סטאנשטי דה ז'וס

Stanestti dejos

סידי גרוס

גורל יהודי סטנשטי ובנותיה

סטנשטי-תחתית היתה עיירה קטנה, ולמרות זאת היוותה מרכז לכל הכפרים בסביבה. העיירה היתה מוקפת יערות והרים, שופעת אוירה ציורית ורומנטית. גם נחל שנבע בהרים. בקיץ אפשר היה לחצותו כמעט ברגליים יבשות, אך בבוא עונת הגשמים הוצף לעיתים חלקה התחתון של העיירה, והשיטפון גרם לנזקים גדולים.

היו בסטנשטי בית משפט, שאבי שימש בו כפקיד ראשי, ז'נדרמריה ומשרד דואר. בין היהודים נימנו שני רופאים, מספר עורכי דין, בעלי מלאכה רבים ושני רבנים. בתי מסחר סיפקו סחורות בעיקר לתושבים הכפריים. בית הספר העממי היה מבנה יפה, ואנו אהבנו ללכת ללמוד בו. למדנו שם ארבע שנים בלבד, מפני שאז הלכו רבים מילדי סטנשטי לבית הספר התיכון בצ'רנוביץ. משפחות יהודיות רבות שלחו את ילדיהן ללמוד בצ'רנוביץ, וכשסיימו את שמונה שנות הלימודים בהצלחה וקיבלו תעודת בגרות, הם פנו להמשך לימודים באוניברסיטה המקומית או ללימודים בחוץ לארץ.

במהלך הזמן נסגר בית המשפט בעיירה מטעמי התייעלות, ואבי הועבר לעבוד על כן נאלצנו לעקור לצ'רנוביץ, ובצער רב עזבנו את ביתנו היפה והמטופח ועברנו לעיר הגדולה והזרה, שם התגוררנו בדירה שכורה, והדבר היקשה מאוד על ההורים. לרוב המשפחות היהודיות היו כמה ילדים, וההוצאות היו מרובות. אף-על-פי- כן לא חסכו ההורים היהודים כל מאמץ כדי להבטיח לילדיהם עתיד טוב יותר על-ידי הקניית חינוך הולם. וכך היה גם אצלנו. התאמנו עצמנו למצב החדש, השתדלנו בלימודינו ומהר מאוד לא פיגרנו אחר הילדים הצ'רנוביצאים, למרות שבאנו מן הכפר. לאחר מספר שנים, עם פרוץ המלחמה, התברר לנו, כי המעבר שלנו לצ'רנוביץ הציל את חיינו.

(Herer) עם משפחתו. הם הצליחו באורח פלא להימלט מידי הרוצחים. מהם נודע לנו על מרחץ הדמים, מאוחר יותר שעוללה האוכלוסייה האוקראינית הרותנית המקומית. התברר, כי תוכניות ההרג הוכנו מזה זמן רב על-ידי קבוצת מנהיגים. האוקראינים שכנעו את הגרמנים בנאמנותם בכך, שישמידו את האוכלוסייה היהודית, ובתמורה ניתנה להם רשות לכונן מדינה אוקראינית עצמאית.

הכל היה כבר מוכן, כולל הדגלים. הם רק המתינו לשעת כושר. בשבת, 28 ביוני 1941 , אספו הרוצחים את הגברים הצעירים, לרוב עם בניהם, ועוד מספר נשים ורצחו אותם באכזריות רבה. הם בזזו את בתי היהודים והרגו כל מי שמצאו. מי שנותרו בחיים, הוצעדו במסע רגלי מייגע, רעבים, צמאים וקפואים למחצה בכיוון טרנסניסטריה. רבים נותרו לגווע בדרך.

ב- 1944 כבשו הרוסים בשנית את בוקובינה. מעט החורבות האנושיות, ששרדו את טרנסניסטריה, הגיעו לכפריהן כדי לשוב לבתיהן ולהציל מעט מן הרכוש. כשהגיעו, מצאו את כנופיות הרצח האוקראיניות, שפעלו עתה ביערות בוקובינה בהנהגתו של המרצח הידוע לשמצה באנדרה (Bandera) שוב ניצבו בפני סכנת מוות. הקומיסרים של המשטר הסובייטי חיפשו ורדפו אותם באשמת בגידה ושיתוף פעולה עם הגרמנים בתחילת המלחמה ועוד קודם לכן, וכנופיות הרצח של באנדרה רצחו יהודים בכל מקום שמצאו אותם. מעל הכל, משום שחששו פן יעידו נגדם על הטבח ההמוני, שביצעו ביוני 1941 . לאחר ששרדו את המוות ואת הייסורים בטרנסניסטריה ונותרו בחיים מן הטבח בסטנשטי, נרצחו שוב יהודים בידי האוקראינים, קרוב לוודאי בידי אותם מרצחים, ונורא מכל – כאשר המלחמה כבר הגיעה, למעשה, לסיומה.

היום, יותר מחצי מאה אחרי מאורעות אלה, שהביאו להשמדת יהדות צפון בוקובינה, ישנם היסטוריונים המתארים בספריהם תחת כסות היסטורית את הפרק שהיה כה טרגי בשבילנו, היהודים, כ"מלחמת שחרור", ואת הרוצחים – כלוחמי חירות וכמתקני עולם.

על השמדת יהודי צפון בוקובינה במלחמת העולם השנייה נכתב עד כה מעט מאוד. אנו עדי ראייה ששרדנו, ועלינו מוטלת החובה לכתוב את האמת. אנו חבים זאת לאלפי הקורבנות.

ב 1939- פרצה המלחמה בין גרמניה לפולין. פרט לכך שאלפי פליטים פולנים עברו בצ'רנוביץ, ורבים גם נשארו בה, השתנה אצלנו מעט מאוד. הקטסטרופה החלה, כאשר הרוסים, ששלטו בבוקובינה בשנים 1941-1940 , נסוגו במהירות מפני הצבאות הגרמניים והרומנים. מיד עם נסיגת הרוסים, עוד לפני כניסת חיילים רומנים וגרמנים, החל רצח יהודים ללא הבחנה ובכל מקום שבו נמצאו. נראה היה, כי כנופיות הרצח קיבלו יד חופשית מן האדונים החדשים לעשות ביהודים כרצונן.

היינו מיואשים וניסינו לשרוד בכל מחיר. חשבנו שביישובים הכפריים הקטנים בטוח יותר. מי יכול היה לחשוב, שהשכנים האוקראינים תכננו מזה זמן רב להשמיד באכזריות חייתית את כל האוכלוסייה היהודית? הוריי היו בטוחים, שאם יצליחו להגיע לסטנשטי, יזכו להגנה מצד חבריהם ושכניהם האוקראינים ויינצלו. אבי שכר איפוא עגלה, ואנו היינו עסוקים באריזת מיטלטלינו, כשצלצל פעמון הדלת. קיווינו שהגיע בעל העגלה, אשר אמור היה לקחתנו לסטנשטי, אל הביטחון, אך בדלת ניצב חברנו, הרופא מסטנשטי דר' הרר

היום, יותר מחצי מאה אחרי מאורעות אלה, שהביאו להשמדת יהדות צפון בוקובינה, ישנם היסטוריונים המתארים בספריהם תחת כסות היסטורית את הפרק שהיה כה טרגי בשבילנו, היהודים, כ"מלחמת שחרור", ואת הרוצחים – כלוחמי חירות וכמתקני עולם.

על השמדת יהודי צפון בוקובינה במלחמת העולם השנייה נכתב עד כה מעט מאוד. אנו עדי ראייה ששרדנו, ועלינו מוטלת החובה לכתוב את האמת. אנו חבים זאת לאלפי הקורבנות.