דֶרֶבצִ'ין
דרבצ'ין .(Derebcin) כפר במחוז מוגילב ,(Moghilev) נפת שארגורוד כ8- ק"מ מן העיירה דז'ורין, ממרכזי תעשיית הסוכר במחוז.
לפני פרוץ מלחמת גרמניה-ברה"מ ישבו בדרבצ'ין 100-80 משפחות יהודיות.
עם התקרבות הצבא הגרמני, ביולי 1941, הסתתרו יהודי הכפר אצל אוקראינים, וכך נשארו רובם בחיים, משהתקדם חיל הפולשים מזרחה. ביוני 1942 הגיעו לדרבצ'ין כמה מאות מגורשים יהודיים, רובם מצ'רנאוץ', מראדאוץ מואטרה-דורניי ,(Vatra-Dornei) ממקומות אחרים בבוקובינה, וכן מתי מספר מבאסאראביה. מגורשים אלה נשלחו לפי פקודת השלטונות המקומיים מגיטו שארגורוד (ע"ע), שהצפיפות בו הלכה וגברה.
באי הכפר שוכנו בבתיהם של היהודים המקומיים שנפגעו קשות בעת הפצצות הגרמניות. בדרבצ'ין לא היתה קיימת כל שמירה מיוחדת על היהודים שהיו מעורים
באוכלוסייה המקומית.
בכפר שכנה תחנת ז'אנדארמים שפיקחה על הסדר במקום.
כל היהודים-גברים ונשים, בני 14 עד 60-הועסקו בעבודת כפייה. היה עליהם לעבוד בתחנת הז'אנדארמים, שבה ניקו את החדרים ואת החצר, ניסרו עצים, כיבסו את כבסי הז'אנדארמים וכו' מהשכם בבוקר ועד שעה מאוחרת בערב. לא ניתן להם כל תשלום תמורת עבודתם. מי שנעדר מן העבודה – הוכה.
מקרב המגורשים בדרבצ'ין קם ועד מקומי שקיים קשרים ושיתף פעולה עם הוועד האזורי בגיטו שארגורוד. הוועד המקומי הרכיב משטרה יהודית וייסד צרכניה, שבה נמכרו הסחורות, שנשלחו מוועדת העזרה בבוקארשט. עזרה זו הגיעה לדרבצ'ין באמצעות הוועד היהודי משארגורוד שסיפק את צורכי היהודים המגורשים והמקומיים במידת יכולתו.
יהודי דרבצ'ין הורשו לעבוד גם למען פרנסתם. רוב המגורשים קיבלו עבודה בבית החרושת לסוכר, שנוהל בידי רומני, פוקרוני .(Pocorni) שהושיט את עזרתו ליהודי הסביבה. מיטיב זה דאג לקבלת תמורה לעובדי מפעלו, ונוסף על שכרם הוענקו להם אף מנות סוכר שמברון למען פרנס את בני משפחותיפם, שכן מחירו בשוק השחור היה גבוה מאוד. פוקורני ייסד גם בית תמחוי לעובדים, וכמו כן איפשר למוסדות היהודיים בשארגורוד – בית התמחוי או בית היתומים – לקנות כמויות גדולות של סוכר במחיר רשמי. פוקורני אף התערב לטובת היהודים אצל הז'אנדארמים, משהתכוננו לשלחם למהנות עבודה רחוקים בטריהאטי ובנסטרווארקה .(Nerstervarca) לשם כך ניצל אפילו את יחסיו האישיים עם אלכסיאנו מושל טראנסניסטריה, שהיה מקרובי משפחתו, והשיג בדרך זו צמצום מספרם של היהודים שנשלחו למקומות הללו.
האוכלוסייה הנוצרית התייחסה ליהודים בדרך כלל בהגינות. על אף העזרה, שהגיעה למקום, שרר עוני גדול בין היהודים בכפר. על פי רוב היו לבושים שקים, ורבים סבלו מרעב. עם זאת לא פגעה בהם המגפה, כי בשעת הגיעם לדרבצ'ין כבר עבר גל המחלה מעל האזור והלאה.
החרדים שבין היהודים התכנסו בשבתות ובחגים בכמה בתים פרטיים למניין וערכו בהם תפילות מסורתיות. כן היה קיים במקום בית עלמיז יהודי.
לעתים קרובות סרו פארטיזאנים מיערות שבסביבה אל הכפר וחיזקו את רוח היהודים ושאר האוכלוסייה במסרם מידע על התקדמות הצבא האדום. ביער הסמוך לכפר אף ביצעו הפארטיזאנים פעולת חבלה, בהתקיפם רכבת חיילים.
ועדת העזרה בבוקארשט מנתה במארס 1943 בכפר 285 יהודים.
לפני פרוץ מלחמת גרמניה-ברה"מ ישבו בדרבצ'ין 100-80 משפחות יהודיות.עם התקרבות הצבא הגרמני, ביולי 1941, הסתתרו יהודי הכפר אצל אוקראינים, וכך נשארו רובם בחיים, משהתקדם חיל הפולשים מזרחה. ביוני 1942 הגיעו לדרבצ'ין כמה מאות מגורשים יהודיים, רובם מצ'רנאוץ', מראדאוץ מואטרה-דורניי ,(Vatra-Dornei) ממקומות אחרים בבוקובינה, וכן מתי מספר מבאסאראביה. מגורשים אלה נשלחו לפי פקודת השלטונות המקומיים מגיטו שארגורוד (ע"ע), שהצפיפות בו הלכה וגברה.
באי הכפר שוכנו בבתיהם של היהודים המקומיים שנפגעו קשות בעת הפצצות הגרמניות. בדרבצ'ין לא היתה קיימת כל שמירה מיוחדת על היהודים שהיו מעורים
באוכלוסייה המקומית.
בכפר שכנה תחנת ז'אנדארמים שפיקחה על הסדר במקום.
כל היהודים-גברים ונשים, בני 14 עד 60-הועסקו בעבודת כפייה. היה עליהם לעבוד בתחנת הז'אנדארמים, שבה ניקו את החדרים ואת החצר, ניסרו עצים, כיבסו את כבסי הז'אנדארמים וכו' מהשכם בבוקר ועד שעה מאוחרת בערב. לא ניתן להם כל תשלום תמורת עבודתם. מי שנעדר מן העבודה – הוכה.
מקרב המגורשים בדרבצ'ין קם ועד מקומי שקיים קשרים ושיתף פעולה עם הוועד האזורי בגיטו שארגורוד. הוועד המקומי הרכיב משטרה יהודית וייסד צרכניה, שבה נמכרו הסחורות, שנשלחו מוועדת העזרה בבוקארשט. עזרה זו הגיעה לדרבצ'ין באמצעות הוועד היהודי משארגורוד שסיפק את צורכי היהודים המגורשים והמקומיים במידת יכולתו.
יהודי דרבצ'ין הורשו לעבוד גם למען פרנסתם. רוב המגורשים קיבלו עבודה בבית החרושת לסוכר, שנוהל בידי רומני, פוקרוני .(Pocorni) שהושיט את עזרתו ליהודי הסביבה. מיטיב זה דאג לקבלת תמורה לעובדי מפעלו, ונוסף על שכרם הוענקו להם אף מנות סוכר שמברון למען פרנס את בני משפחותיפם, שכן מחירו בשוק השחור היה גבוה מאוד. פוקורני ייסד גם בית תמחוי לעובדים, וכמו כן איפשר למוסדות היהודיים בשארגורוד – בית התמחוי או בית היתומים – לקנות כמויות גדולות של סוכר במחיר רשמי. פוקורני אף התערב לטובת היהודים אצל הז'אנדארמים, משהתכוננו לשלחם למהנות עבודה רחוקים בטריהאטי ובנסטרווארקה .(Nerstervarca) לשם כך ניצל אפילו את יחסיו האישיים עם אלכסיאנו מושל טראנסניסטריה, שהיה מקרובי משפחתו, והשיג בדרך זו צמצום מספרם של היהודים שנשלחו למקומות הללו.
האוכלוסייה הנוצרית התייחסה ליהודים בדרך כלל בהגינות. על אף העזרה, שהגיעה למקום, שרר עוני גדול בין היהודים בכפר. על פי רוב היו לבושים שקים, ורבים סבלו מרעב. עם זאת לא פגעה בהם המגפה, כי בשעת הגיעם לדרבצ'ין כבר עבר גל המחלה מעל האזור והלאה.
החרדים שבין היהודים התכנסו בשבתות ובחגים בכמה בתים פרטיים למניין וערכו בהם תפילות מסורתיות. כן היה קיים במקום בית עלמיז יהודי.
לעתים קרובות סרו פארטיזאנים מיערות שבסביבה אל הכפר וחיזקו את רוח היהודים ושאר האוכלוסייה במסרם מידע על התקדמות הצבא האדום. ביער הסמוך לכפר אף ביצעו הפארטיזאנים פעולת חבלה, בהתקיפם רכבת חיילים.
ועדת העזרה בבוקארשט מנתה במארס 1943 בכפר 285 יהודים.
לפי הסטאטיסטיקה של הז'אנדארמים מספטמבר 1943 נמצאו בדרבצ'ין 307 מגורשים, מהם 304 יוצאי בוקובינה ו3- מבאסאראביה.
ב20- בינואר 1944 עברו הגרמנים בדרבצ'ין בעת נסיגתם. יחד עם אוקראינים לאומניים, אנשי "היווי" בימי שהותם בכפר שדדו, עינו ורצחו יהודים. 9 מגורשים
ו2- מבבי המקום נורו בידיהם באותם הימים.
באמצע מארס 1944 חזרו וכבשו הכוחות הסובייטיים את האזור, והמגורשים החלו לצאת לעבר בתיהם.