טיווריב
טיווריב ברומנית Tivriv עיירה במחוז מוגילב ,(Moghilev) נפת קראסנויה ,(Crasnoie) ע"נ בוג, 25 ק"מ מדרום לויניצה
תאריך הכיבוש בידי הצבא הגרמני-רומני : 18 ביולי 1941.
עם כיבוש העיירה נותרו בה 4,000 יהודים מקומיים שלא נמלטו לפני בואם של הגרמנים. מיד אחר כניסתם לטיווריב הוציאו הכובשים את כל היהודים מן העיירה והביאום ליער סמוך. היהודים נצטוו לכרות קבר גדול ונורו ליד הקבר הפתוח' מ-"אקציה" זו ניצלו 3-2 נשים וגבר אחד בלבד. מאותו הזמן כונה היער בפי האוקראינים "היער השחור".
שיירת המגורשים הראשונה, 450 יוצאי דורוהוי הובאו ל-טיווריב בדצמבר 1941.
בפברואר 1942 הועברו מקראסנויה לטיווריב כ850- מגורשים. מוצאם היה ברובו מבוקובינה, בעיקר מ-צ'רנאיץ.
בספטמבר אותה שנה, לאחר חיסולו של מחנה סקאזינץ ,(Scazinet) נתווסף עליהם חלק מן היהודים שרוכזו בו קודם לכן. עם קבוצה זו נמנו כמה מאות יהודים, רובם יוצאי מחוז דורוהוי ומיעוטם – כמה עשרות נפשות -מבאסאראביה.
במספר יושבי המקום חלה תנודה מתמדת בשל קרבתו לאזור הגרמני. מצד אחד נמלטו רבים מטיווריב ל-קראסנויה או לגיטאות אחרים, מרוחקים יותר מן האזור, ומצד שני הגיעו לעיירה יהודים אוקראיניים שברחו מ-ויניצה, שהיתה נתונה לפיקוחם הישיר של השלטונות הגרמניים.
טיווריב היתה כפופה לתחנת ז'אנדארמים ששכנה במרחק של 2 ק"מ מן העיירה. השמירה על היהודים הופקדה בידי מיליציה אוקראינית מקומית.
בשכונת היהודים שבמרכז העיירה הוקם גיטו. הגיטו לא הוקף גדר תיל, אולם נאסר על היהודים לצאת את התחום שהוקצה להם ולבוא במגע עם האוכלוסייה האוקראינית שהתגוררה בפרברי העיירה. כל היהודים אולצו לשאת את הטלאי הצהוב.
מפקדה של תחנת הז'אנדארמים היה בא ל-טיווריב ומוציא יהודים מן הגיטו לעבודות כפייה. יחסו אל היהודים היה הוגן. הגברים והנשים הצעירות הועסקו בעבודות ניקיון, בתיקון כבישים ובהסרת שלג מרחובות העיירה ומן הדרכים שבסביבתה.
באביב 1943 נשלחו מגורשים מספר לנסטרווארקה (Nestervarca) לכריית כבול. בסתיו אותה שנה נשלחו אחרים למחנה הגרמני ב-קולוסובקה (Kolosovca) במחוז אוצ'יאקוב .(Oceacov) מהם חזרו מועטים בלבד לאחר השחרור.
תנאי החיים של המגורשים היו חמורים. הבתים, שבהם אוכסנו, היו הרוסים מל ההפצצות. החלונות היו ללא שמשות, והמגורשים מתמום בקרשים.
השלטון הפנימי בגיטו היה בידי ועד יהודיי אחד מיוצאי דורוהוי עמד בראש הוועד. הוא ארגן משטרה יהודית שהיתה מורכבת משלושה מגורשים שקיבלו שכר. בראשם עמד אחיו של ראש הוועד. שלטונם של שני האחים ואנשיהם הכביד על יושבי הגיטו' שכן כל מי שרצה לעבוד בסתר אצל איכרים אוקראיניים, היה חייב להבטיח את שתיקתו של ראש הוועד על ידי הפרשת חלק משכרו, פן ילשין עליו באוזני הז'אנדארמים. בצורה זו ניתן למספר ניכר של מגורשים, שביניהם היו בעלי מלאכה רבים, לעסוק
במקצועם ולהרוויח כדי מחייתם. מגורשים ללא מקצוע עבדו בשדות האיכרים, ותמורת עבודתם קיבלו מצרכי מזון. היהודים, שלא מצאו עבודה או לא היו מסוגלים לעבוד, היו נאלצים לחזר על פתחי האוקראינים. מי שלא היה עשוי אפילו לכך – גווע ברעב.
לטיווריב הגיע סיוע מוועדת העזרה ב-בוקארשט באמצעות הוועד האזורי ב-מוגילב. אולם אנשי הוועד לא חילקו את הבגדים בין המגורשים אלא פעם או פעמיים, ולא הקימו כל מוסד לעזרת הנצרכים בגיטו.
שירות רפואי לא היה בנמצא, וכשפרצה מגפת טיפוס הבהרות באזור, הפילה ב-ט' קרבנות רבים. לפרקים נספו עד ל10- אנשים ביום.
לעתים קרובות סבלו המגורשים ב-ט' מהתעללויות הגרמנים במישרין. בחורף 1942 נעלמו שניים מיהודי הגיטו, לאחר שיצאו ליער לקושש עצים. רק באביב, לאחר הפשרת השלגים, נתגלו גוויותיהם של השניית שנורו באותו יוםבידי גרמנים שבהם נתקלו בדרך. הגופות הובאו לקבר אחים על יד קרבנות המגפה.
תכופות פקדו הגרמנים את הגיטו, כדי לחפש נשים ומשקאות חריפים. עם התקרבם הסתתרו הנשים בשכונת האוקראינים שפרשו את חסותם על נרדפים ועל נמלטים. באחד הימים נכנסה למקום שיירת טנקימ, והחיילים הגרמניים יצאו לחפש משקאות חריפים. בדרכם תפסו אחד המגורשים ושני ילדים ודרשו מהם להדריכם למקום שבו יימצאו משקאות. אחוזי אימה הצביעו על כמה בתים שבסביבה ללא הבחנה. אולם משלא נעתרו האוקראינים לדרישת הגרמנים, נורו אחדים מהם בו במקום. למחרת היום הופיעה בעיירה קבוצה גרמנית-רומנית לחקור את העניין. השלושה נורו לעיני כול, וכמו כן הורי שני הילדים, לאחר שניסו למחות על מעשה הרצח.
במארס 1943 מנתה הסטאטיסטיקה של ועדת העזרה בבוקארשט בטיווריב' 744 יהודים, מהם 50 יתומים.
לפי הנתונים י2ל הז'אנדארמריה בטראנסניסטריה נמצאו בספטמבר אותה שנה בעיירה 418 מגורשים מבוקובינה ו40- מבאסאראביה. נתונים אלה אינם כוללים 200 יהודים ממחוז דורוהוי שהוחזרו לרומניה בסוף דצמבר 1943. ב16- במארס 1944 כבש הצבא האדום את העיירה.
תאריך הכיבוש בידי הצבא הגרמני-רומני : 18 ביולי 1941.עם כיבוש העיירה נותרו בה 4,000 יהודים מקומיים שלא נמלטו לפני בואם של הגרמנים. מיד אחר כניסתם לטיווריב הוציאו הכובשים את כל היהודים מן העיירה והביאום ליער סמוך. היהודים נצטוו לכרות קבר גדול ונורו ליד הקבר הפתוח' מ-"אקציה" זו ניצלו 3-2 נשים וגבר אחד בלבד. מאותו הזמן כונה היער בפי האוקראינים "היער השחור".
שיירת המגורשים הראשונה, 450 יוצאי דורוהוי הובאו ל-טיווריב בדצמבר 1941.
בפברואר 1942 הועברו מקראסנויה לטיווריב כ850- מגורשים. מוצאם היה ברובו מבוקובינה, בעיקר מ-צ'רנאיץ.
בספטמבר אותה שנה, לאחר חיסולו של מחנה סקאזינץ ,(Scazinet) נתווסף עליהם חלק מן היהודים שרוכזו בו קודם לכן. עם קבוצה זו נמנו כמה מאות יהודים, רובם יוצאי מחוז דורוהוי ומיעוטם – כמה עשרות נפשות -מבאסאראביה.
במספר יושבי המקום חלה תנודה מתמדת בשל קרבתו לאזור הגרמני. מצד אחד נמלטו רבים מטיווריב ל-קראסנויה או לגיטאות אחרים, מרוחקים יותר מן האזור, ומצד שני הגיעו לעיירה יהודים אוקראיניים שברחו מ-ויניצה, שהיתה נתונה לפיקוחם הישיר של השלטונות הגרמניים.
טיווריב היתה כפופה לתחנת ז'אנדארמים ששכנה במרחק של 2 ק"מ מן העיירה. השמירה על היהודים הופקדה בידי מיליציה אוקראינית מקומית.
בשכונת היהודים שבמרכז העיירה הוקם גיטו. הגיטו לא הוקף גדר תיל, אולם נאסר על היהודים לצאת את התחום שהוקצה להם ולבוא במגע עם האוכלוסייה האוקראינית שהתגוררה בפרברי העיירה. כל היהודים אולצו לשאת את הטלאי הצהוב.
מפקדה של תחנת הז'אנדארמים היה בא ל-טיווריב ומוציא יהודים מן הגיטו לעבודות כפייה. יחסו אל היהודים היה הוגן. הגברים והנשים הצעירות הועסקו בעבודות ניקיון, בתיקון כבישים ובהסרת שלג מרחובות העיירה ומן הדרכים שבסביבתה.
באביב 1943 נשלחו מגורשים מספר לנסטרווארקה (Nestervarca) לכריית כבול. בסתיו אותה שנה נשלחו אחרים למחנה הגרמני ב-קולוסובקה (Kolosovca) במחוז אוצ'יאקוב .(Oceacov) מהם חזרו מועטים בלבד לאחר השחרור.
תנאי החיים של המגורשים היו חמורים. הבתים, שבהם אוכסנו, היו הרוסים מל ההפצצות. החלונות היו ללא שמשות, והמגורשים מתמום בקרשים.
השלטון הפנימי בגיטו היה בידי ועד יהודיי אחד מיוצאי דורוהוי עמד בראש הוועד. הוא ארגן משטרה יהודית שהיתה מורכבת משלושה מגורשים שקיבלו שכר. בראשם עמד אחיו של ראש הוועד. שלטונם של שני האחים ואנשיהם הכביד על יושבי הגיטו' שכן כל מי שרצה לעבוד בסתר אצל איכרים אוקראיניים, היה חייב להבטיח את שתיקתו של ראש הוועד על ידי הפרשת חלק משכרו, פן ילשין עליו באוזני הז'אנדארמים. בצורה זו ניתן למספר ניכר של מגורשים, שביניהם היו בעלי מלאכה רבים, לעסוק
במקצועם ולהרוויח כדי מחייתם. מגורשים ללא מקצוע עבדו בשדות האיכרים, ותמורת עבודתם קיבלו מצרכי מזון. היהודים, שלא מצאו עבודה או לא היו מסוגלים לעבוד, היו נאלצים לחזר על פתחי האוקראינים. מי שלא היה עשוי אפילו לכך – גווע ברעב.
לטיווריב הגיע סיוע מוועדת העזרה ב-בוקארשט באמצעות הוועד האזורי ב-מוגילב. אולם אנשי הוועד לא חילקו את הבגדים בין המגורשים אלא פעם או פעמיים, ולא הקימו כל מוסד לעזרת הנצרכים בגיטו.
שירות רפואי לא היה בנמצא, וכשפרצה מגפת טיפוס הבהרות באזור, הפילה ב-ט' קרבנות רבים. לפרקים נספו עד ל10- אנשים ביום.
לעתים קרובות סבלו המגורשים ב-ט' מהתעללויות הגרמנים במישרין. בחורף 1942 נעלמו שניים מיהודי הגיטו, לאחר שיצאו ליער לקושש עצים. רק באביב, לאחר הפשרת השלגים, נתגלו גוויותיהם של השניית שנורו באותו יוםבידי גרמנים שבהם נתקלו בדרך. הגופות הובאו לקבר אחים על יד קרבנות המגפה.
תכופות פקדו הגרמנים את הגיטו, כדי לחפש נשים ומשקאות חריפים. עם התקרבם הסתתרו הנשים בשכונת האוקראינים שפרשו את חסותם על נרדפים ועל נמלטים. באחד הימים נכנסה למקום שיירת טנקימ, והחיילים הגרמניים יצאו לחפש משקאות חריפים. בדרכם תפסו אחד המגורשים ושני ילדים ודרשו מהם להדריכם למקום שבו יימצאו משקאות. אחוזי אימה הצביעו על כמה בתים שבסביבה ללא הבחנה. אולם משלא נעתרו האוקראינים לדרישת הגרמנים, נורו אחדים מהם בו במקום. למחרת היום הופיעה בעיירה קבוצה גרמנית-רומנית לחקור את העניין. השלושה נורו לעיני כול, וכמו כן הורי שני הילדים, לאחר שניסו למחות על מעשה הרצח.
במארס 1943 מנתה הסטאטיסטיקה של ועדת העזרה בבוקארשט בטיווריב' 744 יהודים, מהם 50 יתומים.
לפי הנתונים י2ל הז'אנדארמריה בטראנסניסטריה נמצאו בספטמבר אותה שנה בעיירה 418 מגורשים מבוקובינה ו40- מבאסאראביה. נתונים אלה אינם כוללים 200 יהודים ממחוז דורוהוי שהוחזרו לרומניה בסוף דצמבר 1943. ב16- במארס 1944 כבש הצבא האדום את העיירה.