וינדיצ'ן
וינדיצ'ן ברומנית : ,Vindiceni עיירה במחוז מוגילב ,(Moghilev) נפת יארישב כ20- ק"מ מעיר-המחוז.
תאריך הכיבוש בידי הצבא הגרמני-רומני : 19 ביולי 1941.
בסתיו 1941 הובאו לוינדיצ'ן מספר שיירות של מגורשים שמספרם הסתכם ב800- בקירוב. רובם פונו ממחוז דורוהוי (Dorohoi) ומיעוטם מבוקובינה. מגורשי דורוהוי היו בעיקר נשים וילדים, שהופרדו מראשי משפחתם, אשר הועסקו בשעת גירושם בעבודת כפייה באזור אחר ברומניה.
בבואם למקום מצאו המגורשים בעיירה מספר יהודים מקומיים בלבד. רבים מיהודי העיירה, שישבו בה לפני המלחמה, נהרגו בידי הכובשים, ואחרים נמלטו יחד עם
הסובייטים. אלה, שנשארו במקום, היו עניים ומחוסרי כול. בתיהם היו מפוזרים בין מקומות מגוריהם של תושבי העיירה הנוצריים. מועטים מהם היו חרדים שהתכנסו לתפילה באחד מן הבתים הפרטיים.
בוינדיצ'ן שכנה תחנת ז'אנדארמים. מפקדה הראשון היה סמל מוגור דראגאנסקי DraginescuMugur שלפיקודו היו נתונים אף כפרי הסביבה. איש זה התאכזר ליהודים וירה בכל מי שפגש ללא רשיון יציאה. אחריו מונה לראש התחנה, באוגוסט 1942, סמל מוקאני  שעלה באכזריותו על קודמו. מספר יהודים נורו בידו. הז'אנדארמים נעזרו במיליציה האוקראינית המקומית, בחצר בית החרושת לסוכר שבוינדיצ'ן חנתה יחידת חיל הספר הרומני.
הז'אנדארמים ואנשי המיליציה כאחד היו נוהגים לגרש מן המקום את היהודים הנודדים שניסו להתמקם באזור בעברם על פני העיירה בדרכם ממוגילב לבוג.
מציק נוסף קם ליהודים בעיירה בדמותו של מנהל בית החרושת לסוכר שבמקום, סרגה ראחליצקי Serghie)  ,(Rachlitchi אף על פי שלא היתה בידו כל סמכות ולא מניע רשמי למגע אתם. איש זה פגע ביהודים קשות ועינה אותם לעתים תכופות.
הז'אנדארמים היו מוציאים את יהודי וינדיצ'ן לעבודות שונות בנפה ואף לאזורים מרוחקים יותר. כן הועסקו היהודים בתחנת הז'אנדארמים המקומית בעבודות שונות, כגון חטיבת עצים, טיפול בבהמות ועוד. הנשים כיבסו את בגדי החיילים ועבדו בניקוי החדרים והחצר. קבוצות שונות נשלחו לעבוד בתיקון הגשר במוגילב, בשדות הכבול שבסביבת טולצ'ין (Tulcin) ובבניית גשר על נהר בוג ב-ניקולאייב. מאלה שנשלחו לבוג חזרו מועטים בלבד.
לשם ארגון עבודת הכפייה מינה מפקד תחנת הז'אנדארמים ועד יהודי, שהיה מורכב מ3-2- יהודים, אשר נקבעו לפי ראות עיניו. תפקידו של הוועד היה לקיים את הוראות הז'אנדארמריה ביחס לעבודת הכפייה.
המגורשים, שהובאו למקום, אוכסנו בחצר בית החרושת לסוכר ובבית המרחץ המקומי. אחדים התאכסנו בבתיהם של יהודים מקומיים ואף אצל נוצרים – תמורת כסף או בגדים. בחדר אחד הצטופפו 20–14 נפשות. חלק מן המגורשים לא נשאר במקום זמן רב. כעבור שבועיים הועברו בידי הז'אנדארמים ללוצ'ינץ.
יחס האוכלוסייה המקומית אל היהודים היה שפיר. איכרים אחדים קיבלו יהודים לעבודה בסתר וסיפקו להם מצרכי מזון תמורתה. אולם רבים, שחיזרו על הפתחים, קיבלו מידי האיכרים אוכל, אף בלא עבודה. מספר מגורשים הועסקו בבית החרושת לסוכר תמורת אוכל.
טיפוס הבהרות קצר בוינדיצ'ן קרבנות רבים, מאחר שלא ניתן לחולים טיפול רפואי במקום. מי שחלה, היה מוטל על משכבו, עד שנפח את נשמתו. באין בית עלמין במקום הוצאו המתים לשדה ונקברו יחדיו, עשרה בקבר אחד.
ביוני 1942 ציווה הממונה על הנפה, ד"ר אושאנו להוציא את כל היהודים מוינדיצ'ן ליער הסמוך. פקודה זו לא בוטלה אלא לאחר קבלת שוחד בסכום ניכר מידי ראש יהודי וינדיצ'ן.
בתחילה הגיעה עזרה למקום מקרובי המגורשים בלבד. בינואר 1943 שיגרה אף ועדת העזרה בבוקארשט תמיכה ליהודים בוינדיצ'ן. ראש היהודים חילק את הסיוע בין המגורשים, וכך הוקל על מצבם.
בינואר 1943 הורשו שני נציגי היהודים בוינדיצ'ן להשתתף בכינוס איזורי במוגילב שבו הקציבה משלחת מטעם ועדת העזרה בבוקארשט סכום להקמת בית תמחוי בוינדיצ'ן. חיי תרבות לא טופחו בוינדיצ'ן. בימי החגים התכנסו החרדים בביתו של אחד מהם.
לפי נתונים של ועדת העזרה בבוקארשט היו בוינדיצ'ן 835 נפשות בדצמבר 1942, ובינואר 1943 – 750 יהודים, וביניהם 64 יתומים. בסוף דצמבר 1943 שוחררו והוחזרו המגורשים ממחוז דורוהוי. באותו זמן נשארו במקום 259 מגורשים מבוקובינה ו3- מבאסאראביה.
ב21- במארס 1944 כבש הצבא האדום את וינדיצ'ן.