קהילות יהדות בוקובינה כפרים באות ק'

כפרים שהיו בהם פחות מ 500 תושבים

קאפו קמפולוי

קאפו-קמפולוי כפר הנמצא במרחק 8 ק"מ מגורה הומורולוי ו- 7 ק"מ מפלטינואסה. הקהילה היהודית הקטנה במקום לא היתה עצמאית והייתה מסונפת לקהילת גורה-הומורה. על תושבי המקום נמנו הסוחרים: שמעון קיסמן, מאיר אקהויז, רלי קיסמן, ו- לייזר לנצט

קישורים חיצונים
קאפו-קמפולוי (ויקיפדיה ברומנית)

מקורות
Anuarul "Socec" al României-Mari

קאצ'קה

כפר הנמצא 8 קילומטר מצפון לגורה-הומורה בעל אוכלוסיה המונה כיום 4,418 נפשות. המקום ידוע בזכות מכרות המלח שבקרבתו.

בעבר כפר זה היה כפר מעורב, בו התגוררו מספר רב של לאומים: רומנים, פולנים, סלובקים, גרמנים ומעט יהודים.

קומאנשט

קומאנשט (רומנית: Comăneşti , גרמנית: Komanestie) כפר במחוז סוצ'אבה שרוב תושביו היו רומנים.

הקהילה היהודית מספר היהודים בקומאנשט הגיע בשיאו ל- 192 יהודים, בשנת 1916 והיוו 14.9% מכלל האוכלוסיה. בשנת 1930 מנו יהודי קומאנשט 121 נפש. באותה השנה בחודש יולי, ארעו בכפר פרעות אנטישמיות. בהתפרעות המונית של איכרים מהסביבה, הוכו באכזריות ונשדדו יהודים. השלטונות הרומנים עשו מאמצים להחזיר את השקט למקום, ובקומאנשט נעצרו 40 מבין הפורעים. בינואר 1936, ארעו פרעות בקומאנשט פעם נוספת. בעקבות הסתה אנטישמית ומאורגנת, הגיע ההמון המוסת לבית הכנסת בכפר. ההמון פרץ אל תוך בית הכנסת והחל להשחיתו, אך ההתפרעות הופסקה על ידי השלטונות. מחלקה של ז'אנדרמים רומנים אשר הגיעה מסוצ'אבה עצרה 15 מהמתפרעים והחזירה את השקט למקום.

השואה

ביולי 1940, נרצחו כמה מיהודי קומאנשט, על ידי יחידות צבא רומניה, שנסוגו מבסארביה וצפון בוקובינה. לאחר מקרים אלה עזבו כל יהודי הכפר את המקום, חלקם לבוקובינה הצפונית בשליטת ברית המועצות וחלקם האחר אל קהילות יהודיות גדולות יותר בדרום בוקובינה. גורלם של יהודי קומאנשט, כגורלם של שאר יהודי האיזורים אליהם הגיעו. ב- 10 בדצמבר, 1940 נקבע על ידי השלטונות באופן רשמי, שבקומאנשט אין יהודים, וב-12 בינואר, 1941 רכושם הופקע על ידי השלטונות. גורלם של יהודי קומאנשט אינו ידוע.

מקורות
פנקס הקהילות – רומניה, כרך שני – הוצאת יד-ושם, ירושלים 1980

קומאנשט

יהודי היישוב והסביבה נורים למוות בשדה פתוח ב- 1930 חיו בקוסטשט 274 יהודים, שהתפרנסו בקושי מחקלאות, ממכירת פירות ומגידול בהמות.

בכפר היו שלושה בתי כנסת ושלושה "חדרים". במועצת הכפר כיהנו שלושה נציגים יהודים, והפעילות הציונית במקום היתה של "מזרחי" ושל "בני עקיבא".

בתקופת השלטון הסובייטי (יוני 1940 – יוני 1941 ) נעצרו כמה יהודים בכפר וגורשו לסיביר. ביולי 1941 נכנסה יחידה של הצבא הרומני לכפר, כלאה את כל היהודים לשלושה ימים בבניין בית הספר ולא סיפקה להם שם אוכל ומים. לאחר מכן שוחררו, אך לא לאורך זמן – תושבי הכפר האוקראינים הסגירו את היהודים לידי יחידה צבאית אחרת, שעברה סמוך ליישוב. זו הובילה את היהודים לשדה פתוח, שם נורו ונרצחו 420 יהודים מקוסטשט ומהסביבה. רק בודדים הצליחו להימלט. אחד הניצולים, שחזר לדירתו, נהרג באבנים ובמקלות על ידי האוקראינים, שעסקו אותה שעה בביזת הרכוש היהודי. היהודים, שהיו ביום הטבח מחוץ לכפרם, חזרו אליו, אך גורשו מאוחר יותר לטרנסניסטריה. איש לא חזר לקוסטשט לאחר המלחמה.

מתוך פנקס הקהילות, כרך ב', עמ' 514
שרלוטה קרמר (זלצמן)

גורל יהודי קוסטשט

בוקובינה, ואוכלוסייתו ,(Strojineţi) הכפר קוסטשט נמצא במחוז סטרוז'ינץ היתה ברובה אוקראינית. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בכפר כשלוש מאות ושמונים יהודים, רבים מהם בעלים של גני פרי גדולים ושל אדמות חקלאיות. אחדים עסקו בסחר בהמות, היו בעלי בית חרושת (Axelrad) ואחרים היו בעלי מלאכה. האחים אקסלרד גדול לחמאה ולשמן, ובין המשפחות המכובדות והעשירות נימנו משפחות זוסר, יגרמן, לאוב ועוד.

בכפר היו בית כנסת ובית עלמין יהודי. עד פרוץ המלחמה שררו יחסים טובים בין תושבי הכפר, אך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ונסיגת הכוחות הרומנים כלאו האוקראינים את יהודי המקום בבית הכנסת ורצחו אותם במכונות ירייה. בין יהודי הכפר, שנותרו בחיים, היו סבינה זוסר, דוד זוסר, רגינה בוכבינדר, גברת יגרמן, גברת שפירא ואחרים. הם לא גרו באותה עת בכפר.

דרך הייסורים שלנו

משפחתנו לא גורשה מיד מן הכפר, משום שבעלי היה הרופא היחיד בבית החולים, ואי אפשר היה בלעדיו. למרות זאת באמצע יולי 1941 נשלחנו גם אנו לגטו בצ'רנוביץ. שהינו שם כשלושה חודשים, ואז הורו לנו להגיע עם מיטלטלינו לתחנת הרכבת, שם דחסו אותנו לקרונות בהמות, ויצאנו לדרך. בהגיענו לאטאקי, שעל גדת הדנייסטר, נלקחו מאיתנו כל חפצי הערך שלנו והמסמכים האישיים שברשותנו. בעלי אמר לקצין הממונה, כי אם ייקח ממנו את תעודת הרופא, מוטב לו למות, והקצין, אומנם, הבטיח, שלאחר בדיקה יוחזרו כל המסמכים, אך, כמובן, לא קיים את הבטחתו. באטאקי נמצאו כבר מגורשים רבים. היה סתיו, רוח קרה נשבה וגשמים החלו לרדת. האיצו בכולנו לעלות על גבעה, לרדת ממנה, לעלות עליה שוב וחוזר חלילה. זקנים וחולים לא יכלו לעמוד במעמסה והתמוטטו. אמהות איבדו את ילדיהן הקטנים, ומכל עבר נשמעו צעקות ויללות בכי. וכל אותה עת הז'נדרמים אינם מפסיקים להכות אותנו בקתות רוביהם. נותרנו לשבת על גדת הדנייסטר במזג אוויר נוראי, בתוך והמה, מוזנחים, בלי אמצעי קיום, עד שהגיע תורנו לעבור במעבורת היחידה את הנהר. שם עבד בעלי זמן ,(Murafa) כשהגענו לצידו השני, הוליכו אותנו ישר למורפה מה כרופא בבית החולים המחוזי. במחנה התפרצו מחלות, כמו טיפוס הבטן וטיפוס הבהרות, דיזנטריה ואף הרעלות דם. תרופות נמצאו רק בשוק השחור ותמורת כסף רב. בעלי נאבק ללא לאות במגפות הללו, עד שנדבק בעצמו בטיפוס הבהרות, וב 22- במאי 1942 נפטר. לאחר מותו הורע מצבנו מאוד. רעבנו ללחם ונאלצנו לעזוב את החדר, שבו התגוררנו. מכרתי את בגדיי ואת התרופות, שהיו ברשות בעלי, כדי לפרנס אותי, את ילדנו ואת אימי. מתוך עדותה ב"יד ושם"

מגרמנית: גד סובול

קוצ'ורול-מארה
דר' איזידור רוזנגרטן ז"ל

ההגלייה שלי

במהלך שנות ה 30- ועד אמצע 1941 עבדתי כרופא בכפר הגדול קוצ'ורול- מארה,ששכן במרחק קילומטרים אחדים מצ'רנוביץ, ובכפר השכן וולוקה. אנשי העילית הכפרית – הכמרים, המורים, הנוטריון, ראש המועצה המקומית והמזכיר – כמו יתר האוכלוסייה היו מלאי התפעלות מעבודתי ומן העזרה, שהושטתי לכל זקוק. ראיתי בכך את ייעודו של רופא, ולכן לא חסכתי מאמצים וערכתי ביקורי בית אצל חולים, גם כשהדבר היה כרוך בנסיעה ארוכה יחסית בחורף, בקור העז ובשלג. היות שהייתי רופא יחידי לאלפי תושבים, השתלמתי

גם ברפואת שיניים ובעזרה לנשים יולדות; לא פעם, כשלחולה לא היה די כסף לקניית התרופה הדרושה, השלמתי את החסר.

מיד עם כניסת הצבא הרומני לבוקובינה, בתחילת יולי 1941 , נרצחו חלק מן היהודים, שהתגוררו בכפרים ובעיירות קטנות. מספר ימים מאוחר יותר, כשיחידות צבאיות הגיעו לאיזור צ'רנוביץ, הן רצחו קרוב ל- 3000 יהודים ברחובות ובחצרות הבתים.

בקוצ'ורול- מארה קיבלו החיילים פקודה לאסוף את היהודים הסביבה ולהביאם לבניין בית הספר. הז'נדרמים היו אנאלפביתים, גסי רוח, ושונאי ישראל והתנהגו בהתאם. בקול רם ומאיים פקד רב-סמל על כל היהודים לשכב על הרצפה עם הפנים כלפי מטה. אסור היה להרים את הראש.

אשתי, ריקה לבית לאופר, נפטרה מסרטן, ואני התגוררתי בבית חמותי. כשהחיילים הוציאו אותנו מהדירה, נעלה חמותי נעלי בית. וכך הוציאו את הקשישה בת ה- 89 מביתה יחד עם שתי בנותיה.

זאת היתה תחילת הייסורים.

בזמן ששכבנו על הרצפה, ניסיתי להרים את ראשי על מנת לראות מה שלום חמותי. חייל, ששמר עלינו, התקרב אליי, הרים את רובהו, החזיק אותו בקנה בצורה אנכית ונתן לו ליפול כך שהקת פגעה בראשי. הוא גם איים עליי, כי אם אנסה שוב להרים את הראש – יירה בי. איכר צעיר מהכפר, שהתיידד עם החיילים, צעק עליי: "אתה שם, אתה עשית לי פעם זריקה, חכה חכה, אני כבר אראה לך!"

כעבור זמן מה נצטווינו לקום. ה"מסע" הגדול מזרחה החל… ימים ושבועות, עד הגיענו ליידינץ.

כל הדרך תמכנו בחמותי, ובחודש אוקטובר 1941 יצאנו שוב לדרך. משרדי הרשויות המקומיות ביישובים, שבהם עברנו, קיבלו הוראות בזו הלשון: "כל ראש מועצה של כפר או של עיר חייב לדאוג לכך, שאף יהודי לא יעזוב את השיירה כדי להסתתר. מי שיקבל יהודים בביתו או יעסיק אותם, יועמד למשפט בפני בית דין צבאי. ראש המועצה חייב לדאוג לכך, שקבוצת צעירים מהמסגרת הטרום-צבאית תלווה את השיירה ותעזור לז'נדרמריה בשמירה על היהודים ובליוויים עד לכפר השכן, שבו תוחלף הקבוצה הראשונה באחרת".

אין צורך בדמיון רב כדי להבין, שהצעירים האלו עשו מלאכתם בנאמנות ובשקידה – הרי היתה זו שוב הזדמנות לשדוד מבני אדם חסרי הגנה את שארית החפצים האישיים, שעוד נותרה בידיהם.

במודעה ניתן היה לקרוא גם שורות אלו:

"במקרה שאחד המגורשים ימות בדרך, יש לקבור אותו בו במקום, אך לא בשולי הכביש וגם לא במרחק קטן ממאה מטר מאיזו שהיא באר מים. עם הצגת חשבון תדאג מפקדת הז'נדרמריה לכיסוי הוצאות הקבורה" -איזו הוראה עניינית ויבשה!

הזדעזעתי כשראיתי את הגופה הראשונה מוטלת בדרך. עצרתי ועצמתי את עיניה של האישה הזרה ההיא, יישרתי את רגליה ואת ידיה, כפי שראוי למת, וזעקתי: "נפטרת כמו אימה של מלכת אסתר, אחות מרדכי, בדרך ההגליה לבבל". זאת מלמלתי, בזמן שדמעות זלגו מעיניי, לכבוד האישה המתה והמוות עצמו. מאז הגירוש לבבל עברו כ 2500- שנה, אך בשבילנו, היהודים, מאומה לא השתנה!

גם עכשיו יהודים מתים, יהודים בדרך… – שנת 1941 איכרים צעירים חפרו את הקבר וצעקו לעברי – וצעקותיהם לא היו איחולים לדרך! הם נפנפו באגרופיהם ואיימו עליי, שמא אעז לקחת לעצמי את בגדי הנפטרת הדלים והבלויים – אלו הרי היו חלק מן התמורה שלהם בעד "העבודה" שביצעו!

הדרך עד לנהר הדנייסטר היתה ארוכה, ואנו צעדנו כל העת, מותשים, רעבים, חולים, גוועים, מחויבים להמשיך.. וללכת הלאה…

שום דבר, אף לימודי ההיסטוריה שלנו בנעוריי, לא היה מסוגל לתאר ולהמחיש ברור יותר את גירוש היהודים ואת הדרך לבבל מאשר הגלייתי. פשע נתעב כלפי חולי הרוח – אסור שיישכח!

בשנת 1941 פירסם יון אנטונסקו, מנהיג רומניה, את הפקודה הבאה:

"אני יון אנטונסקו, מרשל של רומניה, מצווה, שיהודי בוקובינה ובסרביה יוגלו לטרנסניסטריה, על מנת שיוכחדו במחנות ריכוז בין נהרות הדנייסטר והבוג. זאת היות שמכרו את חבלי הארץ בוקובינה ובסרביה לרוסים (הכוונה לסובייטים- א.ר.)…"

בעקבות צו זה הועברו המגורשים דרך אטאקי למוגילב. הוכחה לדייקנות, שבה בוצעה הפקודה הנ"ל, היא העובדה, שאפילו החולים שאושפזו בבית החולים בצ'רנוביץ "לא נשכחו".

פשע איום של הממשל הרומני דאז ושל רופאי בית החולים גם יחד, שלא יזמו מאומה ולא ניסו למנוע אותו.

בבנילה על גדת הצ'רמוש אסף איוון קודאלו, איכר אוקראיני, וגיבש כנופיה כדי לחסל את היהודים המקומיים.

וולדימיר רוסו מינה את עצמו כמנהיג כנופיה ברוהזנה, בזוצ'קה-נואה

ובסדגורה. (Zucica-Nouă)

לאחר הטבח ביהודים, בתחילת יולי, עברו רוסו וכנופייתו החמושה מבית לבית, שדדו את הרכוש וחיפשו אחר יהודים, ששרדו משלוש העיירות, על מנת להביאם לבית העירייה בזוצ'קה-נואה. משם הובאו האומללים לגבעה קרובה, שבה נרצחו. על הבחורות הצעירות חסו למספר שעות, כדי שיוכלו לאנוס אותן.

אכזריותו של רוסו, שהיה מנהל בית ספר, טיפוסית לתקופת דמדומים שבין חילופי שלטון. וכך היה אוסר את שכניו והורג את תלמידיו, בעת שהכריח אותם לחפור את קבריהם…

מרחץ דמים ספונטני זה התקיים בעיירות, שבהן ידעו, לפני המלחמה, חיים משותפים ושוחרי שלום בין המיעוטים השונים, מה שמסביר, אולי, את העובדה, שהיהודים לא ניסו לברוח.*

רוסו, כמו רבים אחרים שרצחו יהודים, ברח מצפון בוקובינה לדורוהוי לפני שובו של הצבא הסובייטי. הוא נשפט על ידי בית משפט סוביייטי ונידון, בהעדרו, ל 20- שנה מאסר.

הרומנים לא הסגירו אותו, אך שפטו אותו בבוקרשט כפושע מלחמה.

קנדרי

הכפר והיהודים בו קנדרני, כפר בקצה הדרום-מערבי של בוקובינה, מערבית לעיר דורנה, היה מיושב רומנים,גרמנים ויהודים; שמם של רבים מאוד מבין התושבים הרומנים הוותיקים של קנדרני היה CANDREA.

בכפר עצמו עובר הנהר דורנה, ולכן היה שמו של הכפר במקור DORNA-CANDRENILOR, בקיצור קנדרני ובפי היהודים קנדרן.

בכפר היו אז, נוסף לרומנים, כ-80 משפחות גרמניות וכ-25 משפחות יהודיות; יחסיהם היו טובים עד לעלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933.

אני מתאר בעיקר את התקופה שלאחרי מלחה"ע הראשונה, בהיותי יליד תקופה זו.

היהודים הראשונים הגיעו לקנדרני- כנראה באמצע המאה ה-19 מסביבות ויזניץ וסוציאבה.

זלמן פכט אשר נולד בשנת 1885 והיה גבאי בית-הכנסת בכפר, סיפר לי בזמנו שבנו את בית-הכנסת בסוף שנות ה-80 במאה ה-19.

תקופה קודמת זו מתוארת בכתבתו של מר אפרים פיסטינר.

אוסיף כמה פרטים שאותם אני זוכר מפי אבא ומפי כמה יהודי אחרים מקנדרני.

צילום נוף בקנדרני מקור: Iata Lumea בית הכנסת בכפר בית-הכנסת היה מרכז החיים הרוחניים בקהילה היהודית הקטנה בקנדרני.

שם היה בית-המדרש, וב-"פוליש" היה בית-ספר עברי קטן; באמצע השבוע ובשבת אחה"צ שימש ה-"פוליש" "קן" של "הנוער-הציוני" בכפר.

חיי הרוח בקנדרני היו ספוגים יהדות וציוניות.

ב"ימים הנוראים" עבר לפני התיבה לתפילת שחרית לייבלה שוהל שקולו היה ערב, יפה ומקובל על הבריות, ולתפילת "מוסף" עבר ה-שו"ב יחזקאל שיבר; כאשר אחד מבעלי התפילה הסתכסך עם הקהל, היו מזמינים "בעל תפילה" אחר, ע"פ רוב מדורנה, וכך היה מופיע – מדי פעם – חזן ("קנטור") אשר גם היה מנעים לנו את אותו מוצאי שבת עם קונצרט של חזנות ושירי יידיש בבית המדרש; למחרת היה הדבר לשיחת היום בפי יהודי קנדרני.

קראפצ'יו ע"נ צ'רמוש
פנינה קלטמן
מתוך מכתב לנכד – "זכור ואל תשכח !"

את הכיבוש אני זוכרת עד עכשיו. אני זוכרת מטוסים כבדים טסים מעלינו (אתה לא תאמין, אבל גם עכשיו, כאשר אני ומעת רעש מטוסים בלילה, אני מתעוררת בבהלה). אני זוכרת חיילים גרמנים על אופנועים, ואני גם זוכרת, שכנראה, שכנים החביאו אותנו בבתיהם למשך זמן מה, שכובים במרתפים, מכוסים בכל השמיכות שהיו בבית; רק בלילה היינו יוצאים לשאוף מעט אוויר. ואז ניתנה ההוראה, שעל כל היהודים להתרכז במקום אחד. מותר היה לקחת רק תרמיל אחד לכל נפש, ומעבירים אותנו ל"יישוב מחדש". איש לא אמר לאן ומהי

המטרה, אבל הפחד היה גדול; איש לא ברח, וגם לא היה לאן.

אמרו שזוגות בלי ילדים יילקחו למחנות עבודה לעומת אחרים, שיועברו רק ליישוב מחדש, וזכורתני עומדת בין דודי, אח של אבא, לבין אשתו, כי להם לא היו עדיין ילדים; אני הייתי צריכה להעמיד פנים שאני בתם (אינני זוכרת איש ממשפחת אבי, שכל משפחתו נספתה בשואה, ולא נשאר ממנה זכר).

היה סתיו, ובאוקראינה סתיו פירושו גשמים בלי הפסקה, כפור ורוח עזה. הוליכו את כולם ברגל במשך שבועות, ומי שנפל, הכו אותו או ירו בו. אנשים קפאו בדרך בקור או מתו מחולשה, מייאוש או ממחלות.

אימא שלי (אישה צעירה, בשנות ה 30- לחייה, שנולדה בשנת 1905 ), התנהגה ממש בגבורה; בעלה נרצח, המשפחה גורשה מהבית, התנאים היו איומים, והיא עם ארבעה ילדים (אחי היה עדיין בחיים) צריכה להתמודד עם מצבים קשים כל כך. היא שכרה עגלה עם עגלון גוי ושילמה לו הון, כדי שייקח את הילדים.

גם שני הילדים של דודיי איז'ו וריזלה (האחים בני השנתיים ושלוש של סילבי מאילת, שהיא לא הכירה אותם) והילדים של דודה מלצ'ה (מרים) – שני ילדים קטנים, שמתו מקור ומרעב – ישבו בעגלה. אחת לכמה זמן רצה העגלון לזרוק אותנו מהעגלה ולהרוג אותנו, ואימא היתה רודפת אחריו, משלמת לו כסף נוסף ונותנת לו עוד בגדים, ובלבד שימשיך לנסוע. לא זכור לי אם אכלנו, לא זכור לי היכן ישנו, זכורה לי רק הליכה אין סופית ביערות, בגשם ובקור, כשמסביב הרוגים וגוויות, ערים שרופות ומפוצצות, ואנשים זועקים.

כדי להגיע מבוקובינה לאוקראינה יש לחצות את נהר הדנייסטר – נהר רחב וסוער. הגשרים שהיו עליו פוצצו, והחיילים הרומנים דחפו את המגורשים ופקדו עליהם לעבור את הנהר בשחייה. רבים טבעו, והתמונה העולה בזיכרוני היא נהר ובו גוויות צפות, וצבעו אדום מדם.

התמונה הבאה, החרותה בזיכרוני ואינה נעלמת, היא עיר הרוסה לגמרי, כנראה בבסרביה, ואנחנו על הר שומם. אני זוכרת ארון קבורה עם נרות, ושם, כנראה, מת בעלה של דודה מלצ'ה, אחות אימי. חנה אחותי טוענת, כי מי שמת, נזרק לקבר אחים, לאיש לא היה ראש להכין ארון ואף לא היו בנמצא נרות, אך לי יש בראש תמונה סוריאליסטית – ארון קבורה בראש הר קפוא, שני נרות, ומסביב שממה וקור אימים.

אחרי הליכה של מספר שבועות הגענו לכפרים האוקראיניים אובודובקה וטטרובקה. הכניסו אותנו לאורוות סוסים, פרוצות לרוח מכל הכיוונים, וכל משפחה תפסה לה מקום. אנחנו תפסנו פינה יחד עם סבא וסבתא הלר, דוד איז'ו ודודה ריזלה עם שני ילדיהם, דודה מלצ'ה, שבעלה וילדיה כבר מתו בדרך, ואנחנו – אימי והילדים. את אחי לקחו למחנה עבודה במוגילב. .1942 – באורוות האלה שהינו כל החורף של שנת 1941

רוזנברג שלמה

רצח אכזרי של יהודים בידי שכניהם האוקראינים

בכפר חיו 50 משפחות יהודיות; בממוצע היו לכל משפחה כ 5- ילדים.

האוכלוסייה הנוצרית במקום היתה ברובה אוקראינית (רותנית), פרבוסלבית באמונתה, בעלת שאיפות לאוקראינה עצמאית. בנוסף התגורר בכפר מיעוט רומני.

היהודים עסקו בחקלאות ובמסחר, ובנוסף היו ביניהם בעלי חנויות ובעלי בתי מרזח, אשר שירתו את צרכי האוכלוסייה המקומית.

למשפחה שלנו היתה חווה – שטחי אדמה, שבני המקום עיבדו תמורת אחוזים מהיבול. בנוסף היו ברשותנו משרפות סיד, שתוצרתן שווקה בין כפרים רבים באיזור. היו לנו גם סוסים ופרות.

בכפר היו שלושה בתי כנסת ושני "חדרים", שבהם למדנו להתפלל, חומש, רש"י, ומגיל עשר גם גמרא. כן למדנו מעט עברית.

1939 פעלה במקום התנועה הציונית "גורדוניה", שאליה הצטרפנו – בשנים 1930 גם אחותי ואני (אף על פי שתנועת "מזרחי" היתה מתאימה יותר ליהודי הכפר).

רוב היהודים היו חסידי ויז'ניץ, ובכל השאלות המשמעותיות היו פונים לאדמו"ר דוויז'ניץ להתייעצות. אבי פנה לאדמו"ר בוויז'ניץ וסיפר לו, שבתו מתכוננת לעלות לישראל. לשאלת האדמו"ר – ומה בדבר שידוך – ענה אבי בשלילה. ואז איחל לה נסיעה טובה. . ואכן, אחותי עלתה ארצה ב- 1934

עד 1937 לא הורגשה בכפר אנטישמיות, אך ב 1940- , עם כניסת הסובייטים, הוחרם רכושנו ורכוש יהודים אחרים. לא העזנו עוד לבקר בבית הכנסת, וגם הכנסייה היחידה בכפר ננעלה באופן פתאומי.

ב 1941- , במתקפת הגרמנים ובעלי בריתם הרומנים על ברית המועצות, נסוג "הצבא האדום", והאוקראינים השתלטו על הכפר, בהנהגתו של חברי לכיתה. עוד בטרם כניסת הצבא הרומני לכפר (אולם באישור השלטונות הרומנים) אספו את רוב הגברים היהודים בכפר והובילו אותם קשורים זה לזה למקום שבו היו קוברים סוסים; שם הרגו אותם בגרזנים, במשורים ובפטישים. את השורדים מהרצח, וביניהם אחותי השנייה, שנשארה איתנו עם בעלה ועם שני ילדיהם, העבירו הרומנים לסטרוז'ינץ, ומשם ברגל בשיירות דרך ערבות בסרביה עד

למחנה ידינץ.

מיידינץ צעדו ליאמפול, ומשם, לאחר שהעבירום את הדנייסטר – טרנסניסטריה.

בטרנסניסטריה ניספו רבים מקור, ממחלות ומרעב, וכך נפטרו גם ילדיה של אחותי.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
סגירת תפריט