ז'מרינקה
ז'מרינקה ברומנית : ,Smerinca עיר-הנפה במחוז מוגילב 32 ק"מ מדרום-מערב לויניצה צומת רכבות חשוב.
ב1926- ישבו בז'מרינקה 4,380 יהודים שהיוו כ20%- מכלל האוכלוסייה.
תאריך הכיבוש בידי הצבא הגרמני-רומני: 17 ביולי 1941.
בסתיו 1941 הובאו לז'מרינקה 500 יהודים, יוצאי בוקובינה, רגאט ובאסאראביה, שגורשו למהנה המעבר ב-מוגילב. בבואם לז'מרינקה נמצאו בה עדיין כ1,200- יהודים מקומיים שהתגוררו בעיר התחתית. מצבם הכלכלי היה שפיר, והם היו מאורגנים באובשינה ,Obscina ב1942/43- נוספו אליהם עוד מספר יהודים שנמלטו מגיטאות אחרים באזור הגרמני. בתקופה זו עלה מספרם הכולל של היהודים בז'מרינקה עד ל3,500- בקירוב.
ב1- ביולי 1942 הוקם בז'מרינקה גיטו ברובע היהודי, שבו שוכנו קודם לכן אף המגורשים בהצטופפם 15-6 נפשות בחדר אחד. רובע הגיטו הוקף גדר תיל, וכל הבתים בו סומנו במגן דוד. לשם הפרדה משאר חלקי העיר הוקמו בכניסות הגיטו שערים חסומים. היציאה מן הגיטו הותרה רק על פי רשיון מיוחד.
על הגיטו הופקדה שמירה של ז'אנדארמים רומניים ואנשי מיליציה אוקראינית. בהיות זז'מרינקה עיר גבול בין האזור הגרמני
לבין התחום הרומני וצומת רכבות חשוב, קבעו בה הגרמנים מינהלה צבאית.
בעיר היו מפעלי תעשייה רבים, בעיקר מפעלי מתכת, וכן בתי מלאכה ששירתו את השלטונות האזרחיים והצבאיים – רומניים כגרמניים – ובהם הועסקו רוב היהודים שהיו כשרים לעבודה. שלא כברוב המקומות בטראנסניסטריה, שולם בז'מרינקה שכר ליהודים. בעלי מקצוע קיבלו 2 RKKS (מארקים), ועובדים מחוסרי מקצוע השתכרו מחצית הסכום. אולם יהודים נלקחו לעבודה אף ללא תשלום והועסקו בטעינת פחם ופריקתו בתחנת הרכבת, בכריית תעלות וכיו"ב.
בתחילה נשאר ראש ה-אובשינה בתפקידו כמנהיג יהודי המקום. עם בוא המגורשים שיתף עצמו בניהול עניני היהודים ד"ר אדולף הרשמאן Herschman Adolf שנהנה מאמון השלטונות הרומניים. כעבור ומן מה הושעה ראש האובשינה מתפקידו, והרשמאן הקים ועד חדש שאושר מטעם מפקד הז'אנדארמריה המקומית. הוועד ארגן לשכת עבודה שסיפקה לשלטונות הגרמניים והרומניים כוח אדם לעבודת הכפייה. כן הוציא הוועד- תמורת תשלום- היתרי יציאה מן הגיטו לשם עריכת קניות וכו'.
vspace="10" />בכסף, שגבה הוועד מן היהודים המקומיים, הקים בגיטו מספר בתי מלאכה. מאוחר יותר, כשהגיעה תמיכה מוועדת העזרה ב-בוקארשט, הרחיב הוועד היהודי את מקומות התעסוקה, עד שמספרם הגיע ל10-. היו אלה סנדלריה, נגריה, בתי מלאכה לחייטות, לחבלים, למברשות ומכחולים, למסמרי עץ, לממתקים, לגזוז ואף מספרה. התוצרת נמכרה בעיר באורח חפשי. רמת השכר בבתי המלאכה היתה דומה לזו שהיתה מקובלת בעבודות מטעם השלטונות ואצל מעבידים פרטיים. בחלקם הגדול השתמש הוועד ברווחי המפעלים לאחזקת מוסדות הסעד של הגיטו' הוא החזיק בית תמחוי שבו סעדו 600–500 איש יום יום. בבית החולים היו 12 מיטות, ו4- רופאים פעלו בו. כן היו במקום בית חולים למחלות מדבקות ומרפאה שבה עבדו 3 רופאים. בגיטו היה בית מרחץ, מצויד במתקנים לחיטוי, וכן מוסד לנכים שבו שוכנו 22 איש. בית הסמר כלל 9 כיתות שבהן למדו 250 ילדים. ליד בית הספר היה גן ילדים ובו 60 ילד. במוסדות החינוך הררו 30 מורים, וספת הלימוד בהם היתה רומנית. בקרב הילדים היו קרוב ל200- יתומים שחולקו בין המשפחות השונות. בצילום: ילדי בית הספר בגטו ז'מרינקה ומורם לעברית
על אף הצפיפות במקומות המגורים לא פרצה מחלת טיפוס הבהרות הודות לשמירה על צורכי ההיגיינה. באפריל 1943 הגיעו לז'מרינקה 300- יהודים שנמלטו מן ה"אקציות" שנערכו ב-בריילוב ,Brailov. הוועד המקומי צירף אותם ליושבי הגיטו. כעבור חודש דרשו הגרמנים בבריילוב מאת הז'אנדארמים ב-ז'מרינקה למסור לידיהם תוך 48 שעות את היהודים שנמלטו. ביום שנקבע הגיעה יחידת ה-ס.ס. למקום על אופנועים, בליווי כלבי משטרה. בראשה עמד קצין ה-ס.ס. גראף .270 מן היהודים
שברחו הוצאו מן הגיטו ונמסרו לידי הגרמנים. אלה סידרום בשורות בין האופנועים, הביאום לגבעה שבין ז'מרינקה לבין בריילוב, ושם נורו כולם.
אך יחד עם פעילות הוועד למען שיפור התנאים, סבלו יהודי הגיטו מעריצותו של ראש הוועד, ד"ר הרשמאן, ובסוף 1943 התלוננו עליו באוזני מפקד לגיון הז'אנדארמים במוגילב, ואמנם ציווה המפקד על תחנת הז'אנדארמים המקומית להחליפו באחר.
בקרבת תחנת הרכבת פעלו קבוצות פארטיזאנים יהודיים שביצעו מעשי חבלה. אחת הקבוצות, שהיתה מורכבת מ11- איש, פוצצה 3 רכבות של הצבא הגרמני. בראש הקבוצה, שבה פעלה גם בחורה אחת, עמד יהודי מחמלניק (Hmelnic) ושמו וייסמאן .(Vaisman)
במארס 1943 ביקרה ב-ז'מרינקה משלחת מטעם ועדת העזרה בבוקארשט. באותו פרק זמן היה במקום 3,274 יהודים, מהם
2,800 יהודים אוקראיניים.
באמצע מארס 1944 נסוגו הרומנים מ-ז'מרינקה ובמקומם באו גרמנים. הללו ערכו מיד "מיפקד" של האוכלוסייה היהודית מגיל 60–16, אולם רק חלק מן היהודים התייצבו. כל הבאים נורו במקום. משטר הגרמנים הטיל אימה על היהודים, אך לא האריך ימים.
ב17- במארס החלו הגרמנים נוטשים את ז'מרינקה. ב18- במארס נכנס הצבא האדום לעיר תוך קרבות עם הגרמנים הנסוגים.
בקרבות אלה נטלו יהודי ז'מרינקה חלק פעיל והשתתפו בשחרור תחנת הרכבת שבה התבצרו הגרמנים.
לאחר מכן האשימו השלטונות הסובייטיים את ד"ר הרשמאן בהסגרת 270 נמלטי בריילוב לידי הגרמנים, וכעבור זמן מה מת בבית הכלא.

תאריך הכיבוש בידי הצבא הגרמני-רומני: 17 ביולי 1941.
בסתיו 1941 הובאו לז'מרינקה 500 יהודים, יוצאי בוקובינה, רגאט ובאסאראביה, שגורשו למהנה המעבר ב-מוגילב. בבואם לז'מרינקה נמצאו בה עדיין כ1,200- יהודים מקומיים שהתגוררו בעיר התחתית. מצבם הכלכלי היה שפיר, והם היו מאורגנים באובשינה ,Obscina ב1942/43- נוספו אליהם עוד מספר יהודים שנמלטו מגיטאות אחרים באזור הגרמני. בתקופה זו עלה מספרם הכולל של היהודים בז'מרינקה עד ל3,500- בקירוב.
ב1- ביולי 1942 הוקם בז'מרינקה גיטו ברובע היהודי, שבו שוכנו קודם לכן אף המגורשים בהצטופפם 15-6 נפשות בחדר אחד. רובע הגיטו הוקף גדר תיל, וכל הבתים בו סומנו במגן דוד. לשם הפרדה משאר חלקי העיר הוקמו בכניסות הגיטו שערים חסומים. היציאה מן הגיטו הותרה רק על פי רשיון מיוחד.
על הגיטו הופקדה שמירה של ז'אנדארמים רומניים ואנשי מיליציה אוקראינית. בהיות זז'מרינקה עיר גבול בין האזור הגרמני
לבין התחום הרומני וצומת רכבות חשוב, קבעו בה הגרמנים מינהלה צבאית.
בעיר היו מפעלי תעשייה רבים, בעיקר מפעלי מתכת, וכן בתי מלאכה ששירתו את השלטונות האזרחיים והצבאיים – רומניים כגרמניים – ובהם הועסקו רוב היהודים שהיו כשרים לעבודה. שלא כברוב המקומות בטראנסניסטריה, שולם בז'מרינקה שכר ליהודים. בעלי מקצוע קיבלו 2 RKKS (מארקים), ועובדים מחוסרי מקצוע השתכרו מחצית הסכום. אולם יהודים נלקחו לעבודה אף ללא תשלום והועסקו בטעינת פחם ופריקתו בתחנת הרכבת, בכריית תעלות וכיו"ב.
בתחילה נשאר ראש ה-אובשינה בתפקידו כמנהיג יהודי המקום. עם בוא המגורשים שיתף עצמו בניהול עניני היהודים ד"ר אדולף הרשמאן Herschman Adolf שנהנה מאמון השלטונות הרומניים. כעבור ומן מה הושעה ראש האובשינה מתפקידו, והרשמאן הקים ועד חדש שאושר מטעם מפקד הז'אנדארמריה המקומית. הוועד ארגן לשכת עבודה שסיפקה לשלטונות הגרמניים והרומניים כוח אדם לעבודת הכפייה. כן הוציא הוועד- תמורת תשלום- היתרי יציאה מן הגיטו לשם עריכת קניות וכו'.

על אף הצפיפות במקומות המגורים לא פרצה מחלת טיפוס הבהרות הודות לשמירה על צורכי ההיגיינה. באפריל 1943 הגיעו לז'מרינקה 300- יהודים שנמלטו מן ה"אקציות" שנערכו ב-בריילוב ,Brailov. הוועד המקומי צירף אותם ליושבי הגיטו. כעבור חודש דרשו הגרמנים בבריילוב מאת הז'אנדארמים ב-ז'מרינקה למסור לידיהם תוך 48 שעות את היהודים שנמלטו. ביום שנקבע הגיעה יחידת ה-ס.ס. למקום על אופנועים, בליווי כלבי משטרה. בראשה עמד קצין ה-ס.ס. גראף .270 מן היהודים
שברחו הוצאו מן הגיטו ונמסרו לידי הגרמנים. אלה סידרום בשורות בין האופנועים, הביאום לגבעה שבין ז'מרינקה לבין בריילוב, ושם נורו כולם.
אך יחד עם פעילות הוועד למען שיפור התנאים, סבלו יהודי הגיטו מעריצותו של ראש הוועד, ד"ר הרשמאן, ובסוף 1943 התלוננו עליו באוזני מפקד לגיון הז'אנדארמים במוגילב, ואמנם ציווה המפקד על תחנת הז'אנדארמים המקומית להחליפו באחר.
בקרבת תחנת הרכבת פעלו קבוצות פארטיזאנים יהודיים שביצעו מעשי חבלה. אחת הקבוצות, שהיתה מורכבת מ11- איש, פוצצה 3 רכבות של הצבא הגרמני. בראש הקבוצה, שבה פעלה גם בחורה אחת, עמד יהודי מחמלניק (Hmelnic) ושמו וייסמאן .(Vaisman)
במארס 1943 ביקרה ב-ז'מרינקה משלחת מטעם ועדת העזרה בבוקארשט. באותו פרק זמן היה במקום 3,274 יהודים, מהם
2,800 יהודים אוקראיניים.
באמצע מארס 1944 נסוגו הרומנים מ-ז'מרינקה ובמקומם באו גרמנים. הללו ערכו מיד "מיפקד" של האוכלוסייה היהודית מגיל 60–16, אולם רק חלק מן היהודים התייצבו. כל הבאים נורו במקום. משטר הגרמנים הטיל אימה על היהודים, אך לא האריך ימים.
ב17- במארס החלו הגרמנים נוטשים את ז'מרינקה. ב18- במארס נכנס הצבא האדום לעיר תוך קרבות עם הגרמנים הנסוגים.
בקרבות אלה נטלו יהודי ז'מרינקה חלק פעיל והשתתפו בשחרור תחנת הרכבת שבה התבצרו הגרמנים.
לאחר מכן האשימו השלטונות הסובייטיים את ד"ר הרשמאן בהסגרת 270 נמלטי בריילוב לידי הגרמנים, וכעבור זמן מה מת בבית הכלא.