נמרץ'

כפר במחוז מוגילב, נפת קופייגורוד, 8 ק"מ מלוצ'ינץ בדרך בינה לבין וינדיצ'ן.

תאריך הכיבוש בידיי הצבא הגרמני-רומני: 20 ביולי 1941.
בסתיו 1941 הגיעה לנמרץ' קבוצה בת 300 מגורשים שרוכזו קודם לכן במחנה מעבר במוגילב.
עם בואם לכפר נימצאו בו כ100 יהודים מקומיים.
כעבור זמן מה הגיע לנמרץ' קבוצה בת 50-60 מגורשים. מוצאם של רוב המגורשים היה מבוקובינה, יתרם הובאו ממחוז דורוהוי ומבאסאראביה.
הכפר היה כפוף לתחנת הז'אנדארמים בוינדיצ'ן שבראשה עמד רב סמל מוגור דראגאנסקו.במקום עצמו נמצאה מיליציה אוקראינית. למגורשים ניתנה רשות להימצא בנמרץ' לאחר ששיחדו את הז'אנדארמים במוגילב ואת אנשי המיליציה האוקראינית במקום. יהודים לא הורשו לצאת מהכפר, ודראגאנסקו היה יורה בכל יהודי שפגשו מחוץ לתחום הכפר.
היהודים שהתגוררו בנמרץ' הועסקו בעבודות כפייה, מהם שעבדו בתוך הכפר ומהם שנשלחו למקומות סמוכים. הוטלו עליהם טעינת קרונות ופריקתם בתחנת הרכבת ועבודות שונות בתחנת הז'אנדארמים בוינדיץ', בסלילת כבישים במחוז, בתיקון גשר על הדנייסטר בקרבת מוגילב וכיוצא בזאת.
באביב 1942 נשלחו לעבוד בחווה חקלאית במרחק של כ4 ק"מ מהכפר. העבודה בחווה החלה עם עלות השחר ונסתיימה בשעה 8 בערב. בשעות הצהריים ניתנה לעובדי הכפייה הפסקה שבה יצאו בחיפזון לארוחה בלתי מספקת במטבח הציבורי שבכפר. לשובם למקום עבודתם נקבע להם זמן מצומצם מאוד: 20-25 דקות.
עם תום העבודה שוב אצו הביתה, כדי לא להחמיץ את ארוחת הערב הדלה.
בחורף 1942/43 נשלחו הגברים לעבוד ביער שבקרבת ז'מרינקה, כ70 ק"מ מנמרץ', בעוד הנשים והילדים הועסקו בהסרת שלג מהדרכים בכפר ומהכביש. מספר נשים עבדו בתחנת הז'אנדארמים בוינדיצ'ן בכביסת הלבנים של הז'אנדארמים ובניקוי החדרים. תמורת עבודה זו לא קיבלו כל שכר ואף לא אוכל.
באביב 1943 הועברו מספר יהודים מנמרץ' לניקולאייב, מקום שם עבדו בהקמת גשר על הנהר בהשגחת הגרמנים. באותו פרק זמן נשלחה קבוצה אחרת לנסטרווארקה לעבודה בשדות.
היהודים בנמרץ' לא הורשו לעסוק בעבודות נוספות בשכר. אף על פי כן, היו מהם שהסתכנו, ובימים המועטים, שבהם היו פנויים מעבודות כפייה, עבדו אצל איכרים תמורת אוכל.
תנאי המגורים של המגורשים לא היו אחידים. אנשי הקבוצה הראשונה שהגיע למקום שוכנו בבתי היהודים המקומיים ובבתי האוקראינים. כשכר דירה נתנו למקומיים מחפציהם שהביאו איתם, כל עוד היו בידיהם. אנשי הקבוצה השניה לא מצאו עוד חדרים פנויים, ונאלצו להצטופף במבנים ציבוריים ריקים בתנאים בלתי נסבלים. כעבור זמן הועברו חלקם לכפר סמוך קוקאווקה. היהודים בנמרץ הקימו וועד. למקום הגיע סיוע מוועדת העזרה בבוקרשט שאיפשר לוועד להקים מטבח ציבורי ל-200 הנצרכים ביותר. כן הוקמה מרפאה שבה עבדו סאניטאר ורוקח. רופא לא היה במקום.
יחס האוכלוסייה הנוצרית למגורשים היה אוהד. האיכרים האוקראינים הפרישו למגורשים מצרכי מזון והוסיפו לתת להם מקלט בבתיהם, אף לאחר שאזלו חפציהם שהיוו מעיין שכר דירה. 
בינואר 1943 נמסר למשלחת וועד העזרה בבוקרשט שביקרה במוגילב, כי בנמרץ נמצאו 317 מגורשים ו-85 יהודים מקומיים.
הסטטיסטיקה של הז'אנדארמריה בטרנסניסטריה מנתה בספטמבר 1943 בנמרץ 212 מגורשים מבוקובינה ו-4 מבאסארביה. מספר זה אינו כולל את המגורשים ממחוז דורוהוי ולא את היהודים המקומיים. יהודי דורוהוי הוחזרו בסוף דצמבר 1943.
ב-20 במרץ 1944 כבש הצבא האדום את הכפר. חלק מהמגורשים נשלחו לעבודות שונות כגון תיקון גשרים וכיוצא בזאת. שאר המגורשים שבו לבתיהם ברומניה.

קישורים

יד ושם: משפחה חסידת אומות העולם Khmyz FAMILY
בצילום: יד ושם – קיר חסידי אומות העולם אוקראינה ובהם Anna Khmyz

חקרו: עירית ועדי מאולפנת צביה בהרצליה