תאריך הכיבוש בידי הצבא הגרמני-רומני : 20-19 ביולי 1941.
בסתיו 1941 נשלחו מ-מוגילב ל-חרינוביקה כמה מאות מגורשים, רובם יוצאי בוקובינה, כמה עשרות ממחוז דורוהוי (Dorohoi) ואחדים מבאסאראביה.
עם בוא המגורשים לחרינוביקה לא נמצאו בכפר אלא שתי משפחות יהודיות: טוחן ואופה, בני משפחותיהם ופועל אחד-יחד 10 נפשות. היו אלה שרידי תושביו היהודיים של הכפר, שבו ישבו 30-20 משפחות לפני פרוץ המלחמה. מהם שנמלטו לקרובים במקומות אחרים ומהם שברחו לאתר הפלישה יחד עם הצבא האדום הנסוג לחלק הפנימי שלברה"מ. שתי המשפחות המקומיות הסבירו פנים למגורשים וסייעו גידיהם כמיטב יכולתם.
בכפר לא היתה תחנת ז'אנדארמים ואף לא נמצאה בו מיליציה אוקראינית. חרינוביקה היתה בפיקוחה של תחנת הז'אנדארמים בלוצ'ינץ עיירה סמוכה – שמפקדה היה רב סמל בנקור .(Bucur) אחת לשבוע באה למקום יחידת ז'אנדארמים בראשותו של מפקד התחנה לפקח על הנעשה בכפר.
בוקור מינה אחד מן המגורשים ל"ראש המושבה" והפך אותו לעושה רצונו. האיש מינה מספר יהודים לשוטרים והטיל עליהם לעזור לו. בידי כלי שרת אלה של בוקור הופקד השלטון על היהודים בחרינוביקה.
רוב המגורשים אוכסנו באחד מבנייני הכפר ששימש את הקולחוז במקום. המגורשים הצטופפו במספר חדרים, 25-20 נפשות בכל חדר. בעלי האמצעים המועטים שביניהם שכרו הדרים אצל התושבים האוקראיניים תמורת תשלום. בתחום הכפר ניתן ליהודים להתהלך באורח חפשי, אולם היציאה ממנו היתה אסורה עליהם, עונש המור הוטל על אלה שעברו על פקודה זו. שני יהודים, שיצאו את הכפר לקושש עצים, נחמשו בידי חיילים גרמניים והוכו עד מוות.
עד לאביב 1943 לא הועסקו המגורשים בחרינוביקה בעבודת כפייה שיטתית, כי אם בעבודות ארעיות בלבד. באותה תקופה הורשו לעבוד אצל איכרים אוקראיניים שקיבלו בברכה כוח אדם לעזרה במשקיהם. תמורת עבודתם ניתנו למגורשים מנות תפוחי אדמה, שהיוו, יחד עם הסלק שהיו לוקטים בשדה, לחמם היחיד.
אמנם הגיע מוועדת העזרה בבוקארשט סיוע-בגדים ותרופות – באמצעות הוועד האזורי במוגילב, אולם המגורשים לא נהנו ממנו, משום ש-"ראש המושבה" לא חילק את ההפצים, כי אם נהג בהם, כאילו היו רכושו הפרטי. כמו כן הכשיל כל ניסיון מצד המגורשים להתארגן ולהקים מוסד לעזרה. פיקוח היגייני לא היה במקום, ורק מרפא שיניים, שהיה מבין המגורשים, פעל בתפקיד של אח סאניטארי.
תנאים אלה הכשירו את הקרקע להתפשטות מגפת טיפוס הבהרות שקצרה ביהודים, בעיקר בחורף 1941/42. הגוויות נקברו בקבר אחים ביער סמוך. גם הרעב והקור הפילו קרבנות רבים, בראש וראשונה מבין הקשישים והילדים.
העדר מוסדות משטרתיים במקום איפשר ליהודים חופש יחסי בעבודה ובתנועה. אולם הביקורים השבועיים של הז'אנדארמים המיטו עליהם אסון וסבל. מדי פקדו את המקום, כינס בוקור את כל היהודים ברחבת המועצה המקומית, וביניהם אף החולים, שהובאו על אלונקות, והתינוקות שאך נולדו – כולם חויבו להתייצב. לעתים נאלצו לעמוד בגשם ובסופות שלגים במשך שעות רבות, עת בילה בוקור בשתייה בחברת חבריו בבניין המועצה.
במיפקדים אלה עמדו בוקור ואנשיו לערוך "חיפושים". אולם זמן קצר לפני בואו הצפוי, היה מופיע בשמו "ראש המושבה" וסוחט מן המגורשים, מה שעלה בידו להשיג, כדי לבטל כביכול את ה"חיפוש". במרוצת הזמן הרגיל "ראש המושבה" את היהודים לתת לו כופר מעין זה, על מנת למנוע ביקוריהם של הז'אנדארמים, ובמיוחד של בוקור. הרכוש השדוד חולק בין "ראש המושבה" לבין בוקור.
באפריל 1943, כשהחלו מוציאים את היהודים מכל הגיטאות בטראנסניסטריה, נשלח אף חלק מן היהודים בחרינוביקה למחנות העבודה הגרמניים : טריהאטי ,(Trihati) וארווארובקה ,(Varvarovca) ניקולאייב (Nicolaev) (ע"ע) ועוד -לעבודה בהקמת גשר על נהר בוג, ולנסטרווארקה ,Nestervarca) ע"ע) לעבודה בשדות כבול.
אותה שנה, בחודשי הקיץ, קבע גדוד פרשים רומני את מושבו בחרינוביקה באורח ארעי. בחודשים, שבהם שהה הגדוד במקום, הועסקו היהודים בניקוי האורוות ובטיפול בסוסים. הדין וחשבון של ועדת העזרה ב-בוקארשט קובע, כי במארס 1943 נמצאו ב-חרינוביקה 241 יהודים. במיפקד הז'אנדארמריה נמנו במקום ב1- בספטמבר 1943 202 מגורשים, מהם 182 מבוקובינה ו1- מבאסאראביה, בסטאטיסטיקה אחרת הופיעו גם 19 ממחוז דורוהוי.
בסוף דצמבר 1943 הוחזרו יוצאי דורוהוי לבתיהם ברומניה. מספר היהודים המקומיים לא השתנה בתקופת ריכוז המגורשים ב-חחרינוביקה ו10- הנפשות שרדו, כשכבש הצבא האדום את הכפר ב21/22- במארס 944[. יתר המגורשים, שנותרו בחיים, חזרו לבתיהם ברומניה.
בוקור נהרג בידי הפארטיזאנים.
קישורים
לדורות – עדותה של חנה גלפנד