קהילות יהדות בוקובינה כפרים באות ל' - מ'

כפרים שהיו בהם פחות מ 500 תושבים

לוז'אן

התושבים הנוצרים בכפר התפרנסו בעיקר מעבודת אדמה, ואילו היהודים היו בעלי המלאכה, הסוחרים (בעיקר בתבואה) ומנהלי בתי חרושת לבירה ולכוהל; כן היה בכפר בית חרושת גדול לסוכר, בניהולו התפעולי של היהודי אברהם בורג.

במקום היו שני בתי כנסת ושני "חדרים". "הפועל המזרחי" והרוויזיוניסטים היו פעילים במקום, ואת השירותים הדתיים- קהילתיים סיפקה ליהודים קהילת קוצמן. ב 1930- חיו בלוז'אן 374 יהודים.

עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות, ב 26- ביוני 1941 , ועם נסיגת "הצבא האדום" ערכו האוקראינים פרעות ביהודי המקום, ואחרי כיבוש הכפר על ידי הצבא הרומני הובלו כל יהודי לוז'אן, יחד עם יהודי הכפרים הסמוכים, לשיפניץ, שם נכלאו בתוך רפת. כ 300- מבני הכפרים הוכרחו לעבור בריצה את הגבול לפולין, ומשם הגיעו אל העיר סניאטין, שהיתה תחת שלטון הונגרי. יהודי העיר ניסו להשיג בשבילם רשיון שהייה בה, אבל לא הצליחו, והם שולחו חזרה אל הגבול הרומני. עם חזרתם ללוז'אן עברו מסכת התעללויות מצד החיילים הרומנים והמיליציה האוקראינית, ואז הובאו לבית החרושת לסוכר בכפר, ויחד עם עוד כמה אלפי יהודים מכפרי הסביבה הוחזקו שם כמה ימים ללא מזון ומים.

משם הובלו לבסרביה – אטאקי – ידינץ – סקורני ב"צעדת המוות" הידועה. מאות מתו בדרך, ואת הנותרים בחיים העבירו את נהר הדנייסטר לטרנסניסטריה.

מקורות
מתוך פנקס הקהילות, כרך ב' עמ' 466

מארניצ'ן

כנופיות אוקראיניות, שהגיחו מפולין, רוצחות משפחות שלמות

יהודי הכפר התפרנסו מסחר עצים ומסחר בהמות, ואחדים עבדו כפקידים. לא היו שם ארגונים או מוסדות יהודיים, אך יהודי השתתף כחבר במועצת הכפר. ב 1938- חיו בכפר 20-15 משפחות יהודיות, וקהילת ויז'ניץ סיפקה להם את השירותים הדתיים-קהילתיים. עם כיבוש הכפר בידי הרומנים, ביולי 1941 , הגיעו כנופיות אוקראיניות מפולין לפרוע ביהודים. עשר משפחות יהודיות נרצחו בידיהן. השורדים גורשו לטרנסניסטריה, ויהודי אחד בלבד חזר לכפר אחרי השחרור.

מתוך פנקס הקהילות, כרך ב', עמ' 467

מגה

כפר קטן באוקראינה, סמוך לעיירה ויז'ניץ.

בתקופת השלטון האוסטרו-הונגרי, נמצא כפר זה בתחומי מחוז צ'רנוביץ. ב- 1924 , בתקופת השלטון הרומני, מנתה אוכלוסיית הכפר 425 תושבים. אין מידע לגבי הקהילה היהודית במקום, אך ידוע שמספר יהודים ממקום זה נספו בשואה.

מולדוביצה

מקום בעל נוף מקסים הוא הכפר מולדוביצה, שגם בו חיו יהודים וגם משם הם הוגלו. כפר מולדוביצה נמצא בסביבת קימפולונג למרגלות הרי הקרפטים, מוקף יערות. על ידו נמצא גם הכפר ואטרה-מולדוביציי וגם בו נמצאו יהודים.


המנזר המצוייר במולדוביצה

מקובל שיהודי הכפרים הללו באו למקומות אלה החל מהמאה התשע עשרה, אבל אם נתייחס לכנסיה נחמדה, פנינת יופי, שנבנתה במקום במאה השש עשרה על ידי אחד משליטי מולדובה (שבימים ההם בוקובינה השתייכה אליה) ניווכח שהצייר שצייר את קירותיה החיצוניים של הכנסיה (ששמרו על יופיים עד היום הזה ותיירים רבים באים לראות את יופי הציורים והצבעים שצוירו בשנת 1537 ולא דהו במשך מאות שנים), נבחין בין הציורים גם ציור המראה כיצד היהודים מגורשים מגן-העדן. מה שמצביע שהצייר האלמוני שצייר את קירות כנסיית מולדוביצה, נפגש עם יהודים וידע עליהם, דבר המעיד על קיומם של יהודים בעת ההיא. הציור הוא ברוח שנאה ליהודים כמקוללי אל. (מקור: ספר קימפולונג)

מיהובה

כל חפצי הערך מוחרמים

היהודים בעיירה עסקו בחקלאות, עיבדו חלקות אדמה והיו ביניהם אף בעלי אחוזות וחוכרי קרקעות.

גם ענף העצים סיפק פרנסה לעוסקים בתעשייה, בהובלה ובמסחר. מקצת מן היהודים עסקו בסחר בהמות ובמסחר זעיר, והיו במקום שתי טחנות מים, שתי מנסרות, שני בתי זיקוק לכוהל ובית חרושת לשמרים. בעיירה היו בית כנסת גדול, כמה בתי תפילה וכמה "חדרים". כמו כן פעל בה סניף של ההסתדרות הציונית, וצעירים רבים עלו ארצה. רוב תושבי הכפר היו אוקראינים רותנים, והיחסים עם היהודים היו סבירים. ביוני 1941 , עם כניסת החיילים הרומנים, גורשו כל יהודי העיירה לטרנסניסטריה. המגורשים הובאו ליידינץ שבבסרביה ומשם לאטאקי שעל שפת הדנייסטר. שם הוחרמו כל חפצי הערך שברשותם, ולאחר מכן

דחפום החיילים לנהר. רבים טבעו, ואחרים נורו או נדקרו בכידוני החיילים. רוב יהודי העיירה נרצחו.

משפחת הלר
אליעזר- לייזר הל

ר ורעייתו מרים לבית דרמר, נולדו בעריה מיהובה. לייזר היה בעל חווה חקלאית גדולה, וכן ניהל בית מסחר למוצרי מכולת. לייזר התפלל בקביעות בבית- הכנסת של העיירה, ובנוסף על כך בשבתות וחגים שימש כחזן. בנוסף על כל אלה, היה נאמן על מוסדות הבנק וכן כיהן בתור ערב הלוואות. במיהובה נולדו לזוג 12 בנים ובנות. בשנת 1930 לייזר מכר את החווה ובנה בית בצ'רנוביץ, בו התגוררו רוב בני המשפחה.

לייזר נפטר בצ'רנוביץ בשנת 1941, הוא נקבר בבית העלמין המרכזי. בשנת 1941 הסבתא מרים וכל בני המשפחה גורשו לטרנסניסטריה. רוב בני המשפחה שרדו וחזרו לצ'רנוביץ בשנת 1944. המשפחה עלתה ארצה דרך קפריסין, בשנת 1948. בשנת 1952 נפטרה סבתא מרים ונקברה בבית העלמין בפתח תקווה.

משפחת אנזנברג

בתמונה: מאיר משה אנזנברג – ממיהובה (עם הזקן). (לידו חתנו), אפרים- פישל איווניר – מברהומט. מאיר משה אנזנברג היה בעל:- – תחנת קמח (מופעלת בכוח זרימת מי הנהר). – קרקעות חקלאיות. – בביתו היה חדר תפילה ("שטיבעל").

נחמן ודבורה אנזנברג וילדיהם ב- מיהובה נחמן היה בעל קרקעות חקלאיות, במיהובה. בתמונה מס' 1 (צילום מתחילת שנות השלושים) משמאל לימין – יושבים: דבורה, נחמן. עומדים: אליש, מרים, ישראל-שרול – יושב על הסוס: (?)

(צילום מתחילת שנות העשרים, – סוף מלחמת עולם הראשונה ? ) משמאל לימין – שורה ראשונה: מרים, נחמן, דבורה, שיינדל-ז'ני (הילדה), בן ציון-צינדל. שורה שנייה: אליש, נפתלי-טולה, לייבש, ישראל-שרול.

בצילום משמאל: משפחת, מאיר משה אנזנברג במיהובה, 1913.

מיליה

יהודי הכפר נרצחו בידי תושבים מקומיים ב 1930- חיו בכפר 197 יהודים, שקהילת ויז'ניץ הסמוכה סיפקה להם את השירותים הדתיים – קהילתיים.

ביוני 1941 , עם נסיגת "הצבא האדום", נרצחו כל יהודי הכפר בידי התושבים המקומיים, המוסתים על-ידי כנופיות אוקראיניות, שהגיעו מהעיר קוטי בפולין, הסמוכה לגבול. הנשים הובלו ערומות ברחובות והוכו בשוטים עד מוות. מנהיג ציוני מצ'רנוביץ, יעקב גלר, שביקש מקלט במיליה, נסקל באבנים יחד עם אשתו וילדיו. הרוצחים מנו את הגוויות כדי לוודא, שלא נותר אף יהודי בחיים, וסיימו בשוד הקורבנות.

מתוך פנקס הקהילות, כרך ב', ע"מ 468

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
סגירת תפריט