תאריך הכיבוש בידי הצבא הגרמני-רומני : 18 ביולי 1941.
נקודת מעבר. בתקופת מלחמת העלם השניה היתה יאמפול נקודת המעבר החשובה ביותר- אחרי מוגילב. דרכה עברו יהודים רבים שגורשו מרומניה לטראנסניסטריה. לפי נתונים של מיפקדת הז'אנדארמים בטראנסניסטריה עברו עד ל15- בינואר 1942 דרך יאמפול 35,276 יהודים מכלל 118,847 שגורשו.
כבכל מקומות המעבר לטראנסניסטריה כן לא הורשו המגורשים להישאר ב-י'. לאחר שהייה של ימים מספר בתחנת הגבול הסובייטית לשעבר, פארוהי (Parohy) הסמוכה, נצטוו השיירות להמשיך בדרכן ברגל לעבר הגיטאות והמחנות שהוקמו ברובם בכפרים ובקולחוזים שעל גדת נהר בוג.
אולם 350 מבין המגורשים, מומחים במקצועות שונים, הורשו להישאר במקום לפי הוראת השלטונות בטראנסניסטריה שהיו זקוקים למספר מסוים של בעלי מלאכה לעבודות שיקום במחוז ז'וגאסטרו.
יחד עם בני משפחותיהם מנו המגורשים, שנשארו ביאמפול, כ500- נפש, מהם כ350- מבוקובינה, בעיקר מצ'רנאוץ ו150- מבאסאראביה.
יהודים מקומיים . לפני המלחמה היתה יאמפול עיירה יהודית טיפוסית. בחודשים נובמבר-דצמבר 1941, כשהגיעו המגורשים ליאמפול, נמצאו במקום כמה מאות יהודים בלבד. חלק מן היהודים המקומיים נטשו את העיירה יחד עם הצבא הסובייטי הנסוג, אולם רובם נרצחו בפרעות שערכו בהם יחידות ה-איינזאץ-קומאנדו (Einsatz-Kommando) 10 א, בהגיען ליאמפול (ע"מ).
היהודים שנותרו התגוררו בבתיהם ברובע המרכזי של העיירה, והיו שרויים בעוני. אף על פי כן הסבירו פנים למגורשים ואכסנו אותם בבתיהם.
תנאי החיים בגיטו . יהודי יאמפול, המקומיים והמגורשים, התרכזו ב4-3- רחובות שהוכרזו כגיטו. אחר ההפצצות והפרעות היו הבתים הרוסים לשקצה, ללא דלתות וחלונות. אף מחוץ לתחום הגיטו התגוררו יהודים באותו הרחוב שבו שכנה תחנת לגיון הז'אנדארמים של יאמפול וכן המשטרה האוקראינית. כעבור שנה פונו היהודים מרחוב זה והועברו לגיטו. באותו הזמן הוקף הגיטו גדר תיל.
מעבר לגיטו נמצאו השכונות שבהן התגוררו הנוצרים. שם היו גם השוק ומשאבת המים היחידה במקום. פעם ביום הורשו היהודים לצאת את הגיטו, כדי לערוך את קניותיהם ולשאוב מים. לשם יציאה לעבודה קבועה ניתן להם היתר יציאה מן הגיטו. כל היהודים היו מחויבים לענוד את מגן דוד הצהוב.
השלטונות והמשטר . המפקד הראשון של לגיון הז'אנדארמים ב-י', לויטנאנט-קולונל אולמאן והממונה על המחוז, קולונל גיאורגיאוה ,(Gheorghiade) גילו יחס הוגן אל היהודים. הודות להם הועסקו בעלי המלאכה בעבודתם בתנאים נאותים. השלטונות והמוסדות חויבו לשלם שכר תמורת עבודתם, והיהודים קיבלו גם מצרכי מזון מסוימים. מעשי אלימות היו אסורים בהחלט. אף כי באורח רשמי הותר רק לבעלי מקצוע להישאר במקום, העלימו מפקד לגיון הז'אנדארמים והממונה על המחוז עין מנוכחותם של כמה עשרות יהודים אחרים וכתחום הגיטו, אף שלא היו בעלי מקצוע. כן הסכימו שני האחראים הנ"ל לאשפוז יהודים בבית החולים העירוני שבו עבדוארבעה רופאים יהודיים רומניים שגויסו לעבודה. על כן לא ארכה ביאמפול מגפת טיפוס הבהרות ששררה באזור, ורק מעטים היו קרבנותיה בעיירה. הנפטרים נקברו בבית העלמין היהודי המקומי.
שינוי לרעה ביחס השלטונות אל היהודים במקום חל, כשהוקם ב-יאמפול מינהל צבאי, ובראשו הועמד מאיור דיוניסיה פוטינו שנטל לידיו אף תפקידו של אולמאן כמפקד לגיון הז'אנדארמים.
לפי פקודת המפקד החדש היו הז'אנדארמים פולשים לגיטו לעתים תכופות, ובו היו עורכים מיפקדי פתע לפנות בוקר ומלקים את היהודים ,תוך האשמות מדומות.
דיוניסיה פוטינו ציווה להמית יהודים, שעברו על צו מס' 23 (ע"מ), ואף השתתף בעצמו בהוצאתם להורג. הנוהג היה שהז'אנדארמים הביאו את הנועדים למוות למושב שלטונות המחוז שבו אולצו להודות ב"האשמות" שיוחסו אליהם, ועל סמך הצהרה זו "נידונו למוות", ו"גזר הדין" הוצא לפועל בו במקום.
כן נתפסו, דרך משל, באפריל 1942 שלושה יהודים שהגיעו לעיירה מגיטו סמוך, כדי לקנות מצרכי מזון. פוטינו "דן" אותם למוות והוציא אותם להורג במו ידיו.
בנובמבר 1942 גירש פוטינו מספר גדול של יהודים מקומיים, כדי לבצע באורח מוחלט את כל ההוראות של צו מס' 23. יהודים אלה נשלחו לקאריירה דה פיאטרה. מהם ניצלו רק אלה שהצליחו להסתתר או להימלט בדרך. בינואר 1943 נרצחו בידי פוטינו באותו מקום 72 יהודים אחרים – זקנים,*נשים וילדים-שבאו ל-י' מגיטאות סמוכים לחפש את קרוביהם שמהם נפרדו בזמן הגירוש.
התארגנות והעסקה לגיון הז'אנדארמים מינה ועד יהודי שמתפקידו היה לספק כוח אדם לעבודה. כעבור שנה למינוי הקים הוועד, לאחר שהקיבל סכום כסף מוועדת העזרה בבוקארשט בית תמחוי שבו חולקו ארוחות לתושבי הגיטו שלא הועסקו בעבודה קבועה ולא הרויחו די מחייתם, הוועד דאג גם לאסירים היהודיים, שהיו כלואים בבית הסוהר המקומי ושלח להם אוכל. הללו נעצרו לאחר שהואשמו בפעילות קומוניסטית ופארטיזאנית.
היהודים עבדו בחלקם במקום, בבית המלאכה של שלטונות המחוז, במוסך שלטונות הנפה, בתחנות המכונות והטראקטורים, בתחנת החשמל, בשדה התעופה וכו', ובחלקם בסביבת העיירה : בחוות, בגנים ועוד. העובדים קיבלו כ5- מארקים ליום וכן מצרכי מזון.
ב-יאמפול חנתה גם יחידה של ארגון העבודה הגרמני "סוט" שהעסיק אף הוא עובדים יהודיים. שלא כנהוג בארגון זה התייחס מפקד היחידה, קאתולי אדוק, אל היהודים בהגינות ושילם להם שכר עבודתם.
לא כן המשטרה האוקראינית שהיתה מוציאה יהודים מן הגיטו באורח שרירותי לעבודות שונות : ניקוי הרחובות, עבודות ניקיון במשרדי השלטונות, חטיבת עצים וכו'. בעבודות אלה הועסקו במיוחד נשים וילדים מגיל 14 ומעלה שלא קיבלו כל תמורה לעבודתם.
חיי דת. ביאמפול שרד בית כנסת קטן אחד, שבו התפללו היהודים בשבתות ובחגים. נוסף על כך נערכו מניינים גם בבתים פרטיים. התקיימו טכסי נישואין, אף בין יהודים מקומיים לבין מגורשים. במקרים כאלה הצטרף בן הזוג למשפחת המגורש שחזרה לרומניה לאחר השחרור.
לפי נתונים של הז'אנדארמריה נמצאו בספטמבר 1943 ביאמפול 504 מגורשים, מהם 348 מבוקובינה ו156- מבאסאראביה.
שלבי השחרור. במחצית חודש מארס 1944 נטשו השלטונות הרומניים את העיירה. מפני אימת הגרמנים, שהתקרבו למקום בנסיגתם, עזבו היהודים את הגיטו והסתתרו אצל איכרים בכפר הסמוך.
ב14- במארס נכנסו הפארטיזאנים ליאמפול והשתלטו עליה, והמגורשים חזרו למקום. במשך ימים מספר הפציצו אווירונים גרמניים את העיירה ואת הגשרים שעל הדנייסטר. בהפצצות נהרס הגיטו כמעט כליל, ושני מגורשים נהרגו. לאחר כניסתם של הסובייטים ל-י', ב17- במארס 1944, גויסו היהודים לעבודה בתיקון הגשרים על הדנייסטר. כעבור חודש חצו המגורשים את הדנייסטר בשובם ברגל לבתיהם ברומניה.
בשנת 1945 הועמד פוטינו לדין בפני בית הדין העממי בבוקארשט. הנאשם הודה כי הוציא להורג במו ידיו "רקר" עשרה יהודים. הוא נידון למוות, אולם פסק הדין הומתקלאחר מכן לעבודת פרך לכל ימי חייו.