טריהאטי
טריהאטי ברומנית: ,Trihati כפר במחוז אוצ'יאקוב ,(Oceacov) על גדתו המערבית של הבוג, כ80- ק"מ מצפון-מזרח ל-אודסה
.(Odessa)
הכפר נכבש בידי הצבא הגרמני-רומני במחצית הראשונה של אוגוסט 1941.
באביב 1943 החלו הגרמנים מקימים גשרים על נהר בוג לצורכי תחבורה צבאית. הגשר הגדול ביותר, שילוקם באזור טריהאטי, נועד לחבר את הכפר טריהאטי עם ניקולאייב (Nicolaev) ונבנה במסגרת הארגון "טוט" ,Todt בביצוע חברות בניין גרמניות, וביניהן "קרופ" .(Krupp) אחד ממהנות העבודה הוקם ב-טריהאטי כוחות עבודה שימשו יהודים ולא-יהודים, מהם שבויים סובייטיים ומהם תושבים אוקראיניים.
היהודים – מקומיים כמגורשים – הובאו קבוצות קבוצות מגיטאות טראנסניסטריה ההל באפריל 1943.
בכל תקופת העבודה באזור הועסקו בה 700-800 יהודים, מאחר שהובאו מדי פעם בפעם אחרים במקום אלה שנספו מאפיסת כוחות וממחלות או שנרצחו.
הקבוצה האחרונה, שהועברה לטריהאטי, הורכבה מ300- נפש שנאספו, ב9- בספטמבר 1943, מגיטאות מתוו גולטה .(Golta) בין אלה נמצאו גם 70 יהודים מהרגאט, שנכלאו בראשונה במחנה האסירים הפוליטיים ב-ואפניארקה, .Vapniarca) ע"ע) והועברו לאחר מכן ל-טרידובי ,(Tridubi) מחוז גולטה.
מפקד המחנה היה גרמני, הקלה ,(Hoekele) פועל בניין מהאמבורג .(Hamburg) הוא נהג להתהלך בבגדים אזרחיים, מזוין באקדח ובידו אלת גומי. כמשגיח על היהודים במחנה מינה הקלה אחד מיהודי המחנה, בורג ,(Burg) שמוצאו היה מברלין. בורג בחר באהד המגורשים, גרובר (Gruber) מראדאוץ לעוזרו.
העבודה בהקמת הגשר ארכה שמונה חודשים. עליו היה לשפר את הקשר בין ט' לבין ניקולאייב. אורכו של גשר זה היה כ1,500- מ'. מתחת לגשר הטמינו הגרמנים הומר נפץ, כדי לפוצצו במהירות בשעת הצורך.
מנהל העבודה הכללי היה אדריכל גרמני בירר ,(Bdhrer) מאיור בדרגתו הצבאית. הוא נעזר במהנדסים ובבעלי מלאכה שנשלחו למקום מטעם חברות הבניין. לרשותו של כל אחד מהם הועמדו 250–200 עובדים יהודיים. יתר היהודים עבדו בסדנאות, במטבחים, במשרדים ועוד. בשעה 5 בבוקר העירו את עובדי הכפייה למיפקד בוקר שבו חולקו לקבוצות בנות 20 איש. בראש כל קבוצה הועמד אחראי. בליווי שומרים הלכו בשביל, שגודר בחוט תיל לאורך שני הצדדים עד למקום עבודתם. לחגורתו של כל עובד היתה קשורה לוחית שחורה, ועליה מספרו הסידורי. העבודה נמשכה מן הבוקר – בהפסקת צהריים של שעה – עד לבוא השמש. העבודה עצמה היתה כה קשה, עד כי רק הצעירים והחסונים עמדו בה. כוחותיהם של רוב העובדים תשו כעבור מספר שבועות.
העובדים שוכנו באורוות גדולות מוקפות גדר תיל. בכל אורווה הותקנו מצעות קש בשלוש קומות, זו על גבי זו. מסביב לגדר הוצבה שמירה מורכבת מגרמנים ומאוקראינים מזוינים.
לעובדים סופק אוכל, כל קבוצה קיבלה את המנות ממטבחה של חברת הבניין שבה הועסקה. מנת האוכל היומית ליהודים היתה מורכבת ממרק שעורה דליל ו200- גר' לחם שעורה. היהודים שעבדו בהברת קרופ קיבלו אוכל משופר יותר. אולם בדרך כלל נפל המזון שניתן לעובדים היהודיים בהרבה מזה שסופק לשבויים הסובייטיים ולתושבים האוקראיניים.
במחנה היתה קיימת מרפאה ובה עבדו שני רופאים יהודיים מ-יאש (נ185) שגויסו לעבודת כפייה זמנית. הודות לטיפולם המסור הצילו מספר ניכר של חולים.
בהגיעם למחנה נצטוו היהודים למסור את כספם, חפצי הערך שהיו בידיהם ואת בגדיהם הטובים, באיום של הוצאה להורג במקרה של סירוב. בעת מסירת חפציהם הולקו מספר יהודים בידי הקלה, עד שנשארו נכים. באלת הגומי היה מצליף בפני היהודים, במיוחד בעת המיפקד.
עינוי אהוב עליו היה להכניס את "האשם" לתוך ביב בית השימוש ולהשאירו בו, עד שהוציא את נשמתה גזר עונש מוות הוצא על כל עבירה על ההוראות ותהא זו הקלה שבקלות. הקלה ירה ביהודי בהאשימו אותו בלקיחת מעט שמן, כדי למרוח בו את עור ידיו הסדוק מעמל העבודה. בפקודתו של בירר ירה הקלה בשלושה יהודים אחרים, משנתגלה, כי הובאו לידיהם – באמצעות עובד הרכבת – מכתבים ממשפחותיהם שנשארו בגיטאות. הוא גם סקל אחד מן היהודים לאחר שהכניסו לבור, ולבסוף ירה בו. אותו יהודי, בן ה59-, הואשם על ידו בכך, שהופיע – ללא אישור מוקדם מצדו – בפני הוועדה הרפואית, כדי לקבל רשות לחזור לגיטו שממנו בא. הקלה אף הזמין יהודים למשרדו, ממנו לא יצאו עוד. כעבור זמן מה נמצאו גוויותיהם בסביבה. עשרה יהודים נהרגו בירייה על ידו, לאחר שברעבונם הוציאו שניים מהם דלעת אחת וסלק אחד מגן בשולי הדרך. יהודי אחר נורה על ידי שומר, כי יצא מן האורווה ללא רשות.
כמו כן הובאו ל-ניקולאייב ונרצחו שם 14 יהודים שעבדו כפקידים. הם העמידו פנים, כאילו נוצרים הם, אך לגרמנים נתגלה לאחר זמן, כי הינם יהודים שברחו מוארשה.
כל יהודי, שניסה להימלט ונתפש, נהרג. ששת הראשונים שנתפשו נתלו לעיני כל יושבי המחנה.
לפי יזמתו הוא ועל דעת עצמו ביצע במחנה מעשי אכזריות ורצח אף המהנדס הגרמני נוימאייר .(Neumayer) בשעות הערב, לאחר שחזרו העובדים יגעים מעבודתם, היה מוציא אותם מז האורוות ומסדרם בשתי שורות, זו מול זו. לאחר מכן נהג לצוות עליהם לסטור זה את זה על לחייו או לפגוע איש ברעהו במוטות ברזל. מאחורי כל יהודי היה עומד חייל גרמני שהלקה באלת גומי בכל יהודי שלא הנהית על חברו פגיעה של ממש. במחזה מעין זה היו משתתפים המפקד וכל הצוות הטכני והצבאי.
שני המשגיחים היהודיים, בורג וגרובר, היו לכלי שרת בידי אדוניהם. הללו עינו את היהודים, הלשינו עליהם, שדרום ושירתו את הגרמנים בכל מעשי התועבה שלהם.
שליטי המחנה הכבידו את עולם מדי יום ביומו. המגורשים נותרו חסרי כול ועבדו באפיסת כוחות, יחפים ועטופים בסחבות או בשקי נייר. אמנם הגיע למקום סיוע מוועדת העזרה ב-בוקארשט, אך לידי המגורשים לא נמסר דבר. שני המשגיחים היהודיים מכרו לאיכרים את החפצים, שנשלחו למגורשים, וקנו בתמורה מתנות רבות ערך לשליטים הגרמניים במקום. בין היתר מכרו 480 פריטי לבוש שנשלחו למגורשים מטעם ועדת העירה בדצמבר 1943.
רשימת הז'אנדארמריה מנתה ב1- בספטמבר 1943 בטריהאטי 491 יהודים מבוקובינה ו117- מבאסאראביה. מלבדם היו שם גם כמה עשרות יהודים ממחוז דורוהוי ומספר מסוים של יהודים אוקראיניים. ב9- בספטמבר אותה שבה הובאו לטריהאטי עוד 300 מגורשים ממחוז גולטה.
בסוף חודש דצמבר 1943 אישרו השלטונות הרומניים את החזרתם של המגורשים ממחוז דורוהוי ושל האסירים שהוכנסו בטעות לרשימות כקומוניסטים, וגורשו לואפניארקה (ע"מ). אולם מהם לא שחררו הגרמנים ב-טריהאטי אלא כ-70 איש. היהודים ממחוז דורוהוי נשארו במחנה, אף משנגמרה העבודה בהקמת הגשר. יתר המגורשים הוחזרו לגיטאות שלבים שלבים.
בראשית ינואר 1944 נמצאו בטריהאטי כ450- יהודים. מהם נמסרו כ100- לידי הרומנים לעבודה במסילת הברזל בין התחנות טריהאטי-דימבראווה-רושיה במרחק של 35–ל5 ק"מ ממחנה טריהאטי. שני קרונות משא קטנים, שעמדו בשדה פתוח, שימשו להם מקום מגורים.
רעבים, ערומים ויחפים עבדו שם בימי זעף וקור של חודשי החורף. בקרונות מכוסי השלג קצרה מגפת טיפוס הבהרות וטיפוס המעיים רבים מבין המגורשים.
בסוף הודש פברואר 1944 הוציאו החברות לבניין את צוותיהן ממקומות העבודה, ואף החיילים הגרמניים נטשו את טריהאטי. במקום לא נשארו אלא הקלה, השומרים האוקראיניים ו400- היהודים שנותרו בהיים, וביניהם 370 מגורשים מרומניה.
ב14- במארס 1944 דרשו השלטונות הרומניים שחרור המגורשים והחזרתם לרומניה. אולם במקום למלא את הדרישה, הוציא הקלה את היהודים מן האורוות, סידר אותם במעגל מסביב למכונת ירייה, כדי להשמידם. אך ברגע האחרון ממש הגיעה למקום יחידת סיור של ז'אנדארמים רומניים, ובראשם רב סמל ששמו לא נודע. לפי ההוראות שקיבל דרש לשחרר את כל היהודים מיד. אולם הקלה התנה את היענותו לדרישה בכך, שישאיר בידיו מספר יהודים, שיעזרו לו לפוצץ את הגשר לאחר שיעבור עליו הצבא. כך נשארו במקום 39 אנשים.
331 יהודים יצאו מיד את המחנה בקרונות משא בדרכם לטיראספול ,Tiraspol) ע"מ), ששם הגיעו ב17- במארס. במקום קיבלום חברי המשלחות של ועדת העזרה מ-בוקארשט, שסיפקו להם כסף, מזון ובגדים, ועזרו להם לחצות את הדנייסטר, כדי שישובו לרומניה. המשלחת גם השתדלה אצל השלטונות הרומניים וביקשה באופן נמרץ את שחרורם של 39 המגורשים שנותרו בטריהאטי, אולם אלה לא חזרו לעולם.
הקלה הוציא אותם להורג.
.(Odessa)
הכפר נכבש בידי הצבא הגרמני-רומני במחצית הראשונה של אוגוסט 1941.באביב 1943 החלו הגרמנים מקימים גשרים על נהר בוג לצורכי תחבורה צבאית. הגשר הגדול ביותר, שילוקם באזור טריהאטי, נועד לחבר את הכפר טריהאטי עם ניקולאייב (Nicolaev) ונבנה במסגרת הארגון "טוט" ,Todt בביצוע חברות בניין גרמניות, וביניהן "קרופ" .(Krupp) אחד ממהנות העבודה הוקם ב-טריהאטי כוחות עבודה שימשו יהודים ולא-יהודים, מהם שבויים סובייטיים ומהם תושבים אוקראיניים.
היהודים – מקומיים כמגורשים – הובאו קבוצות קבוצות מגיטאות טראנסניסטריה ההל באפריל 1943.
בכל תקופת העבודה באזור הועסקו בה 700-800 יהודים, מאחר שהובאו מדי פעם בפעם אחרים במקום אלה שנספו מאפיסת כוחות וממחלות או שנרצחו.
הקבוצה האחרונה, שהועברה לטריהאטי, הורכבה מ300- נפש שנאספו, ב9- בספטמבר 1943, מגיטאות מתוו גולטה .(Golta) בין אלה נמצאו גם 70 יהודים מהרגאט, שנכלאו בראשונה במחנה האסירים הפוליטיים ב-ואפניארקה, .Vapniarca) ע"ע) והועברו לאחר מכן ל-טרידובי ,(Tridubi) מחוז גולטה.
מפקד המחנה היה גרמני, הקלה ,(Hoekele) פועל בניין מהאמבורג .(Hamburg) הוא נהג להתהלך בבגדים אזרחיים, מזוין באקדח ובידו אלת גומי. כמשגיח על היהודים במחנה מינה הקלה אחד מיהודי המחנה, בורג ,(Burg) שמוצאו היה מברלין. בורג בחר באהד המגורשים, גרובר (Gruber) מראדאוץ לעוזרו.
העבודה בהקמת הגשר ארכה שמונה חודשים. עליו היה לשפר את הקשר בין ט' לבין ניקולאייב. אורכו של גשר זה היה כ1,500- מ'. מתחת לגשר הטמינו הגרמנים הומר נפץ, כדי לפוצצו במהירות בשעת הצורך.
מנהל העבודה הכללי היה אדריכל גרמני בירר ,(Bdhrer) מאיור בדרגתו הצבאית. הוא נעזר במהנדסים ובבעלי מלאכה שנשלחו למקום מטעם חברות הבניין. לרשותו של כל אחד מהם הועמדו 250–200 עובדים יהודיים. יתר היהודים עבדו בסדנאות, במטבחים, במשרדים ועוד. בשעה 5 בבוקר העירו את עובדי הכפייה למיפקד בוקר שבו חולקו לקבוצות בנות 20 איש. בראש כל קבוצה הועמד אחראי. בליווי שומרים הלכו בשביל, שגודר בחוט תיל לאורך שני הצדדים עד למקום עבודתם. לחגורתו של כל עובד היתה קשורה לוחית שחורה, ועליה מספרו הסידורי. העבודה נמשכה מן הבוקר – בהפסקת צהריים של שעה – עד לבוא השמש. העבודה עצמה היתה כה קשה, עד כי רק הצעירים והחסונים עמדו בה. כוחותיהם של רוב העובדים תשו כעבור מספר שבועות.
העובדים שוכנו באורוות גדולות מוקפות גדר תיל. בכל אורווה הותקנו מצעות קש בשלוש קומות, זו על גבי זו. מסביב לגדר הוצבה שמירה מורכבת מגרמנים ומאוקראינים מזוינים.
לעובדים סופק אוכל, כל קבוצה קיבלה את המנות ממטבחה של חברת הבניין שבה הועסקה. מנת האוכל היומית ליהודים היתה מורכבת ממרק שעורה דליל ו200- גר' לחם שעורה. היהודים שעבדו בהברת קרופ קיבלו אוכל משופר יותר. אולם בדרך כלל נפל המזון שניתן לעובדים היהודיים בהרבה מזה שסופק לשבויים הסובייטיים ולתושבים האוקראיניים.
במחנה היתה קיימת מרפאה ובה עבדו שני רופאים יהודיים מ-יאש (נ185) שגויסו לעבודת כפייה זמנית. הודות לטיפולם המסור הצילו מספר ניכר של חולים.
בהגיעם למחנה נצטוו היהודים למסור את כספם, חפצי הערך שהיו בידיהם ואת בגדיהם הטובים, באיום של הוצאה להורג במקרה של סירוב. בעת מסירת חפציהם הולקו מספר יהודים בידי הקלה, עד שנשארו נכים. באלת הגומי היה מצליף בפני היהודים, במיוחד בעת המיפקד.
עינוי אהוב עליו היה להכניס את "האשם" לתוך ביב בית השימוש ולהשאירו בו, עד שהוציא את נשמתה גזר עונש מוות הוצא על כל עבירה על ההוראות ותהא זו הקלה שבקלות. הקלה ירה ביהודי בהאשימו אותו בלקיחת מעט שמן, כדי למרוח בו את עור ידיו הסדוק מעמל העבודה. בפקודתו של בירר ירה הקלה בשלושה יהודים אחרים, משנתגלה, כי הובאו לידיהם – באמצעות עובד הרכבת – מכתבים ממשפחותיהם שנשארו בגיטאות. הוא גם סקל אחד מן היהודים לאחר שהכניסו לבור, ולבסוף ירה בו. אותו יהודי, בן ה59-, הואשם על ידו בכך, שהופיע – ללא אישור מוקדם מצדו – בפני הוועדה הרפואית, כדי לקבל רשות לחזור לגיטו שממנו בא. הקלה אף הזמין יהודים למשרדו, ממנו לא יצאו עוד. כעבור זמן מה נמצאו גוויותיהם בסביבה. עשרה יהודים נהרגו בירייה על ידו, לאחר שברעבונם הוציאו שניים מהם דלעת אחת וסלק אחד מגן בשולי הדרך. יהודי אחר נורה על ידי שומר, כי יצא מן האורווה ללא רשות.
כמו כן הובאו ל-ניקולאייב ונרצחו שם 14 יהודים שעבדו כפקידים. הם העמידו פנים, כאילו נוצרים הם, אך לגרמנים נתגלה לאחר זמן, כי הינם יהודים שברחו מוארשה.
כל יהודי, שניסה להימלט ונתפש, נהרג. ששת הראשונים שנתפשו נתלו לעיני כל יושבי המחנה.
לפי יזמתו הוא ועל דעת עצמו ביצע במחנה מעשי אכזריות ורצח אף המהנדס הגרמני נוימאייר .(Neumayer) בשעות הערב, לאחר שחזרו העובדים יגעים מעבודתם, היה מוציא אותם מז האורוות ומסדרם בשתי שורות, זו מול זו. לאחר מכן נהג לצוות עליהם לסטור זה את זה על לחייו או לפגוע איש ברעהו במוטות ברזל. מאחורי כל יהודי היה עומד חייל גרמני שהלקה באלת גומי בכל יהודי שלא הנהית על חברו פגיעה של ממש. במחזה מעין זה היו משתתפים המפקד וכל הצוות הטכני והצבאי.
שני המשגיחים היהודיים, בורג וגרובר, היו לכלי שרת בידי אדוניהם. הללו עינו את היהודים, הלשינו עליהם, שדרום ושירתו את הגרמנים בכל מעשי התועבה שלהם.
שליטי המחנה הכבידו את עולם מדי יום ביומו. המגורשים נותרו חסרי כול ועבדו באפיסת כוחות, יחפים ועטופים בסחבות או בשקי נייר. אמנם הגיע למקום סיוע מוועדת העזרה ב-בוקארשט, אך לידי המגורשים לא נמסר דבר. שני המשגיחים היהודיים מכרו לאיכרים את החפצים, שנשלחו למגורשים, וקנו בתמורה מתנות רבות ערך לשליטים הגרמניים במקום. בין היתר מכרו 480 פריטי לבוש שנשלחו למגורשים מטעם ועדת העירה בדצמבר 1943.
רשימת הז'אנדארמריה מנתה ב1- בספטמבר 1943 בטריהאטי 491 יהודים מבוקובינה ו117- מבאסאראביה. מלבדם היו שם גם כמה עשרות יהודים ממחוז דורוהוי ומספר מסוים של יהודים אוקראיניים. ב9- בספטמבר אותה שבה הובאו לטריהאטי עוד 300 מגורשים ממחוז גולטה.
בסוף חודש דצמבר 1943 אישרו השלטונות הרומניים את החזרתם של המגורשים ממחוז דורוהוי ושל האסירים שהוכנסו בטעות לרשימות כקומוניסטים, וגורשו לואפניארקה (ע"מ). אולם מהם לא שחררו הגרמנים ב-טריהאטי אלא כ-70 איש. היהודים ממחוז דורוהוי נשארו במחנה, אף משנגמרה העבודה בהקמת הגשר. יתר המגורשים הוחזרו לגיטאות שלבים שלבים.
בראשית ינואר 1944 נמצאו בטריהאטי כ450- יהודים. מהם נמסרו כ100- לידי הרומנים לעבודה במסילת הברזל בין התחנות טריהאטי-דימבראווה-רושיה במרחק של 35–ל5 ק"מ ממחנה טריהאטי. שני קרונות משא קטנים, שעמדו בשדה פתוח, שימשו להם מקום מגורים.
רעבים, ערומים ויחפים עבדו שם בימי זעף וקור של חודשי החורף. בקרונות מכוסי השלג קצרה מגפת טיפוס הבהרות וטיפוס המעיים רבים מבין המגורשים.
בסוף הודש פברואר 1944 הוציאו החברות לבניין את צוותיהן ממקומות העבודה, ואף החיילים הגרמניים נטשו את טריהאטי. במקום לא נשארו אלא הקלה, השומרים האוקראיניים ו400- היהודים שנותרו בהיים, וביניהם 370 מגורשים מרומניה.
ב14- במארס 1944 דרשו השלטונות הרומניים שחרור המגורשים והחזרתם לרומניה. אולם במקום למלא את הדרישה, הוציא הקלה את היהודים מן האורוות, סידר אותם במעגל מסביב למכונת ירייה, כדי להשמידם. אך ברגע האחרון ממש הגיעה למקום יחידת סיור של ז'אנדארמים רומניים, ובראשם רב סמל ששמו לא נודע. לפי ההוראות שקיבל דרש לשחרר את כל היהודים מיד. אולם הקלה התנה את היענותו לדרישה בכך, שישאיר בידיו מספר יהודים, שיעזרו לו לפוצץ את הגשר לאחר שיעבור עליו הצבא. כך נשארו במקום 39 אנשים.
331 יהודים יצאו מיד את המחנה בקרונות משא בדרכם לטיראספול ,Tiraspol) ע"מ), ששם הגיעו ב17- במארס. במקום קיבלום חברי המשלחות של ועדת העזרה מ-בוקארשט, שסיפקו להם כסף, מזון ובגדים, ועזרו להם לחצות את הדנייסטר, כדי שישובו לרומניה. המשלחת גם השתדלה אצל השלטונות הרומניים וביקשה באופן נמרץ את שחרורם של 39 המגורשים שנותרו בטריהאטי, אולם אלה לא חזרו לעולם.
הקלה הוציא אותם להורג.