בבואם של המגורשים מצאו ישוב יהודי שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה מנה כ-2000 נפשות שגרו ברובע נפרד ורובם עבדו בבית החרושת המקומי לסוכר. ברשותם היו בית-כנסת, בית מדרש ובית עלמין קטן. מנהיגם הרוחני היה הרב הרשל קראלניק. עם פרוץ המלחמה גויסו הגברים לצבא האדום, ובעיירה נותרו רק קשישים חולים, נשים וטף כ-1000 נפשות. בית החרושת לסוכר הופצץ ונהרס בחלקו וכך נותרו היהודים ללא אמצעי פרנסה. בסתיו 1941 כשהרומנים כבשו את השלטון חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב והגבילו את תנועתם ברחובות. היהודים המקומיים קיבלו את המגורשים בזרועות פתוחות. הצטופפו 8-10 נפשות בחדר אחד, וכך הצליחו לקלוט למעלה משני שליש, והיתר כ-1000 איש שוכנו ברפתות ובמחסנים.
תנאי החיים בגיטו
נאסרה עזיבת הגיטו וכל שעבר על האיסור הזה היה צפוי לגזר דין מוות. בתחילה היה הגיטו כפוף למפקדת הז'נדרמים ולראשות נפת שארגורוד , אולם, במאי 1942 הוקמה תחנת ז'נדרמים בפיקודו של הרב"ט פלוריאנו . כ-300 מגורשים מבין בעלי אמצעים רובם יוצאי סוצ'אבה הצליחו להשיג מן השלטונות הרומנים רשות לגור מחוץ לגיטו. הם שכרו חדרים אצל האוקראינים תמורת כסף או מלבושים. כל משפחה קיבלה חדר נפרד. הם היו חופשים בתנועותיהם ויכלו לסחור עם האוכלוסיה האוקראינית ולהרוויח את לחמם. יהודי הגיטו התקיימו בדוחק רב, אחדים הצליחו לקבל עבודה אצל האוקראינים מהעיר או אצל איכרי הסביבה. אחרים עבדו כבעלי מלאכה. הרב ברוך הגר מסירט הצליח בעזרת תרומות לארגן בית תמחוי שבו אכלו 300 נצרכים. הגיעו משלוחי כסף מטעם ועדת העזרה מבוקרשט, מן הועדים הבוקובינאי והבסראבי בבוקרשט, מן ההסתדרות הציונית ברומניה ומקרן שנאספה ע"י הרבנים הגר. כבלדרים שימשו קצינים רומנים שלקחו חלק מן הכסף שנשלח עמם.
עבודת כפייה
גברים ונשים בני 16 ומעלה הועסקו בעבודות כפייה שונות ובשכרם קיבלו רק מעט מזון. 100 איש נשלחו ליער צ'יובוטארקה. 70 עבדו בחפירות תעלה מן המחסנים של אודסה עד לשפת הים. כ-300 יהודים עבדו בווארוורובקה ובטריהטי. קבוצה של מגורשים עבדה בהקמת גשר מעל הבוג, והם היו תחת פיקוחם של הגרמנים. היו גם משפחות עם אמצעים שלא יצאו לעבודה תמורת שוחד והתפרנסו לרוב מהחלפת ביגוד ותכשיטים תמורת מזון.
השלטון והמשטר 
היהודים בדז'ורין היו נתונים לרדיפותיהם של הז'נדרמים ובעיקר של פלוריאנו שהוציא מדי יום גזירות חדשות כדי לסחוט כסף. בין היתר אסר על היהודים לצאת מבתיהם, והתיר רק לגברים לצאת מ-7 – 9 בבוקר כדי להצטייד במזון. היהודים שהעזו לצאת מן הגיטו על מנת לפגוש את קרוביהם נורו ע"י פלוריאנו בבית הקברות הפולני שבשארגורוד. בינואר 1942 פרצה מגפה של טיפוס הבהרות שהשתוללה במקום. בחודשים הראשונים היה אחוז התמותה גבוה אולם אחרי שהופעל בית החולים ירד מספר הנפגעים.
בצילום: מודעה בעיתון 'מעריב' 4 במאי 1967 (ב-5 במאי פרצה מלחמת ששת הימים)
ההתארגנות העצמית
באביב 1942 הוקם ועד יהודי בן 7 חברים ובראשם הרב ברוך הגר מסירט, הממונה על נפת שארגורוד , מינה ליו"ר את ד"ר מקס רוזנשטראוך מסוצ'בה. הוא היה אחראי למילוי ההוראות שנתקבלו מן השלטונות. ההנהגה המעשית של יהודי דז'ורין היתה בידי סגן יו"ר הועד – משה כ"ץ מראדאוץ. הועד הקים משטרה יהודית, בית-חולים, תמחוי, בית יתומים ובית דין יהודי. המשטרה היהודית, קבוצה של 20 איש עמדה לרשותו של הועד וסייעה בידו לשמור על הסדר בגיטו. כן נאלצו לעזור לז'נדרמים בבואם לקחת אנשים למחנות עבודה.
בית החולים
בית החולים – הופעל בחורף 1942/43. היו בו 56 מיטות, שני רופאים ושלוש אחיות. היה מחסור חמור במכשירים ובתרופות. במשך כל זמן הגירוש (1944-1941) נספו במגפות כ- 400 איש. החל בשנת 1943 פעל במקום גם בית-מרקחת שבו חולקו תרופות שנשלחו מועדת העזרה בבוקרשט. בית התמחוי – שיסד הרב הגר עבר בדצמבר 1942 להנהלתו של הועד. מספר הנצרכים הגיע ל- 800 – 1000 נפשות. הם קיבלו כל יום מרק תפוחי אדמה או שעועית ופרוסת לחם.
בית היתומים
בית היתומים נוסד בסתיו 1943, ובו שוכנו 51 יתומים משני הוריהם. מלבדם נמצאו במרס 1943, 194 יתומים מאחד ההורים. המוסד פעל עד לאביב 1944 כשהוחזרו כל היתומים מטראנסניסטריה לרומניה. מייסדו ומנהלו המוכשר היה ד"ר ביגו הרט ז"ל עו"ד מרדאוץ, שניהל אותו במסירות רבה. בפתח המוסד היה שלט ועליו כתוב "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהלים).
בית דין יהודי
בית דין יהודי דן בסכסוכים שבין יהודים לבין עצמם. ההליכים היו דומים לאלה של בתי משפט רגילים. השלטונות הרומנים לא התערבו בפעולות של מוסד זה. הועד הטיל מסים על השירותים הדתיים: שחיטה, כשרות וקבורה. על כל הסוחרים ובעלי המלאכה היה לקבל רשיון מהועד תמורת תשלום אגרה. המגורשים שקיבלו עזרה כספית מקרוביהם שברומניה צריכים היו לותר על חלק מן הכסף לטובת הועד.
ב- 1943 הופצה שמועה שעומדים לגרש את כל היהודים המקומיים מנפת שארגורוד לאיזור הגרמני. כדי למנוע הגירוש דרש הממונה על הנפה דינדלגאן (Dindelegan) סכום של מליון מארקים מכל ישובי האיזור ואנשי דז'ורין בלבד היו צריכים לאסוף 100,000 מארקים. הם הצליחו לאסוף 60,000 מארקים שנמסרו בשארגורוד לממונה על הנפה וכך ניצלו מהגירוש. כמו כן בעזרת שוחד הצליחו לבטל את הגזירה על סגירת השוק השבועי והאיסור לצאת מן הבתים למעלה משעתיים ביום וכו'. מן הראוי לציין כי סגן יו"ר משה כ"ץ מראדאוץ שיתף עצמו בסבלה של האוכלוסיה היהודית ולקח חלק פעיל בפעולות הצלה בסכנו את חייו לשם כך. הוא השיג תעודות זהות עבור יהודים בורחים שהגיעו ממקומות שונים והודות לו גם פעל בית התמחוי. לציון מיוחד ראויה דמותו של מנהיג היהודים המקומיים, הרב הרשל קאראלניק. במצוותו נתקבלו המגורשים בבתי היהודים בביהכ"נ ובבתי המדרש. וכך בחורף הקשה ב- 1942/41 לא היה מקרה מוות אחד מקור. הוא ציווה להכין עצי הסקה מרהיטי ביהכ"נ לרבות ארון הקודש. האכיל מדי יום ביומו כ- 30 אביונים.
חיי הדת והתרבות
היהודים התפללו בביהכ"נ העתיק ששופץ קודם, לאחר שהסובייטים הפכוהו למחסן תבואה. מספר רב של מתפללים היה בביתו של הרב ברוך הגר. בראש השנה הראשון חויבו היהודים בגיטו לסיים את התפילה עד לשעה 9 בבוקר.
בחודשים שבין מאי לספטמבר 1943 הוצא לאור עיתון מחתרתי בשם “Curier” ("השליח") ביוזמתם של ארבעת הסטודנטים שעזרו לרופאים בבית-החולים למחלות מדבקות: דב כ"ץ, ברל רוזנבלאט, בורשי בראון וברטל הארט. עתון זה נכתב ברומנית ובגרמנית ועליו אפילו הועד היהודי לא ידע דבר בתחילה. הוא הופיע פעם בשבוע במהדורה בת 6 עמודים. העמודים הכתובים בכתב יד הכילו מאמרים, תיאורים ואירועים מחיי הגיטו, בדיחות וציורים. בין הכותבים היו פולדי אונגריש (לימים גדעון נאור, ז"ל) וכן י. קונשטאט שפירסם בארץ מאמר על תולדות העיתון. "המערכת" היתה מצויה בחדר התורנות שבבית החולים שלתוכו מעולם לא העזו הז'נדררמים להיכנס מפחד מחלה מדבקת. ההפצה נעשתה בלילה. משנודע לועד היהודי על קיומו של העתון, הוא התרה בעורכים וציווה להפסיק להוציאו. מקום מושבה של המערכת הועבר אז לעליית הגג של בית הרוס והעלון הוסיף להופיע. לאחר שאחד הגליונות נפל בידי הז'נדרמים נאלץ העתון להפסיק את הופעתו.
מנחם ברנשטיין מרדאוץ שהיה במחנה דז'ורין יודע לספר שהיה קיים קן של הנוער הציוני שפעל במחתרת. היו מתאספים בבית אחד החברים, שומעים הרצאות, שרים שירי ארץ-ישראל ומשתתפים גם בכתיבת העתון “Curier” . חוץ ממנו השתתפו קרל שנארך ז"ל, ריטה פופלניקר, פויו רינצלר, ברטל הרט ז"ל, בורשי שויירמן, אלזה שנרך ואליעזר ומשה הגר, בניו של הרב ברוך הגר. ב-22 במאי נערך בבית מספר 929 "מופע אמנותי גדול" שכלל פרקי קריאה ומערכונים בביצועו של השחקן נ. ברקוביץ מן ה"ווילנר טרופּה". לפי דו"חות של ועדת העזרה בבוקרשט נמצאו בדז'ורין בינואר-מרס 1943, 3500 יהודים, מהם 3053 מגורשים ו-447 מקומיים. ברשימות מפקדת הז'נדררמים מספטמבר של אותה שנה מופיעים 2871 מגורשים מהם 2440 בוקובינאים 381 יוצאי בסראביה וכמה עשרות ממחוז דורוהוי.
שלבי השחרור
בדצמבר 1943 הוחזרו מדז'ורין לרומניה אלה מיהודי דורוהוי שנותרו בחיים. ב- 19 במרס 1944, נמצאו בו כ- 2700 מגורשים. למחרת היום ניספו 32 יהודים בהפצצה גרמנית. הרוסים גייסו מיד את היהודים המקומיים שהיו כשרים לשרות צבאי ואת אלה מבין המגורשים שהתנדבו. האחרים כ- 2,500 החלו לעזוב את המקום. מיהודי העיירה – מקומייים ומגורשים – ניספו במהלך תקופת המלחמה כ-500 איש וזהו אחוז התמותה הנמוך ביותר בטרנסניסטריה.
מקור: ויקיפדיה
דז'ורין ברומנית: .Djurin עיירה במחוז מועלב , 45 ק"מ מצפון-מזרח לעיר-המחוז, ו25- ק"מ מ-שארגורוד.
ב1926- היו בדז'ורין 1,470 יהודים שהיוו 24.3% מכלל האוכלוסייה.
תאריך הכיבוש בידי הצבא הגרמני-רומני: 22 ביולי 1941.
המגורשים הראשונים הגיעו לדז'ורין בספטמבר 1941 מהוטין שבבאסאראביה. הם באו אליה לאחר נדודים ארוכים ממחנה למחנה, ערומים, יחפים וחולים, ושוכנו בביהכ"נ. רובם גוועו זמן קצר אחרי בואם.
מסוף אוקטובר של אותה שנה ועד לינואר 1942 זרמו לדז'ורין מאות מגורשים, ששהו קודם לכן במוגילב. רובם הובאו אליה מבוקובינה, ואחרים מצפון מולדובה ומבאסאראביה. מהם ניתן למנות: מראדאוץ 2,000 נפשות מויז'ניצה 400 מסוצ'יאיוה 300 מחוטין 200 . השאר באו מגורה הימורולוי Humorului קאמפולונג . ואטרה-דורני ,(Vatra-Dornei) סירט .(Siret) צ'רנאוץ , ודורוהוי .(Dorohoi) יחד הגיע מספר המגורשים בדז'ורין ל3,500- נפשות.
היהודים המקומיים, בבואם לדז'ורין מצאו בה המגורשים ישוב יהודי שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה מנה כ2,000 נפשות. היהודים התגוררו ברובע נפרד במעלה העיירה, ורובם עבדו בבית החרושת המקומי לסוכר. מצבם הכלכלי היה ירוד. ברשותם היה בית כנסת, בית מדרש ובית עלמין קטן. מנהיגם הרוחני היה ר' הרשל קאראלניק Karalnik ,Hersel שהיה מכובד על האוכלוסייה כולה.
עם פרוץ המלחמה גויסו כל הגברים היהודיים לצבא האדום. בעיירה נותרו רק קשישים, חולים, נשים וטף- כ1,000- נפשות. בית החרושת לסוכר, שהופצץ ונהרס בחלקו, שבת מפעולה, והיהודים נותרו ללא אמצעי פרנסה. משכוננו הרומנים את שלטונם במקום (סתיו 1941), חייבו אותם לענוד את הטלאי הצהוב והגבילו את תנועתם ברחובות. מדי יום ביומו נגזרו גזירות חדשות על היהודים, אולם לא אירעו פרעות. יהודי דז'ורין המשיכו להתגורר בשכונתם, שנהפכה לגיטו, במשך כל זמן המלחמה.
בהמרצתו ובהשראתו של ר' קאראלניק, קיבלו היהודים המקומיים את המגורשים בזרועות פתוחות. בהצטופפם 10-8 נפשות בהדר אחד הצליחו לקלוט בבתיהם למעלה משני שלישים מהם ואף העניקו להם שמיכות וכלי בית. כ-1,000 איש, שלא נותר להם מקום, שוכנו ברפתות ובמחסנים.
תנאי החיים בגיטו. הרובע היהודי לא הוקף אמנם בגדר תיל, אך עזיבתו נאסרה. משטרה יהודית הופקדה על המקום והז'אנדארמים ביצעו שם סריקות תכופות. כל העובר על האיסור היה צפוי למוות.
בתחילה היה הגיטו כפוף למיפקדת הז'אנדארמים ולראשות נפת שארגורוד. במקום לא נמצאו שלטונות צבאיים או אזרחיים. אולם במאי 1942 הוקמה גם כאן תחנת ז'אנדארמים, בפיקודו של הרב"ט פלוריאנו .(Floreanu)
כ300 מגורשים (120 משפחות בקירוב) מבין בעלי האמצעים, רובם יוצאי סוצ'יאווה וגורה-הומורולוי, הצליחו להשיג מן השלטונית הרומניים רשות להתגורר מחוץ לגיטו. הם שכרו חדרים בשכונה התחתית אצל האוקראינים תמורת כסף או מלבושים. תנאי חייהם של מגורשים אלה היו טובים בהרבה מאלה של תושבי הגיטו. כל משפחה קיבלה חדר נפרד, הם היו חפשיים בתנועותיהם ויכלו לסחור עם האוכלוסייה האוקראינית ולהרוויח את לחמם. גם כמה מן הגזירות, שנגזרו על יהודי הגטו, לא חלו עליהם.
יהודי הגיטו התקיימו בדוחק רב. אחדים מהם הצליחו לקבל עבודה אצל האוקראינים המקומיים או אצל איכרי הסביבה, שאליהם באו בסתר ותוך סכנת נפשות, אחרים עבדו כבעלי מלאכה או כרוכלים בגיטו ומחוצה לו. היו כאלה, שיצאו לעבודת כפייה במקום בעלי האמצעים, והתקיימו מן הכסף שקיבלו תמורת זאת. רבים מכרו את כל חפציהם תמורת מזון, וכשלא נותר להם דבר, עסקו בפשיטת יד. הרב ברוך האגר (Hager) מסירט שבבוקובינה הצליח בעזרת תרומות לארגן תמחוי, שבו אכלו 300 נצרכים.
אמצעי קיום חשוב היתה העזרה האישית והציבורית שהגיעה מרומניה. משלוחי כסף הגיעו מטעם ועדת העזרה מבוקארשט, מן הוועד הבוקובינאי בבוקארשט (בעיקר עבור המגורשים יוצאי ויז'ניצה); מן הוועד הבאסאראבאי בבוקארשט (עבור מגורשי באסאראביה), מן ההסתדרות הציונית ברומניה (עבור חבריה שבין המגורשים) ומקרן שנאספה ברגאט ע"י הרבנים האגר, אחיו של הרב ברוך האגר.
הקשר בין יהודי דז'ורין לבין אחיהם ברומניה קוים דרך מוגילב. כבלדרים שימשו תכופות קצינים רומניים בכירים, אשר הובילו עמם מכתבים וכסף. בשכרם נטלו חלק מן הכסף שנשלה עמם. גם קצין גרמני מן המטה הכללי שימש פעם בשליחות כזו.
עבודת כפייה. גברים ונשים, בני 16 ומעלה, הועסקו בעבודות כפייה שעות במקום מושבה של מיפקדת הז'אנדארמים או בסלילת כבישים במקום ובסביבתו (שארגורוד מוראפה ,(Murafa) ראחניה הם עבדו ללא מכסה קבועה, לפי ראות עיניהם של מנהלי העבודה הרומניים, ובשכרם לא קיבלו אלא מעט מזון. מזמן לזמן ערכו הז'אנדארמים מצוד על אנשים בגיטו, לקחו גברים ונשים, ולעתים אף ילדים, בני 16-15, על מנת לשלחם לעבודה במחנות מרוחקים, תכופות אף אל מעבר לנהר בוג. בדרך זו נשלחו 100 איש ליער ציובוטארקה ,Cioboiarca שבמחוז ז'וגאסטרו. יהודים נוספים עבדו בחפירת תעלה, מן המחסנים של אודסה ,Odessa עד לשפת הים. רבים מהם נשלחו למרבצי הכבול לנסטרווארקה שבמחוז טולצ'ין כ300- יהודים עבדו בוארווארובקה (Varvarovca) ובטריהאטי ,(Trihati) (ע"ע), מקומות שבהם הקים ארגך "טוט" הגרמני גשר מעל הבוג. קבוצה של מגורשים עבדה מעבר לנהר, בניקולאייב ,(Nicolaev) תחת פיקוחם של הגרמנים. בכל המחנות האלה היו תנאי החיים ומשטר העבודה קשים ביותר. 20 ממגורשי דז'ורין נספו במחנות אלו וגם מאלה שחזרה היו שגוועו עוד לפני תום המלחמה.
השלטון והמשטר. כל אותה עת היו יהודי דז'ורין נתונים לרדיפותיהם של הז'אנדארמים, ובעיקר של פלוריאנו, אשר הטיל את אימתו על האוכלוסייה היהודית במשך שנה תמימה. מדי פעם הוציא פקודות חדשות, כדי לסחוט את כספם האחרון של היהודים. הוא נהג להתפרץ לגיטו בלויית ז'אנדארמים, בעיקר בימי השוק, היכה את היהודים ואת האיכרים ורמס את סחורותיהם. משנשנו התנפלויות אלו, לא העזו עוד האיכרים להיכנס לגיטו והיהודים נותרו ללא מקורות אספקה. התמחוי סגר את דלתותיו והיה הכרח לשחד את המפקד, כדי שיתיר לאיכרים לחזור לגיטו. בפעם אחרת אסר על היהודים לצאת מבתיהם, והתיר רק לגברים לצאת מ9-7- בבוקר, כדי להצטייד במזון. בימים אלה הסתובבו הז'אנדארמים בגיטו והטילו את אימתם על היהודים. שישה יהודים, שהעזו לצאת מן הגיטו על מנת לפגוש את קרוביהם ממוגילב, נורו על ידי פלוריאנו בבית הקברות הפולני שבשארגורוד. אדם זה אחראי גם למותם של יהודים רבים שנשלחו על ידו אל מעבר לבוג לידי הגרמנים.
בינואר 1942 פרצה בדז'ורין מגפה של טיפוס הבהרות שהשתוללה במקום-בהפסקות קצרות-עד לסוף המלחמה. בחודשים הראשונים היה אחוז התמותה גבוה, אולם משנתארגנו החיים במקום, והופעל בית החולים, ירד מספר הנפגעים.
ההתארגנות העצמית. באביב 1942 הוקם במקום ועד יהודי בן 7 חברים, לשעבר ראשי קהילת ראדאוץ' ובראשם הרב ברוך האגר מסירט. מחמת הקשייים המרובים התפטר הרב מתפקידו כעבור זמן קצר, אולם הוסיף לפעול למתן עזרה למגורשים.
הממונה על נפת שארגורוד מינה ליושב ראש הגיטו את ד"ר מאקס רוזנראוך מסוצ'יאווה. הוא היה אחראי למילוי ההוראות שנתקבלו מן השלטונות. שבעה חברים נוספים מינתה ועדת התיאום שבמוגילב על מנת שיפעלו בענייני סעד. אולם ההנהגה המעשית של יהודי דז'ורין היתה בידי סגן יו"ר הוועד, משה כ"ץ מראדאוץ. הוועד הקים את המוסדות הבאים : משטרה יהודית, בית חולים, תמחוי, בית יתומים ו-בית דין יהודי.
(1) משטרה יהודית. קבוצה בת 20 איש, עמדה לרשותו של הוועד היהודי וסייעה בידו לשמור על הסדר בגיטו ולבצע את פקודות השלטונות. כן נאלצו לעזור לז'אנדארמים הרומניים בבואם לקחת אנשים למחנות העבודה המרוחקים.
(2) בית החולים של העיירה הופעל מחדש על ידי הוועד בחורף 1942/43. היו בו 56 מיטות, והצוות כלל שני רופאים ושלוש אחיות. ארבעה רופאים ניהלו אותו בזה אחר זה. רוב המקרים, שהובאו לטיפולם, היו חולי טיפוס הבהרות. רופאים אלו עשו מאמצים מרובים למנוע את התפשטות המחלה, אולם בשל תנאי המגורים בגיטו לא נחלו הצלחה מלאה. השניים הראשונים, ד"ר גרייף (Greief) מואטרה- דורני וד"ר גוטפריד שבת Gottfried מסירט נספו במגפה ; השלישי, ד"ר יוליוס פרנקל מצ'רנאוץ חלה קשות, ורק הרביעי, ד"ר רוזנראוך מסירט לא נפגע במחלה. ארבעתם עבדו במסירות, נעזרים בידי קבוצת סטודנטים לרפואה, ותוך מחסור חמור במכשירים ובתרופות. הודות להם ירדה התמותה בגיטו. החל בשנה השנייה להימצאם במקום ובמשך כל זמן הגירוש (1941-1944), נספו במגפות בדז'ורין כ400- איש ; מספר קטן יחסית לעומת אלפי הקרבנות בגיטאות האחרים שבטראנסניסטריה.
מאוחר יותר הוקמה מרפאה שבה שימש רופא אחד. החל בשנת 1943 פעל במקום גם בית מרקחת, שבו חולקו תרופות, שנשלחו מוועדת העזרה בבוקארשט.
(3) התמחוי, שיסד הרב האגר, עבר בדצמבר 1942 להנהלתו של הוועד היהודי – מספר הנצרכים גדל במהרה ל800-1,000 נפשות. הם קיבלו מרק תפוחי אדמה או שעועית ופרוסת לחם אחת ליום. הוועד עשה מאמצים רבים לאסוף את סכומי הכסף הגדולים, שנדרשו לקיום התמחוי, אשר הציל מאות אנשים ממוות ברעב. במשך שלוש שנות קיומו ננעלו שערי התמחוי כמה וכמה פעמים, משאסר מפקד תחנת הז'אנדארמים על האיכרים לספק מזונות. רצונו הטוב נקנה מחדש בסכומי כסף גדולים. מאוחר יותר ארגן הרב האגר תמחוי מיוחד עבור יוצאי סירט, וכך הקל במעט את המעמסה מעל התמחוי של הוועד.
(4) בית היתומים נוסד בסתיו 1943, ובו שוכנו 51 יתומים משני הוריהם. מלבדם נמצאו ב-ד' במארס 1943 194 יתומים מאחד ההורים. המוסד פעל עד לאביב 1944, כשהוחזרו כל היתומים מטראנסניסטריה לרומניה.
(5) בית הדין היהודי דן בסכסוכים שבין יהודים לבין עצמם, ורוב המשפטים נסבו על ענייני ממון. ההליכים היו דומים לאלה של בתי משפט רגילים, ופסקי הדין הוצאו לפועל בעזרת המשטרה היהודית. השלטונות הרומניים לא התערבו בפעולתו של מוסד זה, וכנראה אף לא ידעו על קיומו.
חיכוכים שונים פרצו גם בין המגורשים ובין היהודים המקומיים. בתחילה שררו ביניהם יחסים טובים ביותר. המגורשים בעלי האמצעים, בעיקר חסידיו של הרב האגר, בגלימות המשי ובכובעי הפרווה שלהם, השאירו רושם רב על המקומיים העניים' הם קיוו, כי באמצעותם של הבאים מרומניה ישתפרו יחסיהם עם השלטונות הרומניים. אולם משנתבדתה תקוותם, ונתגלה פער עמוק במצבם התרבותי והחברתי, נוצרו עד מהרה יחסים מתוחים ביניהם. אולם היו גם מקרי ידידות ונישואים בין היהודים האוקראיניים ובין הבוקובינאיים.
מתח נוסף נגרם ביחסים שבין יהודי הגיטו לבין 300 המגורשים ששכרו חדרים אצל האוקראינים. הללו התבדלו מן היהודים שוכני הגבעה וניתקו כל קשר עמם. תנאי חייהם היו טובים יותר, והם נהנו מחסותם של המפקדים הרומניים ומזו של ראש הגיטו היהודי. המסים הכבדים, שהוטלו על יהודי הגיטו, לא חלו עליהם, והדבר עורר התמרמרות בקרב מחוסרי האמצעים שכרעו תחת העול.
הוועד הטיל מסים על השירותים הדתיים : שחיטה, כשרות, קבורה (בקברים נפרדים בבית העלמין או בקברות אחים) וכו'. על כל הסוהרים ובעלי המלאכה היה לקבל רשיון מהוועד תמורת תשלום אגרה. אותם המגורשים, שקיבלו עזרה כספית מקרוביהם שברומניה, צריכים היו לוותר על חלק ען הכסף לטובת הוועד. על כל האוכלוסייה היהודית – המקומיים והמגורשים – הוטלו מסים וארנונות שהיו לעתים למעלה מיכולתם. לפעמים נאלצו למכור את חפציהם על מנת לשלמם. הם עשו זאת מפחד האמצעים שיכול היה הוועד לנקוט נגד אלה שסירבו למלא אחר החלטותיו. האימה הגדולה ביותר היתה מפני השליחה למחנות עבודות כפייה, שנעשתה לפי הוראותיו, פעמים אף מעבר לבוג, לאזור הגרמני. בעזרת כספים אלה נמנעו אסונות גדולים שאיימו על הקהילה היהודית. ב1943- הופצה שמועה שעומדים לגרש את כל היהודים המקומיים מנפת שארגורוד לאזור הגרמני. כדי למנוע גירוש זה – שפירושו היה מוות -דרש הממונה על הנפה דינדלגאן (Dindelegan) סכום של מיליון מארקים מכל יישובי האזור : אנשי דז'ורין בלבד צריכים היו לאסוף 100,000 מארקים, במאמצים רבים, לאחר שהיהודים המקומיים מכרו אף את לוחות הפח, שכיסו את גגותיהם, הצליחו לאסוף 60,000 מארקים, אותם שילמו לוועד, וזה מסר אותם בשארגורוד כממונה על הנפה. כן הצליחו בעזרת שוחד להפר את הגזירה לספק נשים יהודיות לצורכי הז'אנדארמים, למנוע את סגירת השוק השבועי, לבטל את האיסור לצאת מן הבתים למעלה משעתיים ביום וכו'.
עדים מספרים גם על פגמים בעבודת הוועד, ובעיקר בפעוליתיו של ראש הגיטו, ד"ר מאקס רוזנראוך מסוצ'יאווה, אשר נהג להפלות לטובה את העשירים ולא הבין לרוחם של האומללים. הוא נשאר בזיכרונם של המגורשים כאדם רע לב ויהיר המתרפס לפני השלטונות ומוכן להקריב את חבריו לטובתו הוא.
משהיתה פעם הזדמנות להחליף בגוויות כמה מן המגורשים שעמדו להישלח למחנה ההשמדה פצ'יורה ,(Peciora) התנגד לכך ראש הגיטו, אף כי כך יכלו להינצל חייהם של מספר יהודים, אולם הפעולה בוצעה לבסוף ללא הסכמתו.
סגן יו"ר הוועד, משה כ"ץ מראדאוץ, שיתף עצמו בסבלה של האוכלוסייה היהודית ולקח חלק פעיל בפעולות הצלה בסכנו את חייו לשם כך. כך, למשל, השיג תעודות זהות עבור יהודים בורחים, שהגיעו ממקומות שונים, ומילאו לילה אחד את ביהכ"נ של דז'ורין, כשסכנת מוות מרחפת עליהם. הודות לו פעל התמחוי, והוקמו יתר מוסדות הסעד.
לציון מיוחד ראויה דמותו של מנהיג היהודים המקומיים, ר' הרשל קאראלניק. היה זה מנהיג בעל שיעור קומה, שאף הסובייטים כיבדוהו. יהודים ואוקראינים כאחד נהגו לבוא אליו למשפט, ותמיד קיבלו את פסק דינו. פעמים רבות הצליח בכוח אישיותו למנוע אסונות בקרב יהודי דז'ורין.
במצוותו נתקבלו המגורשים בבתי היהודים, בבהכ"נ ובבתי המדרש. בחורף הקשה, ששרר ב1941/42-, כאשר אלפי יהודים קפאו למוות בכל רחבי טראנסניסטריה, לא היה אף מקרה מוות מקור בדז'ורין ; ר' קאראלניק ציווה לעשות עצי הסקה מרהיטי בהכ"נ, לרבות ארון הקודש. בתרומות, שהצליח לאסוף, האכיל מדי יום ביומו כ30- אביונים, ואף חילק ביניהם את בגדיו אשר לעורו, בעוד הוא ואשתו מסתפקים במועט שבמועט.
חיי הדת והתרבות. היהודים התפללו בבהכ"נ העתיק, ששופץ בידם, לאחר שהסובייטים הפכוהו למחסן תבואה. מלבד זאת התקיימו במקום מנינים פרטיים של הרבנים השונים שגורשו יחד עם קהילותיהם. בין אלה משך את המספר הרב ביותר של מתפללים המניין שבבית הרב ברוך האגר. במשך תקופה מסתמת היה הכרח לקצר בתפילה. בראש השנה הראשון בגיטו, למשל, חויבו היהודים לסיים את התפילה עד לשעה 9 בבוקר.
בחודשים שבין מאי לספטמבר 1943 הוצא לאור עיתון מחתרתי בשם "Curier" (השליח) ביזמתם של ארבעת הסטודנטים שעזרו לרופאים בבית החולים למחלות מדבקות ושמותיהם דוב כ"ץ, בארל רוזנבלאט ,(Rossnblatt) בירשי בראון Braun Burschi ו-ברטן הארס Harthj .Bertl
עיתון זה, שנכתב ברומנית ובגרמנית (שפה שהיתה מקובלת בקרב יהודי בוקובינה), ושעליו אפילו הוועד היהודי לא ידע דבר בתחילה, חיזק את רוחם של המגורשים. הוא הופיע פעם בשבוע, בשבת, ב"מהדורה" בת שישה גיליונות. ארבעת העמודים הכתובים בכתב יד הכילו מאמרים, מסות, תיאורים ואירועים מחיי הגיטו, בדיחות, חידות וציורים.
כותבי המאמרים נזהרו מכל מתיחת ביקורת על חשבון המשטר או ההנהגה המקומית, דבר שהיה עלול להמיט אסון, להוציא מספר קאריקטורות שהכילו רמז או עקיצה מוסווית המכוונת כלפי הוועד או אחד מחבריו. "המערכת" היתה מצויה בחדר התורנות שבבית החולים, שלתוכו מעולם לא העזו הז'אנדארמים להיכנס מפחד מחלה מדבקת. ההפצה נעשתה בלילה. ארבעת הצעירים התגנבו לגיטו וחילקו את ששת הגיליונות שזה עתה נכתבו בכתב יד יפה. אלה עברו אחר כך מיד ליד בזהירות רבה וחזרו אל המערכת. הם הגיעו לחוג של 2,000 קוראים שציפו בחוסר סבלנות ל"הופעת" העיתון. מספר המשתתפים גדל ביניהם פולדי אונגאריש כיום העיתונאי גדעון נאור וכן י. קונשטאט שפרסם בארץ מאמר על תולדות עיתון.
משנודע לוועד היהודי על קיומו של העיתון, התרה בעורכים וציוום להפסיק להוציאו, כדי שלא "להפר את שלום הגיטו". מקום מושבה של המערכת הועבר אז לעליית הגג של בית הרוס, והעלון הוסיף להופיע. ואולם, כאשר נפל אחד הגיליונות לידיו של ז'אנדארם, עלול היה הדבר להביא לתוצאות חמורות. הוועד לא מסר את שמות העורכים וקנה מיד את שתיקתו של מפקד הז'אנדארמים במתנה יקרה.
העיתון נאלץ להפסיק את הופעתו. הגיליונות הקיימים נשרפו בידי העורכים עצמם. רק במקרה ניצלו שבעה גיליונות והם מצויים עכשיו ברשות "ארכיון העבודה" בתל-אביב.
מ"מודעה" שנתפרסמה בגיליון מס' 5 של העיתון, נודע לנו שב22- במאי 1943, נערך בדז'ורין בבית מס' 929 "מופע אמנותי גדול", שכלל פרקי קריאה ומערכונים בביצועו של השחקן נ. ברקוביץ מן ה"וילנר-טרופע" הנודע. מן הביקורת התיאטרונית שהופיעה בעיתון אנו למדים על קיומם של מופעים אמנותיים נוספים מסוג זה.
לפי דו"חות של ועדת העזרה בבוקארשט נמצאו בדז'ורין בינואר-מארס 1943 4,050 יהודים, מהם 3,053 מגורשים ו997- מקומיים. ברשימות מיפקדת הז'אנדארמים מספטמבר של אותה שנה מופיעים 2,871 מגורשים, מהם 2,490 בוקובינאים, 381 יוצאי באסאראביה וכמה עשרות ממחוז דורוהוי. שלבי השחרור. בדצמבר 1943, הוחזרו מדז'ורין לרומניה אלה מיהודי דורוהוי שנותרו בחיים. בעת כיבושו של המקום בידי הרוסים, ב19- במארס 1944,נמצאו בו כ2,700- מגורשים. למחרת היום נספו 32 יהודים בהפצצה גרמנית שנערכה על העיירה. הרוסים גייסו מיד את היהודים המקומיים שהיו כשרים לשירות צבאי ואת אלה מבין המגורשים שהתנדבו. האחרים, כ2,500- במספרם, החלו לעזוב את המקום ללא כל ארגון, כל אחד ביזמתו שלו. מיהודי דז'ורין מקומיים ומגורשים, נספו במשך תקופת המלחמה כ500- איש. זהו אחוז התמותה הנמוך ביותר בטראנסניסטריה.