במאי 1919, במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918), נרצחו בפוגרום כארבעים מתושביה היהודים של ורחובקה ועוד עשרות נפצעו. בעקבות המלחמה והפוגרום עזבו יהודים רבים את העיירה, ובאמצע שנות העשרים נותרו בה רק כ-400 יהודים. בוורחובקה פעל בית ספר ביידיש.
הגרמנים כבשו את ורחובקה בסוף יולי 1941.
ב-1 בספטמבר 1941 סופחה העיירה לטרנסניסטריה שבשליטת רומניה והוקם בה גטו. בסתיו 1941 גורשו לוורחובקה כ-1,200 יהודים מבוקובינה (Bucovina) ומבסרביה (Bessarabia). כולם שוכנו בצפיפות גדולה בבתי היהודים המקומיים ובבניין ציבורי יהודי בעיירה. היציאה מהגטו נאסרה, ותושבי הגטו נצטוו לשאת טלאי צהוב. קצתם שולחו לעבודת כפייה במחנות מרוחקים. בחורף 1941/42 מתו כמחצית מתושבי הגטו ממגפת טיפוס הבטן, מקור ומרעב. שני רופאים שעבדו בגטו עשו כמיטב יכולתם לצמצם את התפשטות המגפה. ועד שהוקם בגטו הפעיל בית תמחוי למען החולים והיתומים. ברשימת מקבלי הסיוע בדצמבר 1942 נמנו כ-800 בני אדם. היהודים בגטו ורחובקה חגגו את החגים היהודיים ואף ערכו תפילות בציבור – ברפת.
בשנת 1943 התירו השלטונות הרומניים לנשים תושבות הגטו לעבוד בכפרים הסמוכים תמורת מזון. בקיץ 1943 הועברו לגטו כספי סיוע שאספו יהודי רומניה, ובעזרתם נפתח בו בית חולים קטן.
ורחובקה שוחררה ב-15 במארס 1944.
כמו כן נמצא שם בוורחיבקה אגם גדול, ועל ידו ארמון יפה שקוראים לו "טכניקום" כפי מה ששמעתי גר שם פעם נסיך שהוא היה מושל המקום ,כמנהג הפריצים של פעם] והיה לו תצר גדולה ובמרכזו ארמון וכמה מבנים קטנים מסביבו וגם משק גדול, בזמן המהפכה הבולשביסטית הנסיך ברח, והסובייטים הפכו את המקום לבית ספר ל"אגרונומיה" ועוד, ולכן קראו לו "טכניקום".
כשאנחנו באנו לשם כבר קדמו לנו יהודי "באסארביה" שגורשו לכאן, והיהודים המקומיים חלקו להם חדרים מדירותיהם.
באותה שבת שבאנו, קרה דבר איום, בדיוק באותה שבת קדש פרשת "וירא" הגיעה פקודה לפרק את בית הכנסת. בקושי הספקנו להתפלל בבוקר, ובשעת הצהרים כבר מצאנו את עצמנו עומדים על יד בית הכנסת המפורק, והתמונה הזאת התמזגה עם מצבנו בצורה מושלמת, כלומר גם כביכול אתנו בגלות, כמו שנאמר (תהלים צ"א) "עמו אנכי בצרה". עוד לפני הפירוק הספקתי לראות בארון ספרים ש"ס דפוס "ז'יטאמיר". את ספרי התורה שהיו בו לקח הרשל שוחט אליו הביתה ובדרך אגב, מי שנתן את פקודת הפירוק, לא הוציא את שנתו.
ובכן שבת אחרי הצהרים, השמש זורחת והכפור מתחיל כבר להכנס לעצמות, וכל השיירא כבר הסתדרו איך שהוא אצל המקומיים, ורק אנחנו קבוצת "רבנים" נשארנו עומדים בחוץ, ואז נגש אלינו יהודי זקן ומוטל בודנר [עושה חביות] שמו, ומוסר לנו את הבית שלו, והוא ואשתו אסתר עוברים לגור אצל ידידם ר' שמחה לדרמן. הבית שלו היה מורכב משני חדרים ומטבח קטן, את החדר החיצוני הוא כבר מסר מזמן למשפחה באסאראבית, ועכשיו הוא מסר לנו את החדר הפנימי שהיו בו אפילו חלונות כפולים. ומחובתינו להזכיר אותו ואת אשתו לטובה, שיזכו לעולם הבא, ותנוח נשמתם בגן עדן, ויזכו לקץ הימין שיהי' בב"א, כי לולא הם לא היינו מסוגלים לעבור את החורף הזה שהיה בו קור מקפיא יוצא מן הכלל, ועם כל הצרות האיומות שעברו עלינו בחורף הראשוןי בכל זאת לא סבלנו מקור היותינו שכובים מתחת לשמיכות, לעומת זה שבאותו זמן שכבו רבבות יהודים באורוות חשופים לקור שהגיע ליותר משלושים מינוס. "ההסתר והגילוי".
ובכן נכנסנו לחדר הזה והתמקמנו בו, אבי ג'ל ואני ושני אחי שכבנו בתוך מיטת עץ גדולה על יד הקיר הדרומי, על ידינו עשינו איזה שהוא מצע על הריצפה, ושם שכבו אמא ע"ה ולהבדיל בין חיים לחיים אחותי שתחי', ובקיר המערבי היה שם הרבי מהורודנקה [אחיו של ה"אהבת ישראל"] והרבנית זצ"ל, וממולנו בקיר הצפוני היו בנו של הרבי מהורודנקה הרב ברוך הגר מצ'רנוביץ ורעיתו מרים ז"ל, ובנו "משה" [ולאח"כ האדמו"ר מ"אנטוניא" ז"ל] ובתו "מירה" [בהיום בניו יורק] ובחדר החיצוני גרה משפחת "קרמרמן" מ"סעקורען" שבבאסארביא, בעל ואשתו ושלושה בנים ושתי בנות.
בסך הכל היינו אז בוורחיבקה המקומיים והבאסאדבים והבוקובינאים כולנו ביחד כאלף ומאתים איש. הגיטו היה מוקף בז'נדרמים רומנים, ואסור היה לעזוב את הגיטו רק ברשיון, ומי שיצא את הגיטו בלי רשיון, אחת דתו להמית, ויש לפעמים שהיו מסתפקים במלקות עשרים וחמש. אוכל לא נתנו, אמנם הגוים הורשו להכנס והיינו מחליפים עם הגוים מהחפצים שעדיין היו בידנו.
כמו כן היו שם שני רופאים מבוקובינה, ד"ר כהנא, וד"ר לקסר. ד"ר כהנא עבר אחר כך לברשד. בראשות הגיטו מטעם היהודים עמד יהודי מבוקרסט בשם "שוורץ", ויש לציין שהוא עשה הרבה למען הקל על אחיו מאימת הז'נדרמים, כמו כן זוכרני שהיה תקופה שהוא הקצה אחד מחדריו למקום תפילה.
חורף ת"נ או חורף המוות
אחרי כמה ימים לשהותינו שם, שמענו שאפשר לעבוד ב"טכניקום" תמורת דברי מאכל. אבי ג'ל והרב ברוך הגר ג'ל החליטו ללכת לעבוד, והנה בדרכם חזרה שדדו אצל אבי את שעונו הכספי, וחזרו בעוגמת נפש והחליטו יותר לא ללכת, ואבי ז"ל אמר אז, שלא מעניין אותו השעון, ובעיקר מה שאכפת לו הוא שהוא ראה בדרך שהקברנים נושאים מתים בכמויות, מתברר, שטיפוס הבהרות כבר התחיל לעשות שמות אצל הבאסאראבים, ואבי ז"ל הבין שהדבר הזה לא יגמר אצלם בלבד, ומני אז אינני זוכר אותו עם חיוך על פניו, למרות שבדרך כלל היה תמיד בשמחה, ובאחד הימים הפליט שביום היאר צייט של אבא שלו זצ"ל, דהיינו בר"ח שבט הוא כבר יהיה עם אבא שלו ביחד, ובכן איהו חזי ומזליה חזי.
הגיע שבת פרשת "חיי שרה" שבת מברכים ר"ח כסלו, והנה אבי ז"ל בירך ראש חדש בפעם האחרונה בחייו, קולו כבר היה תלוש מאד, לא מה שהיה פעם, ומיד אחר כך חליתי גם אני בטיפוס בהרות, ואבי ז"ל מדד לי את החום, והמדחום הראה 41 מעלות, ואני זוכר בלילה ומרוב חום אני מדמיין שאני נמצא בבית ספר מלא ספסלים ואני קופץ מהספסלים על הריצפה, ובאמת קפצתי מהמיטה על הריצפה, ואבי ז"ל שעדיין היה בריא הרים אותי, ככה נשנה הדבר כמה פעמים. ואחר כך כולנו חלינו ,זולת אחי רבי עזריאל שיחי' ושכבנו כמו מתים, ואין מי שיגיש אפילו כוס מים חמים שהגוף הקודח כל כך דרש את זה, והנה באמצע הלילה אנחנו שומעים מהחדר הסמוך קולות מקפיאים "אבא" "אבא" ואחד מאתנו רץ לשם ורואה איך שהילדים של מר "קרמרמן" מנסים להכניס לתוך פיו קצת מים, אמנם ללא הצלחה, מר קרמרמן סגר את פיו חזק לנצח, ובדרך כלל בצורה כזו גמרו את החיים כל חולי טיפוס.
פטירתו וקבורתו של אבי ז"ל
ואנחנו ממשיכים לשכב, והנה אבי ז"ל מצווה צוואת שכיב מרע, ומרוב חום שהיה לנו, היינו תמיד במצב של נים ולא נים, מצד אחד תפסנו את חומרת הדברים, ומצד שני לא היה ביכלתינו לקלוט ולזכור. יהנה מגיע שבת קדש פרשת "ויצא", היום פנה והלך, חשך בחוץ, חשך בחדר וחשך בלב, ואבינו מפסיק לדבר, והנה אנחנו מנסים להכניס לו משהוא לפה, אבל הפה סגור חזק, ואנחנו צועקים, אבל אין קשב, ולמרות מצבנו המטושטש מתבררת לנו האמת המרה, שעם יציאת שבת קדש פרשת "ויצא" [י' כסלו תש'ב] יצתה נשמתו בטהרה, ועלתה לגנזי מרומים ואותנו עזב לאנחות, יתומים היינו ואין אב, אמותינו אלמנות ממש, והוא בסך הכל בן ארבעים ושתים שנה.
המצב שלנו היה כל כך אומלל, שלא היה אפילו מי שיוריד את הנפטר מהמיטה, וככה המשכנו לשכב ביחד עם אבינו ז"ל כל הלילה, כל יום ראשון רק ביום שני הורדנו אותו למטבח, אמנם ר' נפתלי בוימן זנר'ל [איש נפלא מאד, שאני אספר עוד עליו לקמןן הופיע והסתכל על הנפטר וגנח והפליט שיש כאן מגפה, אבל לא היה ביכלתו לעזור בשום דבר. ובאמת לא היינו יחידים באותו זמן, וכל יום היו מתים מעשרים ועד שלושים, וקברו את כולם בקבר אחים. ותזכר אמנו הצדקנית ע"ה לטובה, שאזרה חיל ואמרה שהיא בשום אופן לא תסכים שבעלה ייקבר בקבר משותף, ומסרה לקברנים הון תועפות, למען יחצבו לו קבר מיוחד לפי כבודו, וביום שלישי בצהרים הופיע איש זקן ומכובד מהחברה הקדישא המקומית, הכניס את אבי לחדר ועשה לו טהרה, והלביש אותו תכריכין, ומדי פעם בפעם היה אומר וחוזר ושונה "כל מה שאני עושה לכם זהו רק למען כבודכם" והרבה פעמים גם בקש מחילה, ואחרי זו הוציאו אותו מהבית, ואמא ל'ה הרימה צעקות גדולות, כנראה שרק היא תפסה את חומרת הדבר, ובאותו יום י"ב כסלו הובל לקבורה בבית הקברות העתיק בוורחיבקה, ובחוץ היה אז שלג וקור גדול.
על הסלע הך ויצאו מים חיים
ואנחנו ממשיכים לשכב בהדם גבוה, והרבה ימים לא הגיע אוכל לפינו, גם לא היה דרוש מרוב חום, אבל מים חמים — עולם הבא אפשר לקנות בזה, ואין. והנה השם עשה לנו נס, שאחי הרה"ח רבי עזריאל שיחי' לא חלה אז, ואזר אומץ והלך לנהר ושאב מים והביא לנו ושתינו בכמויות מרובות והרגשנו שרוחנו שב אלינו, ולמרות שמים אלה לא היו כפי כל כללי ההגיינה, אבל הודות למים אלה נשארנו בחיים. "ההסתר והגילוי".
פטירתם של שכננו הרבנים זצ"ל
מיד אחרי שאבי ז"ל הובל לקבורה, חלה גם הרב ברוך הגר בנו של הרבי מהורודנקה. אשתו קראה לרופא ונתן לו זריקה בבטן, ומיד אחר כך שמענו שהתחיל לגנוח, גנת וגנח בלי הפסק עד חצות הלילה אור לי"ג כסלו, ואז יצתה נשמתו, ובנו משה צועק "סבא מה אני אעשה בלי אבא" והרבי משיב לו "מה שתעשה בלי סבא" ובאמת לפנות בקר גם נשמתו עלתה לגנזי מרומים, ושניהם נטמנו בקבר מיוחד בשפוע מראשותיו מצד ימין של אבי ג'ל. ביום ששי שלאחר כך, דהיינו בט"ו בכסלו באו הקברנים לקבור את הרבנית מהורודנקה ע"ה, כי היא שכבה כבר שלושה ימים בלי לנוע, וחשבנו אותה כמתה כבר, אמנם כשהם הופיעו היא התעוררה ובקשה כוס תה, הגשנו לה קצת מים, ומיד אחר כך הוציאה את נשמתה, והובלה לקבורה רק ביום ראשון, ובה נעצרה המגפה בחדר שלנו. אח"כ חלתה גם אשתו של הרב ברוך הגר הרבנית "מרים" וקדחה בחום גבוה, והיא בדמיונה נמצאת בשלחן בליל שבת ואוכלת חלה ודגים, ולמרות מצבנו האומלל, לא יכולנו להתאפק שלא להעלות חיוך על פנינו. אמנם בעזרת השם יצאה בשלום מהמחלה, וכולנו 'כוכבי החדר הזה יצאנו ב"ה מידי המחלה.
כי כבד הרעב בארץ (בראשית י"ג, י')
מיד אחרי המחלה התחיל הגוף לדרוש בחזרה את מה שהוא החסיר בזמן המחלה, כלומר, קבלנו תיאבון לא רגיל, והנה לא רק שלא היה לנו עודפי מאכלים הדרושים למתאוששים מחולי טיפוס במצב כזה, אלא גם אוכל מינימלי לא היה לנו, ואע"פ שעדיין היו לנו כמה חפצים שהחלפנו אותם עבור קמח וכדומה, אבל אין הקומץ משביע את הארי, והמלך "רעב" השתלט עלינו. והיות שהענין הזה לא נתן לנו מנוח כל שנות הגיטו, על כן ברצוני להקדים מאמר קצר לזה.
הרעב
הרעב תופס מקוס עיקרי בכל דברי ימי עולם, הראשון היה אברהם אבינו, שבגין הרעב ירד מצרימה והכניס את עצמו בספק סכנה. גם יצחק אבינו עזב את מקומו בגלל הרעב, וכן יעקב אבינו שלח את בן יחידו של רחל מצרימה בגין הרעב, למרות שכל הדרכים בחזקת סכנה, וגם הוא בעצמו יורד לבסוף מצרימה בגין הרעב. גם המצריים בעצמם מוכנים למכור את עצמם לעבדים כשחזק עליהם הרעב.
הרעב תופס גם מקום עיקרי בתוכחות על עם ישראל, ראשית, בתוכחה בפרשת "בחקותי" המרמז על חורבן בית ראשון, כתוב שם (ויקרא'כ"ו, כ"ז) "בשברי לכם מטה לחם, ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, ואכלתם ולא תשבעו" וכן בפרשת "תבוא" המרמז על חורבן בית שני, מבואר שם, שיאכלו את פרי בטנם כשיתגבר עליהם הרעב, וכן הוא בשירת "האזינו" (דברים ל"כ כ") "מזי רעב ולחומי רשף".
וכן כל דברי הנביאים מלאים אזהרות על הרעב שיבא על העם היהודי, אם יסורו מדרך השם, לדוגמא: "וכבודו מתי רעב" (ישעי' ה' י"ג) "ויגזור על ימין ירעב" (שם ט', י"ט) "בניהם ובנותיהם ימותו ברעב" (ירמיה י"א, כ"כ) "ושלחתי עליכם רעב" (יחזקאל ה', י"ז) ועוד פעמים רבות.
חרפת רעב
וביחזקאל (ל"ו, ל') נמצא הלשון "חרפת רעב". ובביאור הדבר נראה לי, דהאדם מחובתו לפרנס את עצמו, וכמו שאמרו חז"ל (תענית כ"כ, ב') נשמה שנתתי בך החייה, ואחרי הקללה מחובתו להשתדל כדי להשיג פרנסתו, וכמו שנאמר (כראשית ג', י"ס) "בזעת אפיך תאכל לחם". ולכן מי שהוא מחוסר לחם, מעיד על מדת העצלנות שיש בו, ולכן מהווה הרעב חרפה עבורו, זולת אנוס כגון חולה יכדומה שהתורה פטרו.
טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד', ט')
ועתה נחזור לגיטו הרעב תפס את כל מחשבותינו במשך 24 שעות ביממה. בלילות החורף, מחוסר אור בבית, נרדמנו מוקדם והיינו קמים כבר בחצות הלילה, וכל הלילה עבר עלינו בזכרנו המאכלים הטובים שאכלנו נממש כמו שאמר הנביא "ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה – איכה א', י"בן וכאילו נשבענו כשהשם יעזור לנו שנזכה לצאת מהגלות הזה, יותר לא נבקש לפתן ללחם, אלא לחם לבד. כמובן הכוונה על לחם שחור, כי על לחם לבן אפילו לא חלמנו. כשראינו שקץ אוכל לחם לבד, יצאו עינינו מקנאה. הילדים לא הבינו שאין לחם, אלא לאמותם יאמרו איה דגן ויין (אינה ב', י"ג) וזוכר אנכי שפעם שמעתי מאחורי קיר את הילדה של ר' נפתלי בוימן ז"ל ורבקה שמה, ובת שנתים היתה, ועדיין לא היתה מדברת ברור, ואמרה לאביה "טאטע קיק אין קייבריל אפשר איז נאך דא א פאר בעקילך" כוונתה לברקילך] כלומר "אבא תסתכל בסל אולי יש עוד קצת פירורים". ועל זה פירשתי ביאור חדש באיכה (ד', ד') "עוללים שאלו לחם, פורש אין להם" כלומר, עוללים שאלו לחם, וכשאמרו להם שאין, אז שאלו על כל פנים "פורש' פירושו "פירור" וגם כן אין להם. הרבה אנשים מתו מרעב בגין בושה, כלומר שהתביישו לבקש מהזולת, ואע"פ שכבר ביארתי דאונס שאני, אבל זה היה גם כן חלק מהקללה. זוכרני בחור בשם "דוד" שראיתי אותו איך הוא מרזה מיום ליום, ולבסוף מת מרעב. וכבר אמרו חסל במכילתא "בשלח' רבי יהושע בן קרחה אומר, אין לך מיתה קשה יותר ממיתת רעב, שנאמר "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" ע"כ. היו בינינו גם כאלה רזים שקראנו להם "שלדים", כלומר, יכולת לראות איך האוכל נכנס לפה ומגיע עד הקיבה, לא נשאר מהם אף אחד. היו שרים בגיטו, מי שיש לו מרק תפוח אדמה הרי הוא מליונר, ומי שיש לו מרק שעועית הרי הוא מיליארדר. זוכר אני זוג צעיר שאכלו מרק אפונה ולמעלה צפו התולעים השחורים לעשרות. אמא ע"ה היתה עושה לנו לביבות מסובין לבד [קלייענע פלעצלרן וזה היה עיקר מאכלנו, ואם היא היתה משיגה פעם איזה לחם שעורים, היתה מחלקת את זה לחמש חלקים, ולעצמה השאירה תמיד את החלק הקטן. זוכרני שפעם היה לנו לשבת לחם שעורים אחד, ואמא ע"ה אמרה שברצונה לחלק אותו לחמש עשרה חלקים כדי שיהי' לנו לשלוש סעודות, אחרי שאכלנו את הסעודה הראשונה, כמובן נשארנו רעבים בדיוק כמו מקודם, לכן בקשנו שהיא תתן לנו גם את הסעודה השני', והיא הזהירה אותנו שמחר בשבת נרעב, ענינו כולנו אנל'פ כן, אחרי שאכלנו את השליש השני, בקשנו את השליש האחרון, ולמרות אזהרותיה הפצרנו בה שתתן לנו גם את זה, וכמובן שנענתה לבקשתינו, ומחר רעבנו כל היום וממש צמנו.
בסכומו של דבר, כל שנות הגיטו רעבנו, פעם פחות ופעם יותר, יעוד אחזור על זה. דבר אחד ברור, שלולא האמא ע'ה שהיא היתה אשת חיל והיא יכלה ליצור יש מאין, לא היה נשאר מאתנו שריד ופליט. "ההסתר והגילוי".
ותהי הכנם באדם (שמות ח', ל'ג)
נוסף לרעב שהציק לנו כל כך הרבה, התווספה לנו מכה חדשה, היא מכת הכנים, הלא כבר עברו שבועות שלא התרחצנו ולא החלפנו בגדים, ובכן הופיעו כנים גדולים מאד, ובהתחלה עדיין התביישנו בהם, אמנות אחר כך כל אחד הוריד את חולצתו והתעסק בקטילת כנים, והיה לנו בזה הנאה מיוחדת. אמנם אחר כך הם הופיעו לאלפים ולרבבות, שבשום אופן לא יכולנו להשתלט עליהם בהריגתם, ולכן לקחנו כל אחד כף גדולה ושאב מבגדיו את הכנים וזרק לתוך ספל מים, ואחרי כל אלה עדיין נשאר מספיק בכדי למצוץ את דמנו הדל ולגזול מאתנו את המנוחה. כמובן שבקיץ היה המצב יותר טוב, אבל למעשה לא התפטרנו מהם לגמרי, עד שהגענו לבוקרסט.
לפני קרתו מי יעמוד (תהלים קמ"ז, ל'ז)
נוסף לכל אלה שרר בחוץ קור מקפיא יוצא מן הכלל, והרבה אנשים קפאו מקור גם מבפנים ןגם לי קפאו חלק מאצבעותי, אמנם זה קרה אחר כך, לא בחורף הראשון זוכרני אחד השכנים קראו לו "לולו" הוא היה מבוקרסט ושני הרגלים קפאו לו, ונשארו לו רק חלק מהעצמות והגידים, והוא היה צריך לגדע אותם בעצמו במו ידיו מחוסר בית חולים, והוא כל כך צעק ויילל, שאפילו בגיטו שהרגש של "רחמנות" גם כל היה כבר קפוי, בכל זאת כולנו ריחמנו עליו, אבל לא יכולנו לעזור לו בכלום. היה לו אשה צעירה עם ילד והיא שירתה אותו כל הזמן, והיא היתה נראית מאד מסכנה, הוא כל היום קילל את היטלר ואת אנטונסקו ימ"ש בקולי קולות, הוא חשב שיבואו הז'נדרמים ויירו בו ויגאלו אותו מיסוריו, אבל למעשה אף אחד לא שמע אותו, והוא נשאר עם היללות.
פצע וחבורה
בגלל הקור הגדול נשארנו לשכב מתחת לשמיכה כל החורף, ובגלל זה קבלתי "פצעי לחץ" ומאד סבלתי מזה, ממש נתקיים בי "פצע וחבורה ומכה טריה, לא זורו ולא חובשו" (ישעי' א', ו') ועד היום נשארו לי עדיין צלקות מזה. כמו כן זוכר אנכי שפעם אחת אמרתי שאני לא רוצה לאכול תפוחי אדמה מעוכים שיש בהם עדיין רטיבות, רק יבשים ממש, ומיד כל המשפחה שלי מאד נבהלו, כי ברעב הגדול ששרר אז, אם קרה שאחד לא רצה לאכול אפילו מאכל מסוים, זה היה כבר סימן מובהק שהולך הוא כבר לבית עולמו. אמנם בסופו של דבר, בחסדי השם עברתי גם את זה.
המרגל…
באותו זמן קרה דבר מעניין עם אחי עזריאל שיחי', הוא יצא את הגיטו לקנות קצת חלב [אז כבר היה נהוג המרק הגרמני ושוויו היה גדולן ופתאום ראה אותו אחד מהמולדובנים המקומיים שידע לדבר רומנית [ונאותו זמן הם הרימו ראש] ומתחיל לרוץ אחריו, ואחי בורח הביתה והוא אחריו, ואחי מטפס על הסולם ועולה על הבוידם, והוא אחריו, ונשכב עליו ומתחיל לחנוק אותו ותובע ממנו סכום מסוים של מרקים. ואחי, למרות שלא היה לו, מבטיח לו. כשהגוי ראה שהענין הולך, אז הוא העלה את המחיר וכן הלאה, ובינתיים רצנו והבאנו את ראש הגיטו מר שוורץ, כשראה את שוורץ אז הוא התרכך, וכששאל אותו שוורץ מה הוא רוצה ממנו, אז הוא השיב שאחי הוא "מרגל" כמובן לטובת הרוסים… ואני עוד אחזור על זה
המשך החורף בדירתינו
בחדר שלנו חלו שינויים, הרבנית "מרים" ושני ילדיה עברו לגור אצל אחיה הרה"ח ר' הרשל הגר שיחי' בנו של הרבי מזאלישטשיק שהם ג-ו אצל שמחה לדרמל, יבמקום הפנוי הופיע אשה אלמנה מטשרנוביץ בשם "שפלר" עם אביה האלמן ושמו "דינציר'. אחרי כמה שבועות שהם היו, הוא התחיל להתלונן על כאבים ברגלו, והמצב שלו היה הולך ופוחת, וזוכרני שביום אחד החליטה בתו להפשיט לו את הגרב מרגלו הכואבת שלא הפשיט אותה כמה חדשים, ומעולם לא אשכח את המחזה ממזעזע הזה, הגרב מבפנים היתה מלאה כנים ולא יכולת לראות אפילו מילימטר גרב, אלא רק כנים גדולים צהבהבים, והרגל היתה כבר אכולה אדומה ונפוחה, וככה שכב על ידי וגנח כל הזמן ונמשך הדבר עד ליל אסתר תענית, ובשעה 12 בלילה התחיל לצוות לבתו צוואת שכיב מרע, בין הדברים אני זוכר, שהוא צווה עליה שהיא תתחתן, ושהיא תיסע לארצות הברית לאחר השחרור. בשעה 4 בבקר התחילה הגסיסה והוא גסס על ידי ממש עד אור הבקר ואז הוציא את נשמתו.
וזוכרני שבאחד הלילות לפני פטירתו, הגברת "שפלר" היה לה טענות מלאות כלפי הקב"ה, ואמא ע"ה הזכירה לה את הפריצות שהיה בטשרנוביץ על יד נהר "פרות".
סופם של משפחת קרמרמן
בחדר החיצוני נשארה גברת קרמרמל וחמשה ילדיה, והנה כל זמן שהאמא היתה חיה, גם הילדים היה להם קיום, ובאותו זמן שהאמא נפטרה מטיפוס או מרעב, גם הילדים מתו אחד אחרי השני, והתופעה הזאת היתה תופעה כללית בכל הגיטו. כלומר, אם האבא מת, הילדים עדיין החזיקו מעמד עם האמא, אבל לא להיפך, כלומר, אם האמא מתה, הרי האבא והילדים נפלו כזבובים. לא לחנם הושר בגיטו השיר "במקום שהאמא מחבקת, רק שם הצרה מסתלקת". וזוכרני אחת הבנות שלהם בת שמונה עשרה, שהיא באה לבקש מאתנו קצת מים חמים, והיא היתה כבר נראית שחורה מרעב, והיא סיפרה לנו שבבית בהיותה בסקורן עבדה בבית מרקחת, והיתה מחליפה פעמיים ביום בגדים, והיום הכנים אוכלים אותה. ולמחרת היא מתה.
ר' נפתלי בוימן ומשפחתו
והנה במקום משפחת "קרמרמל" הופיעה משפחת "בוימל" מהמשפחות הטובות שבינינו, כי הלא שם במצור ובמצוק יכולת להכיר אם זה משי אמיתי או לא.
ר' נפתלי זצ"ל בעצמו, יהודי כבל ארבעים ושתים, היה איש נפלא ויקר מאד, זוכר אני אותו עוד מראדביץ מ"ביאנר קלויי', כי הוא היה חסיד "ביאן' יהודי שעבד את השם במסירות נפש יוצאת מן הכלל, ואני אחזור עליו עוד כמה פעמים בספר.
כשהגיע חדש שבט עדיין קנאנו בו שמשפחתו נשארה בשלימות, כי זה היה דבר נדיר בזמן ההוא, כי במגיפת טיפוס כמעט לא היה בית אשר אין שם מת. אבל באמת לא היה במה לקנאות בו, כי למעשה רעבו כל המשפחה, עד שזה פגע בבריאותם ברוב ילדיו, ובכ"ו שבט נפטרה לו הילדה הראשונה כבת שמונה "חנה" שמה, ובט"ו באדר מתה עליו ילדתו השניה בת שנתיים ו"רבקה" שמה והזהרתי אותה מקודם] והנה גם הבן "בנימין" בחור בן שלושה עשרה שהצטיין בטוב לבו, גם כן כבר חלה בראותיו, וכאן הגברת בוימן איננה יכולה להתאפק, וצועקת שיש לה שרשרת כבידה מזהב, והיא מוכנה לתת אותה עבור לחם, ואין קונה, ממש נתקיים בה מאמר הנביא ירמיה (איכה א', ל'ב) "נתנו מצימודיהם באכל להשיב נפטו' וכן אמר הנביא (יחזקאל ז', ל'ט) "כספם וזהבם לא יוכל להצילם ביום עברת ה', נפשם לא ישבעו, ומעיהם לא ימלאו", ובמיג באדר גם הוא נפטר על ידה ממש, ועדיין נשאר להם בן אחד קטן ו"מתתיהו" שמו, וגם הוא חלה, והנה ר' נפתלי השיג בשבילו כבר לחם וחמאה וכל טוב, אבל כבר נגזרה הגזירה, וביום אחרון של פסח גם הוא נפטר. זוכרני את המעמד האיום, איך פר' נפתלי לוקח את הילד המת בזרועתיו והוא שטוף בדמעותיו, ואשתו צועקת פנו מקום כי כעת הולכים לחופת בנה. בשעתו חשבתי שנטרפה דעתה עליה, אמנם לאחר זמן קבעתי שזה היה מנוסח המקוננות כדי להגדיל את הבכי נוכן משמע בעו'ע יור"ד] והיה להם עוד בן "יוסף' הבכור, והוא נפטר בברשד בערב פסח, והם לא ידעו מזה עד לאחר זמן, יוצא שבמשך פחות מחדשיים הם איבדו חמשה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. זוכר אני אותו איך שהוא היה עומד בבית הקברות מרחוק [כי הוא היה כהן] ואומר תהלים ומראה לי באצבעותיו איפה שהם מונחים, ותודה להשי"ת שנשארו לו עוד שתי בנות ובן אחד ב"שארגרוד" שהוא לא ידע ממנו עד לאחר זמן רב, והם זכו להקים משפחות מפוארות בישראל. "ההסתר והגילוי".