בּוּדִי
בסתיו 1941 הובאו לבודי כ 1,200- מגורשים יהודיים מבוקובינה ומבאסאראביה. מחציתם, כ 600 – איש, באו ממחוז סטורוז'ינץ' שבצפון בוקובינה.
המגורשים הבוקובינאיים עשו את דרכם בקרונות שנועדו לבהמות, עד הגיעם למחנה המעבר מארקולשט שבבאסאראביה. משם הלכו ברגל מהלך שלושה שבועות ובדרכם חצו את הדנייסטר ליד קוסאיץ  ליאמפול. לבודי הגיעו ב5- בנובמבר 1941.
כולם אוכסנו בדירי חזירים הרוסים שהיו לפנים רכוש של הקולחוז. גגות הדירים היו מנוקבים, ומבעד חלונותיהם חסרי השמשות חדר השלג וכיסה את הנמצאים בהם בשכבות עבות.
מיד להגיעם פרצה בקרב המגורשים מגפת טיפוס הבהרות שנמשכה חודשים מספר ללא הפוגה. 450 איש נספו במגפה. רבים אחרים גוועו ברעב ובקור. כל מה שהיה ברשותם נתנו המגורשים תמורת מזון כלשהו – מעיל תמורת כיכר לחם. זוג מכנסיים עבור מרק חם, ועד מהרה נותרו ערומים ויחפים, וגופם צבה מרעב.
מכיוון שבבודי לא היתה אלא תחנת מיליציה אוקראינית, היו המגורשים כפופים למיפקדת הז'אנדארמים באובודובקה. הללו הגיעו מפעם לפעם, אך ורק על מנת לקבוע כמה יהודים נפטרו, וכמה מהם עודם בחיים בהשוואה לביקורת הקודמת.
יום יום גוועו כ12-10- איש שנקברו בשדה או ביער בקברות אחים שאליהם הושלכו עד ל 100- גוויות בקבר אחד. בין הנפטרים היה גם הרב שלום גינסבורג מסטוריז'ינץ, שנהרג יחד עם כל בני ביתו, עשרה במספר.
השלטונות דרשו, שהמגורשים ירכיבו  ועד,  ומינו אחד מחבריו ליושב ראש. תפקידו של הוועד היה לארגן את עבודתם של היהודים.
היהודים עבדו בחוות דובינה הרחוקה 4 ק"מ מבודי. לעבודה יצאו גברים ונשים החל מגיל 16 ומעלה אפילו אלה שלא חויבו לכך, בכדי שיזכו במנת מרק העדשים ורבע כיכר הלחם שהיו שכרם של העובדים.
החל בחודש דצמבר 1942, הגיעו לבודי משלוחי עזרה בכסף, בתרופות ובמזון מטעם ועדת העזרה בבוקארשט. אולם חלק הארי מעזרה זו הגיע לידי הפארטיזאנים שנתמכו על ידי הוועד היהודי המקומי.
עד למארס 1943 נותרו בחיים רק 220 איש; כ 20-בוקובינאים ו100 – באסאראבאים, אם כי הסטאטיסטיקה של מיפקדת הז'אנדארמים מצינת, כי בספטמבר 1943 עדיין היו במקום 270 מגורשים.
משהתמעטו שוב לא הקפידו עליהם הז'אנדארמים הרומניים. לעומת זאת שמרו השוטרים האוקראיניים את עיקבותיהם. תחת איום מתמיד, שיגרשום ליער, בזזו מהם את המעט  שעוד היה  לגופם.  אחדים  מהמגורשים נתקבלו בבתי- האיכרים ועבדו אצלם תמורת דלי של תפוחי אדמה ליום עבודה. בדרך כלל היתה התנהגותם של איכרי בודי כלפי היהודים אנושית ביותר. רבים מילדיהם של המגורשים החזקו על ידי משפחות נוצריות במשך כל זמן הגירוש. כבעל הנפש שבתושבי המקום נודע יו"ר הקולחוז לשעבר, ואסילי קולישנק. אשר בהעמידו פני איש אמונם של הגרמנים, היה למעשה פארטיזאן. הוא הגן על היהודים מפני הגרמנים, שנעו על פני הדרך הראשית, שהובילה אל נהר בוג בעברה דרך מרכז הכפר. הם חיפשו אחר יהודים, אולם האיכרים לא גילו להם את מקומם. אפילו כאשר הרסו המגורשים את מכונות  הקולחוז  וגנבו מהן את העץ בשביל להתחמם מעט נוכח הכפור העז, העלים קולישנק עין ממעשיהם ורק התרה בהם לבל יגלו זאת הגרמנים.
הרוסים כבשו את המקום במחצית השנייה של חודש מארס 1944. הניצולים, כ 100-150 איש, החלו לנוע ברגל לעבר בתיהם הקודמים בליפקאן  אשר בבאסאראביה, הם ניסו לעלות על רכבות משא, אולם הרוסים היו שבים ומורידים אותם. הבוקובינאים חזרו למקומותיהם סמוך לחודש מאי 1944.