מקום לפני המלחמה: עיירה בנפת מוגילב פודולסקי (Mogilev [Mohilev] Podolskiy), מחוז ויניצה (Vinnitsa), ברה"מ/אוקראינה מקום בזמן המלחמה: טרנסניסטריה, רומניה
ירוגה שוחררה ב-20 במרס 1944.
מקור: יד ושם
יארוגה (ברומנית: Iaruga עיירה במחוז מוגילב ע"נ דנייסטר, 20 ק"מ ממזרח לעיר-המחוז.
היהודים המקומיים. לפני מלה"ע ה2- ישבו ביארוגה כ400- משפחות יהודיות, כשהןמאורגנות באחד מהקולחוזים שבמקום, ועסקו בעיקר בגידול ענבים. עם פרוץ המלחמה גייסו השלטונות הסובייטיים חלק מהם, ואחרים ברחו בעיקבות הצבא האדום לתוך פנים בריה"מ. קבוצה מיהודי המקום, שיצאה את העיירה וניסתה להימלט מפני הפולשים, עוכבה במרחק של 65 ק"מ ממנה ב-טולצ'ין lTulcin) הגרמנים ניתקו את דרך בריחתם, והם נאלצו לחזור על עיקבותיהם. באוקטובר 1941, כאשר החלו מגיעים למקום מגורשים, שפונו מרומניה, נמצאו בעיירה כ370- יהודים מקומיים. יהודי י' דרו על גדת הדנייסטר ברובע נפרד, ובו רחוב ראשי אהד שממנו הסתעפו מספר סמטאות. השטח מעבר לרובע היהודי היה מאוכלס איכרים אוקראיניים.
יהודי המקום נמנו עם שכבות כלכליות וחברתיות שונות : היו ביניהם מספר משפחות אמידות, ואילו רוב האוכלוסייה היתה ענייה מרודה. כולם שמעו, מלבד השפה האוקראינית, גם יידיש, ושמרו במידת מה על המסורת. יחסם אל המגורשים היה הוגן.
המגורשים הגשו ל-ייארוגה ממחנה המעבר שבמגילב, שם התכנסו משפחות משפחות, בנות 25–20 נפשות כל אחת, ובחרו ב-יארוגה כמקום מושבם יהודים אלה באו בשתי קבוצות : הראשונה, שמנתה כ180- נפשות, הגיעה באוקטובר וההשיה, הגדולה יותר, בנובמבר 1941. אחריהן באו גם מספר מגורשים בודדים. רוב המגורשים — מוצאם היה מצפק-בוקובינה: צ'רנאוץ , ואסקאוץ וויז'ניצה ויתרם מדרום-בוקובינה : סלטין פוטילה ופוטנה . היו ביניהם גם מספר משפחות ממחוז דורוהוי ומבאסאראביה. בס"ה הגיע מספרם ל500- נפשות בקירוב.
השלטונות והמשטר. במקום לא היתה קיימת תחנת דאנדארמים. העיירה היתה בפיקודה של מיפקדת לגיון הז'אנדארמים ב-מוגילב ותחת השגחתה של תחנת הז'אנדארמים הרומניים שב-באנדאסובקה ,(llandasovca) כפר על יד מוגילב, במרחק 8 ק"מ מיארוגה. רב סמל בליווי שני ז'אנדארמים היה בא משם ליארוגה אחת לשבוע, כדי להשגיח על הנעשה במקום. השמירה הסדירה הופקדה בידי המיליציה האוקראינית המקומית, אשר -שלא כבמקומות אחרים יארוגה התייחסה לאוכלוסייה היהודית בהגינות. בראש המיליציה האוקראינית עמד איש ישר, פיודור קריז'ווסקי שהיה תומך בסחר בפארטיזאנים.
קריז'ווסקי ארגן כהלכה את אכסון המגורמים בבתי היהודים המקומיים. כעבור זמן מה פקד ראש תחנת הז'אנדארמים להקים גיטו, ולשם כך צמצם את תחום הבתים שבו הותר ליהודים לגור' אולם קריז'ווסקי השכיל לעקוף את הפקודה, ולאחר כמה שבועות הורשו היהודים לחזור לבתי מגוריהם הקודמים, והגיטו הרשמי היה למעשה השכונה היהודית כפי שהיתה. המגורשים קיבלו תעודות זהות בתחנת הז'אנדארמים ב-באנדאסובקה, אך אולצו לשאת את הטלאי הצהוב. לאחר מכן הוקם ועד יהודי שמתפקידו היה לטפל בענייני הקהילה היהודית כולה – של המגורשים ושל היהודים המקומיים גם יחד. היושב ראש הראשון של הוועד, השוחט וידר מדורוהוי, מונה בידי המיפקדה הצבאית ב-מוגילב, לפי הצעת ראש תחנת הז'אנדארמים ב-באנדאסובקה, ובהמלצת המגורשים עצמם.
תנאי החיים במקום. מול יארוגה, שעל הגדה המזרחית של הדנ"סטר, שוכן מעברו השנק בבאסאראבק, הכפר הרומני ז'ארובה Jarova מיד לאחר בואם של המגורשים ליארוגה, בחודשים נובמבר-דצמבר 1941, קפאו מימי הדנייסטר. האיכרים מ-ז'ארובה ניצלו מצב זה, ובלילות עברו את הגשר הטבעי שנוצר על הנהר, כדי לשדוד את היהודים ביארוגה.כתגובה הקימו היהודים הגנה עצמית על גדת הדנייסטר ומנעו את השודדים מלהיכנס לעיירה. לאחר זמן מה הגיעו היהודים מיארוגה מקומיים ומגורשים – לידי הסכם עם איכרי ז'ארובה, תחת לעסוק בשוד הסכימו הללו לסייע בידי היהודים בהברחת סחורות שונות שנמצאו בשפע בבאסאראביה, אך היו חסרות באוקראינה (ע"מ). המבריחים שיחדו את הז'אנדארמים בתשלומים קבועים, כדי שיעלימו עין מן הנעשה. קבוצת המבריחים השיגה השפעה ניכרת במקום, עד שהיו"ר של הוועד היהודי המקומי מונה לפי המלצתה. עסקי ההברחה שיפרו במידת מה את המצב הכלכלי של המגורשים, כי רבים מהם התפרנסו ממכירת הסחורות, והעניים שביניהם קיבלו מזמן לזמן מצרכי מזון מידי המבריחים ובני משפחותיהם.
עזרה חשובה קיבלו המגורשים מאת האיכרים. אלה העסיקו אותם בכרמים, בעבודות השדה או כפועלים ובעלי מלאכה בבתיהם. מי שלא היה כשר לכל עבודה, קיבל מן האיכרים נדבת מזון. גם הנשים תרמו לפרנסת המשפחות, בעיקר מעבודות סריגה לנשים האוקראיניות.
כן הסתירו תושבים אוקראיניים בבתיהם ובמחסניהם את היהודים מפני יחידות ס.ס. שעל בואן למקום נמסרה להם הודעה מוקדמת מצד ראש הקולחוז האוקראיני. כמקומות מחבוא שימשו ליהודים גם הערוצים הצרים המשסעים את אדמות הסביבה ליד הדנייסטר.
כבכל המקומות האחרים כן קצרה מגפת טיפוס הבהרות את קרבנותיה ב-י' בחודשים דצמבר 1941 עד אפריל 1942. משפהות שלמות נספו תוך ימים ספורים, ולא היה בית שלא היו בו נפגעים. במקום היתה רק מרפאה אחת, ובה פעל סאניטר שלא היה מסוגל למלא אחרי המוטל עליו. רק בחודש מארס, כאשר שככה המגפה במקצת, בא לעיירה רופא. ד"ר קלופר ממגורשי סלטין. לאחר בואו הקים הוועד בית חולים ובו 16 מיטות, וד"ר קלופר שירת בו כרופא. אז הוקם גם בית תמחוי שבו חולקו 150 מנות אוכל ליום.
באותו פרק זמן נורה ונהרג היו"ר של הוועד היהודי, השוחט וידר, יחד עם שלושה יהודים אחרים, בידי סמל ואסיו ממשטרת מוגילב, שנתקל בהם בלכתם בכביש מוגילב-יארוגה ללא רשיון תנועה.
שלוחים למחנות. במאי 1942 החליטו שלטונות המחוז לשלוח את כל היהודים מיארוגה מגורשים כמקומיים למחנה סקאזינץ לאחר השתדלויות רבות ומתן שוחד למפקד הדאנדארמים ב-ממילב, הוצאו מן המשלוח 25 משפחות של בעלי מקצוע והוחזרו ליארוגה. האחרים נשארו ב-סקאזינץ עד לחיסולו של המחנה, ב12- בספטמבר 1942. אחדים ממפונייארוגה הועברו למקומות אחרים טיווריב ,(Tivriv) קראסנויה (Crasnoie) ועוד. אולם רובם הוחזרו ליארוגה.
לפי סקר, שערכה משלחת מטעם ועדת העזרה ב-בוקארשט בינואר 1943 ב-מוגילב, נמצאו באותו תאריך ב-י' 785 יהודים, מהם 416 מגורשים ו369- מקומיים. כן היו אז במקום 51 יתומים, מהם 13 יתומים משני הוריהם, שסודרו במשפחות שונות. בספטמבר אותה שנה נמצאו במקום, לפי הסטאטיסטיקה של הז'אנדארמריה, 478 מגורשים : 472 מבוקובינה ו6- מבאסאראביה.
במשך 6-5 חודשים – מיוני-יולי ועד נובמבר 1943 – הציקו ליהודי יארוגה קבוצות רומנים אתניים שהובאו מקובאן (Kuban) ליארוגה כתחנה בדרך העברתם לרומניה. הם שוכנו בבתי האיכרים האוקראיניים, ובלילות יצאו לשוד. הוועד היהודי התחייב לתת שלמונים לז'אנדארמים בבאנדאסובקה תמורת הגנה על היהודים מפני מעשי השוד של שכניהם החדשים, אולם גם צעד זה היה ללא תועלת. הסדר הוחזר על כנו רק עם עזיבתם של הרומנים את המקום בנובמבר 1943.
על אף השוחד שקיבלו הז'אנדארמים בבאנדאסובקה, ערכו שלושה מיבצעי ציד על היהודים ב-יארוגה כדי לשלוח אותם למחנות עבודה. בשני המיבצעים הראשונים תפשו לרוב צעירים, בני 26-19 ושלחו אותם לעיבוד אדמת כבול ב-נסטרווארקה ,Nestervarea, במחוז טולצ'יל. חלק מהם ברח משם, והאחרים חזרו ליארוגה רק בסתיו, כאשר הופסקה העבודה. במיבצע השלישי השתתפו, מלבד הז'אנדארמים הרומניים, גם אנשי המיליציה האוקראינית שהובאו ליארוגה ממקומות אחרים. רבים מן היהודים, שחשו בסכנה, ברחו מן העיירה והסתתרו אצל האיכרים. במקומם הוציאו הז'אנדארמים את הוריהם הזקנים. לאורך כל הדרך הוכו בידי הז'אנדארמים, ולאחר שהגיעו, הוחזרו שוב ליארוגה, מאחר שנמצאו בלתי מתאימים לעבודה. למחרת היום הוחל במיבצע מיוחד, ונשלחו נערות ונשים צעירות לאותה עבודה ב-טולצ'ין. הגברים, שנלכדו במיבצע השלישי, נשלחו לניקולאייב ,Nicolaev. רבים הצילו את חייהם בבריחה מן המחנה. מבין אלה, שנשארו במחנה, זכו רק מתי מספר לחזור ליארוגה.
מלבד המיבצעים הללו גויסו יהודים באורח שרירותי גם לעבודות ביער, בכרמים, בכביש ובהרחקת השלג שחסם את הדרכים, וכן לעבודות שונות בתחנת הז'אנדארמים ב-באנדאסובקה. תמורת העבודות הללו לא קיבלו היהודים כל תשלום, ביער, שליד השכונה היהודית, עבדה פלוגת יהודים שהובאה ממקומות אחרים בטראנסניסטריה.
החיים הפנימיים. ביארוגה לא היו קימים לא בית ספר ולא בית כנסת, על אף שגרו בה יהודים דרך קבע. לימי חג כוננו בתי תפילה בבתים פרטיים של היהודים המקומיים, באחדים מהם נערכו תפילות גם במניינים יומיים. לפסח אפו היהודים האוקראיניים מצות. בעיירה היה בית עלמין יהודי, שבו הטמינו היהודים את מתיהם בקברים נפרדים, שלא כבמרבית מקומות הגירוש שבהם נקברו הנפטרים בקבר אחים. על אחדים מן הקברים אף הוצבו מצבות.
תנועת ההתנגדות של הפארטיזאנים היתה פעילה ביותר באזור זה. מספר יהודים מבין המקומיים השתתפו גם הם בתנועה זו. גם העזתם של יחידים ושל קבוצות להימלט ממחנות העבודה ולחזור למשפחותיהם ביארוגה נבעה מן הידיעה, כי לא ילשינו עליהם, מאחר שראש הז'אנדארמים תומך בפארטיזאנים.
שלבי השחרור . הראשונים, שהוחזרו לבתיהם, היו יוצאי דורוהוי ששוחררו בדצמבר 1943. ב20- במארס 1944 נכנס הצבא הסובייטי ליארוגה. במקום נמצאו עדיין כ300- מגורשים ומספר דומה של יהודים מקומיים. מיד החלו הסובייטים בהקמת גשר על הדנייסטר. ב21- במארס הפציצו הגרמנים את העיירה, כדי להכשיל את בנייתו. בהפצצה זו נהרגו 6 יהודים.
כל המגורשים הכשרים לשירות גויסו ב-מוגילב ונשלחו לחזיתות ברוסיה הלבנה-בריאנסק ,(Briansk) מוזיר (Mozir) ועוד. האחרים-נשים, ילדים וזקנים-הוחזרו מיד למקומות מוצאם ברומניה.
בימי המלחמה נפלו 64 יהודים מקומיים מגויסים בחזיתות.