ורצ'אנקה שוכנת כ- 35 ק"מ צפונית- מערבית לצ'רנוביץ.

בדרום – מזרח לה נמצאת העיירה זסטבנה, במרחק של 5 ק"מ צפונית לה הכפר קדובשטי, ובצפון מערב לה – הכפרים קיסילב ובורובץ (בורובצי בפי האוקראינים). ורנצ'אנקה משתרעת על שטח נרחב ומחולקת לוורנצ'אנקה הוותיקה (אלט – ורנצ'אנקה) ולוורנצ'אנקה החדשה (נוי- ורנצ'אנקה). ורנצ'אנקה הישנה נמצאת בעמק, ואילו ורנצ'אנקה החדשה בנויה על רמה רחבת ידיים.

התעשיות המובילות באיזור היו הספירט והסוכר, תוצרים של גידול סלק הסוכר, אשר היה העיקרי בין גידולי השדה.

תחנת הרכבת הגדולה שירתה רבים מן הכפרים בסביבה בכל הקשור להובלת התוצרת. התחבורה לצ'רנוביץ היתה זמינה ביותר ומהירה בשל הכנסת ה"קרונוע", אשר פעל בהנעה עצמית אלקטרו מוטורית. היתה זו רכבת פרברית, אשר קיצרה את משך הנסיעה לצ'רנוביץ לפחות משעה לעומת הרכבת הרגילה, אשר נגררה באמצעות קטר קיטור, שעשה את דרכו במשך כשעה וחצי.

את ענייני הכפר ניהלה מועצה מקומית, ובראשה עמד ראש – מועצה; על שמירת הסדר הציבורי הופקדה תחנת ז'נדרמים, שבראשה עמדו רב-סמל וסגנו בדרגת סמל. אוכלוסיית ורנצ'אנקה היתה מורכבת ברובה מאוקראינים – רותנים, מיהודים, מגרמנים-שוואבים וממספר מועט של פולנים. בעיירה חיו כ 60- משפחות יהודיות (כ-240 נפש), שכ- 35-30 אחוז מתוכן היגרו בין שתי מלחמות העולם לארה"ב . כמעט לא היתה איפוא משפחה בוורנצ'אנקה, שלא היה לה "נציג" בארה"ב.

חיי הכלכלה של הכפר הותוו והובלו בידי היהודים. ברשותם היו חנויות להספקת מוצרים כפריים, בתי מרזח, מחלבות ומעל לכל – שלוש חוות ענק בבעלות משפחות יקליס, האגר וברטפלד. חוות יקליס הצטיינה בעיקר בפיטום בקר ובגידולו, ובבעלות משפחת האגר היה אגם מלאכותי גדול, אשר שימש לשחייה ואף נוצל לגידול דגים.

סכר העץ, שהורם ביציאה מהאגם, והמים הניגרים ממנו שימשו להנעת טחנת קמח, ובבעלות משפחת האגר היה גם בית חרושת לספירט.

חוות ברטפלד שכנה בוורנצ'אנקה החדשה ועסקה בעיקר בגידולי שדה, כמו סלק סוכר, תירס, שיפון, שעורה ועוד. ניהל אותה מנהל חווה יהודי בשם וקסר, וגם מנהל התחזוקה של מפעל הספירט היה יהודי.

חוות משפחת יקליס ייצאה בקר באלפי ראשים, בין היתר לפלסטינה.

היהודים עסקו גם בפרוונות, בסנדלרות ובחייטות, והיו ביניהם גם בעלי משקים חקלאיים.

תושבי צ'רנוביץ, שהיו להם קרובים בוורנצ'אנקה, נהגו לשלוח את ילדיהם לכפר להבראה. את אלה ניתן היה לפגוש על הדשאים הצמודים לאגם של משפחת האגר, מצוידים בכריכים עתירי חמאה, מקושטים במלפפונים ירוקים ובצנוניות, אשר גדלו בשפע בעיירה.

נוסף לעיסוקם היו לרוב יהודי ורנצ'אנקה נחלות שדה. הוריי, למשל, ניהלו חנות כפרית, שבה נמכרו מצרכים בסיסיים, כמו נפט, כלי עבודה חקלאיים, כלי כתיבה לתלמידים ובדים לפי מטר, אך כבר כזוג צעיר היו בעלי חלקת שדה בנוי – ורנצ'אנקה, שבה גידלו לרוב סלק סוכר. זאת בנוסף ל 3- דונמים וחצי אדמה צמודים לבית, שבהם גידלה אימי ירקות למיניהם, תפוחי אדמה ועצי פרי. תחביבו של אבי היה גידול דבורים.

מאידך גיסא, נמצאו בעיירה גם מספר הולכי-בטל, שהתפרנסו מ"לופט גשפטן" – "עסקי אוויר". אלה המתינו למכתב מאמריקה, אשר לרוב הכיל מספר דולרים.

יחסית לגודל האוכלוסייה היה בעיירה בית כנסת גדול, ובנוסף נמצאו בה "חדר" ואטליז כשר. גם שוחט התגורר בה.

כך התנהלו להם החיים עד שנת 1940 , עת פלשו הסובייטים לצפון-בוקובינה ובסרביה. בהינף יד נסגרו החנויות, ואבי נאלץ היה לקבל משרה ממשלתית. למזלו, הוא קיבל משרה בעלת סטטוס לא מבוטל – מנהל מחסנים אזורי של שבעת מפעלי הספירט במחוז. הספירט "זרם" לתחנת הרכבת של ורנצ'אנקה והועמס במכליות (ציסטרנות).

ימי ההעמסה היו ימי "חגיגה" לאוקראינים – הם היו מטפסים על המכלים עם דליים, ממלאים אותם בספירט ובורחים הביתה. אבי, אשר מתפקידו היה להשגיח על תהליך ההעמסה, נהג להסתובב כשגבו אל המכלים, על מנת שעיניו לא תיתקלנה באוקראינים "הסוחבים", כנאמר: "רואה ואינו נראה".

עם הכיבוש הגרמני-רומני-הונגרי (ראשונים נכנסו אלינו ההונגרים, שיחידותיהם כללו עובדי כפייה יהודים) נעלמו הרוסים במהירות. נוצר איפוא ואקום של העדר שלטון, שנמשך שלושה ימים. כפי שקרה במקומות רבים, גם בוורנצ'אנקה התארגנו צעירי הכפר האוקראינים על מנת לעשות שפטים ביהודים. תוך מכות נמרצות ריכזו את מרביתם במרתף בניין המועצה המקומית, ובינתיים נופצו שמשות הבתים וחלק מהרכוש נבזז. הגיעה גם "משלחת" מהכפרים הסמוכים קיסליב ובורובץ, שם נרצחו כל היהודים, למעט ילד בן 12 , שהצליח להימלט, הגיע לוורנצ'אנקה וסיפר על הטבח.

חברי ה"משלחת" קראו לכנופיה המקומית לחסל מיד את כל הז'ידים, באומרם: "הגיע הזמן להעיף את המוץ מהחיטה". ואז נפל דבר – כומר הכפר התייצב בפני הפורעים וקרא להם להימנע משפיכת דמם של בני אברהם, משום שיש אלוהים הרואה הכל ועלול לשפוט לחומרה כל מי שיגע בהם לרעה. ואכן, כמעט איש מיהודי ורנצ'אנקה לא נרצח ע"י המקומיים, למעט אישה אחת, שנרצחה במכת גרזן "על רקע רומנטי".

ההפקרות השלטונית נמשכה שלושה ימים, ואז חזרו מפקדי הז'נדרמים הוותיקים, אשר שירתו בתפקידם לפני הכיבוש הסובייטי, בראשות רב-סמל אוגלה וסמל מסרצ'וק. היהודים שוחררו לבתיהם, אך לא לזמן רב. כעבור יומיים ניתנה הוראה לארוז מה שניתן לשאת ולהצטייד במזון.

אימי אפתה לחם לשבוע-שבועיים וכן סוגי מזון אחרים עמידים לאורך זמן. מסרנו את הרכוש "למשמרת" בידי שכנים, ובדאבון לב צפיתי בשכן שלנו נוטל את המזחלת היפה שלי, שכה הייתי גאה בה, עמוסת חבילות, כשהוא מושכה על גבי רגבי האדמה החרושה כמו על פני שלג של חורף.

מקורות
דוד שנהב, מתוך שואת יהודי צפון בוקובינה