זבוקריץ'
מקום לפני המלחמה: עיירה בנפת קריז'ופול (Kryzhopol), מחוז ויניצה (Vinnitsa), ברה"מ/אוקראינה
מקום בזמן המלחמה: טרנסניסטריה, רומניה
במחצית שנות העשרים של המאה העשרים נמנו בז'בוקריץ' כ-900 יהודים – כחמישית מכלל תושביה. רובם עסקו במלאכה ובמסחר. בימי מלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918) נפגעו היהודים מרדיפות האיכרים והצבא האוקראיני ובעקבות זאת עזבו רבים מהם את העיירה. בסוף שנות העשרים התארגנו יהודים רבים בקואופרטיבים של בעלי מלאכה וכן הוקם בעיירה קולחוז יהודי ופעלו בה מועצה יהודית ממלכתית ובית ספר שהתנהלו ביידיש.
בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות ב-22 ביוני 1941 גויסו כמה מיהודי ז'בוקריץ' לצבא האדום ואחרים פונו או נמלטו לפנים רוסיה. במקביל הגיעו לז'בוקריץ' פליטים ממקומות אחרים במחוז ויניצה וממערב אוקראינה. הגרמנים השתלטו על ז'בוקריץ' ב-20 ביולי 1941, וכבר ב-29-27 ביולי 1941 נרצחו 435 יהודים – לפחות 230 מהם מקומיים – ובתי יהודים נבזזו.
ב-1 בספטמבר 1941 סופחה ז'בוקריץ' לטרנסניסטריה שבשלטון רומניה. לכמאתיים יהודים שהסתתרו בזמן הרצח הצטרפו עתה מגורשים מבוקובינה (Bucovina) ומבסרביה (Bessarabia) ושוכנו בבתי יהודים שנרצחו.
המתחם של בתי היהודים הוכרז גטו, הוקף גדר תיל, והיציאה ממנו נאסרה. בגטו שררו צפיפות, רעב וקור, ורבים מתושביו מתו במגפת הטיפוס שפשׂתה בו. יהודים נשלחו לעבודת כפייה, קצתם במקומות מרוחקים. בפקודת הז'נדרמים הרומנים הוקם בז'אבוקריץ' ועד בראשותם של שני יהודים מקרב המגורשים – זיס ואנצ'ל – ויהודי מקומי – טוביה בוגנר (Bogner). כמו כן הוקם שירות סדר יהודי. תושבים בגטו, גם נשים, סבלו מהתנהגות לא נאותה של ראשי הוועד. אחד מראשיו אף הוצא להורג בידי פרטיזנים בשל התנהגותו.
לפי נתונים מ-1 בספטמבר 1943 חיו אז בז'בוקריץ' 245 מגורשים יהודים (175 מבוקובינה, 70 מבסרביה). אין נתונים על יהודים מקומיים. ניסיון לחסל את כל תושבי הגטו באביב 1944 נמנע בשל שמועות שהפיצו פרטיזנים על התקרבות הצבא הסובייטי לעיירה.
ז'בוקריץ' שוחררה באמצע מרס 1944.

זאבוקריץ' ברומנית: ,Zabocrici  כפר במחוז ז'וגאסטרו ,(Jugastru) נפת יאמפול ,(Iampol) כ15- ק"מ מדרום-מזרח ל-קריז'ופול (Crijopol).
הצבא הגרמני-רומני נכנס לזאבוקריץ' ביולי 1941. מיד הומתו ביריות כמעט כל יהודי המקום – כ400- נפש – ונקברו ליד בתיהם בקברים המוניים, 60–50 גוויות בקבר אחד. מתי מספר בלבד הסתתרו ונותרו בחיים.
בסתיו 1941 שימשה זאבוקריץ' תחנת מעבר לשיירות רבות של יהודים מגורשים מרומניה בדרכם מ-יאמפול לגיטאות ולמחנות שעל גדת נהר בוג. באוקטובר אותה שנה הושארו במקום כמה מאות יהודים ממגורשי בוקובינה ובאסאראביה שנמנו עם אחת השיירות.
זאבוקריץ' היתה בפיקוחה של תחנת הז'אנדארמים בסוקולובקה,(Socotovca) עיירה במרחק של 6 ק"מ מצפון לכפר. השלטון המקומי רוכז בידי ראש המועצה האוקראינית דאצ'ינסקי .(Dacinski) מאוחר יותר מינו הז'אנדארמים ועד יהודי שעל סמכויותיו ופעולותיו לא נודע דבר.
המגורשים אוכסנו בבתים הנטושים של היהודים המקומיים שנרצחו, שלוש-ארבע משפחות בכל בית. הבתים הוכרזו כגיטו שהוקף גדר תיל, והיציאה ממנו נאסרה בלילה. בבתים לא היו מיתקנים סאניטאריים, ולעתים הגיע הקור עד ל40-30- מעלות מתהת לאפס. מגפת טיפוס הבהרות התפשטה במהירות, ורבים גוועו בה. האדמה היתה קפואה, ומפאת חוסר אפשרות לכרות קברים, הושלכו הגוויות עלפני השדות.
בתחילה מכרו הנותרים בחיים את חפציהם תמורת מצרכי מזון. משאזל המלאי, חיזרו על הפתחים. מי שנתפס בכך, נורה במקום בידי הז'אנדארמים.
ראש המועצה כפה על המגורשים עבודות פרך, כגון סלילת כבישים, הובלת חול, הרחקת השלג בחורף ועבודות שדה בקיץ. באוגוסט 1942 נשלחו גברים ונשים לעבוד במטעים באולצ'ידאייב (OIcidaev) במחוז מוגילב באוקטובר אותה שנה נשלחו הגברים לעבודות ביערות ע"י קריז'ופול ולירושינקה.
באביב 1943 נשלחו מגורשים מזאבוקריץ' לעבוד בשדה הכבול בנסטרווארקה ,Nestervarca במחוז טולצ'ין. שלושה צעירים, שניסו להתחמק מעבודה זו, נתפשו בידי הז'אנדארמים ולאחר שעונו, המיתם ביריות הסמל מיהוצא ראש תחנת הז'אנדארמים ב-סוקולובקה.
מחמת תנאי החיים החמורים היה אחוז התמותה גבוה מאוד : כ40-30- אחוז מן המגורשים בזאבוקריץ' נספו. במשך הזמן הובאו למקום מגורשים אחרים למלא את מקומם בעבודה.
לפי הסטאטיסטיקה של ועד העזרה בבוקארשט נמנו במארס 1943 בזאבוקריץ' 200 יהודים. לפי רשימות מיפקדת הז'אנדארמים בטראנסניסטריה היו בספטמבר 1943 בזאבוקריץ' 245 נפשות, מהם 70 מבאסאראביה ו175- מבוקובינה.
במחצית מארס 1944 כבש הצבא האדום את המקום.

כינור העצב
יצחק חן

כינור העצב בי מתייפח
נוגה הלחן קופא ירח
תם שיר כליזמר בעיירה
שנמחתהעם התבערה

בתא המוות נדם הלחן
מיתר קרוע מול קור הפחד
וגם כלי זמר נרו כבה
שיער הילד הפך שיבה

אז בוא נגן לי מחדש כינור השכחה
עד ייצרב בנשמתי הזכר שנמחה
אז בוא ותפור לי מחדש
שירך טלאי על טלאי
והלבישני בגדי חג
אתה תקוות חיי.

מיליון עיניים נושאות שלהבת
נושאות אלינו אשמה נוקבת
הם לא הספיקו להזדקן
על כל אחינו נגן נגן

כינור העצב מיתר רועד
אתה הנצר אתה העד
לך נשבענו כי לא נשכח
ומן האופל התקווה תצמח

אז בוא נגן לי מחדש כינור השכחה
עד ייצרב בנשמתי הזכר שנמחה
אז בוא ותפור לי מחדש
שירך טלאי על טלאי
והלבישני בגדי חג
אתה תקוות חיי

משפחתו של ד"ר חן: אביו, אמו ההרה ואחותו, היו בחורף 1944 במחנה עבודה זבוקריץ, שבאוקראינה. עם התקרבות הצבא האדום למחנה, נשלחו האסירים בצעדה ארוכה למחנה במיקום אחר. שמואל, אב המשפחה, אשר חשש כי מדובר בצעדת מוות, דחף את אשתו ובתו הקטנה לשולי הדרך, ומשם הצליחה המשפחה לברוח למולדביה.
בסוף אותה שנה, ולאחר מסע תלאות, נולד למשפחה ילד נוסף, יצחק.