בַּאלְקִי

תאריך הכיבוש בידי צבאות הגרמניים-רומניים: 16/17ביולי 1941.
בתחילה הובאו לבאלקי כ800- יהודים מבאסאראביה, וחודשים מספר לאחר מכן, במשך חודש נובמבר 1941, הובאו אליה כ1,200- יהודים מבוקובינה, מהמגורשים שפונו ממחנה המעבר במוגילב. כולם אוכסנו בשני קסרקטינים רוסיים לשעבר, שהיו הרוסים ועקורי דלתות וחלונות. הם שכבו על הרצפות החשופות, מבלי שהונח עליהן אפילו מעט קש. קבוצה אחרת של בוקובינאים הובאה מז'מרינקה (Smerinca) ושוכנה בקרבת באלקי ברפת של קולחוז לשעבר, את מספרם לא ניתן לקבוע.
לפני מלה"ע ה2- התגוררו בבאלקי יהודים – כ12- משפחות לפי עדות אחת. בפרוץ המלחמה התגייסו כמה מן הגברים לצבא האדום, ועזבו את הכפר. הנותרים, מהם נהרגו בכניסתם של גדודי הצבא הגרמני ומהם רוכזו בגיטו, שנוסד בעיירה השכנה באר (ע"ע), יחד עם יהודי המקום. הגרמנים הוציאו להורג את כל תושבי הגיטו. שלוש משפחות בלבד ניצלו, והן שהו עדיין בבאלקי, כאשר הובאו לשם מגורשי רומניה. יהודים אלה היו עניים מאד, ולא היה בכוחם לעזור למגורשים ; בכל זאת נתנו לילדיהם את פרוסת לחמם האחרונה.
הקסרקטינים והרפת, שבהם שוכנו המגורשים, הוקפו בגדר תיל דוקרני. מסביב הוצבה שמירה של ז'אנדארמים רומניים ושל שוטרים אוקראיניים. במקום נמצאו גם מספר יחידות צבא גרמניות. הכלואים ענדו את הטלאי הצהוב. איום של עונש מוות ריחף על כל מי שהעז לצאת את המקום המגודר. יום יום מנו הז'אנדארמים את החיים ואת המתים. כל קשר עם האיכרים נאסר על היהודים, שהיו מסכנים את חייהם, כדי למכור דבר מה מחפציהם. מששוב לא נותר להם דבר להציע לאיכרים, החלו המגורשים לאכול עלים, עשבים וקליפות תפוחי אדמה, ואף אלה נמצאו בקושי, נפוחי רעב ומכוסים פצעים זבי מוגלה היו הילדים והנערים מסתננים בלילות מתחת לגדר התיל, כדי ללכת לכפרים השכנים לחפש דבר מאכל כלשהו. רבים מהם נתפסו ונורו למוות.
הרעב, הקור והזוהמה גרמו מיד למגפות של טיפוס הבהרות ושל דיזנטריה. הרופא היחיד, שהיה בקרב המגורשים, טיפל בהם כמידת יכלתו. אך בהעדר תרופות ובלא אמצעי תברואה, הקיפה התמותה בשנה הראשונה 50-60 אחוז מהמגורשים.
השלטונות הרומניים כפו על היהודים ועד ומשטרה יהודיים. הוועד עסק באספקת אנשים "עבודת כפייה לפי דרישתם של הז'אנדארמים, ואילו לטובת היהודים לא פעל דבר, אפילו כשהגיעה עזרה מרומניה, לא דאגו אנשי הוועד לחלקה לאנשים. יתר על כן, הם הטילו מסים כבדים עבור הקבורה בקבר נפרד ובקבר אחים בבית העלמין היהודי שבמקום. גוויות הנפטרים, שמשפחותיהם לא יכלו לשלם את המס, היו מונחות זמן רב ללא קבורה.
ולוול ויינשטיין  איש הוטין , שהיה ממונה על הקסרקטין, שבו אוכסנו הבאסאראבאים, התעלל בהם באכזריות.
המפעל היחיד, שהקים הוועד בבאלקי, היה בית יתומים, אולם הילדים נאלצו לפשוט יד למחייתם, ורבים מהם נספו.
בספטמבר-אוקטובר 1942 דרשו הגרמנים, שישבו בעיירה באר, מן הז'אנדארמים בבאלקי, שישלחו להם פועלים יהודיים לעבודה במסילת הברזל שנבנתה שם. הגברים והנשים. שנשלחו לעבודה, חזרו מדי ערב לבאלקי, כשהם זוחלים כמעט על ברכיהם באפיסת כוחות. בכל זאת היו מרוצים, שלא הוכרחו להישאר כל הזמן באזור הגרמני שבו נהרגו זמן קצר לפני כן כל היהודים. היהודים עבדו גם בתוך באלקי עצמה במחסן הבנזין הגרמני, בתחנת הרכבת ובמיפקדת המחוז הרומנית. גברים ונשים עבדו במקומות אלו מבוקר עד ערב, בלא שקיבלו דבר תמורת עבודתם : לא מזון ולא שכר.
באביב 1943 נשלחה קבוצה ממגורשי באלקי לעבוד בכבול בנסטרווארקה במשך שישה חודשים. שלושה נערים באסאראבאיים ברחו משם וחזרו ברגל לבאלקי. הוועד היהודי מסר אותם לידי הז'אנדארמים, והנערים נורו.
כאשר לא עבדו בעבודת כפייה, הסתננו המגורשים לכפרים ועבדו אצל האיכרים לשם פרנסתם. כל יהודי שנתפס בכך, או שנמצא משוטט בדרכים שמחוץ לגיטו, נורה בידי הז'אנדארמים.
התנהגות האוכלוסייה הלא-יהודית בבאלקי ובסביבתה כלפי המגורשים היתה הגונה ואנושית מאוד. האיכרים עזרו להם ככל יכולתם, אם באספקת אוכל ואם במתן עבודה בשכר. רק הודות לתמיכתה של האוכלוסייה המקומית נותרו כמה מאות ממגורשי באלקי – היות ומאומה ממה ששלחה ועדת העזרה מרומניה לא הגיע לתעודתו ; הוועד היהודי המקומי היה מתחלק בכול עם הז'אנדארמים.
שלא כבגיטאות אחרים בטראנסניסטריה, לא היתה ליהודים בבאלקי שום אפשרות לקיים חיים תרבותיים או דתיים. היה להם בית תפילה אחד, שפעל בסתר, אולם לא היה באפשרותם לשמור אפילו על קדושתם של הימים הנוראים. עידוד מה מצאו היהודים בעיתון המחתרתי של הפארטיזאנים, שהופיע במקום, והופץ על ידי הילדים.
לפי נתונים סטאטיסטיים של ועדת העזרה בבוקארשט נמצאו 840 מגורשים בכפר זה במארס 1943, ובספטמבר של אותה שנה מנתה מיפקדת הז'אנדארמריה 680 מהם 388 באסאראבאיים ו292- בוקובינאיים.
באביב 1944 תפסו הגרמנים בדרך נסיגתם את הקסרקטינים בהם התגוררו היהודים. האחרונים הצליחו להימלט לכפר השכן, שבו ישבו עד לבואם של הרוסים ב21- במארס 1944. אותו זמן נותרו בחיים רק 150-200 מגורשים, והללו חזרו לרומניה בעקבות הצבא האדום.
לאחר המלחמה נאסר ולוול ויינשטיין בידי הרוסים באשמת התעללות ביהודים שנמצאו תחת פיקוחו.