ב 1939- פרצה המלחמה בין גרמניה לפולין. פרט לכך שאלפי פליטים פולנים עברו בצ'רנוביץ, ורבים גם נשארו בה, השתנה אצלנו מעט מאוד. הקטסטרופה החלה, כאשר הרוסים, ששלטו בבוקובינה בשנים 1941-1940 , נסוגו במהירות מפני הצבאות הגרמניים והרומנים. מיד עם נסיגת הרוסים, עוד לפני כניסת חיילים רומנים וגרמנים, החל רצח יהודים ללא הבחנה ובכל מקום שבו נמצאו. נראה היה, כי כנופיות הרצח קיבלו יד חופשית מן האדונים החדשים לעשות ביהודים כרצונן.
היינו מיואשים וניסינו לשרוד בכל מחיר. חשבנו שביישובים הכפריים הקטנים בטוח יותר. מי יכול היה לחשוב, שהשכנים האוקראינים תכננו מזה זמן רב להשמיד באכזריות חייתית את כל האוכלוסייה היהודית? הוריי היו בטוחים, שאם יצליחו להגיע לסטנשטי, יזכו להגנה מצד חבריהם ושכניהם האוקראינים ויינצלו. אבי שכר איפוא עגלה, ואנו היינו עסוקים באריזת מיטלטלינו, כשצלצל פעמון הדלת. קיווינו שהגיע בעל העגלה, אשר אמור היה לקחתנו לסטנשטי, אל הביטחון, אך בדלת ניצב חברנו, הרופא מסטנשטי דר' הרר
היום, יותר מחצי מאה אחרי מאורעות אלה, שהביאו להשמדת יהדות צפון בוקובינה, ישנם היסטוריונים המתארים בספריהם תחת כסות היסטורית את הפרק שהיה כה טרגי בשבילנו, היהודים, כ"מלחמת שחרור", ואת הרוצחים – כלוחמי חירות וכמתקני עולם.
על השמדת יהודי צפון בוקובינה במלחמת העולם השנייה נכתב עד כה מעט מאוד. אנו עדי ראייה ששרדנו, ועלינו מוטלת החובה לכתוב את האמת. אנו חבים זאת לאלפי הקורבנות.