קוסאוץ

קוסאוץ כפר רומני על גדות נהר הדניסטר. הכפר שימש מה- 15 בספטמבר 1941 כנקודת מעבר ביחד עם אטקי, רזינה וטיראספול למגורשים היהודים מבסרביה לטרנסניסטריה, ואחר כך למגורשי בוקובינה. רוב היהודים גורשו דרך אטאקי. מעריכים את מספר היהודים הניספים בדרך לטרנסניסטריה בכ- 25,000.

מרקולשט – קוסאוץ
ע"פ פרק רביעי בספר 'ההסתר והגילוי' שכתב הרב אהרון ישעי' רוטר

היינו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו (תהלים י'ט, ד)
יום ג' ל' תשרי, א' דר"ח מר-חשון (21 באוקטובר 41) גם אנחנו יצאנו מהגיטו, וגם עלינו עבר כוס ההכאות, ואחרי כמה מאות מטרים הופיעו גוים עם עגלות עבור הנשים הזקנים והילדים, כמובן במימון שלנו. וככה היה נראה תמונת הגירוש, הז'נדרמים רכובים על סוסים, והחלשים על העגלות, ושאר הקהל צועד רגלי, וכולם חייבים ללכת מהר, בכיוון מזרחה לנהר ה"דניסטר" ובעברנו את הכפרים, יצאו הגוים מבתיהם ושחקו על משבתינו, וכמו שאמר דוד המלך (תהלים מ"ד, ל"ד) "תשימנו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו".

כשהגיע לילה נשארנו נחים באמצע הדרך, כמובן בגלל הסוסים שזקוקים למנוחה, וזוכר אנכי שעל ידי ממש היה זוג צעיר שהיה להם ילד פעוט בידים, והילד בכה כל הלילה. אינני יודע מה היתה הסיבה, או שהיה חסר לו אוכל, או שהיה חולה, רק זה ראיתי שההורים ניסו להרגיע אותו וללא הצלחה, ואפילו אנכי שהייתי עיף מהטלטול של כל היום לא יכולתי להרדם, וכשהגיע אור הבקר הילד הוציא את נשמתו, וההורים פרצו בבכי גדול. בפעם ראשונה בחיי שנתקלתי במושג של "מות" על ידי ממש. ההורים חפשו מקום על יד הכביש לקבור את הילד במהירות, כי הפקודה ניתנה להמשיך ללכת. יום ד' לסדר "וארובות השמים נפתחו"(בראשית ז', ל"א)
יום ד' והשמים מתקדרים בעבים, כנראה שהם החליטו להצטרף גם כן עם רגשות לבנו, והגשמים מתחילים לרדת, ואנחנו ממשיכים בצעדה למרות שרגלינו טובעים בבוץ, כי הלא ידוע שאדמת "באסארביא" מאד שמנה, וכביש אספלט גם היום איננו בנמצא שם, וכידוע שראש חדש היום ויש קריאת התורה, וחשבנו אולי יתנו לנו לנוח קצת ונוכל לארגן קריאת התורה. אמנם כשהגיע כבר לפנות ערב, וראינו שהיום פונה והולך, התארגנה קבוצה תוך כדי ההליכה, והיות שלאבי היה ספר תורה ביד, פתח את ספר תורה, ואחרים פרשו טלית מלמעלה כדי שהספר תורה לא ירטב מהגשמים, וככה באמצע ההליכה המהירה קראו פרשת ראש חדש, ורק אחר כך טעם אבי ז"ל משהו. והנה אז נקלעה לפנינו אשה זקנה שנאבדה ממשפחתה בשיירא הקודמת, הלא היא אמו של ד"ר "קליפר" רופא עירתינו ,נספה הוא וכל משפחתו בקולחוז "ציביליבקה" והחליט אבי ז"ל לצרפה למשפחתינו לקיים השבת הגוף, ובאותו לילה נשארנו גם כן לנוח באמצע הכביש, וזוכרני שאחי הרה"ח ר' עזריאל שיחי' נשכב לישון בבוץ, וישן מצוין כל הלילה, ואם הוא לא הצטנן למרות הקור והרטיבות, הרי זה היה רק בחסדי השם, כי הלא "ההסתר והגילוי" הלכו שלובים ביחד.

יער קאסאוץ או יער המות
יום חמישי המשכנו ללכת והגשמים אתנו, ובערב הגענו ליער "קאסאוץ" [יער על יד ה"דניסטר"] כאן העט נעצרת כי היא מתקשה לבטא את המציאות האיומה השוררת פה, מחזה מעורר פלצות, נשיאים ורוח וגשם, חשך ענן וערפל, רועדים מהקור והגשמים, ובורות מלאים הרוגים, וכל הלילה אתה שומע צעקות מאנשים שמחפשים את קרוביהם. והיה אם נרצה לתמצת בקיצור את המראה כאן, אפשר לומר במילה אחת "זוועה", או "יער המוות". כמובן שמרוב עייפות נרדמתי, ואמא עליה השלום, הלכה למדורות שעשו ביער ולקחה גחלים ושמה מסביב לרגלינו.

גם אנחנו נאבדה לנו גברת קליפר, והתחלנו לצעוק ולקרוא בשמה, ואין קול ואין קשב, רק את הד קולנו שמענו בתוך היער. חשבנו שעם אור הבקר נמצא אותה, והבקר האיר אבל לא בשבילנו, זוכרני שבאותו בוקר בראותי את עצמי באיזה מצב אנחנו נמצאים, פרצתי בבכיוהתגעגעתי רק לדבר אחד, לזכות עוד פעם ללמוד גמרא בבית המדרש על יד תנור חם. הבקר אור והגברים נאספו ופחד נפל עלינו, כי הלא ראינו כאן בורות מלאים הרוגים, ומי יודע אם גם יקירנו לא יהיה סופם כמו אלו. אמנם אחרי שעתיים הוקל לנו בראותינו שהם חזרו, התברר שכוונת הגיוס היה לכסות את בורות המתים שנמצאו שם מהשיירות הקודמות, וזוכרני שאבי ז"ל סיפר בסיפוק, שזכה לקיים במו ידיו מצות קבורה. כמו כן סיפר שהכיר בין ההרוגים בחור מחוטין.בשעה עשר בערך המשיכה השיירא ללכת, אמנם אבי ז"ל החליט להשאר עוד יום ביער הנורא הזה, אולי בכל זאת נמצא את האשה, וקבלנו רשות להשאר ביער, כי הם אמרו שעוד מעט ותבא שיירא אחרת ונוכל להצטרף אליה, והיה זה מסירות נפש מצד אבי ז"ל להשאר ביער הזה בדד מנותק מהשיירא. סוף דבר, האשה לא נמצאה, ואין ספק, בגין שהיתה לבושה מעיל חורפי טוב, חוסלה בידי הגוים והופשטה ונזרקה לאחת השוחות. לא נשארנו זמן רב לבד ביער, אלא אחרי הצהרים הגיעה שיירא חדשה מעיר "בעלץ" שבבאסארביא. כאן התגלה לפנינו מחזה מזעזע ביותר, השיירא הזאת היתה מורכבת בעיקר מיתומים ויתומות, רובם ילדים, כי ההורים שלהם נורו כבר מזמן, והיה ניכר עליהם שהם כבר זמן רב בדרכים, ולכן הם היו רעבים וחצאי ערומים וחלושים וכזבובי מות, וכששמעתי מהם מה שעבר עליהם, אמרתי, עשרה קבין פורענות ירדה לעולם, תשעה נטלה "באסארביא" והשאר העולם כולו.

בליל שבת קדש עשו על ידינו מדורה גדולה, והלכתי שם להתחמם ולומר "לכו נרננרך' ומיד חזרתי ונרדמתי על האדמה הבוצית. גם הפעם אמא ל'ה חיממה את רגלינו עם גחלים. כשקמנו בבקר ראיתי הרבה ילדים מהשיירא הבסרבית שקפאו מקור, והאחים שלהם תפסו אותם וזרקו אותם לשוחות שהיו שם מלאים מים, ואז התברר שלולא הגחלים שחממתני האמא ל'ה, לא היה נשאר גם מאתנו שריד ופליט – "ההסתר והגילוי".

ולא היה ביום אף ה' פליט ושריד (איכה ב', כ"ג)
וסיפר לי מר יעקב אקרמן שיהי' מנובו-סלץ [כהיום בארץ ישראלי שהוא היה אז גם כן ילד, והוא היה בקאסאוץ ביום שמיני עצרת, והיה על ידו ביער יהודי אחד שהיו לו שלושה ילדים שכבר נרדמו, כשהוא ראה באמצע הלילה שעושים מדורה, הוא רץ והביא את ילדו להתחמם על יד המדורה, וכשהגיע לשם נוכח לדעת שהילד קפא כבר, מיד רץ להביא את ילדו השני שישן, והנה נוכח לדעת שגם הוא קפא כבר, אז הוא רץ מהר להביא את ילדו השלישי, והנה גם הוא קפא, ונתקיים בנו "ולא היה ביום אף ה' פליט ושריד, אשר טפחתי וריביתי אויבי כלם" (איכה ב' כ"ג).