קהילות יהדות בוקובינה כפרים באות נ' -ס' - פ'

כפרים שהיו בהם פחות מ 500 תושבים

NEPOLOKIVTSI
Nepolokowitz /  Nepolokautz / Nepolocăuţi / Grigore Ghica Voda / 
( Hebrew) נפולקוביץ (Yiddish) נעפלאקאוויצ, נעאפולאקוביץ



This website is dedicated to the study of Jewish family history in the town of  Nepolokivtsi, Ukraine, 

formarly Nepolokauts / Nepolocauti / Grigore Ghica Voda, Bukovina, Austria / Romania

אתר זה הוקם ומוקדש לחקר והנצחת הקהילה היהודית בנפולקיבצי, אוקראינה, לשעבר נפולוקאוטי, רומניה/ נפולוקוביץ', אוסטריה

Nepolokivtsi is a village / small town in the district Cozmeni Chernivtsi region, today in Ukraine, before WW2 in North Bukowina, Romania. 
The town is situated at an altitude of 194 meters on the Prut River. 
It is located at a distance of 30 km north west from Chernivtsi, in Northern Bukowina.
It used to be the last train station in Bukowina 
before crossing the border to Galitzia and Poland. 
There were two Jewish communities in Nepolokivtsi pre WW2: Most of the Jews lived in the village itself. 
A small community lived in the train station neighborhood of Nepolokivtsi, which during the Romanian period was called "Grigore Ghica Voda".

* * *
Holocaust memorial, Nepolokivtsi Jewish Cemetery

Cemetery_memorial
Copyright © Edgar Hauster
סולקה
העירה סולקה, המוקמת במקום אידיאלי, בקרבת העיר ראדאוץ. הייתה, לפני מלחמת העולם הראשונה ובין שתי המלחמות, מקום נופש עבור אנשים שנזקקו לתקופת התאוששות והבראה, בעיקר לאלה שסבלו ממחלות ריאה ולא יכלו להרשות לעצמם להגיע אל מקומות המרפא שבהרי האלפים. בעונות הקיץ הגיעו לסולקה מבריאים רבים שרובם יהודים. הם התקבלו בחמימות על ידי 200 משפחות יהודיות שגרו במקום. מלבד בית הכנסת שעמד לרשותם, הראו חברי הקהילה נכונות ופתחו בפניהם גם את בית הספר להוראת השפה העברית שהוא אחד הראשונים באזור. מנהל בית הספר האמין שהשפה העברית חייבת להיות שפת היום יום לתקשורת בין בני הדור הצעיר. לאור חשיבה זו הוא תרגם את ההמנון האוסטרי לעברית. הרב והמורה קבלו מכתב הערכה ממשרד הקיסר כתשובה על דווח המעשה שעשו. התקבלו זכויות מיוחדות לאדמיניסטרציה של הקהילה ועידוד התנועת הציונות בזכות אהרון פרסר, יוסף קרמר, מרקוס טוכפלד, אלטמן, מנדי הוניג, סוננפלד, שומל, קרומהולץ, שרפשטין ואחרים. האישים הידועים מסולקה שנשלחו אל מחנות המוות בטרנסניסטריה היום דר אוסטפלד, דר ברנהרד, אלטמן ודר פרנקל. רק יהודים בודדים מסולקה הצליחו להציל את עצמם ורובם מצאו בסופו של דבר במולדת בישראל. ביניהם ארנולד קרומולץ, לשעבר מזכיר הוועדה המשותפת להפצה בצ'רנוביץ 1928-1941. לאחר המלחמה משנת 1945 הוא ניהל את השרות הלאומי של הג'וניט בבוקרסט, שם הוא לקח חלק בעזרה לכל הנזקקים שהגיעו מטרנסניסטריה וממחנות ריכוז אחרים. הוא ייסד וארגן בתי יתומים ובתי אבות – בדורנה וטרה, גורה הומורה, ראדאוץ, וסוצבה. מר קרומהולץ עבד מ-1958 בבנק ישראל בירושלים. מבין הניצולים היה רופא שעבד בבית החולים שנידר, רופא שינים ד"ר טוכלר, מר קרמר המתגורר בציריך, ד"ר נוה והרוקח ליאו לסנר.
פוטילה

פוטילה ,(Putila) כפר במחוז ראדאיץ radaytti) בין הערים מלטין ו-ויז'ניצה

אוכלוסייה יהודית לפי שנה

1800 – 80
1890 – 150
1910 – 509
1930 – 379
1941 –

עד פרוץ מלתמת העולם השנייה

ראשיתו של היישוב היהודי ב-פ' במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1888 היתה האחוזה הראשית, בסביבה בבעלותה של משפחת זינגר היהודית. היהודים עסקו בעיקר במסהר בהמות ועצים. תחילה היו יהודי פ' מסונפים לקהילת, ויז'ניצה, ובסוף המאה ה-19 היתה פ' לקהילה עצמאית, שאליה היו מסונפים 1,400 יהודים מהכפרים הסמוכים : פלוסקה (10808ע), סרגיה ,(Sergllie) פיסקה ,(Fosca) והנה (8ת"פ26), טיראקי ,(Torachi) קיסליצה ,(Chiselita) דיתטינץ ,(DiclatineSi) גורה-פוטילה (128טע ,(Gura יאבלוניצה .(rablonita) הרב האגר מוויז'ניצה היה גם רבה של קהילת פ'. בית כנסת גדול הוקם ב-פ' בשנת 1895 ובית כנסת, שני ב1925-. שטח לבית עלמין נרכש ב-1855. במקום היה "חדר" לחינוך הילדים ומקווה טהרה. בשנת 1920 נוסד ב-פ' סניף להסתדרות הציונית. בשנת 1933 יסדה הקהילה גן ילדים עברי. כן היתה במקום ספרייה ציונית.

השואה

בקיץ 1940 סופח הכפר, יחד עם כל בוקובינה הצפונית לרוסיה הסובייטית. באביב 1941 גירשו השלטונות הסובייטיים יהודים רבים לסיביר. עם פרוץ מלחמת רומניה-בריה"מ, בסוף יוני 1941, נכבש הכפר בידי הגרמנים והרומנים. כנופיות של אוקראינים הציתו את המקום, כל בתי היהודים, ובכללם שני בתי הכנסת, עלו באש. יהודי פ' ברחו לכפרי הסביבה אך נתפסו בידי התושבים הנוצריים ורובם נרצחו. בכפר ראסטיאצ'ה (Ristoace) נרצחו 20. מיהודי פ/ הנותרים גורשו ברגל לעיירה ידינץ (Edineti) שבבאסאראביה ושם גויסו לעבודת כפייה במחצבה. משם גורשו למוגילב-פודולסק שבטראנסניסטריה. כשלושה רבעים מן המגורשים נספו, מהם באדינץ ומהם בטראנסניסטריה.

שארית הפליטה לא הזרה אתרי המלחמה ל-פ', שעברה שוב לשלטון סובייטי, אלא לדרום בוקובינה אשר תחת שלטון רומניה, ומשם עלו כמעט כולם לישראל.

פטראוץ
מינה מרים לרר

שלושה חדרים – "גטו" למאה ושמונים יהודים

ליד העיר (Petrăuţi) מן הכפר פטראוץ ,(Meer) שמי מינה רים לרר, לבית מר .(Strojineţi) סטרוז'ינץ ביולי 1941 הגיעו גייסות הצבא הרומני. יום לאחר כניסתם גורשו כמאה ושמונים יהודי פטראוץ דה-ז'וס מבתיהם. אני ובעלי היינו ביניהם. הורשינו לקחת עימנו את חפצי הערך שלנו, והוכנסנו לאחד הבתים, שהפך לגטו. הבית היה בן שניים או שלושה חדרים, ובקושי יכולנו להתנועע במקום. ללא אישור מפורש מן הקצין, שפיקד על יחידת השמירה עלינו, לא הורשה איש לעזוב את בית היהודים. מדי פעם הורשה בן-משפחה אחד לצאת כדי לרכוש מצרכים. מרבית הנוצרים הרומנים תושבי המקום עזרו ברצון לכלוא את היהודים. בפטראוץ דה-ז'וס לא הגיע המצב עד אז לכדי פעולות כמו במקומות אחרים, וכפי את מפקד היחידה שנכנסה לעיר, כי ,(Balan) הנראה שכנע ראש העיר, לוקה בלן יהודי המקום אינם מרגלים ואינם קומוניסטים. למרות זאת היו מקרים, שאנשים וילדיהם ברל (Schayer) נורו למוות, וביניהם הרש שניידר, יעקב ושרה שאייר וישראל. בגטו עצמו נפטר מהתרגשות אבנר בלום. רצח המוני בפטראוץ

אך המצב לא נותר כך זמן רב. פורעים פרצו לבתים וירו למוות כמעט בכל איזידור דויטש, ,(Stettner) הדיירים. למיטב זכרוני, היו בין הנרצחים פרץ שטטנר שורה דרוקמן ,(Schaerf) יוסל דרוקמן, אברהם לייזר, הרש דרוקמן, רבקה שרף וליזה שרף. גם בצ'יודין נורו למוות כל יהודי המקום מיד עם כניסת הגייסות. רק הרופא, ד“ר ואלד, ואשתו נותרו בחיים; הם הסתתרו באחד היערות.

הגירוש מפטראוץ לסטרוז'ינץ

לאחר כשלושה שבועות גורשנו מפטראוץ. צעדנו ברגל בליווי חיילים לסטרוז'ינץ, ושם הוכנסנו לבניין בית הכנסת. בעיר שהו כבר מגורשים יהודים מן הכפרים ברהומט ,(Panca) פנקה ,(Jadova) והיישובים הקטנים שבמחוז, כמו ז'אדובה ועוד. הם כונסו בחצר שבקרבת בית הכנסת. סבלנו מרעב ומקור, (Berhometh) ואיש לא התעניין בגורלנו. רוב יהודי צפון בוקובינה הואשמו בכך, שבשנות השלטון הרוסי הם היו כביכול קומוניסטים. מיד עם פרוץ המלחמה גורשנו איפוא ברגל דרך בסרביה לטרנסניסטריה. עברנו עינויים נוראיים בצעידה במשך שבועות ארוכים מתחנת ז'נדרמריה אחת לשנייה, ברעב ובקור. תוך כדי הצעידה לקחו החיילים לרבים מאיתנו וביניהם בעלי, את נעליהם, והם המשיכו ללכת יחפים. בלילות לנו תחת כיפת השמיים, תוך אימה מהתנפלות חיות טרף ומהתנכלויות של שודדים. איכרים בסרבים התנפלו עלינו לעיתים קרובות ובזזו את מעט דברי הערך, שעוד נותרו ברשותנו. הגירוש מסטרוז'ינץ

לאחר כשבוע יצאנו לדרך, קבוצה של כארבע מאות איש, מלווים בז'נדרמים. ,(Mahala) ילדים קטנים וחולים הוסעו בעגלות. בדרכנו עברנו את מאהלה (Secureni) סקורני ,(Noua-Sulita) נואה-סוליצה ,(Bojan) צ'רנוביץ, בויאן ועוד, עד שהגענו לאטאקי. כל הדרך היו הז'נדרמים מתנכלים לנו. במאהלה, למשל, היכה אחד החיילים את חותנתי ברטה קיסמן-לרר בראשה במקל, מתוך פרץ של שנאה, עד שנפלה שותתת דם ונפחה את נשמתה. בדרך לצ'רנוביץ רתמו את בעלי לעגלה כדי לבלום אותה במורד הדרך, ותוך כדי כך הצליפו בו הז'נדרמים בשוט. בצ'רנוביץ עצמה הצליחו כמה מגורשים להימלט, כשהז'נדרמים ישבו במסעדה. אך כשהבחין מפקד השיירה בחסרים, איים לנקום בנו על כך. לעומת זאת, בבויאן התייחס אלינו מפקד התחנה בצורה אנושית, חילק לנו לחם והרשה לנו לישון בלילה בבתים ריקים. לפני שיצאנו שוב לדרך, דאג לספק לנו לחם. אמרו שהיה נשוי ליהודייה ועל-כן חש צער על מצבנו. במהלך הצעידה הארוכה מתו רבים, ורבים אחרים נורו למוות, כשנפלו חסרי-אונים בצידי הדרך.

רצח המוני באטאקי

לבסוף הגענו לאטאקי. בדרך הציע בעלי לאחד האיכרים את אולרו תמורת מעט לחם. הוא דרש משהו בעל-ערך רב יותר וחשב, שבלאו הכי לא נצטרך עוד את חפצינו, מכיוון שמובילים אותנו כדי להטביענו. ואכן, דבריו יימצאו כנכונים.

בבואנו לאטאקי, העביר אותנו המשמר לידי סרן, מפקד הז'נדרמריה, תוך מסירת דין וחשבון צבאי מעליב, בערך בזו הלשון: "אנו מביאים לסרן את הפרטים האלה מ…" הסרן ענה מלא-חימה: "מדוע? הוליכו אותם למקום ממנו באו, ירו בהם או הטביעו אותם, אני לא זקוק להם כאן."

לשמע דבריו הובילו אותנו המלווים לקרבת הדנייסטר, ומאוחר יותר, כשהחשיך, ישר לנהר. הם דרשו למסור לידיהם את הכסף ואת חפצי הזהב, כשאת האיסוף מבצע אחד המגורשים מקבוצתנו בשם כץ. הוא חשב, כי במוסרנו את הכסף ואת דברי הערך שלנו – נציל את נפשנו. אך כשקיבלו המלווים לידם את הכסף ואת דברי הערך, דחפו אותנו לתוך הדנייסטר. כשעמדנו במים, ירו בנו חיות הטרף במכונת-ירייה, ומאתיים איש נהרגו. המלווים מנו שישה אנשים בלבד, אך איש מאתנו לא העלה בדעתו להתנפל עליהם, גם לא כשהתברר, שאזלה להם התחמושת.

הם הניחו לנותרים בחיים לצאת מן המים תוך הבטחה, שלא יאונה להם כל רע.

יצאנו מן המים כמאתיים איש וקרסנו שותתי-דם על גדת הנהר. לאחר מספר שעות הריצו אותנו המלווים תוך כדי מכות לאורך הגדה עד למקום, שבו היה הדנייסטר עמוק מאוד, ובקתות הרובים ובברד של אבנים דחפו אותנו שוב למים. כמאה ועשרה אומללים טבעו. עם עלות השחר הסתלק המשמר ונעלם. בקרב תשעים היהודים, שנותרו בחיים, היו רבים שנפצעו קשה מן המכות וממטר האבנים, ובמצבנו זה הגיע לזירת האירועים קצין ז'נדרמריה מאטאקי, אשר ביקש, כנראה, לבדוק את פשר היריות הליליות. הוא החל לכתוב דין וחשבון על שאירע. ועוד התפלא, שתשעים איש הצליחו להישאר בחיים.

בין היהודים שטבעו היו ויוסף שטטנר מפטראוץ דה-ז'וס. (Mueck) פייבל גרייף, ליפא גרייף, מנדל מוק בקבוצה שלנו היה גם השוחט מז'אדובה, שניספה עם משפחתו. לאחר הרצח ההמוני באטאקי הובלו הנותרים בחיים לסקורני, ומשם בספטמבר- ביידינץ נמצאו כבר מגורשים רבים, וכמו .(Edineţ) אוקטובר הועברנו ליידינץ בכל המחנות גם כאן היתה מצוקה נוראה. כמקום מקלט שימשו בתים הרוסים ואורוות. באוקטובר שוב ניתנה פקודת גירוש. שוב מסע רגלי, היעד – טרנסניסטריה. השיירה מנתה כאלף איש, וביניהם בעלי ואני; גם הרב מסטרוז'ינץ עם משפחתו והרב מברהומט, שכונה יעקב רב היער, ומשפחתו היו במשלוח זה. צעדנו ברגל ובדרך נורו רבים למוות, בהם – עד כמה שאני ,(Casauţi) עד ליער של קסאוץ אהרן לייב וסרמן, שנזי ,(Corcesti) זוכרת – חזקל לאופמן-וגנר מקורצ'שטי וסרמן ושנזי גרייף, כולם מפטראוץ דה-ז'וס. הם היו חלשים מכדי להמשיך ללכת ולא שרדו את המסע. חיות הטרף שכנעו כמה אומללים להישאר במקומם, כי מכוניות עומדות להגיע ולקחתם, וזאת כדי שיהיו קורבן לכנופיות שודדים. לפעמים, אומנם, הגיעו עגלות, שעליהן הועלו המותשים, אך הסיעו אותם לכיוון ההפוך, שם המתינו להם כנופיות של כפריים, ששדדו מהם את כל חפציהם, כולל הבגדים. הכנופיות או החיילים הרגו את חסרי המזל וקברו אותם בקברי אחים בצידי הדרך. כנופיות כאלה עקבו אחרי קבוצות המגורשים הצועדים והיו מוכנים עם מעדרים, כדי שיוכלו לחפור במקום קברים לאומללים.

מקסאוץ הלכנו הלאה, ולאחר זמן קצר הגענו אל מול העיר יאמפול שלחוף הדנייסטר. ביאמפול נמצא צבא גרמני, ושם לראשונה, הפלא ופלא, קיבלנו עם הגיענו קפה ולחם.

מתוך עדותה ב"יד ושם"
מגרמנית: גד סובול

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
סגירת תפריט