ווֹרוֹשֵילוֹבקָה

וורושילובקה ברומנית : Vorosilovca עיירה במחוז מוגילב: ,(Moghilev) נפת קראסנויה ,(Crasnoie) על הגדה המערבית של נהר בוג, כ25- ק"מ מדרום-מערב ל-ויניצה בגבול בין האזור הגרמני לבין האזור הרומני.

בשנת 1926 ישבו בוורושילובקה 1,097 יהודים.
העיירה נכבשה בידי הצבא הגרמני-רומני במחצית חודש יולי 1941.

הבאת המגורשים . בשנת 1941/42 הובאו לוורושילובקה למעלה מ1,000- מגורשים יהודיים. השיירה הראשונה, בת כמה מאות יהודים, יוצאי מחוז דורוהוי ,(Dorohoi) נשלחה ממוגילב, והגיעה לוורושילובקה בחורף 1941 לאחר שנדדו בדרכים במשך חודשיים. בסתיו 1942, עם חיסול מחנה סקאזינץ הובאו
לוורושילובקה עוד כמה מאות יהודים. רובם היו אף הם מיוצאי מחוז דורוהוי, ויתרם גורשו קודם ככן מבאסאראביה ומבוקובינה.
היהודים המקומיים. בעיירה היה רחוב ראשי אחד, בצורת פרסה, על יד כיכר גדולה, שממנה הסתעפו מספר רחובות צדדיים. ברחוב הראשי גרו – גם לפני המלחמה – יהודים בלבד. מקצת יהודים התגוררו אף ברחובות הצדדיים, בקרב האוכלוסייה הנוצרית.
בהגיע המגורשים הראשונים למקום, מצאו בו כמה עשרות משפחות יהודיות מקומיות. ברובם היו אלה בעלי מלאכה ובני משפחתם שלא נרצחו, כיוון שהגרמנים נזקקו לשירותיהם. בין היהודים הללו נמצאו גם יהודים אוקראיניים, שנמלטו לוורושילובקה מן הגדה המזרחית של נהר בוג, לאחר שהגרמנים החלו להשמיד את האוכלוסייה היהודית המקומית. מפי שרידים אלה נודע למגורשים על גורל שאר היהודים המקומיים : בחלקם יצאו את העיירה יחד עם הצבא האדום. מן הנותרים הוציאו הגרמנים, לאחר שכבשו את העיירה, כ300- משפחות יהודיות והביאין ליער קאזאצ'יובקה (Cazaciovca) במרחק של 10-8 ק"מ. שם אילצום לחפור בור גדול ולהיכנס לתוכו. הגרמנים קברו אותם בעודם חיים וכיסום באדמה שהוצאה מן הבור, ולאחר מכן עברו בטראקטורים על פני קבר האחים.

היהודים המקומיים, שנותרו בחיים, הראו למגורשים את המקום שהיה דמוי תל.

השלטונות והמשטר. בוורושילובקה שכנו תחנת הז'אנדארמריה הרומנית, תחנת שומרי הגבול הרומניים ויחידה של מיליציה אוקראינית. יחס הז'אנדארמים אל היהודים היה חמור. תכופות הולקו היהודים באורח שרירותי ואכזרי. כך, למשל, הוכה אחד היהודים בידי הז'אנדארמים, משעמד להרים חבילת תבן שנפלה מתוך עגלת הז'אנדארמים; כעבור יומיים מת מפצעיו. שני יהודים אחרים, שנתפסו בדרך, משיצאו לחפש מזון הואשמו בריגול, הובאו לחורשה הסמוכה ונורו בידי רב סמל קדם .(Adam)
הקמת הגיטו. המגורשים שוכנו בבתי היהודים המקומיים. אולם המקום בהם היה צר מכדי להכיל את כולם, ובחלקם שוכנו אף באסמי תבואה גדולים ריקים במרכז  העיירה.
עד ליוני 1942 ניתן ליהודים חופש תנועה בתחום העיירה, אולם נאסר עליהם לצאתה. אך באותו חודש ציוו השלטונות המקומיים, בהתאם לפקודה, שנתקבלה מן הממונה על מחוז מוגילב, להקים גיטו ליהודים בוורושילובקה. כל היהודים רוכזו ברחוב הראשי ובאחד הרחובות הצדדיים. שני הרחובות הוקפו גדר תיל. היהודים אולצו לשאת את הטלאי הצהוב, ונאסר עליהם – תוך איום בעונש מוות – לעזוב את הגיטו ללא רשות מיוחדת.
על סבלם וסיכונם של היהודים הוסיפו גרמנים מויניצו; שפקדו מפעם בפעם את העיירה, כדי למכור בה חפצים ששדדו מיהודים. בדרכם נתקלו ביהודים, שכבסו את בגדיהם בנהר ברשות הז'אנדארמים, ורצחו אחדים מהם ביריות.

עבודת כפייה . בגיטו מינו הז'אנדארמים ועד יהודי, שהיה מורכב ממגורשים ומיהודים מקומיים, והקימו גם משטרה יהודית. תפקידם של הוועד ושל המשטרה היה לספק כוח אדם לעבודות שיזמו הז'אנדארמים. אנשי המשטרה היהודיים מילאו את תפקידם לגבי אחיהם באכזריות יתרה.
בתוך העיירה הועסקו המגורשים בעבודות כפייה כגון : ניקיון רחובות, הרחקת שלג, וכן עבודות שונות בתחנותיהם של הז'אנדארמים ושל שומרי הגבול. עבדו הן הגברים והן הנשים הצעירות. תמורת עבודתם לא קיבלו לא שכר ולא אוכל.
תנאי החיים. יום יום בין 9 ל 10  בבוקר הורשו האוקראינים להתקרב לגדר הגיטה כדי למכור את סחורותיהם ליהודים תמורת חפציהם או בגדיהם. בשעה עשר שוב הרחיקו אנשי המיליציה האוקראינית את המוכרים והקונים משני צדי הגדר. כעבור מספר חודשים הוגדל מספר השעות האלה והאוקראינים הורשו להיכנס לגיטו. אותה עת לא נשארו עוד בידי היהודים חפצים למכירה, אולם בשעת יציאתם של האוקראינים זומנה להם אפשרות לצאת אף הם מן הגיטו, מאחר שהשמירה עליו היתה רופפת. דבר זה נעשה בחשאי, והיהודים נזהרו מפני אנשי המיליציה האוקראינית המזוינים והז'אנדארמים שסיירו ברחובות העיירה.
בעלי המלאכה מבין המגורשים קיבלו פה ושם עבודה אצל האיכרים שבסביבה. האחרים מצאו לעתים בעונת הקיץ עבודה בממקי האיכרים תמורת מצרכי מזון. אולם בחורף היו ביניהם שההלו מהזרים על הפתחים בכפרי הסביבה. בדרכים אליהם היו  צפויים להיתקלויות עם הז'אנדארמים שנסתיימו לעתים במותו של  הנתפס. הילדים הצליחו ביתר קלות להסתנן דרך גדר התיל באין רואים  בעלות השחר, ולחזור  לאחר בוא השמש כמשפחותיהם, ובידיהם הנדבות שקיבצו במשך היום. יום-יום שוטטו הילדים עשרות קילומטרים והשתרכו בגשם, בסופות שלג, בדרכים מכוסות רפש או שלגים, דרך יערות ושדות, – כדי להגיע לכפרים. מהם שנספו בדרך, קפואים  מקור או משוסעים בשיני כלבים.
מן הראוי לציין, כי יחסם ההוגן וטוב לבם של רבים מאיכרי הסביבה איפשרו למספר מגורשים להחזיק מעמד.
הוועד היהודי המקומי קיבל סיוע שנשלח לו מוועדת העזרה בבוקארשט, אך לא היו בו נציגים מתאימים שיעשו בו שימוש לטובת המגורשים. הוועד בוורושילובקה לא הקים מוסד סעד  כלשהו.  אמנם בסוף  תקופת  הגירוש ניסה  לכונן בית יתומים למען היתומים הרבים, ששוטטו בגיטו, אולם כעבור זמן קצר נסגר המוסד, והילדים שוב הופקרו לחוצות העיירה ונותרו ללא השגחה.
עקב התנאים הבלתי-היגייניים ששררו בגיטו התפשטה בו מגפת טיפוס הבהרות שפרצה בחורף הראשון. כמעט בכל משפחה היו נפגעים. עזרה רפואית לא היתה בנמצא ולא אורגנה. בטיפול בחולים לא עסקו אלא השוחט המקומי ואח אוקראיני -האחרון תמורת תשלום. גם אלה שהחלימו מן המחלה, נספו לאחר מכן, כי לא יכלו להתאושש בלא מזון. המצב הלך והחמיר בחורף 1942/43, מאחר שלא היה עוד בידי היהודים להציע חפץ כלשהו תמורת אוכל ורבים גוועו ברעב.
הסטאטיסטיקה של וועדת העזרה בבוקארשט מנתה במארס 1943 639 יהודים בוורושילובקה ב1- בספטמבר  אותה שנה, קובעת רשימת הז'אנדארמריה, כי בוורושילובקה נמצאים 170 יהודים מבוקובינה ו108- מבאסאראביה. רשימה זו אינה כוללת כמה מאות יהודי מחוז דורוהוי שהוחזרו לרומניה בדצמבר 1943.
עליהם נוספו גם מגורשים ממקומות אחרים ברומניה, שבאו במקומם של מספר יוצאי דורוהוי שנספו בינתיים. ואילו בוורושילובקה נשארו בחורים מספר מיוצאי דורוהוי שנשאו צעירות יהודיות ממשפחות המקום.
בוורושילובקה נספו יותר ממחצית היהודים שהובאו אליה.
ב19-18- במארס 1944 כבשו הכוחות הסובייטיים את העיירה מחדש. כעבור זמן מה יצאו המגורשים לדרכם חזרה למקומות מוצאם.