חסידי קאסוב בתקופת חיי ה"לקט עני", מלבד זאת גרו אנשי שלומו באיזורים: זיבנברגן, גליציה ובוקובינה.
מפעם לפעם ביקר הרה"ק במרמרוש ושבת שם בשבתות. ידוע, כי שבת בסיגעט – מספר פעמים – כמו כן שבת פעם בעיר וישוי ופעם בסעליש.
הג"ר דוד שפרבר זצ"ל מספר: "פעם אחת, בהיותי משובתי שבת אצל כ"ק אדמו"ר זצ"ל מקאסוב בישוב ביסטרי, בשנת תרע"ו פרשת בחוקותי, בהיותו גולה ממקומו, מחמת שעת החירום, אגב, בתחילת שנת תרע"ד נמלט רבנו מקאסוב והתיישב בגרוסוורדיין. אך לא נשאר שם תקופה ארוכה, והמשיך לנוס. כאמור, ביקר בתקופה ההיא גם במרמרוש.
אגב, הוא היה נוסע במרכבתו, אשר הכילה בתוכה תנור חימום, לשימוש בימות החורף.
עם כי עשיר היה ובעל נכסים, חי לעצמו בפשטות ובצמצום, ואילו לזולת היה מעניק בהרחבה ובשפע.
ומובא בשם רבנו: "שמעתי מפי הרה"צ ר' משה מקאסוב זצ"ל, כי העולם השפל הזה הוא בית האסורים, ובו אנשים שענשם קל, וכאלה שענשם כבד מנשוא – מדרגה ומדרגה".
בקיץ שנת תרפ"ה, כשחלה רבנו את חוליו האחרון, אשר ממנו לא קם, נסע לנויהיים שבגרמניה, ובדרכו משם נסע לברלין, לשאול בעצת רופאים מומחים ולשם טיפול, והתארח בבית חסידו השוחט (ששנים מספר לפני פטירתו הורה לו ללמוד מלאכת השחיטה החסיד התפלא על כך, אבל רבינו זרזו על ציוויו, בהעירו עוד תהיה לי לעזר.) אך כל הטיפולים לא הועילו, ובביתו של החסיד ההוא אחזהו השבץ, ונח נפשיה דרב ביום ו' בתמוז שנת תרפ"ה,
לאחר ע"ה שנות הנהגת עדתו. אזי הבין אותו החסיד כי "סוף מעשה – במחשבה תחילה", וכי צפה רבנו מראש על הסתלקותו בביתו.
ארונו הובא לקאסוב בקרון-רכבת מיוחד, ששלחה הממשלה הפולנית לשם כך. ברכבת הובא עד קולומייא, ומשם במכונית לקאסוב. הוחזר לביתו, להשכיבו בקברות אבותיו, לפי צוואתו שנמצאה בכיסו. רבבות יהודים מגליציה, הונגריה, צ'כיה ורומניה השתתפו בהלוייתו, עד שאמרו, כי לא ראתה קאסוב מימיה קהל כה רב. בעת ההלוויה – בי"ב בתמוז – נסגרו כל בתי העסק בעיר.
במרוצת ימי חייו, בעת שהיה עומד לנסוע מביתו, היו רואים כי הרבי היה מכניס צרור ניירות למזוודתו. לאחר הסתלקותו התברר, כי זו היתה צוואתו. בין השאר נמצא רשום, כי ביקש שיטמינוהו ליד "נפלים", בספר הצוואה שכתב, צוה לחלק צדקה לפני מטתו לעניים הגונים, וקצת לשאינם הגונימ"
פרי צדיק
ברכה רבה הניח הרה"ק בספריו החשובים, אשר הם:
"לקט עני" על התורה.
"איזור האמונה" על י"ג עקרי אמונה.
"ספר הצוואה".
"הגיון לבבי" על עניני אמונה.
ועוד ספרים אשר לא יצאו לאור עולם.
גוט שבת, גוט שבת
כ"ק מרן אדמו"ר ה"אמרי חיים" זי"ע הנהיג לזמר בליל ש"ק לפני עריכת ה"טיש" את הניגון "גוט שבת, גוט שבת". על מקור הניגון סיפר, שלמדו מפי חסידי קאסוב ותיקים, אשר סיפרו לו, כי בשנים קודמות היה נהוג, שבמשך השבוע היו הולכים אנשי מעשה לאסוף כסף או מאכלים לצרכי שבת עבור עניים, והנותר היה למען ה"באטע" – מסיבת מרעים בליל ש"ק. בבואם לבית התורמים, היו שרים את הניגון הזה, והיו מקבלים צרכי שבת, על ידי כך היתה להם שבת שמחה. בערב שבת פרשת בהר-בחקותי תשכ"ו, בלכתו לתפלת קבלת שבת סיפר זאת אדמו"ר זצ"ל, והעיר: "ס'האט א חן, ס'האט א טעם (יש לזה חן ויש לזה טעם). היות שמעשה הצדקה וכן הניגון מצאו חן רב בעיני מרן אדמו"ר, קיבלו מהם, ובעת שהתגורר בגרוסוורדיין, וכן בשנותיו הראשונות בארץ ישראל, הנהיג לזמרו בסיום עריכת ה"טיש". במרוצת הזמן העבירו לתחילת עריכת שלחנו הטהור, לפני שהתחיל לומר "שלום עליכם" – וכך נהוג עד היום.
יש לציין, כי ר' פנחס הייזלר הנ"ל – הוא אחיו ובניו, היו אותם חסידי קאסוב, אשר היו היוזמים למפעל צדקה מרומם זה, להמציא מזון לשבת קודש למעוטי היכולת, וכמו כן לארגן את הישיבה בצוותא ומסיבת מרעים בליל ש"ק. בלכתו עם בני משפחתו לאסוף את המצרכים למפעלו, היה מפזם ר' פנחס ושר בנגון הזה: "גוט שבת, גוט שבת… גיט שוין, יודעלעך, אויף שבת! גיט שוין פאר יודען אויף שבת ! (תנו, יהודים, לצרכי שבת! תנו למען יהודים, לצרכי שבת,) – ועמך ישראל מתבקשים ונעתרים לקול קריאתם של המכריזים המכובדים, ומעניקים להם לצורך מפעלם החשוב.
זכה אותו ניגון, כי משמש הוא בתור כניסה והשראה לעריכת השלחן בליל שבת קודש, בחצרות הקודש של אדמורי בית ויזניץ.
אגב, כ"ק אדמו"ר ה"אמרי חיים" היה מזמר מפעם לפעם ניגון, באמרו: "חסידי קאסוב בעבר, היו מזמרים את זה", על הכתוב (תהלים פח, ב) "יום צעקתי בלילה נגדך", והיה מזמר: "וואס קומט ארויס פון "יום צעקתי", אז "בלילה" איז "נגדך", ואולם דווקא לכן, "יום צעקתי", שלא יהיה "בלילה נגדך" – וכך היה מזמר את זה בששה אופנים שונים: פעם אמר, כי "בלילה נגדך" רמז לליל הסדר, שיעמוד נגד – מול – העינים. גם הוסיף: כי "נגדך" רמז ל"שויתי ד' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), כלומר, "יום צעקתי", שבלילה יהיה "נגדך" – היינו, שויתי ד' "לנגדי תמיד".