קהילות יהדות בוקובינה כפרים באות ר' - ש'
כפרים שהיו בהם פחות מ 500 תושבים
כפר במחוז סטורוז'ינץ בצפון בוקובינה 8 ק"מ מעיר-המחוז. היום בתחומי ברית המועצות.
הקהילה היהודית
תחילתו של היישוב היהודי ב-ראסטואצ'ה במחצית השנייה של המאה ה- 19. הקהילה הקטנה לא היתה עצמאית והשתייכה לקהילת ויז'ניץ.
השואה
בקיץ 1940 עבר הכפר, יחד עם כל בוקובינה הצפונית לבריה"מ. עם פרוץ המלחמה בין רומניה וברית המועצות, ביוני 1941, נמלטו יהודים רבים מהסביבה לכפר. ביום י"א בתמוז תש"א (25 ביוני 1941) נרצחו כל היהודים שהיו בו, התושבים והפליטים גם יחד, 320 נפש במספר. בהרג השתתפו כנופיות אוקראינים שהגיעו מהעיר קוטי (Kuty) שבפולין (ע"ע ויז'ניצה). בין הפליטים שנרצחו היו 60 משיפוטה (Sipote), עשרים מסלטין (Seletin) ו- 20 מפוטילה (Putila) – כולם במחוז ראדאוץ. הכפריים הרגו בקלשונים, בגרזנים ובמעדרים את שכניהם היהודים. הפליטים נתפסו, ולאחר שהופשטו בגדיהם מעליהם הובאו ליער נימצ'יצ'י (Nimcici) שע"נ צ'רמוש ושם נרצחו. ברצח לקחו חלק גם חיילים מהצבא הרומני שהגיע בינתיים לכפר. רק רופא יהודי אחד ובני ביתו ניצלו מן הטבח. כשבאו החיילים לעצרו מצאוהו כשהוא מטפל ביולדת נוצרייה מבנות הכפר. הוא גורש לאחר מכן לטרנסניסטריה.
מקורות
ד"ר לביא תיאודור
ספורן של העירות שישקוביץ ויוזינץ במחוז קיצמן בצפון בוקובינה
מתוך הספר "שואת יהודי צפון בוקובינה", עדות של אלחנן שנון
שני הכפרים צמודים זה לזה ומהווים, לפחות מבחינה יהודית, יחידה אחת. בפאתי שישקוביץ עובר הגבול היבשתי עם פולין, כפי שנקבע אחרי מלחמת העולם הראשונה והתפרקות האימפריה ההבסבורגית. בשישקוביץ גרו כ 20- משפחות יהודיות, וביוז'ינץ- כ 10- משפחות; יחד כ-150 איש, שהיוו כ 15%- מן האוכלוסייה הכללית, שהייתה ברובה המכריע אוקראינית. היחסים בין שתי האוכלוסיות היו טובים, יחסי שכנות תקינים. היהודים היו בעלי חנויות ובעלי מלאכה, אך גם חקלאים; היו ביניהם אלמנות וגם זוגות, שילדיהם חיו בצ'רנוביץ או בחו"ל, והם היו תומכים בהורים הזקנים, שנשארו בכפר. המשבר הכלכלי בתחילת שנות השלושים פגע קשה ביהודים.
הקהילה הקטנה לא קיימה שירותי דת עצמאיים ונעזרה בקהילות גדולות יותר. המתים הובאו לקבורה בעיר קוצמן, ל"ימים הנוראים" הזמינו חזן משם או ממקום אחר, וכל שבוע פקד את הכפר שוחט מכפר שכן. היה בכפר גם "חדר", שפעל מלאחר שמחת תורה ועד לפני פסח. המלמדים היו בחורי ישיבה מאזור מרמורש בצפון טרנסילבניה, שהיו מציגים עצמם בעיר צ'רנוביץ, ונציגי הקהילות היהודיות בכפרים השונים היו באים לשם כדי לבחור מהם מלמד. ה"חדר" נדד יחד עם המלמד ממשפחה למשפחה, בדרך כלל כל חודש, ונוסף למשכורת הוא היה מקבל דיור, ארוחות ושירותים ביתיים אחרים. ב- 28 ביוני 1940 נכנסו היהודים, יחד עם שאר התושבים, לתקופה רבת אירועים ותהפוכות. ביום זה נכנס "הצבא האדום" לבסרביה ולבוקובינה הצפונית, כולל צ'רנוביץ, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. הרומנים נכנעו לאולטימטום הסובייטי ופינו את האיזור. בוקובינה הצפונית, שרוב אוכלוסייתה היתה אוקראינית, צורפה לרפובליקה הסובייטית האוקראינית. באפריל 1941 נעצרו בצ'רנוביץ ובמקומות אחרים כמה אלפים של "אלמנטים מסוכנים", בעיקר יהודים: עשירים לשעבר, חברי מפלגות בורגניות, כולל ציוניות, וכדומה. הם גורשו לסיביר. השנים האחרונות של השלטון הרומני היו שנים של גזירות ושל התנכלויות, וסכנת ממשלה אנטישמית מובהקת ריחפה מעל היהודים – כפי שאכן קרה למשך כחודשיים בסוף 1937 (ממשלת קוזה – גוגה). על כן התקבל המעבר משלטון רומני לשלטון סובייטי בהקלה.
על כל אלה הקיץ הקץ ביולי 1941. הגרמנים הפרו את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב והחלו במסע כיבוש מזרחה. רומניה, תחת שלטונו של יון אנטונסקו, בת בריתם של הגרמנים, שמחה להזדמנות לחסל ולהרחיק את היהודים מגבולותיה- ותחילה את יהודי השטחים המסופחים- בוקובינה ובסרביה. להלן קטעים ממאמר שתורגם ע"י אלחנן שנון המתאר את חיסולם של יהודי שישקוביץ ויוזינץ ביולי 1941 . המאמר נכתב כעבור 50 שנים, ע"י מורה אוקרינית בת שישקוביץ, גב' מ. הולי , שהיתה ילדה בזמן הטבח:
"ואז הגיעו השעות הנוראות. השלטונות הרומניים החליטו להוציא לפועל את פקודתו של היטלר להכחיד את היהודים מעל האדמה, והפקודה הגיעה לשישקוביץ על ידי קצין רומני ביום ראשון אחד בחודש יולי וניתנה לדוגה, מפקד התחנה בשישקוביץ.
הז'נדרמים אספו איפוא את היהודים לבית המרזח של חנצ'ה- עכשיו נמצא שם ה"כלבו" – ולגורן של פייביש- עכשיו שם גן ילדים. תחושות קשות של פחד ושל אי ודאות השתררו בכפר. דממת מוות, ורק בכיים של ילדים יהודים רעבים נשמע דרך החלונות הפתוחים של בית המרזח.
זכורני כיצד בכו אימותינו טובות הלב; הן לא מצאו לעצמן מקום, ושום עבודה לא צלחה להן. הן רצו איכשהו לעזור לאנשים האומללים, אבל הז'נדרמים לא נתנו לאיש להתקרב. האמהות שלחו אותנו, הילדים הקטנים, ואנחנו התגנבנו אל בית המרזח, מתחבאים בשיחים. לחם וחלב הגשנו, אבל לא יכולנו לראות מה קורה שם, כי הידיים הקטנות שלנו הגיעו רק עד לחלונות. ביום ראשון אחרי הצהריים קיבצו הז'נדרמים 40 איש ב- Vertep וציוו עליהם לחפור בור באורך של 20 מטר.לעת ערב אספו את היהודים האומללים, ו תחת משמר הובילו אותם לתחנת הגבול (הגבול עם פולין – א' ש'), שהיתה ממוקמת על אדמתו של היהודי חיים .
הדרך אל המוות היתה נוראה. האנשים התשושים תמכו איש את רעהו, הילדים בכו, והזקנים החלשים לא יכלו ללכת. קשה היה לראות איך מנדל, איש לא צעיר, נושא על ידיו את אימו בת התשעים. בתחנת הגבול לקחו מהם את החפצים, שעוד היו עימם, ובלילה העבירו אותם. בקבוצות לוורטאפ. את הפקודה הלא אנושית הזאת ביצעו אנשי משמר הגבול… לאנשים, שחפרו את הבור, נאמר ללכת לבתיהם, אבל מי שרצה להישאר– נשאר.
אלה שנשארו, ראו איך איש משמר הגבול קוצר ביריות אוטומטיות 150 איש. אך לא כולם מתו – במלוא קומתו ניצב ליד הבור נפתלי הזקן, מבקש שיחסל אותו. במקום אחר הורגים במכות מאת חפירה את אשתו הצעירה של זיידה . קצת יותר רחוק מאבד את הכרתו אחד "היניצ'רים", שלא היה מסוגל להשתתף בהתעללות. על יד הבור, בין פרחי הבר, שעל עליהם זורם הדם החם שהתפזר לכל עבר, יושבת מימל היפהפייה, וקשה לה להתרומם כדי שיוכלו להרוג אותה "בקלות". מהגיהנום הזה, בחסות הלילה, הצליח להימלט אלתר, בנו של יונה. אותו הסתירה האישה הטובה מרפה ריכלו. בליל הדמים הזה נרצחו בוורטאפ קרוב ל 500 איש (על פי דיווחים של עדי ראיה), וימים אחדים עוד נעה האדמה מתחת לקבר המכוסה. אנשי שישקוביץ לא יכלו לשכוח את האירועים הנוראים, שקרו בוורטפ לפני חמישים שנה, וזכרם של הקורבנות כובד על ידי אלה שבאו להשקות את הקבר במים קדושים, להתפלל ולהדליק נרות….. ….. מעשרים המשפחות היהודיות, שחיו בשישקוביץ, נשארו בחיים רק ארבעה או חמישה אנשים…
…כבר מזמן צריך היה להנציח את זכרם של הנרצחים, אך הדבר לא היה בידינו.צריך לעשות זאת עכשיו, ובזמן הקרוב, משום שאין כבר רבים היודעים היכן הקבר הזה…".
ואכן ביולי 1992 התקיימה עצרת זיכרון במקום בו חוסלו היהודים והוסר הלוט ממצבת זיכרון – מנורה בת שבעה קנים. המנורה מתנשאת לגובה 4 מ' מעל לעמק וורטאפ, צופה אל קבר האחים שנכרה כאן. ביולי 2015 האנדרטה ניצבת אך לוח הזיכרון נעקר ממנה… .
תמונות: האנדרטה יולי 2015. צילמו: יעל ויוסי כפיר