כפרים שהיו בהם פחות מ 500 תושבים

אוקנה

הקהילה היהודית

ישוב יהודי קטן מסונף לקהילת צ'יודיי. נמצא בשכנות ליישובים פטראוץ במזרח ולבודינץ במערב. היהודים עסקו בחקלאות, במסחר ובתעשיית העץ. היהודים ברובם התפללו בשבתות, בחגים ובימים הנוראים ישוב יהודי קטן מסונף לקהילת צ'יודין. נמצא בשכנות ליישובים פטראוץ במזרח ולבודינץ במערב. היהודים עסקו בחקלאות, במסחר ובתעשיית העץ. היהודים ברובם התפללו בשבתות, בחגים ובימים הנוראים בבתי התפילה בצ'יודין, וחלק קטן התפלל בפטראוץ. עם הכיבוש מחדש ע"י הרומנים, ביולי 1941 , נרצחו כבר בימים הראשונים רבים מיהודי המקום. השורדים רוכזו ע"י הז'נדרמים במרתף בית המשפט בעיירה צ'יודין, ושם נורו כולם בפקודת הקצין הרומני ואלריו קארפ.פ.

איג'שט

הקהילה היהודית

ישוב יהודי קטן מסונף לקהילת צ'יודיי. נמצא בשכנות ליישובים פטראוץ במזרח ולבודינץ במערב. היהודים עסקו בחקלאות, במסחר ובתעשיית העץ. היהודים ברובם התפללו בשבתות, בחגים ובימים הנוראים בבתי התפילה בצ'יודין, וחלק קטן התפלל בפטראוץ.

בשואה

עם הכיבוש מחדש ע"י הרומנים, ביולי 1941 , נרצחו כבר בימים הראשונים רבים מיהודי המקום. השורדים רוכזו ע"י הז'נדרמים במרתף בית המשפט בעיירה צ'יודין, ושם נורו כולם בפקודת הקצין הרומני ואלריו קארפ.

ארגל

ארגל (Argel) כפר קטן בדרום בוקובינה, במחוז קמפלונג ההיסטורי, 12 ק"מ צפונית לרוס-מולדוביצה. בשנת 1924 מנה הכפר והישובים הזעירים המקיפים אותו: פולו-ננקה, פלריאקה, בראדול, דובול ו- פאחאר-אוקולול, כולם ביחד 524 נפשות.

אין מידע לגבי הקהילה היהודית במקום. היהודים המעטים אשר היו במקום זה השתייכו לקהילת ואמה כיתר קהילות היהודים בכפרים הסמוכים הגדולים יותר.

בארגל היו שני מאפיות קטנות בבעלותם של שרה הלר ו- שמיל מרבמן.

באלאצ'יאנה

באלאצ'יאנה (Bălăceana) כפר המחוז סוצ'אבה כ- 19 ק"מ מערבית לעיר המחוז.
הקהילה היהודית

רוב יהודי באלאציאנה התיישבו במקום לקראת סוף המאה ה-19 והתפרנסו ממסחר זעיר. למרות עיסוקם במסחר, לרובם היו משקי עזר קטנים, בהם עבדו והעסיקו אף עובדים אחרים.

הקהילה היהודית הקטנה במקום לא הייתה עצמאים, והיתה מסונפת לקהילת סוצ'אבה, שם גם נקברו מתיהם. בקהילה היו כ- 50 משפחות.בבאלאציאנה היה בית כנסת העשוי עץ, שהוקם בשנת 1910, ובו היו 5 ספרי תורה. קודם הקמתו של בית כנסת זה התפללו תושבי המקום בבית פרטי. המתפללים במקום היו מחסידות ויזניץ ולמרות היות הקהילה קטנה היה במקום גם מקווה טהרה, ואף "חדר" עבור הילדים. היהודים במקום נודעו באדיקותם הדתית ובבקיעותם בתלמוד.בתקופת מלחמת העולם הראשונה, סבלו יהודי באליצ'יאנה עקב הקרבות שהתחוללו בקרבת מקום.במהלך התקופה שבין מלחמות העולם, נפתח במקום סניף של ההיסתדרות הציונית, וסניפים של "המזרחי" ו- "אגודת ישראל".בשנת 1934 הוצא חוק לשמיטת חובותיהם של האיכרים ליהודים. לא זאת בלבד שנחקק חוק זה, אלא שגם מעמד זה נוצל על ידי מסיתים אנטישמים שהגיעו מחוץ לכפר על מנת לארגן את תושבי הכפר נגד היהודים. במהלך הפרעות נגד היהודים נחרב בית הכנסת ונגרמו פגיעות ברכוש ובנפש, עד אשר התערבו השלטונות.
(ע"י מרדכי הס ומאיר שפריר)  כפר בסביבת שוץ שאוכלוסייתו היהודית היתה ידועה כיראת שמיים. לא בכדי אמרו על בלצ'אנה "ארץ ישראל הקטנה" כי בכפר, למרות היותם במיעוט, בלטו היהודים לעומת הגויים שהיו הרוב.
בבלצ'אנה חיו כ-50 משפחות יהודיות ועיסוקיהם היו בחקלאות, גידול בקר ומסחר. בין היהודים היו עתירי נכסים וגם סוחרים גדולים. ר' יהושע פלנבוים, ראש שושלת הפלנבוימים, חי בבלצ'אנה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא היה בעל יערות ושדות באזור וניהל את הרכוש בעזרת גויים. בעלי הקרקעות היו משכירים את השדות לגויים תמורת חלק מהיבול. בחקלאות עסק גם ראובן טננהאוס שבנו משה חי ונפטר בחיפה. סוחר גדול היה ישעיהו האס בעל בית מרזח ומחסן למשקאות חריפים במרכז הכפר. ישעיהו האס ניהל את העסק בעזרת אחיו שותפיו חיים ולייבו. חיים היה נוסע לאודובשטי באיזור הכרמים במולדובה והיה מביא 40 – 60 טון יינות ברכבת בחביות של 700 – 800 ליטר. תחנת רכבת היתה רק בקומנשטי ואת החביות היו מעבירים לבלצ'אנה בעגלות. לימים, חיים האס התחתן עם יטי אלטר ועזב לשוץ, שם פתח עסק משלו של יינות.
סוחרים אחרים בבלצ'אנה היו מנשה האס עם חנות מכולת בה היה מוכר לגויים גם אופּינץ' (כאין סוליה קשורה עם שרוכים סביב הרגל במקום נעליים) סוליות ומסמרי עץ. חנות מכולת היתה גם לזאב (וועלוועל) האס וחנות בדים היתה למנדל פלנבוים בנו של ישעיהו פלנבוים. 
עד למלה"ע הראשונה, תחת שלטון האוסטרי היו היהודים, למרות מספרם הקטן האוכלוסייה הבולטת בכפר והגויים, הרוב, חיו בצילם של היהודים והיו תלויים בהם כלכלית. אחרי המלחמה כאשר האזור עבר לשלטון הרומנים השתנתה האווירה והחלו התפרעויות של הגויים. כתוצאה מזה בשנות ה-20 של המאה העשרים עזבו חלק מהיהודים לשוץ, ורק חלק מהם חזרו אחר כך לעסקיהם בבלצ'אנה עד לגירושם הסופי לשוץ ב-1939. 
כפי שכבר צויין החיים היהודיים בבלצ'אנה היו בעלי צביון דתי מובהק. הילדים למדו בחדר אצל מלמדים שהובאו ממרמורש. מרדכי האס זוכר את עצמו כבר בגיל 4 כתלמיד מן המנין בחדר. בין התלמידים הוא זוכר את לוי יצחק פורר, את מיכאל פוקס ואחרים. כשקצת התבגר החוש המסחרי שלו הביא את מרדכי האס למכור מחברות, עפרונות ומחקים בין התלמידים בחדר. 
בחדר בבלצ'אנה למדו גם ילדים מכפרים בסביבה. מ- Părteşti de Jos באו ללמוד ישראל וזליג האס בניו של אליהו האס, בעל תחנת קמח ומנסרה בכפר. בבלצ'אנה היה בית כנסת בו התפללו כל בוקר שני מנינים. בחגים עבר לפני התיבה החזן לייביש רנד, נשוי לבת בלצ'אנה יוטא-פיגה, בתו של יהושע זאב האס. לייביש רנד עזב את בלצ'אנה לכפר ארבורֵה בסביבה ואח"כ עבר לדורנה. בארבורֵה היתה קהילה יהודית קטנה ובני משפחת האס הנ"ל הלכו לשם בשבתות להתפלל במניין. לפעמים הם הלכו לכפר אחר, לוזי הומורולוי והשלימו שם מניין שהתקיים בבית משפחת יצחק מרלינג. 
בבלצ'אנה היתה גם מקווה טהרה והשוחט היה נחמן הלד. לאחר שהלד עזב לשוץ, היה בא לבלצ'אנה שוחט מבחוץ או האנשים נעזרו בשוחט מקומנֶשטי או מאילישֶשטי. החיים היהודיים של הקהילה הקטנה בבלצ'אנה נתנו את אותותיהם והיו ביניהם תלמידי חכמים בקיאים בגמרא ובפרושיה, כגון השוחט נחמן הלד הנ"ל, הקצב מונה פיזם, איש מפורסם ביושרו שישב לילות שלמים בבית הכנסת ולמד, משולם פורר שישב ליד קַנֶצֶל בלילות ולמד, יהושע פלנבוים ובניו ואחרים.
הגברים היו חסידים של חצרות הרבנים מוויז'ניץ ואנטוניה. יודל קופל, חסיד ויז'ניץ, היה נוסע בחגים לרבי ומרדכי האס נסע ב-1935 מבלצ'אנה לרדאוץ כאשר הרבי, דמשק אליעזר מויז'ניץ ביקר שם. גם יעקב רוזנבלט מבלצ'אנה בעל מטעים, שדות ויערות ביקש את ברכת הרבי בגין בעיות הריון של אשתו אסתר (מבית ווגנר), בתו של יצחק ווגנר מטודירֶשטי שהיו לו 17 ילדים. לפי עצת הרבי עברה המשפחה ב-1930 מבלצ'אנה לאיצ'קני ושם כנראה עצת הרבי עזרה ונולדו שני הילדים, פוגה (היום פורמן) ויצחק, היום שניהם באשקלון. 
אבל לא כל היהודים היו חסידים. היו כאלה תלמידי חכמים ויראי שמיים שהתנגדו לחסידים ונוצר כעין עימות בין החסידים לבין המתנגדים. מאיר שפריר מתאר מעשה שמאפיין את העימות הזה. סבו ר' מאיר פלנבוים ז"ל (על שמו הוא נקרא) בנו של אבי השושלת יהושע פלנבוים, תלמיד חכם גדול אבל בלשון המעטה לא מחוגי החסידים. בכל זאת כאשר שכב על ערש דווי עם מחלה קשה וכאשר ר' ישראל, הזקן מויז'ניץ ביקר בשוץ, השמיעו מקורביו של ר' מאיר באזני הרבי בקשה (או ע"י קוויטל) שיתפלל להחלמתו. בשמעו זאת ביקש ר' ישראל זצ"ל להזמין לו "פיאקר" (כרכרה) ונסע לבקר את ר' מאיר החולה. החסידים הוכו בתדהמה: לא רק שהרבי הקדוש לא היה רגיל לבקר בביתם של החסידים אפילו לא במקרה כזה, אך הכיצד יתכן שהרבי ערך ביקור חולים אצל ר' מאיר פלנבוים המתנגד. אכן הרבי העריך את גדולתו של האיש בלי להתחשב בהשקפותיו. כזו היתה הקהילה המפוארת של יהודי בלצ'אנה שחדלה להתקיים אחרי 1939/40.

 

וממשיך מאיר שפריר את סיפורו

יענקל המלמד היה מלמד דרדק. לבחורים גדולים יותר הביאו מלמדים תלמידי חכמים מובהקים שלימדום גמרא ופוסקים (הכול באופן פרטי בכפר, ורמתם לא היתה פחותה מישיבות גדולות בארץ ישראל). יענקל המלמד עשה את מלאכתו מבוקר עד ערב עם התינוקות בביתו. כאשר הגישו לו את שכרו הזעום וכל מיני מתנות שונות של שאריות בבית, לפעמים איזו תרנגולת שלא היתה מוצלחת או איזה מאכל שנשלח אליו עם בן או בת, וכמובן לא קיבל מיד בנות, אפילו הקטנות ביותר, אלא ע"י בן אשר נקרא החוצה מה"חדר" או דרך אשתו. ליענקל המלמד היו רק בנות וה' ירחם עליו ועל בנותיו. מי ישא אותן לנשים? הרי בנו של תלמיד חכם לא ישתדך למלמד אם הוא ממשפחה מיוחסת ובד"כ התורה והייחוס היו משולבים, אך רק אצל מלמדים השילוב הזה לא יצא לפועל. אמנם תורה היתה בביתו, אבל חתנים תלמידי חכמים אין…? בד"כ לא הצליח יענקל המלמד לקבל כאלה – מלבד מקרה אחד, לפחות הקשור עם יהודי אחר בבלצ'אנה, הלא הוא מונה פיזם הקצב.
מונה פיזם היה תלמיד חכם מובהק (הייתכן אחרת קצב בבלציאנה) בפרנסתו זו אפשר היה להצליח בכפר גדול זה, אלמלא יושרו של מונה, אשר היה בעוכריו בעולם הזה ועמלו הגדול הביא לו את השכר רק לעולם הבא. מונה היה ידוע בסיפור המפורסם שאפיין אותו "מונה מיט דיים לעמל" (מונה והכבשה), סיפור שהיה ללעג בכל בלצ'אנה, כי מסחר המבוסס על יושר זה דבר קשה, ובעיקר איך ייתכן ללא רמאות. כמובן לא רימו חלילה יהודי… אך לרמות גוי – זו היא הפרנסה העיקרית… מונה היה קונה את הכבשים והעגלים וכו' מן הגויים. פעם נזדמן לו גוי שרצה למכור כבשה לשחיטה, הגוי התמים הזה לא ביקש עבור הכבשה אלא מחיר מועט. מיד עמד מונה נדהם והשיב לגוי "מה אתה מדבר, כבשה זו שווה הרבה יותר חס וחלילה שאני ארמה אותך" והוציא כפליים ממה שהוא ביקש ושילם לו.
כמו שאר המשפחות בכפר שלחו גם את אמי ז"ל, שהיתה ילדה קטנה וצייתנית בבית, לקנות בשר אצל מונה, עם כסף ביד. בחורף היה כפור וידיה עם הכסף קפאו עד שהגיעה למונה. דבר ראשון תפס מונה ושפשף את כפות ידיה עד שתתחמם וכל הנשים היו עומדות ומחכות, ורק אחרי כן נתן לה ולהן את הבשר. בשקילתו היו תמיד המאזניים יורדות לכיוון הבשר השקול ובנוסף לכך היה מוסיף עוד נתח, שמא המשקל אינו מדויק באומרו "חס וחלילה לא אמכור את נשמתי" וכשהיה חסר כסף לקונה… אין דבר הסתפק בכך, שלח חבילות בשר לעניים מהשיירים, ליענקל המלמד ועוד… האם יהודי כזה יכול היה להיות עשיר…?
ביקש הקב"ה נחמה ותושיה ליענקל המלמד המסכן ושעה לדמעותיה של אשתו, אשר התייפחה בבכי בכל הלילות בדאגה לבנותיה, שלא נמצא להן גואל. באחד הלילות נתגלה סבא של אשתו של מונה פיזם בחלומה וציווה לה, שעליה לעשות שידוך בין בנה לבין בתו של יענקל המלמד. אשתו של מונה פיזם לא השתהתה, קמה מיד ממיטתה, העירה את בעלה מונה וסיפרה לו על מעשה החלום הזה. מונה קפץ מיד ממיטתו וציווה עליה להתלבש, ובאותו לילה יצאו אל יענקל המלמד, דפקו לו בדלת. יענקל ואישתו נבהלו מאוד, מונה פנה אל יענקל המלמד מחבקו ומנשקו ואומר לו: "יענקל, אנו מחותנים" וסיפרו לו את החלום. בתדהמתו לא ידע יענקל מה לעשות, ובביתם לא היה אפילו פרור של כיבוד או כוסית של יי"ש, אך מונה ואשתו דאגו גם לכך: הביאו איתם עוגה ומשקה וישבו המחותנים ושתו לחיים עד הבוקר, וכשהגיע אור הבוקר באו שניהם לבית הכנסת, התאפקו עד לאחר התפילה, ומיד לאחר התפילה שלף מונה בקבוק יי"ש מכיסו ונתח עוגה ומכריז "רבותיי! עשיתי מעשה הלילה" הקהל נבהל קמעה, אך מיד הוא הרגיע אותם באומרו "עשיתי שידוך עם יענקל המלמד" וסיפר להם את החלום ואת התגשמותו. ששון ושמחה מהול בלעג השתרר בכל הכפר. אכן, "מקימי מעפר דל ומאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים…"
רשם מאיר קוסטינר
(מתוך ספר יהודי סוצ'בה)

השואה

בקיץ 1940 נסוגו יחידות מצבא רומניה מבאסארביה. לבאלאצ'יאנה הגיעה יחידה צבאית שבראשה עמד ואלריו קארפ, שנודע לשמצה עקב הרציחות שביצע ביהודים, במסלול נסיגת יחידתו מבאסארביה.למזלם הרב של היהודים, בבאלאציאנה היתה מוצבת יחידת תותחנים רומנית. מפקדה של אותה יחידה מנע עריכת פרעות ביהודים ויחידתו הגנה עליהם.בספטמבר 1940 עם עלייתו לשלטון של יון אנטונסקו, החלו רדיפות היהודים במקום. אדמותיהם ורכושם של היהודים הוחרם, ואלה החלו לעזוב את באלאציאנה בזה אחר זה ללא הרכוש אותו השאירו מאחור.בבאליציאנה נשארו יהודים מעטים בלבד ובינואר 1940 פרצו אנשי משמר הברזל לבתיהם עינו אותם ושדדו את מעט הרכוש שעוד נותר בידיהם. ב- 5 בינואר עזבו היהודים האחרונים את באלאציאנה אל סוצ'אבה השכנה, ובאוקטובר, 1941 גורשו ביחד עם יהודי סוצ'אבה לטרנסניסטריה.לאחר המלחמה שבו יהודים בודדים לבאלאצ'יאנה.

קישורים חיצוניים

מקורות

  • פנקס הקהילות רומניה – כרך שני – הוצאת יד ושם.

  • Geschichte der Juden in der Bukowina, Hugo Gold Tel Aviv, 1962

גורה-פוטיליי

 

גורה-פוטיליי 

 
שםПутила (כיום, אוקראינית)
שמות נוספיםGura-Putilei (רומנית) 
Putylac(אוקראינית)
Uscie Putilla (גרמנית)
מיקוםכ- 15 ק"מ מ- פוטילה
N48.00/E25.08
קהילתפוטילה
אוכלוסיה יהודית115 נפשות (1930)
סמל
 

גורה-פוטיליי (Gura-Putilei) כפר הנמצא כיום באוקראינה כ- 15 ק"מ מ- פוטילה. רוב תושביו אוקראינים וקיים בו מיעוט רומני.

הקהילה היהודית

במקום הייתה קהילה יהודית קטנה, אשר לא הייתה עצמאית והייתה מסונפת לקהילת פוטילה. ליהודים במקום היה מקווה טהרה וכן בית תפילה. יחסיהם של היהודים עם האוכלוסייה המקומית היו תקינים עד שנת 1937, עת עלה לשלטון קוזה. במועצה המקומית כיהנו שני נציגים יהודים.

השואה

נסיגת הצבא הרומני מצפון בוקובינה לא לוותה במאורעות מיוחדים כגון אלה שקרו במקומות אחרים. עם כניסתם של הסובייטים למקום, נעצרו כמה יהודים אמידים וגורשו לסיביר. לאחר כניסתם של הרומנים בשנת 1941, נורה יהודי אחד למוות בידי חיילים רומנים. כל יהודי הכפר גורשו לטרנסניסטריה, רובם לגיטו מוגילב.

עם סיום המלחמה חזרו יהודים מעטים.

מקורות

  • פנקס הקהילות – רומניה, כרך שני – הוצאת יד-ושם, ירושלים 1980

דארמנשט

הקהילה היהודית

כפר במרחק 18 ק"מ מ שוץ, שבו היתה קהילה של כ- 20 משפחות, בערך 90 נפשות. למרות מספרם הלא גדול היתה זו קהילה מלוכדת עם חיים יהודיים תוססים. את השם הטנא שינו הרומנים לדרמנשט. המקום מפורסם הודות לתחנת הרכבת שהיתה צומת תחבורתי ולא בכדי מכנה אותו מאיר שפריר (בעבר שפרבר) כ"מרכז העצבים התחבורתי של בוקובינה". בתחנת רכבת זו היה פונדק עם מסעדה ומקום ללון לנוסעים שהחליפו רכבת בהטנא. הפונדק הזה היה בבעלות אברהם אבא שפרבר שרכש אותו עוד בזמן שלטון האוסטרים לפני מלה"ע הראשונה. אישיותו של אברהם אבא שפרבר, יהודי שמוצאו מפרנקפורט שבגרמניה והפונדק שבבעלותו הטביעו את חותמם על חיי הקהילה בהטנא. כך אצל השפרברים התפללו בשבתות והגברים הופיעו בשטריימל וז'יפיצה. לפני התיבה עבר "בעל תפילה" השוחט אברהם אלתר גנוט אשר בקולו הערב והחזק היה מרעיד את החלונות. אחד המתפללים היה אליעזר אלתר, הסבא של אליעזר אלתר ז"ל שהיה סגן ראש העיר חיפה. לאחר התפילה הגישו קידוש אשר כלל קיכל, ריינקיך, לייקיך, טוצ', מאלאי, שעועית בבצל ושמן, קיגל וקאשה עם קישקה וכל אלה כמובן כתוספת ליין ויי"ש.

בשבתות היה, אבא שפרבר – תלמיד חכם, נותן הרצאות ושיעורים בתנ"ך ולפעמים נידונו גם נושאים ציוניים. למרות מספרם הלא גדול של יהודים היה עוד מניין שהתפללו אצל משפחת הולץ. מרדכי ווסרמן שהיה בין המתפללים במניין זה סיפר שאביו אהרון (אורן) לייב ווסרמן היה עובר לפני התיבה ומתפלל בנוסח ויז'ניץ. גם מכפרים בסביבה היו באים יהודים להתפלל בהטנא. כך מהכפר מרצייא היה בא איזנטל ולפני התפילה היה טובל בנהר סוצ'בה שזרם בכפר, גם בקיץ וגם בחורף. הצעירים למדו בחדר. מאיר שפריר מזכיר את המורה ברטפלד אשר לימד תורה והתרגום היה בגרמנית. בניגוד למקובל בעת ההיא, לימד גם נביאים ואפילו כתובים. אברהם אבא שפרבר שהיה בעצמו מורה בפרנקפורט, פיקח על תכנית הלימודים בחדר וכאשר המלמדים לא היו בקיאים בנושא (את המלמדים היו מביאים ממרמורש), הוא בעצמו העביר את השיעורים. בקיץ היו יוצאים התלמידים יחד עם המלמדים לפעמים להתרחץ בנהר סוצ'בה.

אשר לאירועים הקשורים בתחנת הרכבת, מסופר כי עוד לפני מלה"ע הראשונה, בדרכו מאוסטריה להונגריה, עבר הקייזר פרנץ יוזף עם הרכבת בהטנא. המקומיים ארגנו קבלת פנים והגויים, ובראשם כומר הכפר עם צלמי הכנסיה התייצבו ברחבת התחנה. גם קומץ יהודים ובראשם אברהם אבא שפרבר עם ספר תורה ביד הפגינו ייצוג מכובד של הקהילה הקטנה. הקייזר ניגש לראשונה לספר התורה ונישק אותו ואח"כ ניגש לצלמי הכנסייה ונישק גם אותם. אברהם אבא קיבל גם רשות דיבור ונשא נאום מרגש. גם הרבנים בעוברם בהטנא או בהחליפם רכבת בתחנה זו זכו לקבלת פנים מלאת התלהבות בפונדק שפרבר אשר בתחנה. כך האדמור מויז'ניץ, הרב רבי ישראל הגר זי"ע, בעוברו מויז'ניץ לבורשה אשר במרמורש מלווה בשלושת בניו ופמליה של חסידים, התקבל בשולחנות ערוכים כאשר כל התחנה קושטה בסיסמת "ברוכים הבאים". בין מקבלי הפנים היו חסידים שבאו מהסביבה (שוץ, איצקני, בורדוז'ני ואחרים). מרדכי ווסרמן זוכר איך אבא שלו הרים אותו על הידיים והאדמור בירך אותו דרך חלון הרכבת. עוד נחרטו בזיכרונו הוורניקעס שהיו חלק מהכיבוד העשיר וממנו אכל שיריים. פרנסת יהודי הטנא התבססה על מסחר. בחנויותיהם קנו מוצרים הגויים מהמקום ומהסביבה ואלה היו גם לקוחות הפונדק שבתחנה. לחלק מהיהודים היו קרקעות שגויים מהכפר היו מעבדים תמורת חלק מהיבול. בכפר דיברו עם הגויים רומנית ואוקראינית והיהודים ביניהם דיברו יידיש וגרמנית. היחסים של היהודים עם הגויים של הכפר והשלטונות היו תקינים. הז'נדרמים היו מודיעים ומזהירים כאשר עמד להתרחש שינוי בשגרה אך בשנת 1940 התקדרו השמיים. ברומניה כולה התחלף השלטון והגזירות התחילו ליפול גם על יהודי הטנא. החובות של הגויים ליהודים הושמטו, הנכסים דלא ניידי הוחרמו, פקודת הגירוש מהכפר לא איחרה לבוא, והיהודים גורשו והורשו לקחת איתם רק את מטלטליהם. כל רכושם, קרקעות, בתים, בהמות, נשאר מאחור. ואולם, קורבנות בנפש לא היו בכפר זה. בנאום פרידה מרגש של אברהם אבא שפרבר אשר חדור אמונה אמר לגויי הכפר שהם רק שליחי עליון והיהודים מקבלים את הגזירות באהבה. וכך תם קיום הקהילה של יהודי הטנא אשר עברו לעיר שוץ ונקלטו בקהילת יהודי שוץ, מי פחות ומי יותר תוך כדי משברים נפשיים עמוקים.

(רשם מאיר קוסטינר מפי מאיר שפריר ומרדכי ווסרמן)
מתוך ספר יהודי סוצ'בה

יהודי דארמאנשט היו מסונפים לקהילת סוצ'אבה. מוסדות קהילתיים לא היו במקום. כמה מלמדים ושוחטים סיפקו את צורכי הדת. את מתיהם היו יהודי דארמאנשט מביאים לקבורה בסוצ'אב ובאיצקאן (Itcani). לפרנסתם עסקו יהודי דארמאנשט במסחר. מרבית היהודים במקום היו חסידים, ונהו אחר חצרותיהם של האדמו"רים מסאדאגורה, מוויז'ניצה ואחרים. במקום היה סניף של ההסתדרות הציונית. סמוך ל-דארמאנשט שכן הכפר מאריציי (Maritei), שיהודיו היו מסונפים ליישוב היהודי שב-דארמאנשט

השואה

בסוף יוני 1941, אחר פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות, הובאו יהודי דארמאנשט לסוצ'יאווה (ע"ע), בירת המחוז. משם גורשו בראשית אוקטובר 1941 לטראנסניסטריה. מאז ועד היום אין ב-דארמאנשט אף יהודי אחד.

מקורות
ז'אן אנצ'ל (1980). פנקס הקהילות – רומניה, כרך שני. יד ושם, ירושלים.

דוידני

ישוב קטן הגובל עם בנילה פה סירט. היישוב מנה כ- 1000 תושבים: גרמנים, אוקראינים, רומנים, פולנים ויהודים. הגרמנים היו בעלי מלאכה ובנאים; הפולנים היוו את השכבה המעמדית הגבוהה, רובם היו בעלי חוות חקלאיות גדולות ובינוניות. האוקראינים והרומנים היו חקלאים זעירים, ורובם הועסקו בעבודות עונתיות בחוות של הפולנים. היישוב היהודי מנה כ- 100 נפש. היהודים עסקו בעיקר במסחר בתוצרת חקלאית, והיו בעלי חנויות ובעלי בתי מרזח. היישוב היהודי הזעיר היה מסונף לקהילת בנילה, בשבתות התפללו במקום, ובחגים התארחו בבתי קרובים בבנילה והתפללו שם בבתי הכנסת. בדווידני היה "חדר", שבו למדו רוב הילדים הצעירים. בהתקרב הבנים לגיל בר המצווה, הם צורפו לבית הספר העברי "תרבות" בבנילה. היישוב נודע ברבים הודות לזמר יוסף שמידט , שכוכבו דרך במקום. את ראשית צעדיו עשה שמידט כחזן בבתי הכנסת באיזור, ובזכות זמרתו התפרסם איפוא ישוב קטן זה בעולם כולו.

מקורות
ספר שואת יהודי צפון בוקובינה.
–Jbukowina 13:27, 20 יולי 2010 (IDT)

דורושאוץ

כפר במחוז זאסטוונה. על גדות נהר הניסטרול בגבולה הצפוני של בוקובינה.הקהילה היהודית יהודי דורושאוץ היו מסונפים לקהילת זאסטאוונה והתפללו בבית הכנסת ב-ואסילאו. רובם עסקו במסחר, בעיקר בסחר חליפין עם האיכרים. 20 מהם התפרנסו מטחנות מים, ויהודי אחד היה בעל ביח"ר לכוהל. אוכלוסי המקום היו אוקראינים, ועד עלות גוגא-קוזא לשלטון (1937) קיימו יחסים טובים עם שכניהם היהודיים.השואה בשנת 1940, עם סיפוח בוקובינה לבריה"מ, נכנסו הרוסים לכפר. עם פרוץ מלחמת רומניה-בריה"מ (יוני 1941) חזרו אליו הרומנים. יהודי המקום נשלחו לאוקנה (Ocna) שליד הגבול, ושם נספו כמעט כולם יחד עם יהודי ואסילאו (ע"ע). המעטים ששרדו גורשו לטראנסניסטריה.מקורות
פנקס הקהילות רומניה – כרך שני – הוצאת יד ושם.

so

דיחטניץ

יהודי הכפר היו מסונפים לקהילת פוטילה. לרשותם עמדו בית כנסת ו"חדר". שום ארגון יהודי לא היה קיים. היהודים עסקו במסחר עצים ובהמות, וכמה מהם הגיעו לאמידות. היחסים עם האוכלוסייה המקומית, רותנית ברובה, היו טובים עד עלות גוגא לשלטון (1937/8). בין שתי מלה"ע שימשו במועצת הכפר 1- 2 חברים יהודיים. ביוני 1940 תפסו הרוסים את הכפר ועצרו מספר יהודים, ביוני 1941, כשחזר הצבא הרומני, לא אירעו פרעות. בסתיו של אותה שנה גורשו יהודי הכפר לטרנסניסטריה. משם חזרו 8 משפחות.

מקורות
פנקס הקהילות – רומניה, כרך שני – הוצאת יד-ושם, ירושלים 1980

דרצ'ינץ

כפר במחוז וושקאוץ ,מרחב סטאנשט שבצפון בוקובינה. כיום בתחומי אוקראינה. הקהילה היהודית

קהילה מאורגנת לא היתה ב-דראצ'ינץ וכן גם לא ארגון יהודי אחר. יהודי הכפר היו מסונפים לקהילת סטאנשט(Stanesti). ברשותם היו 3 בתי תפילה מלבינים, 2 "חדרים" ומקווה טהרה. רוב היהודים עסקו במסחר. לאחדים היו אחוזות אותן החכירו לנוצרים, והדבר היווה סיבה לחיכוכים עם התושבים המקומיים, אוקראינים ברובם. במועצת הכפר היו 3 חברים יהודיים.

השואה

בקיץ 1940 סופח הכפר לבריה"מ. הרוסים גירשו לסיביר חמש משפחות יהודיות. בתחילת יולי 1941, אחר פרוץ המלחמה נגד בריה"מ, חזר הכפר לרומניה. החיילים הרומניים שהגיעו למקום רצחו 120 יהודים מתושביו בעזרת האוקראינים. היהודים שנשארו בחיים אחרי הטבח נשלחו לטראנסניסטריה דרך אדינץ (Edineti) שבבסראביה, שם מתו רוב המגורשים. כ- 80 אחוזים מיהודי דראצ'ינץ נספו בטבח ובגירוש.

קישורים
מה שנשאר, סרט – הסופר אהרון אפלפלד בביקור שורשים בכפר הולדתו, דרצ'ינץ.

מקורות
פנקס הקהילות רומניה – כרך שני – הוצאת יד ושם.

הליניצה

הקהילה היהודית

יהודי הכפר היו מסונפים לקהילת סטנשטי והתפרנסו ממסחר בהמות ומהיותם בעלי חנויות, פונדקאים ובעלי מלאכה. במועצת הכפר כיהנו שלושה יהודים. היו בכפר סניפי "מזרחי", "ציונים כלליים", "בני עקיבא" ו"ביתר", וכן הוקמה חוות הכשרה חקלאית באחוזתו של אחד התושבים הנוצרים.

בשואה

ב 1940- , תחת השלטון הסובייטי, גורשו עשר משפחות יהודיות לסיביר. ביולי 1941 , עם כניסת הרומנים, רצחו החיילים כ 50- יהודים, בשעה שהיהודים האחרים הוסתרו בעזרת האוקראינים ונשארו בחיים. עם תחילת הגירושים לטרנסניסטריה הוסגרו גם יהודים אלה על ידי מציליהם ושולחו לטרנסניסטריה

מקורות

  • שואת יהודי צפון בוקובינה עמ' 67

  • מתוך פנקס הקהילות, כרך ב', עמ' 465 , תחת השם "חליניצה"

ואסילאו

ואסילאו כפר הנמצא 8 ק"מ מ-זאסטאוונה (Zastavna) ו-30 ק"מ מצ'רנוביץ

הקהילה היהודית בשנת 1807 התגוררה ב-ואסילאו משפחה יהודית אחת, שהורשתה לגור בכפר משום שעסקה בחקלאות. יישוב יהודי התפתח במקום במחצית השנייה של המאה ה- 19. יהודים מספר היו בעלי טחנות קטנות, אחרים החזיקו חנויות או מסבאות; בעלי מלאכה לא היו ביניהם ויהודי אחד שימש כעורך דין. מצבם הכלכלי היה קשה. יהודי ואסילאו היו מסונפים לקהילת זאסטאוונה. ברשותם היה בית כנסת מלבינים, בו התפללו גם היהודים מכפרי הסביבה: צ'ינקאו (Cincau), טאוטן (Tauteni), דורושאוץ (Dorosauti), רפוז'ינץ (Repujineti). בביהכ"נ היו 6 ספרי תורה. כן פעלו במקום "חדר" ומקווה טהרה. המתים הובאו לקבורה בבית העלמין שבזאסטאוונה. בימי מלה"ע ה- 1 נאלצו יהודי המקום לעזוב את הכפר, ובתיהם נשדדו ע"י התושבים הנוצריים. בתקופה שבין שתי מלה"ע פעלו במקום סניף של תנועת הנוער "המזרחי" וכן חוות הכשרה חלוצית של "הפועל המזרחי".

השואה

עם סיפוח בוקובינה לבריה"מ (1940) נכנסו הרוסים לכפר. איש מיהודי המקום לא גורש, אולם לאחר הפינוי הרוסי נמצאה במשרד מועצת הכפר רשימה של 32 משפחות ציוניות שנועדו לגירוש לסיביר. כ- 3 ימים לאחר צאת הרוסים מ-ואסילאו הגיעו הרומנים לכפר. בימים אלה התחילו רדיפות : נשים נאנסו, גברים הוכו ועונו בידי התושבים הנוצריים. כשחזר המפקד לשעבר של הז'אנדארמריה הרומנית, הצליח להשיב את הסדר על כנו. כעבור ימים מספר הועברו כל יהודי הכפר ל-אוקנה-בוקוביניי (Ocna-Bucovinei), במרחק 20 ק"מ מ-ואסילאו, גם היא על הגבול. שם רוכזו גם יהודי הכפרים הסמוכים : צ'ינקאו, טאוטן, דורושאוץ ו-רפוז'ינץ. הנשים וכן חלק מן הגברים הועברו לצידו השני של הדנייסטר ושם נמסרו לידי הגרמנים. הנשארים נכבלו שניים-שניים יחד ונדחפו לדנייסטר. תוך כדי יריות. רובם טבעו, ורק אחדים הצליחו להיאחז בגדת הנהר ואחר כך ניצלו בידי איכרים, שהסתירו אותם. הז'אנדארמים עקבו אחריהם, והניצולים נמלטו לזאסטאוונה, ומשם גורשו לטרנסניסטריה.

לאחר השואה

חזרו ל-ואסילאו שרידים בודדים; 4 מהם נרצחו בידי אנשי כנופיות באנדרה (Bandera) האוקראיניות.

מקורות
פנקס הקהילות רומניה – כרך שני – הוצאת יד ושם.

ורצ'אנקה

ורצ'אנקה שוכנת כ- 35 ק"מ צפונית- מערבית לצ'רנוביץ.

בדרום – מזרח לה נמצאת העיירה זסטבנה, במרחק של 5 ק"מ צפונית לה הכפר קדובשטי, ובצפון מערב לה – הכפרים קיסילב ובורובץ (בורובצי בפי האוקראינים). ורנצ'אנקה משתרעת על שטח נרחב ומחולקת לוורנצ'אנקה הוותיקה (אלט – ורנצ'אנקה) ולוורנצ'אנקה החדשה (נוי- ורנצ'אנקה). ורנצ'אנקה הישנה נמצאת בעמק, ואילו ורנצ'אנקה החדשה בנויה על רמה רחבת ידיים.

התעשיות המובילות באיזור היו הספירט והסוכר, תוצרים של גידול סלק הסוכר, אשר היה העיקרי בין גידולי השדה.

תחנת הרכבת הגדולה שירתה רבים מן הכפרים בסביבה בכל הקשור להובלת התוצרת. התחבורה לצ'רנוביץ היתה זמינה ביותר ומהירה בשל הכנסת ה"קרונוע", אשר פעל בהנעה עצמית אלקטרו מוטורית. היתה זו רכבת פרברית, אשר קיצרה את משך הנסיעה לצ'רנוביץ לפחות משעה לעומת הרכבת הרגילה, אשר נגררה באמצעות קטר קיטור, שעשה את דרכו במשך כשעה וחצי.

את ענייני הכפר ניהלה מועצה מקומית, ובראשה עמד ראש – מועצה; על שמירת הסדר הציבורי הופקדה תחנת ז'נדרמים, שבראשה עמדו רב-סמל וסגנו בדרגת סמל. אוכלוסיית ורנצ'אנקה היתה מורכבת ברובה מאוקראינים – רותנים, מיהודים, מגרמנים-שוואבים וממספר מועט של פולנים. בעיירה חיו כ 60- משפחות יהודיות (כ-240 נפש), שכ- 35-30 אחוז מתוכן היגרו בין שתי מלחמות העולם לארה"ב . כמעט לא היתה איפוא משפחה בוורנצ'אנקה, שלא היה לה "נציג" בארה"ב.

חיי הכלכלה של הכפר הותוו והובלו בידי היהודים. ברשותם היו חנויות להספקת מוצרים כפריים, בתי מרזח, מחלבות ומעל לכל – שלוש חוות ענק בבעלות משפחות יקליס, האגר וברטפלד. חוות יקליס הצטיינה בעיקר בפיטום בקר ובגידולו, ובבעלות משפחת האגר היה אגם מלאכותי גדול, אשר שימש לשחייה ואף נוצל לגידול דגים.

סכר העץ, שהורם ביציאה מהאגם, והמים הניגרים ממנו שימשו להנעת טחנת קמח, ובבעלות משפחת האגר היה גם בית חרושת לספירט.

חוות ברטפלד שכנה בוורנצ'אנקה החדשה ועסקה בעיקר בגידולי שדה, כמו סלק סוכר, תירס, שיפון, שעורה ועוד. ניהל אותה מנהל חווה יהודי בשם וקסר, וגם מנהל התחזוקה של מפעל הספירט היה יהודי.

חוות משפחת יקליס ייצאה בקר באלפי ראשים, בין היתר לפלסטינה.

היהודים עסקו גם בפרוונות, בסנדלרות ובחייטות, והיו ביניהם גם בעלי משקים חקלאיים.

תושבי צ'רנוביץ, שהיו להם קרובים בוורנצ'אנקה, נהגו לשלוח את ילדיהם לכפר להבראה. את אלה ניתן היה לפגוש על הדשאים הצמודים לאגם של משפחת האגר, מצוידים בכריכים עתירי חמאה, מקושטים במלפפונים ירוקים ובצנוניות, אשר גדלו בשפע בעיירה.

נוסף לעיסוקם היו לרוב יהודי ורנצ'אנקה נחלות שדה. הוריי, למשל, ניהלו חנות כפרית, שבה נמכרו מצרכים בסיסיים, כמו נפט, כלי עבודה חקלאיים, כלי כתיבה לתלמידים ובדים לפי מטר, אך כבר כזוג צעיר היו בעלי חלקת שדה בנוי – ורנצ'אנקה, שבה גידלו לרוב סלק סוכר. זאת בנוסף ל 3- דונמים וחצי אדמה צמודים לבית, שבהם גידלה אימי ירקות למיניהם, תפוחי אדמה ועצי פרי. תחביבו של אבי היה גידול דבורים.

מאידך גיסא, נמצאו בעיירה גם מספר הולכי-בטל, שהתפרנסו מ"לופט גשפטן" – "עסקי אוויר". אלה המתינו למכתב מאמריקה, אשר לרוב הכיל מספר דולרים.

יחסית לגודל האוכלוסייה היה בעיירה בית כנסת גדול, ובנוסף נמצאו בה "חדר" ואטליז כשר. גם שוחט התגורר בה.

כך התנהלו להם החיים עד שנת 1940 , עת פלשו הסובייטים לצפון-בוקובינה ובסרביה. בהינף יד נסגרו החנויות, ואבי נאלץ היה לקבל משרה ממשלתית. למזלו, הוא קיבל משרה בעלת סטטוס לא מבוטל – מנהל מחסנים אזורי של שבעת מפעלי הספירט במחוז. הספירט "זרם" לתחנת הרכבת של ורנצ'אנקה והועמס במכליות (ציסטרנות).

ימי ההעמסה היו ימי "חגיגה" לאוקראינים – הם היו מטפסים על המכלים עם דליים, ממלאים אותם בספירט ובורחים הביתה. אבי, אשר מתפקידו היה להשגיח על תהליך ההעמסה, נהג להסתובב כשגבו אל המכלים, על מנת שעיניו לא תיתקלנה באוקראינים "הסוחבים", כנאמר: "רואה ואינו נראה".

עם הכיבוש הגרמני-רומני-הונגרי (ראשונים נכנסו אלינו ההונגרים, שיחידותיהם כללו עובדי כפייה יהודים) נעלמו הרוסים במהירות. נוצר איפוא ואקום של העדר שלטון, שנמשך שלושה ימים. כפי שקרה במקומות רבים, גם בוורנצ'אנקה התארגנו צעירי הכפר האוקראינים על מנת לעשות שפטים ביהודים. תוך מכות נמרצות ריכזו את מרביתם במרתף בניין המועצה המקומית, ובינתיים נופצו שמשות הבתים וחלק מהרכוש נבזז. הגיעה גם "משלחת" מהכפרים הסמוכים קיסליב ובורובץ, שם נרצחו כל היהודים, למעט ילד בן 12 , שהצליח להימלט, הגיע לוורנצ'אנקה וסיפר על הטבח.

חברי ה"משלחת" קראו לכנופיה המקומית לחסל מיד את כל הז'ידים, באומרם: "הגיע הזמן להעיף את המוץ מהחיטה". ואז נפל דבר – כומר הכפר התייצב בפני הפורעים וקרא להם להימנע משפיכת דמם של בני אברהם, משום שיש אלוהים הרואה הכל ועלול לשפוט לחומרה כל מי שיגע בהם לרעה. ואכן, כמעט איש מיהודי ורנצ'אנקה לא נרצח ע"י המקומיים, למעט אישה אחת, שנרצחה במכת גרזן "על רקע רומנטי".

ההפקרות השלטונית נמשכה שלושה ימים, ואז חזרו מפקדי הז'נדרמים הוותיקים, אשר שירתו בתפקידם לפני הכיבוש הסובייטי, בראשות רב-סמל אוגלה וסמל מסרצ'וק. היהודים שוחררו לבתיהם, אך לא לזמן רב. כעבור יומיים ניתנה הוראה לארוז מה שניתן לשאת ולהצטייד במזון.

אימי אפתה לחם לשבוע-שבועיים וכן סוגי מזון אחרים עמידים לאורך זמן. מסרנו את הרכוש "למשמרת" בידי שכנים, ובדאבון לב צפיתי בשכן שלנו נוטל את המזחלת היפה שלי, שכה הייתי גאה בה, עמוסת חבילות, כשהוא מושכה על גבי רגבי האדמה החרושה כמו על פני שלג של חורף.

מקורות
דוד שנהב, מתוך שואת יהודי צפון בוקובינה

טורצ'ין
כל יהודי היישוב גורשו למחנות

היהודים בכפר התפרנסו ברובם מסחר עצים ומסחר בהמות, וקצתם היו חנוונים. בכפר היו בית כנסת ו"חדר", ואת השירותים הקהילתיים- דתיים סיפקה להם קהילת פוטילה, שלה היו מסונפים. עם כניסת הרומנים, ביולי 1941 , גורשו כל יהודי הכפר לטרנסניסטריה. רק 8 משפחות מיהודי טוראצ'ין נשארו בחיים.

מתוך פנקס הקהילות, כרך ב', עמ' 465

טוראקי
טוראקי או טוראצ'ן כפר הנמצא 1 ק"מ מפוטילה (Putila).

הקהילה היהודית יהודי טוראצ'ן היו מסונפים לקהילת פוטילה. רובם עסקו בסחר עצים ובהמות ואחרים היו חנוונים. בכפר היה בית כנסת אחד ו"חדר" לחינוך הילדים. היחסים עם התושבים האוקראיניים היו נוחים, ובמועצת הכפר היו שני יהודים.

השואה

ביוני 1940 סופח הכפר, יחד עם כל בוקובינה הצפונית, לברית המועצות. ביוני 1941 חזר ונכבש בידי הרומנים, ובסתיו של אותה שנה גורשו כל יהודי הכפר דרך אדינץ (Edtineti) שבבאסאראביה לטרנסניסטריה. רובם נספו שם. רק שמונה משפחות מיהודי טוראצ'ן נותרו בחיים.

מקורות
לביא תיאודור, ד"ר.

יאבלוניצה

ראש הכפר מונע רצח יהודים

היהודים בכפר התפרנסו מחקלאות, מסחר בהמות ומסחר תבואה. קהילת פוטילה, שאליה היו מסונפים, סיפקה ליהודי יאבלוניצה את השירותים הדתיים- קהילתיים. ב 1930- חיו בכפר 72 יהודים.

ב 1940- פלשו הסובייטים לבוקובינה, ושלטונם נמשך עד יוני 1941 , כשתקפו גרמניה ורומניה את בריה"מ. אז נסוג "הצבא האדום". האוקראינים בגדה המזרחית של הכפר רצחו את היהודים בתואנה, שהגרמנים דורשים כפר "נקי מיהודים". שכניהם מהעבר השני של נהר הצ'רמוש חזו ברצח יהודי יאבלוניצה הגליצאית ורצו לחקות את מעשיהם, אבל ראש הכפר הרומני מנע את ההרג. עם כניסת הצבא הרומני והגרמני הועברו יהודי הכפר לעיר רדאוץ, משם שולחו כולם בחודש אוקטובר לטרנסניסטריה.

מתוך פנקס הקהילות, כרך ב', עמ' 466
246 – שער שלישי – טוראצ'ין/יאבלוניצה

הכפר והיהודים בויקובני הנו כפר גדול המרוחק 12 ק"מ מדורנה, על אם הדרך בין MARAMURESH ובוקובינה.בבואם ממרמורש, היהודים עשו דרכם דרך מעבר ה-PRISLOP והכפר קרליבבה עד יקובני ומשם המשיכו לבוקובינה ולרומניה. עד שנת 1940 חיו ביוקובני כ-4,000 תושבים, מהם כ-3,000 גרמנים – "ציפצרים", כ-600 רומנים וכ-250 יהודים.היהודים התגוררו בשלושה אזורים:קבוצה אחת התרכזה באזור המרחצאות (PUCIOS); קבוצה אחרת גרה במרכז הכפר, שם היה גם בית כנסת גדול; הקבוצה השלישית הייתה מרוכזת באזור תחנת הרכבת CETINA שבו היו מנסרות, טחנות קמח והנהלת הכפר.יהודי הכפר – חסידים שומרי מסורת, אך לא קנאים – התפרנסו בכבוד: הם עסקו במסחר קמעוני, בסחר עצים ובמלאכה. הרבה משפחות השתייכו למשפחת קליין. השוחט, יחיאל שטקל, אישיות דומיננטית ומכובדת, היה בעל תפילה נעים זמירות וגם פוסק הלכות. ראש הקהילה היה אליעזר קנול, וסגנו היה תביאשור. בשנת 1936 עברתי מיקובני לוטרה-דורניי על מנת לעבוד ולהתמחות במסחר, ובפברואר 1939 עליתי לארץ ישראל באניית המעפילים "אסטיר", והסיפור מופיע בפרק "ההעפלה…." בספר זה. נוף ביקובני מקור: Rumänien 2006הגירוש מהכפר וגורל הניצוליםיהודי יקובני גורשו לוטרה-דורניי בסתיו 1940, ושנה לאחר מכן גורשו כל יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה. בתום המלחמה בשנת 1945, אף משפחה יהודית משארית הפליטה לא שבה ליקובני. רוב היהודים שנשארו בחיים עלו אחרי המלחמה לארץ ישראל. מדור המבוגרים שעברו את השואה לא נותר איש, ואילו מרבית אנשי דור ההמשך הקימו משפחות ובתים בישראל. בסוף הספר מתפרסמת רשימת המשפחות היהודיות בכפר. 
יורדאנשט

כפר במחוז סטורוז'ינץ בצפון בוקובינה 8 ק"מ מעיר-המחוז. היום בתחומי ברית המועצות.

הקהילה היהודית

היישוב היהודי ב-יורדאנשט נוסד בסוף המאה ה- 19. רוב היהודים עסקו במסחר ומצבם הכלכלי היה נוח. עניים ממש לא היו ביניהם. אחדים היו בעלי עגלות ועסקו בהובלות. ב-יורדאנשט לא היתה קהילה עצמאית, ויהודי הכפר היו מסונפים לקהילת סטורוז'ינץ. לשירותם היו שוחט ומלמד, אשר ב"חדר" שלו למדו כ- 15 ילדים. בשבתות ובחגים היו נערכות תפילות בבית פרטי, והחנויות היו סגורות.

האוכלוסייה הרומנית המקומית קיימה יחסים טובים עם היהודים, ומעולם לא היו מהומות אנטישמיות ב-יורדאנשט. בשנת 1936/37 כיהן חבר יהודי במועצת הכפר. הארגון היהודי היחידי במקום היה סניף של ההסתדרות הציונית, ובו פעלו בעיקר הצעירים. להרצאות שנישאו במועדון הסניף היו באים גם יהודים מהכפרים הסמוכים קאראפצ'ין (Carapcin) ופריסאקארן (Prisacereni). בבחירות לפרלמנט הצביעו כל יהודי יורדאנשט בעד מועמד המפלגה היהודית.

השואה ביוני 1940 עבר הכפר לברית המועצות. ביולי 1941 חזרו הרומנים, ומיד ריכזו את כל יהודי הכפר ושילחום לסטורוז'ינץ, משם גורשו לטרנסניסטריה. יש לציין כי ראש הכפר הסתיר בביתו למשך שלושה ימים משפחת שכנים יהודית, כדי להצילם מהתעללויות שהיו מנת חלקם של היהודים בעת הגירוש מהכפר; אחרי כן שלחם בעגלתו לסטורוז'ינץ.

מקורות
פנקס הקהילות רומניה – כרך שני – הוצאת יד ושם.
ד"ר לביא תיאודור

לוז'אן

התושבים הנוצרים בכפר התפרנסו בעיקר מעבודת אדמה, ואילו היהודים היו בעלי המלאכה, הסוחרים (בעיקר בתבואה) ומנהלי בתי חרושת לבירה ולכוהל; כן היה בכפר בית חרושת גדול לסוכר, בניהולו התפעולי של היהודי אברהם בורג.

במקום היו שני בתי כנסת ושני "חדרים". "הפועל המזרחי" והרוויזיוניסטים היו פעילים במקום, ואת השירותים הדתיים- קהילתיים סיפקה ליהודים קהילת קוצמן. ב 1930- חיו בלוז'אן 374 יהודים.

עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות, ב 26- ביוני 1941 , ועם נסיגת "הצבא האדום" ערכו האוקראינים פרעות ביהודי המקום, ואחרי כיבוש הכפר על ידי הצבא הרומני הובלו כל יהודי לוז'אן, יחד עם יהודי הכפרים הסמוכים, לשיפניץ, שם נכלאו בתוך רפת. כ 300- מבני הכפרים הוכרחו לעבור בריצה את הגבול לפולין, ומשם הגיעו אל העיר סניאטין, שהיתה תחת שלטון הונגרי. יהודי העיר ניסו להשיג בשבילם רשיון שהייה בה, אבל לא הצליחו, והם שולחו חזרה אל הגבול הרומני. עם חזרתם ללוז'אן עברו מסכת התעללויות מצד החיילים הרומנים והמיליציה האוקראינית, ואז הובאו לבית החרושת לסוכר בכפר, ויחד עם עוד כמה אלפי יהודים מכפרי הסביבה הוחזקו שם כמה ימים ללא מזון ומים.

משם הובלו לבסרביה – אטאקי – ידינץ – סקורני ב"צעדת המוות" הידועה. מאות מתו בדרך, ואת הנותרים בחיים העבירו את נהר הדנייסטר לטרנסניסטריה.

מקורות
מתוך פנקס הקהילות, כרך ב' עמ' 466

מארניצ'ן

כנופיות אוקראיניות, שהגיחו מפולין, רוצחות משפחות שלמות

יהודי הכפר התפרנסו מסחר עצים ומסחר בהמות, ואחדים עבדו כפקידים. לא היו שם ארגונים או מוסדות יהודיים, אך יהודי השתתף כחבר במועצת הכפר. ב 1938- חיו בכפר 20-15 משפחות יהודיות, וקהילת ויז'ניץ סיפקה להם את השירותים הדתיים-קהילתיים. עם כיבוש הכפר בידי הרומנים, ביולי 1941 , הגיעו כנופיות אוקראיניות מפולין לפרוע ביהודים. עשר משפחות יהודיות נרצחו בידיהן. השורדים גורשו לטרנסניסטריה, ויהודי אחד בלבד חזר לכפר אחרי השחרור.

מתוך פנקס הקהילות, כרך ב', עמ' 467

מגה

כפר קטן באוקראינה, סמוך לעיירה ויז'ניץ.

בתקופת השלטון האוסטרו-הונגרי, נמצא כפר זה בתחומי מחוז צ'רנוביץ. ב- 1924 , בתקופת השלטון הרומני, מנתה אוכלוסיית הכפר 425 תושבים. אין מידע לגבי הקהילה היהודית במקום, אך ידוע שמספר יהודים ממקום זה נספו בשואה.

מולדוביצה

מקום בעל נוף מקסים הוא הכפר מולדוביצה, שגם בו חיו יהודים וגם משם הם הוגלו. כפר מולדוביצה נמצא בסביבת קימפולונג למרגלות הרי הקרפטים, מוקף יערות. על ידו נמצא גם הכפר ואטרה-מולדוביציי וגם בו נמצאו יהודים.


המנזר המצוייר במולדוביצה

מקובל שיהודי הכפרים הללו באו למקומות אלה החל מהמאה התשע עשרה, אבל אם נתייחס לכנסיה נחמדה, פנינת יופי, שנבנתה במקום במאה השש עשרה על ידי אחד משליטי מולדובה (שבימים ההם בוקובינה השתייכה אליה) ניווכח שהצייר שצייר את קירותיה החיצוניים של הכנסיה (ששמרו על יופיים עד היום הזה ותיירים רבים באים לראות את יופי הציורים והצבעים שצוירו בשנת 1537 ולא דהו במשך מאות שנים), נבחין בין הציורים גם ציור המראה כיצד היהודים מגורשים מגן-העדן. מה שמצביע שהצייר האלמוני שצייר את קירות כנסיית מולדוביצה, נפגש עם יהודים וידע עליהם, דבר המעיד על קיומם של יהודים בעת ההיא. הציור הוא ברוח שנאה ליהודים כמקוללי אל. (מקור: ספר קימפולונג)

מיהובה

כל חפצי הערך מוחרמים

היהודים בעיירה עסקו בחקלאות, עיבדו חלקות אדמה והיו ביניהם אף בעלי אחוזות וחוכרי קרקעות.

גם ענף העצים סיפק פרנסה לעוסקים בתעשייה, בהובלה ובמסחר. מקצת מן היהודים עסקו בסחר בהמות ובמסחר זעיר, והיו במקום שתי טחנות מים, שתי מנסרות, שני בתי זיקוק לכוהל ובית חרושת לשמרים. בעיירה היו בית כנסת גדול, כמה בתי תפילה וכמה "חדרים". כמו כן פעל בה סניף של ההסתדרות הציונית, וצעירים רבים עלו ארצה. רוב תושבי הכפר היו אוקראינים רותנים, והיחסים עם היהודים היו סבירים. ביוני 1941 , עם כניסת החיילים הרומנים, גורשו כל יהודי העיירה לטרנסניסטריה. המגורשים הובאו ליידינץ שבבסרביה ומשם לאטאקי שעל שפת הדנייסטר. שם הוחרמו כל חפצי הערך שברשותם, ולאחר מכן

דחפום החיילים לנהר. רבים טבעו, ואחרים נורו או נדקרו בכידוני החיילים. רוב יהודי העיירה נרצחו.

משפחת הלר
אליעזר- לייזר הל

ר ורעייתו מרים לבית דרמר, נולדו בעריה מיהובה. לייזר היה בעל חווה חקלאית גדולה, וכן ניהל בית מסחר למוצרי מכולת. לייזר התפלל בקביעות בבית- הכנסת של העיירה, ובנוסף על כך בשבתות וחגים שימש כחזן. בנוסף על כל אלה, היה נאמן על מוסדות הבנק וכן כיהן בתור ערב הלוואות. במיהובה נולדו לזוג 12 בנים ובנות. בשנת 1930 לייזר מכר את החווה ובנה בית בצ'רנוביץ, בו התגוררו רוב בני המשפחה.

לייזר נפטר בצ'רנוביץ בשנת 1941, הוא נקבר בבית העלמין המרכזי. בשנת 1941 הסבתא מרים וכל בני המשפחה גורשו לטרנסניסטריה. רוב בני המשפחה שרדו וחזרו לצ'רנוביץ בשנת 1944. המשפחה עלתה ארצה דרך קפריסין, בשנת 1948. בשנת 1952 נפטרה סבתא מרים ונקברה בבית העלמין בפתח תקווה.

משפחת אנזנברג

בתמונה: מאיר משה אנזנברג – ממיהובה (עם הזקן). (לידו חתנו), אפרים- פישל איווניר – מברהומט. מאיר משה אנזנברג היה בעל:- – תחנת קמח (מופעלת בכוח זרימת מי הנהר). – קרקעות חקלאיות. – בביתו היה חדר תפילה ("שטיבעל").

נחמן ודבורה אנזנברג וילדיהם ב- מיהובה נחמן היה בעל קרקעות חקלאיות, במיהובה. בתמונה מס' 1 (צילום מתחילת שנות השלושים) משמאל לימין – יושבים: דבורה, נחמן. עומדים: אליש, מרים, ישראל-שרול – יושב על הסוס: (?)

(צילום מתחילת שנות העשרים, – סוף מלחמת עולם הראשונה ? ) משמאל לימין – שורה ראשונה: מרים, נחמן, דבורה, שיינדל-ז'ני (הילדה), בן ציון-צינדל. שורה שנייה: אליש, נפתלי-טולה, לייבש, ישראל-שרול.

בצילום משמאל: משפחת, מאיר משה אנזנברג במיהובה, 1913.

מיליה

יהודי הכפר נרצחו בידי תושבים מקומיים ב 1930- חיו בכפר 197 יהודים, שקהילת ויז'ניץ הסמוכה סיפקה להם את השירותים הדתיים – קהילתיים.

ביוני 1941 , עם נסיגת "הצבא האדום", נרצחו כל יהודי הכפר בידי התושבים המקומיים, המוסתים על-ידי כנופיות אוקראיניות, שהגיעו מהעיר קוטי בפולין, הסמוכה לגבול. הנשים הובלו ערומות ברחובות והוכו בשוטים עד מוות. מנהיג ציוני מצ'רנוביץ, יעקב גלר, שביקש מקלט במיליה, נסקל באבנים יחד עם אשתו וילדיו. הרוצחים מנו את הגוויות כדי לוודא, שלא נותר אף יהודי בחיים, וסיימו בשוד הקורבנות.

מתוך פנקס הקהילות, כרך ב', ע"מ 468

NEPOLOKIVTSI
Nepolokowitz /  Nepolokautz / Nepolocăuţi / Grigore Ghica Voda / 
( Hebrew) נפולקוביץ (Yiddish) נעפלאקאוויצ, נעאפולאקוביץ



This website is dedicated to the study of Jewish family history in the town of  Nepolokivtsi, Ukraine, 

formarly Nepolokauts / Nepolocauti / Grigore Ghica Voda, Bukovina, Austria / Romania

אתר זה הוקם ומוקדש לחקר והנצחת הקהילה היהודית בנפולקיבצי, אוקראינה, לשעבר נפולוקאוטי, רומניה/ נפולוקוביץ', אוסטריה

Nepolokivtsi is a village / small town in the district Cozmeni Chernivtsi region, today in Ukraine, before WW2 in North Bukowina, Romania. 
The town is situated at an altitude of 194 meters on the Prut River. 
It is located at a distance of 30 km north west from Chernivtsi, in Northern Bukowina.
It used to be the last train station in Bukowina 
before crossing the border to Galitzia and Poland. 
There were two Jewish communities in Nepolokivtsi pre WW2: Most of the Jews lived in the village itself. 
A small community lived in the train station neighborhood of Nepolokivtsi, which during the Romanian period was called "Grigore Ghica Voda".

* * *
Holocaust memorial, Nepolokivtsi Jewish Cemetery

Cemetery_memorial
Copyright © Edgar Hauster
סולקה
העירה סולקה, המוקמת במקום אידיאלי, בקרבת העיר ראדאוץ.הייתה, לפני מלחמת העולם הראשונה ובין שתי המלחמות, מקום נופש עבור אנשים שנזקקו לתקופת התאוששות והבראה, בעיקר לאלה שסבלו ממחלות ריאה ולא יכלו להרשות לעצמם להגיע אל מקומות המרפא שבהרי האלפים.בעונות הקיץ הגיעו לסולקה מבריאים רבים שרובם יהודים. הם התקבלו בחמימות על ידי 200 משפחות יהודיות שגרו במקום. מלבד בית הכנסת שעמד לרשותם, הראו חברי הקהילה נכונות ופתחו בפניהם גם את בית הספר להוראת השפה העברית שהוא אחד הראשונים באזור. מנהל בית הספר האמין שהשפה העברית חייבת להיות שפת היום יום לתקשורת בין בני הדור הצעיר. לאור חשיבה זו הוא תרגם את ההמנון האוסטרי לעברית. הרב והמורה קבלו מכתב הערכה ממשרד הקיסר כתשובה על דווח המעשה שעשו. התקבלו זכויות מיוחדות לאדמיניסטרציה של הקהילה ועידוד התנועת הציונות בזכות אהרון פרסר, יוסף קרמר, מרקוס טוכפלד, אלטמן, מנדי הוניג, סוננפלד, שומל, קרומהולץ, שרפשטין ואחרים. האישים הידועים מסולקה שנשלחו אל מחנות המוות בטרנסניסטריה היום דר אוסטפלד, דר ברנהרד, אלטמן ודר פרנקל.רק יהודים בודדים מסולקה הצליחו להציל את עצמם ורובם מצאו בסופו של דבר במולדת בישראל. ביניהם ארנולד קרומולץ, לשעבר מזכיר הוועדה המשותפת להפצה בצ'רנוביץ 1928-1941. לאחר המלחמה משנת 1945 הוא ניהל את השרות הלאומי של הג'וניט בבוקרסט, שם הוא לקח חלק בעזרה לכל הנזקקים שהגיעו מטרנסניסטריה וממחנות ריכוז אחרים. הוא ייסד וארגן בתי יתומים ובתי אבות – בדורנה וטרה, גורה הומורה, ראדאוץ, וסוצבה. מר קרומהולץ עבד מ-1958 בבנק ישראל בירושלים. מבין הניצולים היה רופא שעבד בבית החולים שנידר, רופא שינים ד"ר טוכלר, מר קרמר המתגורר בציריך, ד"ר נוה והרוקח ליאו לסנר.
פוטילה

פוטילה ,(Putila) כפר במחוז ראדאיץ radaytti) בין הערים מלטין ו-ויז'ניצה

אוכלוסייה יהודית לפי שנה

1800 – 80
1890 – 150
1910 – 509
1930 – 379
1941 –

עד פרוץ מלתמת העולם השנייה

ראשיתו של היישוב היהודי ב-פ' במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1888 היתה האחוזה הראשית, בסביבה בבעלותה של משפחת זינגר היהודית. היהודים עסקו בעיקר במסהר בהמות ועצים. תחילה היו יהודי פ' מסונפים לקהילת, ויז'ניצה, ובסוף המאה ה-19 היתה פ' לקהילה עצמאית, שאליה היו מסונפים 1,400 יהודים מהכפרים הסמוכים : פלוסקה (10808ע), סרגיה ,(Sergllie) פיסקה ,(Fosca) והנה (8ת"פ26), טיראקי ,(Torachi) קיסליצה ,(Chiselita) דיתטינץ ,(DiclatineSi) גורה-פוטילה (128טע ,(Gura יאבלוניצה .(rablonita) הרב האגר מוויז'ניצה היה גם רבה של קהילת פ'. בית כנסת גדול הוקם ב-פ' בשנת 1895 ובית כנסת, שני ב1925-. שטח לבית עלמין נרכש ב-1855. במקום היה "חדר" לחינוך הילדים ומקווה טהרה. בשנת 1920 נוסד ב-פ' סניף להסתדרות הציונית. בשנת 1933 יסדה הקהילה גן ילדים עברי. כן היתה במקום ספרייה ציונית.

השואה

בקיץ 1940 סופח הכפר, יחד עם כל בוקובינה הצפונית לרוסיה הסובייטית. באביב 1941 גירשו השלטונות הסובייטיים יהודים רבים לסיביר. עם פרוץ מלחמת רומניה-בריה"מ, בסוף יוני 1941, נכבש הכפר בידי הגרמנים והרומנים. כנופיות של אוקראינים הציתו את המקום, כל בתי היהודים, ובכללם שני בתי הכנסת, עלו באש. יהודי פ' ברחו לכפרי הסביבה אך נתפסו בידי התושבים הנוצריים ורובם נרצחו. בכפר ראסטיאצ'ה (Ristoace) נרצחו 20. מיהודי פ/ הנותרים גורשו ברגל לעיירה ידינץ (Edineti) שבבאסאראביה ושם גויסו לעבודת כפייה במחצבה. משם גורשו למוגילב-פודולסק שבטראנסניסטריה. כשלושה רבעים מן המגורשים נספו, מהם באדינץ ומהם בטראנסניסטריה.

שארית הפליטה לא הזרה אתרי המלחמה ל-פ', שעברה שוב לשלטון סובייטי, אלא לדרום בוקובינה אשר תחת שלטון רומניה, ומשם עלו כמעט כולם לישראל.

פטראוץ
מינה מרים לרר

שלושה חדרים – "גטו" למאה ושמונים יהודים

ליד העיר (Petrăuţi) מן הכפר פטראוץ ,(Meer) שמי מינה רים לרר, לבית מר .(Strojineţi) סטרוז'ינץ ביולי 1941 הגיעו גייסות הצבא הרומני. יום לאחר כניסתם גורשו כמאה ושמונים יהודי פטראוץ דה-ז'וס מבתיהם. אני ובעלי היינו ביניהם. הורשינו לקחת עימנו את חפצי הערך שלנו, והוכנסנו לאחד הבתים, שהפך לגטו. הבית היה בן שניים או שלושה חדרים, ובקושי יכולנו להתנועע במקום. ללא אישור מפורש מן הקצין, שפיקד על יחידת השמירה עלינו, לא הורשה איש לעזוב את בית היהודים. מדי פעם הורשה בן-משפחה אחד לצאת כדי לרכוש מצרכים. מרבית הנוצרים הרומנים תושבי המקום עזרו ברצון לכלוא את היהודים. בפטראוץ דה-ז'וס לא הגיע המצב עד אז לכדי פעולות כמו במקומות אחרים, וכפי את מפקד היחידה שנכנסה לעיר, כי ,(Balan) הנראה שכנע ראש העיר, לוקה בלן יהודי המקום אינם מרגלים ואינם קומוניסטים. למרות זאת היו מקרים, שאנשים וילדיהם ברל (Schayer) נורו למוות, וביניהם הרש שניידר, יעקב ושרה שאייר וישראל. בגטו עצמו נפטר מהתרגשות אבנר בלום. רצח המוני בפטראוץ

אך המצב לא נותר כך זמן רב. פורעים פרצו לבתים וירו למוות כמעט בכל איזידור דויטש, ,(Stettner) הדיירים. למיטב זכרוני, היו בין הנרצחים פרץ שטטנר שורה דרוקמן ,(Schaerf) יוסל דרוקמן, אברהם לייזר, הרש דרוקמן, רבקה שרף וליזה שרף. גם בצ'יודין נורו למוות כל יהודי המקום מיד עם כניסת הגייסות. רק הרופא, ד“ר ואלד, ואשתו נותרו בחיים; הם הסתתרו באחד היערות.

הגירוש מפטראוץ לסטרוז'ינץ

לאחר כשלושה שבועות גורשנו מפטראוץ. צעדנו ברגל בליווי חיילים לסטרוז'ינץ, ושם הוכנסנו לבניין בית הכנסת. בעיר שהו כבר מגורשים יהודים מן הכפרים ברהומט ,(Panca) פנקה ,(Jadova) והיישובים הקטנים שבמחוז, כמו ז'אדובה ועוד. הם כונסו בחצר שבקרבת בית הכנסת. סבלנו מרעב ומקור, (Berhometh) ואיש לא התעניין בגורלנו. רוב יהודי צפון בוקובינה הואשמו בכך, שבשנות השלטון הרוסי הם היו כביכול קומוניסטים. מיד עם פרוץ המלחמה גורשנו איפוא ברגל דרך בסרביה לטרנסניסטריה. עברנו עינויים נוראיים בצעידה במשך שבועות ארוכים מתחנת ז'נדרמריה אחת לשנייה, ברעב ובקור. תוך כדי הצעידה לקחו החיילים לרבים מאיתנו וביניהם בעלי, את נעליהם, והם המשיכו ללכת יחפים. בלילות לנו תחת כיפת השמיים, תוך אימה מהתנפלות חיות טרף ומהתנכלויות של שודדים. איכרים בסרבים התנפלו עלינו לעיתים קרובות ובזזו את מעט דברי הערך, שעוד נותרו ברשותנו. הגירוש מסטרוז'ינץ

לאחר כשבוע יצאנו לדרך, קבוצה של כארבע מאות איש, מלווים בז'נדרמים. ,(Mahala) ילדים קטנים וחולים הוסעו בעגלות. בדרכנו עברנו את מאהלה (Secureni) סקורני ,(Noua-Sulita) נואה-סוליצה ,(Bojan) צ'רנוביץ, בויאן ועוד, עד שהגענו לאטאקי. כל הדרך היו הז'נדרמים מתנכלים לנו. במאהלה, למשל, היכה אחד החיילים את חותנתי ברטה קיסמן-לרר בראשה במקל, מתוך פרץ של שנאה, עד שנפלה שותתת דם ונפחה את נשמתה. בדרך לצ'רנוביץ רתמו את בעלי לעגלה כדי לבלום אותה במורד הדרך, ותוך כדי כך הצליפו בו הז'נדרמים בשוט. בצ'רנוביץ עצמה הצליחו כמה מגורשים להימלט, כשהז'נדרמים ישבו במסעדה. אך כשהבחין מפקד השיירה בחסרים, איים לנקום בנו על כך. לעומת זאת, בבויאן התייחס אלינו מפקד התחנה בצורה אנושית, חילק לנו לחם והרשה לנו לישון בלילה בבתים ריקים. לפני שיצאנו שוב לדרך, דאג לספק לנו לחם. אמרו שהיה נשוי ליהודייה ועל-כן חש צער על מצבנו. במהלך הצעידה הארוכה מתו רבים, ורבים אחרים נורו למוות, כשנפלו חסרי-אונים בצידי הדרך.

רצח המוני באטאקי

לבסוף הגענו לאטאקי. בדרך הציע בעלי לאחד האיכרים את אולרו תמורת מעט לחם. הוא דרש משהו בעל-ערך רב יותר וחשב, שבלאו הכי לא נצטרך עוד את חפצינו, מכיוון שמובילים אותנו כדי להטביענו. ואכן, דבריו יימצאו כנכונים.

בבואנו לאטאקי, העביר אותנו המשמר לידי סרן, מפקד הז'נדרמריה, תוך מסירת דין וחשבון צבאי מעליב, בערך בזו הלשון: "אנו מביאים לסרן את הפרטים האלה מ…" הסרן ענה מלא-חימה: "מדוע? הוליכו אותם למקום ממנו באו, ירו בהם או הטביעו אותם, אני לא זקוק להם כאן."

לשמע דבריו הובילו אותנו המלווים לקרבת הדנייסטר, ומאוחר יותר, כשהחשיך, ישר לנהר. הם דרשו למסור לידיהם את הכסף ואת חפצי הזהב, כשאת האיסוף מבצע אחד המגורשים מקבוצתנו בשם כץ. הוא חשב, כי במוסרנו את הכסף ואת דברי הערך שלנו – נציל את נפשנו. אך כשקיבלו המלווים לידם את הכסף ואת דברי הערך, דחפו אותנו לתוך הדנייסטר. כשעמדנו במים, ירו בנו חיות הטרף במכונת-ירייה, ומאתיים איש נהרגו. המלווים מנו שישה אנשים בלבד, אך איש מאתנו לא העלה בדעתו להתנפל עליהם, גם לא כשהתברר, שאזלה להם התחמושת.

הם הניחו לנותרים בחיים לצאת מן המים תוך הבטחה, שלא יאונה להם כל רע.

יצאנו מן המים כמאתיים איש וקרסנו שותתי-דם על גדת הנהר. לאחר מספר שעות הריצו אותנו המלווים תוך כדי מכות לאורך הגדה עד למקום, שבו היה הדנייסטר עמוק מאוד, ובקתות הרובים ובברד של אבנים דחפו אותנו שוב למים. כמאה ועשרה אומללים טבעו. עם עלות השחר הסתלק המשמר ונעלם. בקרב תשעים היהודים, שנותרו בחיים, היו רבים שנפצעו קשה מן המכות וממטר האבנים, ובמצבנו זה הגיע לזירת האירועים קצין ז'נדרמריה מאטאקי, אשר ביקש, כנראה, לבדוק את פשר היריות הליליות. הוא החל לכתוב דין וחשבון על שאירע. ועוד התפלא, שתשעים איש הצליחו להישאר בחיים.

בין היהודים שטבעו היו ויוסף שטטנר מפטראוץ דה-ז'וס. (Mueck) פייבל גרייף, ליפא גרייף, מנדל מוק בקבוצה שלנו היה גם השוחט מז'אדובה, שניספה עם משפחתו. לאחר הרצח ההמוני באטאקי הובלו הנותרים בחיים לסקורני, ומשם בספטמבר- ביידינץ נמצאו כבר מגורשים רבים, וכמו .(Edineţ) אוקטובר הועברנו ליידינץ בכל המחנות גם כאן היתה מצוקה נוראה. כמקום מקלט שימשו בתים הרוסים ואורוות. באוקטובר שוב ניתנה פקודת גירוש. שוב מסע רגלי, היעד – טרנסניסטריה. השיירה מנתה כאלף איש, וביניהם בעלי ואני; גם הרב מסטרוז'ינץ עם משפחתו והרב מברהומט, שכונה יעקב רב היער, ומשפחתו היו במשלוח זה. צעדנו ברגל ובדרך נורו רבים למוות, בהם – עד כמה שאני ,(Casauţi) עד ליער של קסאוץ אהרן לייב וסרמן, שנזי ,(Corcesti) זוכרת – חזקל לאופמן-וגנר מקורצ'שטי וסרמן ושנזי גרייף, כולם מפטראוץ דה-ז'וס. הם היו חלשים מכדי להמשיך ללכת ולא שרדו את המסע. חיות הטרף שכנעו כמה אומללים להישאר במקומם, כי מכוניות עומדות להגיע ולקחתם, וזאת כדי שיהיו קורבן לכנופיות שודדים. לפעמים, אומנם, הגיעו עגלות, שעליהן הועלו המותשים, אך הסיעו אותם לכיוון ההפוך, שם המתינו להם כנופיות של כפריים, ששדדו מהם את כל חפציהם, כולל הבגדים. הכנופיות או החיילים הרגו את חסרי המזל וקברו אותם בקברי אחים בצידי הדרך. כנופיות כאלה עקבו אחרי קבוצות המגורשים הצועדים והיו מוכנים עם מעדרים, כדי שיוכלו לחפור במקום קברים לאומללים.

מקסאוץ הלכנו הלאה, ולאחר זמן קצר הגענו אל מול העיר יאמפול שלחוף הדנייסטר. ביאמפול נמצא צבא גרמני, ושם לראשונה, הפלא ופלא, קיבלנו עם הגיענו קפה ולחם.

מתוך עדותה ב"יד ושם"
מגרמנית: גד סובול

קאפו קמפולוי

קאפו-קמפולוי כפר הנמצא במרחק 8 ק"מ מגורה הומורולוי ו- 7 ק"מ מפלטינואסה. הקהילה היהודית הקטנה במקום לא היתה עצמאית והייתה מסונפת לקהילת גורה-הומורה. על תושבי המקום נמנו הסוחרים: שמעון קיסמן, מאיר אקהויז, רלי קיסמן, ו- לייזר לנצט

קישורים חיצונים
קאפו-קמפולוי (ויקיפדיה ברומנית)

מקורות
Anuarul "Socec" al României-Mari

קאצ'קה

כפר הנמצא 8 קילומטר מצפון לגורה-הומורה בעל אוכלוסיה המונה כיום 4,418 נפשות. המקום ידוע בזכות מכרות המלח שבקרבתו.

בעבר כפר זה היה כפר מעורב, בו התגוררו מספר רב של לאומים: רומנים, פולנים, סלובקים, גרמנים ומעט יהודים.

קומאנשט

קומאנשט (רומנית: Comăneşti , גרמנית: Komanestie) כפר במחוז סוצ'אבה שרוב תושביו היו רומנים.

הקהילה היהודית מספר היהודים בקומאנשט הגיע בשיאו ל- 192 יהודים, בשנת 1916 והיוו 14.9% מכלל האוכלוסיה. בשנת 1930 מנו יהודי קומאנשט 121 נפש. באותה השנה בחודש יולי, ארעו בכפר פרעות אנטישמיות. בהתפרעות המונית של איכרים מהסביבה, הוכו באכזריות ונשדדו יהודים. השלטונות הרומנים עשו מאמצים להחזיר את השקט למקום, ובקומאנשט נעצרו 40 מבין הפורעים. בינואר 1936, ארעו פרעות בקומאנשט פעם נוספת. בעקבות הסתה אנטישמית ומאורגנת, הגיע ההמון המוסת לבית הכנסת בכפר. ההמון פרץ אל תוך בית הכנסת והחל להשחיתו, אך ההתפרעות הופסקה על ידי השלטונות. מחלקה של ז'אנדרמים רומנים אשר הגיעה מסוצ'אבה עצרה 15 מהמתפרעים והחזירה את השקט למקום.

השואה

ביולי 1940, נרצחו כמה מיהודי קומאנשט, על ידי יחידות צבא רומניה, שנסוגו מבסארביה וצפון בוקובינה. לאחר מקרים אלה עזבו כל יהודי הכפר את המקום, חלקם לבוקובינה הצפונית בשליטת ברית המועצות וחלקם האחר אל קהילות יהודיות גדולות יותר בדרום בוקובינה. גורלם של יהודי קומאנשט, כגורלם של שאר יהודי האיזורים אליהם הגיעו. ב- 10 בדצמבר, 1940 נקבע על ידי השלטונות באופן רשמי, שבקומאנשט אין יהודים, וב-12 בינואר, 1941 רכושם הופקע על ידי השלטונות. גורלם של יהודי קומאנשט אינו ידוע.

מקורות
פנקס הקהילות – רומניה, כרך שני – הוצאת יד-ושם, ירושלים 1980

קומאנשט

יהודי היישוב והסביבה נורים למוות בשדה פתוח ב- 1930 חיו בקוסטשט 274 יהודים, שהתפרנסו בקושי מחקלאות, ממכירת פירות ומגידול בהמות.

בכפר היו שלושה בתי כנסת ושלושה "חדרים". במועצת הכפר כיהנו שלושה נציגים יהודים, והפעילות הציונית במקום היתה של "מזרחי" ושל "בני עקיבא".

בתקופת השלטון הסובייטי (יוני 1940 – יוני 1941 ) נעצרו כמה יהודים בכפר וגורשו לסיביר. ביולי 1941 נכנסה יחידה של הצבא הרומני לכפר, כלאה את כל היהודים לשלושה ימים בבניין בית הספר ולא סיפקה להם שם אוכל ומים. לאחר מכן שוחררו, אך לא לאורך זמן – תושבי הכפר האוקראינים הסגירו את היהודים לידי יחידה צבאית אחרת, שעברה סמוך ליישוב. זו הובילה את היהודים לשדה פתוח, שם נורו ונרצחו 420 יהודים מקוסטשט ומהסביבה. רק בודדים הצליחו להימלט. אחד הניצולים, שחזר לדירתו, נהרג באבנים ובמקלות על ידי האוקראינים, שעסקו אותה שעה בביזת הרכוש היהודי. היהודים, שהיו ביום הטבח מחוץ לכפרם, חזרו אליו, אך גורשו מאוחר יותר לטרנסניסטריה. איש לא חזר לקוסטשט לאחר המלחמה.

מתוך פנקס הקהילות, כרך ב', עמ' 514
שרלוטה קרמר (זלצמן)

גורל יהודי קוסטשט

בוקובינה, ואוכלוסייתו ,(Strojineţi) הכפר קוסטשט נמצא במחוז סטרוז'ינץ היתה ברובה אוקראינית. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בכפר כשלוש מאות ושמונים יהודים, רבים מהם בעלים של גני פרי גדולים ושל אדמות חקלאיות. אחדים עסקו בסחר בהמות, היו בעלי בית חרושת (Axelrad) ואחרים היו בעלי מלאכה. האחים אקסלרד גדול לחמאה ולשמן, ובין המשפחות המכובדות והעשירות נימנו משפחות זוסר, יגרמן, לאוב ועוד.

בכפר היו בית כנסת ובית עלמין יהודי. עד פרוץ המלחמה שררו יחסים טובים בין תושבי הכפר, אך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ונסיגת הכוחות הרומנים כלאו האוקראינים את יהודי המקום בבית הכנסת ורצחו אותם במכונות ירייה. בין יהודי הכפר, שנותרו בחיים, היו סבינה זוסר, דוד זוסר, רגינה בוכבינדר, גברת יגרמן, גברת שפירא ואחרים. הם לא גרו באותה עת בכפר.

דרך הייסורים שלנו

משפחתנו לא גורשה מיד מן הכפר, משום שבעלי היה הרופא היחיד בבית החולים, ואי אפשר היה בלעדיו. למרות זאת באמצע יולי 1941 נשלחנו גם אנו לגטו בצ'רנוביץ. שהינו שם כשלושה חודשים, ואז הורו לנו להגיע עם מיטלטלינו לתחנת הרכבת, שם דחסו אותנו לקרונות בהמות, ויצאנו לדרך. בהגיענו לאטאקי, שעל גדת הדנייסטר, נלקחו מאיתנו כל חפצי הערך שלנו והמסמכים האישיים שברשותנו. בעלי אמר לקצין הממונה, כי אם ייקח ממנו את תעודת הרופא, מוטב לו למות, והקצין, אומנם, הבטיח, שלאחר בדיקה יוחזרו כל המסמכים, אך, כמובן, לא קיים את הבטחתו. באטאקי נמצאו כבר מגורשים רבים. היה סתיו, רוח קרה נשבה וגשמים החלו לרדת. האיצו בכולנו לעלות על גבעה, לרדת ממנה, לעלות עליה שוב וחוזר חלילה. זקנים וחולים לא יכלו לעמוד במעמסה והתמוטטו. אמהות איבדו את ילדיהן הקטנים, ומכל עבר נשמעו צעקות ויללות בכי. וכל אותה עת הז'נדרמים אינם מפסיקים להכות אותנו בקתות רוביהם. נותרנו לשבת על גדת הדנייסטר במזג אוויר נוראי, בתוך והמה, מוזנחים, בלי אמצעי קיום, עד שהגיע תורנו לעבור במעבורת היחידה את הנהר. שם עבד בעלי זמן ,(Murafa) כשהגענו לצידו השני, הוליכו אותנו ישר למורפה מה כרופא בבית החולים המחוזי. במחנה התפרצו מחלות, כמו טיפוס הבטן וטיפוס הבהרות, דיזנטריה ואף הרעלות דם. תרופות נמצאו רק בשוק השחור ותמורת כסף רב. בעלי נאבק ללא לאות במגפות הללו, עד שנדבק בעצמו בטיפוס הבהרות, וב 22- במאי 1942 נפטר. לאחר מותו הורע מצבנו מאוד. רעבנו ללחם ונאלצנו לעזוב את החדר, שבו התגוררנו. מכרתי את בגדיי ואת התרופות, שהיו ברשות בעלי, כדי לפרנס אותי, את ילדנו ואת אימי. מתוך עדותה ב"יד ושם"

מגרמנית: גד סובול

קוצ'ורול-מארה
דר' איזידור רוזנגרטן ז"ל

ההגלייה שלי

במהלך שנות ה 30- ועד אמצע 1941 עבדתי כרופא בכפר הגדול קוצ'ורול- מארה,ששכן במרחק קילומטרים אחדים מצ'רנוביץ, ובכפר השכן וולוקה. אנשי העילית הכפרית – הכמרים, המורים, הנוטריון, ראש המועצה המקומית והמזכיר – כמו יתר האוכלוסייה היו מלאי התפעלות מעבודתי ומן העזרה, שהושטתי לכל זקוק. ראיתי בכך את ייעודו של רופא, ולכן לא חסכתי מאמצים וערכתי ביקורי בית אצל חולים, גם כשהדבר היה כרוך בנסיעה ארוכה יחסית בחורף, בקור העז ובשלג. היות שהייתי רופא יחידי לאלפי תושבים, השתלמתי

גם ברפואת שיניים ובעזרה לנשים יולדות; לא פעם, כשלחולה לא היה די כסף לקניית התרופה הדרושה, השלמתי את החסר.

מיד עם כניסת הצבא הרומני לבוקובינה, בתחילת יולי 1941 , נרצחו חלק מן היהודים, שהתגוררו בכפרים ובעיירות קטנות. מספר ימים מאוחר יותר, כשיחידות צבאיות הגיעו לאיזור צ'רנוביץ, הן רצחו קרוב ל- 3000 יהודים ברחובות ובחצרות הבתים.

בקוצ'ורול- מארה קיבלו החיילים פקודה לאסוף את היהודים הסביבה ולהביאם לבניין בית הספר. הז'נדרמים היו אנאלפביתים, גסי רוח, ושונאי ישראל והתנהגו בהתאם. בקול רם ומאיים פקד רב-סמל על כל היהודים לשכב על הרצפה עם הפנים כלפי מטה. אסור היה להרים את הראש.

אשתי, ריקה לבית לאופר, נפטרה מסרטן, ואני התגוררתי בבית חמותי. כשהחיילים הוציאו אותנו מהדירה, נעלה חמותי נעלי בית. וכך הוציאו את הקשישה בת ה- 89 מביתה יחד עם שתי בנותיה.

זאת היתה תחילת הייסורים.

בזמן ששכבנו על הרצפה, ניסיתי להרים את ראשי על מנת לראות מה שלום חמותי. חייל, ששמר עלינו, התקרב אליי, הרים את רובהו, החזיק אותו בקנה בצורה אנכית ונתן לו ליפול כך שהקת פגעה בראשי. הוא גם איים עליי, כי אם אנסה שוב להרים את הראש – יירה בי. איכר צעיר מהכפר, שהתיידד עם החיילים, צעק עליי: "אתה שם, אתה עשית לי פעם זריקה, חכה חכה, אני כבר אראה לך!"

כעבור זמן מה נצטווינו לקום. ה"מסע" הגדול מזרחה החל… ימים ושבועות, עד הגיענו ליידינץ.

כל הדרך תמכנו בחמותי, ובחודש אוקטובר 1941 יצאנו שוב לדרך. משרדי הרשויות המקומיות ביישובים, שבהם עברנו, קיבלו הוראות בזו הלשון: "כל ראש מועצה של כפר או של עיר חייב לדאוג לכך, שאף יהודי לא יעזוב את השיירה כדי להסתתר. מי שיקבל יהודים בביתו או יעסיק אותם, יועמד למשפט בפני בית דין צבאי. ראש המועצה חייב לדאוג לכך, שקבוצת צעירים מהמסגרת הטרום-צבאית תלווה את השיירה ותעזור לז'נדרמריה בשמירה על היהודים ובליוויים עד לכפר השכן, שבו תוחלף הקבוצה הראשונה באחרת".

אין צורך בדמיון רב כדי להבין, שהצעירים האלו עשו מלאכתם בנאמנות ובשקידה – הרי היתה זו שוב הזדמנות לשדוד מבני אדם חסרי הגנה את שארית החפצים האישיים, שעוד נותרה בידיהם.

במודעה ניתן היה לקרוא גם שורות אלו:

"במקרה שאחד המגורשים ימות בדרך, יש לקבור אותו בו במקום, אך לא בשולי הכביש וגם לא במרחק קטן ממאה מטר מאיזו שהיא באר מים. עם הצגת חשבון תדאג מפקדת הז'נדרמריה לכיסוי הוצאות הקבורה" -איזו הוראה עניינית ויבשה!

הזדעזעתי כשראיתי את הגופה הראשונה מוטלת בדרך. עצרתי ועצמתי את עיניה של האישה הזרה ההיא, יישרתי את רגליה ואת ידיה, כפי שראוי למת, וזעקתי: "נפטרת כמו אימה של מלכת אסתר, אחות מרדכי, בדרך ההגליה לבבל". זאת מלמלתי, בזמן שדמעות זלגו מעיניי, לכבוד האישה המתה והמוות עצמו. מאז הגירוש לבבל עברו כ 2500- שנה, אך בשבילנו, היהודים, מאומה לא השתנה!

גם עכשיו יהודים מתים, יהודים בדרך… – שנת 1941 איכרים צעירים חפרו את הקבר וצעקו לעברי – וצעקותיהם לא היו איחולים לדרך! הם נפנפו באגרופיהם ואיימו עליי, שמא אעז לקחת לעצמי את בגדי הנפטרת הדלים והבלויים – אלו הרי היו חלק מן התמורה שלהם בעד "העבודה" שביצעו!

הדרך עד לנהר הדנייסטר היתה ארוכה, ואנו צעדנו כל העת, מותשים, רעבים, חולים, גוועים, מחויבים להמשיך.. וללכת הלאה…

שום דבר, אף לימודי ההיסטוריה שלנו בנעוריי, לא היה מסוגל לתאר ולהמחיש ברור יותר את גירוש היהודים ואת הדרך לבבל מאשר הגלייתי. פשע נתעב כלפי חולי הרוח – אסור שיישכח!

בשנת 1941 פירסם יון אנטונסקו, מנהיג רומניה, את הפקודה הבאה:

"אני יון אנטונסקו, מרשל של רומניה, מצווה, שיהודי בוקובינה ובסרביה יוגלו לטרנסניסטריה, על מנת שיוכחדו במחנות ריכוז בין נהרות הדנייסטר והבוג. זאת היות שמכרו את חבלי הארץ בוקובינה ובסרביה לרוסים (הכוונה לסובייטים- א.ר.)…"

בעקבות צו זה הועברו המגורשים דרך אטאקי למוגילב. הוכחה לדייקנות, שבה בוצעה הפקודה הנ"ל, היא העובדה, שאפילו החולים שאושפזו בבית החולים בצ'רנוביץ "לא נשכחו".

פשע איום של הממשל הרומני דאז ושל רופאי בית החולים גם יחד, שלא יזמו מאומה ולא ניסו למנוע אותו.

בבנילה על גדת הצ'רמוש אסף איוון קודאלו, איכר אוקראיני, וגיבש כנופיה כדי לחסל את היהודים המקומיים.

וולדימיר רוסו מינה את עצמו כמנהיג כנופיה ברוהזנה, בזוצ'קה-נואה

ובסדגורה. (Zucica-Nouă)

לאחר הטבח ביהודים, בתחילת יולי, עברו רוסו וכנופייתו החמושה מבית לבית, שדדו את הרכוש וחיפשו אחר יהודים, ששרדו משלוש העיירות, על מנת להביאם לבית העירייה בזוצ'קה-נואה. משם הובאו האומללים לגבעה קרובה, שבה נרצחו. על הבחורות הצעירות חסו למספר שעות, כדי שיוכלו לאנוס אותן.

אכזריותו של רוסו, שהיה מנהל בית ספר, טיפוסית לתקופת דמדומים שבין חילופי שלטון. וכך היה אוסר את שכניו והורג את תלמידיו, בעת שהכריח אותם לחפור את קבריהם…

מרחץ דמים ספונטני זה התקיים בעיירות, שבהן ידעו, לפני המלחמה, חיים משותפים ושוחרי שלום בין המיעוטים השונים, מה שמסביר, אולי, את העובדה, שהיהודים לא ניסו לברוח.*

רוסו, כמו רבים אחרים שרצחו יהודים, ברח מצפון בוקובינה לדורוהוי לפני שובו של הצבא הסובייטי. הוא נשפט על ידי בית משפט סוביייטי ונידון, בהעדרו, ל 20- שנה מאסר.

הרומנים לא הסגירו אותו, אך שפטו אותו בבוקרשט כפושע מלחמה.

קנדרי

הכפר והיהודים בו קנדרני, כפר בקצה הדרום-מערבי של בוקובינה, מערבית לעיר דורנה, היה מיושב רומנים,גרמנים ויהודים; שמם של רבים מאוד מבין התושבים הרומנים הוותיקים של קנדרני היה CANDREA.

בכפר עצמו עובר הנהר דורנה, ולכן היה שמו של הכפר במקור DORNA-CANDRENILOR, בקיצור קנדרני ובפי היהודים קנדרן.

בכפר היו אז, נוסף לרומנים, כ-80 משפחות גרמניות וכ-25 משפחות יהודיות; יחסיהם היו טובים עד לעלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933.

אני מתאר בעיקר את התקופה שלאחרי מלחה"ע הראשונה, בהיותי יליד תקופה זו.

היהודים הראשונים הגיעו לקנדרני- כנראה באמצע המאה ה-19 מסביבות ויזניץ וסוציאבה.

זלמן פכט אשר נולד בשנת 1885 והיה גבאי בית-הכנסת בכפר, סיפר לי בזמנו שבנו את בית-הכנסת בסוף שנות ה-80 במאה ה-19.

תקופה קודמת זו מתוארת בכתבתו של מר אפרים פיסטינר.

אוסיף כמה פרטים שאותם אני זוכר מפי אבא ומפי כמה יהודי אחרים מקנדרני.

צילום נוף בקנדרני מקור: Iata Lumea בית הכנסת בכפר בית-הכנסת היה מרכז החיים הרוחניים בקהילה היהודית הקטנה בקנדרני.

שם היה בית-המדרש, וב-"פוליש" היה בית-ספר עברי קטן; באמצע השבוע ובשבת אחה"צ שימש ה-"פוליש" "קן" של "הנוער-הציוני" בכפר.

חיי הרוח בקנדרני היו ספוגים יהדות וציוניות.

ב"ימים הנוראים" עבר לפני התיבה לתפילת שחרית לייבלה שוהל שקולו היה ערב, יפה ומקובל על הבריות, ולתפילת "מוסף" עבר ה-שו"ב יחזקאל שיבר; כאשר אחד מבעלי התפילה הסתכסך עם הקהל, היו מזמינים "בעל תפילה" אחר, ע"פ רוב מדורנה, וכך היה מופיע – מדי פעם – חזן ("קנטור") אשר גם היה מנעים לנו את אותו מוצאי שבת עם קונצרט של חזנות ושירי יידיש בבית המדרש; למחרת היה הדבר לשיחת היום בפי יהודי קנדרני.

קראפצ'יו ע"נ צ'רמוש
פנינה קלטמן
מתוך מכתב לנכד – "זכור ואל תשכח !"

את הכיבוש אני זוכרת עד עכשיו. אני זוכרת מטוסים כבדים טסים מעלינו (אתה לא תאמין, אבל גם עכשיו, כאשר אני ומעת רעש מטוסים בלילה, אני מתעוררת בבהלה). אני זוכרת חיילים גרמנים על אופנועים, ואני גם זוכרת, שכנראה, שכנים החביאו אותנו בבתיהם למשך זמן מה, שכובים במרתפים, מכוסים בכל השמיכות שהיו בבית; רק בלילה היינו יוצאים לשאוף מעט אוויר. ואז ניתנה ההוראה, שעל כל היהודים להתרכז במקום אחד. מותר היה לקחת רק תרמיל אחד לכל נפש, ומעבירים אותנו ל"יישוב מחדש". איש לא אמר לאן ומהי

המטרה, אבל הפחד היה גדול; איש לא ברח, וגם לא היה לאן.

אמרו שזוגות בלי ילדים יילקחו למחנות עבודה לעומת אחרים, שיועברו רק ליישוב מחדש, וזכורתני עומדת בין דודי, אח של אבא, לבין אשתו, כי להם לא היו עדיין ילדים; אני הייתי צריכה להעמיד פנים שאני בתם (אינני זוכרת איש ממשפחת אבי, שכל משפחתו נספתה בשואה, ולא נשאר ממנה זכר).

היה סתיו, ובאוקראינה סתיו פירושו גשמים בלי הפסקה, כפור ורוח עזה. הוליכו את כולם ברגל במשך שבועות, ומי שנפל, הכו אותו או ירו בו. אנשים קפאו בדרך בקור או מתו מחולשה, מייאוש או ממחלות.

אימא שלי (אישה צעירה, בשנות ה 30- לחייה, שנולדה בשנת 1905 ), התנהגה ממש בגבורה; בעלה נרצח, המשפחה גורשה מהבית, התנאים היו איומים, והיא עם ארבעה ילדים (אחי היה עדיין בחיים) צריכה להתמודד עם מצבים קשים כל כך. היא שכרה עגלה עם עגלון גוי ושילמה לו הון, כדי שייקח את הילדים.

גם שני הילדים של דודיי איז'ו וריזלה (האחים בני השנתיים ושלוש של סילבי מאילת, שהיא לא הכירה אותם) והילדים של דודה מלצ'ה (מרים) – שני ילדים קטנים, שמתו מקור ומרעב – ישבו בעגלה. אחת לכמה זמן רצה העגלון לזרוק אותנו מהעגלה ולהרוג אותנו, ואימא היתה רודפת אחריו, משלמת לו כסף נוסף ונותנת לו עוד בגדים, ובלבד שימשיך לנסוע. לא זכור לי אם אכלנו, לא זכור לי היכן ישנו, זכורה לי רק הליכה אין סופית ביערות, בגשם ובקור, כשמסביב הרוגים וגוויות, ערים שרופות ומפוצצות, ואנשים זועקים.

כדי להגיע מבוקובינה לאוקראינה יש לחצות את נהר הדנייסטר – נהר רחב וסוער. הגשרים שהיו עליו פוצצו, והחיילים הרומנים דחפו את המגורשים ופקדו עליהם לעבור את הנהר בשחייה. רבים טבעו, והתמונה העולה בזיכרוני היא נהר ובו גוויות צפות, וצבעו אדום מדם.

התמונה הבאה, החרותה בזיכרוני ואינה נעלמת, היא עיר הרוסה לגמרי, כנראה בבסרביה, ואנחנו על הר שומם. אני זוכרת ארון קבורה עם נרות, ושם, כנראה, מת בעלה של דודה מלצ'ה, אחות אימי. חנה אחותי טוענת, כי מי שמת, נזרק לקבר אחים, לאיש לא היה ראש להכין ארון ואף לא היו בנמצא נרות, אך לי יש בראש תמונה סוריאליסטית – ארון קבורה בראש הר קפוא, שני נרות, ומסביב שממה וקור אימים.

אחרי הליכה של מספר שבועות הגענו לכפרים האוקראיניים אובודובקה וטטרובקה. הכניסו אותנו לאורוות סוסים, פרוצות לרוח מכל הכיוונים, וכל משפחה תפסה לה מקום. אנחנו תפסנו פינה יחד עם סבא וסבתא הלר, דוד איז'ו ודודה ריזלה עם שני ילדיהם, דודה מלצ'ה, שבעלה וילדיה כבר מתו בדרך, ואנחנו – אימי והילדים. את אחי לקחו למחנה עבודה במוגילב. .1942 – באורוות האלה שהינו כל החורף של שנת 1941

רוזנברג שלמה

רצח אכזרי של יהודים בידי שכניהם האוקראינים

בכפר חיו 50 משפחות יהודיות; בממוצע היו לכל משפחה כ 5- ילדים.

האוכלוסייה הנוצרית במקום היתה ברובה אוקראינית (רותנית), פרבוסלבית באמונתה, בעלת שאיפות לאוקראינה עצמאית. בנוסף התגורר בכפר מיעוט רומני.

היהודים עסקו בחקלאות ובמסחר, ובנוסף היו ביניהם בעלי חנויות ובעלי בתי מרזח, אשר שירתו את צרכי האוכלוסייה המקומית.

למשפחה שלנו היתה חווה – שטחי אדמה, שבני המקום עיבדו תמורת אחוזים מהיבול. בנוסף היו ברשותנו משרפות סיד, שתוצרתן שווקה בין כפרים רבים באיזור. היו לנו גם סוסים ופרות.

בכפר היו שלושה בתי כנסת ושני "חדרים", שבהם למדנו להתפלל, חומש, רש"י, ומגיל עשר גם גמרא. כן למדנו מעט עברית.

1939 פעלה במקום התנועה הציונית "גורדוניה", שאליה הצטרפנו – בשנים 1930 גם אחותי ואני (אף על פי שתנועת "מזרחי" היתה מתאימה יותר ליהודי הכפר).

רוב היהודים היו חסידי ויז'ניץ, ובכל השאלות המשמעותיות היו פונים לאדמו"ר דוויז'ניץ להתייעצות. אבי פנה לאדמו"ר בוויז'ניץ וסיפר לו, שבתו מתכוננת לעלות לישראל. לשאלת האדמו"ר – ומה בדבר שידוך – ענה אבי בשלילה. ואז איחל לה נסיעה טובה. . ואכן, אחותי עלתה ארצה ב- 1934

עד 1937 לא הורגשה בכפר אנטישמיות, אך ב 1940- , עם כניסת הסובייטים, הוחרם רכושנו ורכוש יהודים אחרים. לא העזנו עוד לבקר בבית הכנסת, וגם הכנסייה היחידה בכפר ננעלה באופן פתאומי.

ב 1941- , במתקפת הגרמנים ובעלי בריתם הרומנים על ברית המועצות, נסוג "הצבא האדום", והאוקראינים השתלטו על הכפר, בהנהגתו של חברי לכיתה. עוד בטרם כניסת הצבא הרומני לכפר (אולם באישור השלטונות הרומנים) אספו את רוב הגברים היהודים בכפר והובילו אותם קשורים זה לזה למקום שבו היו קוברים סוסים; שם הרגו אותם בגרזנים, במשורים ובפטישים. את השורדים מהרצח, וביניהם אחותי השנייה, שנשארה איתנו עם בעלה ועם שני ילדיהם, העבירו הרומנים לסטרוז'ינץ, ומשם ברגל בשיירות דרך ערבות בסרביה עד

למחנה ידינץ.

מיידינץ צעדו ליאמפול, ומשם, לאחר שהעבירום את הדנייסטר – טרנסניסטריה.

בטרנסניסטריה ניספו רבים מקור, ממחלות ומרעב, וכך נפטרו גם ילדיה של אחותי.

ראסטואצ'ה

כפר במחוז סטורוז'ינץ בצפון בוקובינה 8 ק"מ מעיר-המחוז. היום בתחומי ברית המועצות.

הקהילה היהודית

תחילתו של היישוב היהודי ב-ראסטואצ'ה במחצית השנייה של המאה ה- 19. הקהילה הקטנה לא היתה עצמאית והשתייכה לקהילת ויז'ניץ.

השואה

בקיץ 1940 עבר הכפר, יחד עם כל בוקובינה הצפונית לבריה"מ. עם פרוץ המלחמה בין רומניה וברית המועצות, ביוני 1941, נמלטו יהודים רבים מהסביבה לכפר. ביום י"א בתמוז תש"א (25 ביוני 1941) נרצחו כל היהודים שהיו בו, התושבים והפליטים גם יחד, 320 נפש במספר. בהרג השתתפו כנופיות אוקראינים שהגיעו מהעיר קוטי (Kuty) שבפולין (ע"ע ויז'ניצה). בין הפליטים שנרצחו היו 60 משיפוטה (Sipote), עשרים מסלטין (Seletin) ו- 20 מפוטילה (Putila) – כולם במחוז ראדאוץ. הכפריים הרגו בקלשונים, בגרזנים ובמעדרים את שכניהם היהודים. הפליטים נתפסו, ולאחר שהופשטו בגדיהם מעליהם הובאו ליער נימצ'יצ'י (Nimcici) שע"נ צ'רמוש ושם נרצחו. ברצח לקחו חלק גם חיילים מהצבא הרומני שהגיע בינתיים לכפר. רק רופא יהודי אחד ובני ביתו ניצלו מן הטבח. כשבאו החיילים לעצרו מצאוהו כשהוא מטפל ביולדת נוצרייה מבנות הכפר. הוא גורש לאחר מכן לטרנסניסטריה.

מקורות
ד"ר לביא תיאודור

שישקוביץ – יוזינץ

ספורן של העירות שישקוביץ ויוזינץ במחוז קיצמן בצפון בוקובינה
מתוך הספר "שואת יהודי צפון בוקובינה", עדות של אלחנן שנון

שני הכפרים צמודים זה לזה ומהווים, לפחות מבחינה יהודית, יחידה אחת. בפאתי שישקוביץ עובר הגבול היבשתי עם פולין, כפי שנקבע אחרי מלחמת העולם הראשונה והתפרקות האימפריה ההבסבורגית. בשישקוביץ גרו כ 20- משפחות יהודיות, וביוז'ינץ- כ 10- משפחות; יחד כ-150 איש, שהיוו כ 15%- מן האוכלוסייה הכללית, שהייתה ברובה המכריע אוקראינית. היחסים בין שתי האוכלוסיות היו טובים, יחסי שכנות תקינים. היהודים היו בעלי חנויות ובעלי מלאכה, אך גם חקלאים; היו ביניהם אלמנות וגם זוגות, שילדיהם חיו בצ'רנוביץ או בחו"ל, והם היו תומכים בהורים הזקנים, שנשארו בכפר. המשבר הכלכלי בתחילת שנות השלושים פגע קשה ביהודים.

הקהילה הקטנה לא קיימה שירותי דת עצמאיים ונעזרה בקהילות גדולות יותר. המתים הובאו לקבורה בעיר קוצמן, ל"ימים הנוראים" הזמינו חזן משם או ממקום אחר, וכל שבוע פקד את הכפר שוחט מכפר שכן. היה בכפר גם "חדר", שפעל מלאחר שמחת תורה ועד לפני פסח. המלמדים היו בחורי ישיבה מאזור מרמורש בצפון טרנסילבניה, שהיו מציגים עצמם בעיר צ'רנוביץ, ונציגי הקהילות היהודיות בכפרים השונים היו באים לשם כדי לבחור מהם מלמד. ה"חדר" נדד יחד עם המלמד ממשפחה למשפחה, בדרך כלל כל חודש, ונוסף למשכורת הוא היה מקבל דיור, ארוחות ושירותים ביתיים אחרים. ב- 28 ביוני 1940 נכנסו היהודים, יחד עם שאר התושבים, לתקופה רבת אירועים ותהפוכות. ביום זה נכנס "הצבא האדום" לבסרביה ולבוקובינה הצפונית, כולל צ'רנוביץ, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. הרומנים נכנעו לאולטימטום הסובייטי ופינו את האיזור. בוקובינה הצפונית, שרוב אוכלוסייתה היתה אוקראינית, צורפה לרפובליקה הסובייטית האוקראינית. באפריל 1941 נעצרו בצ'רנוביץ ובמקומות אחרים כמה אלפים של "אלמנטים מסוכנים", בעיקר יהודים: עשירים לשעבר, חברי מפלגות בורגניות, כולל ציוניות, וכדומה. הם גורשו לסיביר. השנים האחרונות של השלטון הרומני היו שנים של גזירות ושל התנכלויות, וסכנת ממשלה אנטישמית מובהקת ריחפה מעל היהודים – כפי שאכן קרה למשך כחודשיים בסוף 1937 (ממשלת קוזה – גוגה). על כן התקבל המעבר משלטון רומני לשלטון סובייטי בהקלה.

על כל אלה הקיץ הקץ ביולי 1941. הגרמנים הפרו את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב והחלו במסע כיבוש מזרחה. רומניה, תחת שלטונו של יון אנטונסקו, בת בריתם של הגרמנים, שמחה להזדמנות לחסל ולהרחיק את היהודים מגבולותיה- ותחילה את יהודי השטחים המסופחים- בוקובינה ובסרביה. להלן קטעים ממאמר שתורגם ע"י אלחנן שנון המתאר את חיסולם של יהודי שישקוביץ ויוזינץ ביולי 1941 . המאמר נכתב כעבור 50 שנים, ע"י מורה אוקרינית בת שישקוביץ, גב' מ. הולי , שהיתה ילדה בזמן הטבח:

"ואז הגיעו השעות הנוראות. השלטונות הרומניים החליטו להוציא לפועל את פקודתו של היטלר להכחיד את היהודים מעל האדמה, והפקודה הגיעה לשישקוביץ על ידי קצין רומני ביום ראשון אחד בחודש יולי וניתנה לדוגה, מפקד התחנה בשישקוביץ.

הז'נדרמים אספו איפוא את היהודים לבית המרזח של חנצ'ה- עכשיו נמצא שם ה"כלבו" – ולגורן של פייביש- עכשיו שם גן ילדים. תחושות קשות של פחד ושל אי ודאות השתררו בכפר. דממת מוות, ורק בכיים של ילדים יהודים רעבים נשמע דרך החלונות הפתוחים של בית המרזח.

זכורני כיצד בכו אימותינו טובות הלב; הן לא מצאו לעצמן מקום, ושום עבודה לא צלחה להן. הן רצו איכשהו לעזור לאנשים האומללים, אבל הז'נדרמים לא נתנו לאיש להתקרב. האמהות שלחו אותנו, הילדים הקטנים, ואנחנו התגנבנו אל בית המרזח, מתחבאים בשיחים. לחם וחלב הגשנו, אבל לא יכולנו לראות מה קורה שם, כי הידיים הקטנות שלנו הגיעו רק עד לחלונות. ביום ראשון אחרי הצהריים קיבצו הז'נדרמים 40 איש ב- Vertep וציוו עליהם לחפור בור באורך של 20 מטר.לעת ערב אספו את היהודים האומללים, ו תחת משמר הובילו אותם לתחנת הגבול (הגבול עם פולין – א' ש'), שהיתה ממוקמת על אדמתו של היהודי חיים .

הדרך אל המוות היתה נוראה. האנשים התשושים תמכו איש את רעהו, הילדים בכו, והזקנים החלשים לא יכלו ללכת. קשה היה לראות איך מנדל, איש לא צעיר, נושא על ידיו את אימו בת התשעים. בתחנת הגבול לקחו מהם את החפצים, שעוד היו עימם, ובלילה העבירו אותם. בקבוצות לוורטאפ. את הפקודה הלא אנושית הזאת ביצעו אנשי משמר הגבול… לאנשים, שחפרו את הבור, נאמר ללכת לבתיהם, אבל מי שרצה להישאר– נשאר.

אלה שנשארו, ראו איך איש משמר הגבול קוצר ביריות אוטומטיות 150 איש. אך לא כולם מתו – במלוא קומתו ניצב ליד הבור נפתלי הזקן, מבקש שיחסל אותו. במקום אחר הורגים במכות מאת חפירה את אשתו הצעירה של זיידה . קצת יותר רחוק מאבד את הכרתו אחד "היניצ'רים", שלא היה מסוגל להשתתף בהתעללות. על יד הבור, בין פרחי הבר, שעל עליהם זורם הדם החם שהתפזר לכל עבר, יושבת מימל היפהפייה, וקשה לה להתרומם כדי שיוכלו להרוג אותה "בקלות". מהגיהנום הזה, בחסות הלילה, הצליח להימלט אלתר, בנו של יונה. אותו הסתירה האישה הטובה מרפה ריכלו. בליל הדמים הזה נרצחו בוורטאפ קרוב ל 500 איש (על פי דיווחים של עדי ראיה), וימים אחדים עוד נעה האדמה מתחת לקבר המכוסה. אנשי שישקוביץ לא יכלו לשכוח את האירועים הנוראים, שקרו בוורטפ לפני חמישים שנה, וזכרם של הקורבנות כובד על ידי אלה שבאו להשקות את הקבר במים קדושים, להתפלל ולהדליק נרות….. ….. מעשרים המשפחות היהודיות, שחיו בשישקוביץ, נשארו בחיים רק ארבעה או חמישה אנשים…

…כבר מזמן צריך היה להנציח את זכרם של הנרצחים, אך הדבר לא היה בידינו.צריך לעשות זאת עכשיו, ובזמן הקרוב, משום שאין כבר רבים היודעים היכן הקבר הזה…".

ואכן ביולי 1992 התקיימה עצרת זיכרון במקום בו חוסלו היהודים והוסר הלוט ממצבת זיכרון – מנורה בת שבעה קנים. המנורה מתנשאת לגובה 4 מ' מעל לעמק וורטאפ, צופה אל קבר האחים שנכרה כאן. ביולי 2015 האנדרטה ניצבת אך לוח הזיכרון נעקר ממנה… .

תמונות: האנדרטה יולי 2015. צילמו: יעל ויוסי כפיר

שרבאוץ

שרבאוץ כפר הסמוך ל-סוצ'אבה בעל אוכלוסייה רומנית. ב- 1 ביולי, 1940 נרצחו בכפר שמיל גלר ואשתו סלי גלר, ולייב אלנבוגן על ידי מפקד במשטרה המקומית אדג'וטנט בוג'יקה ועוזרו החוואי חפינצ'יו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
סגירת תפריט