בעל ה"דמשק אליעזר" זי"ע
כרב העיר ויז'ניץ
נרשם לזכרון ע"י:
ניסן ב"ר מיכל שויבען – לב-טוב, מויז'ניץ.
חיפה ת"ו. *
בהתכנסות תלמידי בעל ה"דמשק אליעזר" בשנת תשנ"ו, נתבקשתי, הואיל ואני יליד ויז'ניץ ותלמיד הישיבה שם, לכתוב על נושא שטרם נכתב עליו עד כה, והוא דמותו ואופן תפקודו של רבנו בעל ה"דמשק אליעזר" זצ"ל כרב העיר ויז'ניץ, מאז מינויו בפורים תרפ"ב ועד שלהי תרצ"ה, כשעליתי לארץ הקודש.
אי-לכך, כתבה זו מכילה ומקיפה את שנים אלו כל עוד הייתי בויז'ניץ. למען יונצחו הדברים ולא ישכחו, אני רואה לעצמי חובה קדושה וזכות נעימה כאחת, לכתבם, ואני תפילה שיעזרני השי"ת למלא משימה זו בנאמנות וביעילות כמיטב יכולתי.
*
פעילותו הברוכה והענפה של רבנו השתרעה על מישורים שונים כגון:
א. מילוי תפקידיו כרב העיר, כאב הדואג לבניו ברוחניות ובגשמיות.
ב. ייסוד וניהול הישיבה "בית ישראל ודמשק אליעזר".
ג. עמידה על משמר חומת היהדות, שתחילתה בויז'ניץ ומכאן הכתה השפעתו הברוכה גלים לרבים ממחוזות המדינה ובפרט לערי בוקובינה האחרות.
כתבה זו תתייחס למילוי תפקידו כרב העיר ועמידתו על משמר חומת היהדות בלבד.
רב ואב
זכורני "כד הוינא טליא", שבאותו פורים תרפ"ב שמעתי מפי מבקרים בביתנו: "היום יש לנו פורים כפול, אחד כמו בכל העולם, ופורים שמח נוסף שר' אליעזר'קי נעשה רב העיר", ושתו לכבוד מאורע משמח זה "לחיים"!
ואמנם מיד, התבלט רבנו לא רק כרב העיר, אלא, כאב ופטרון מסור בלב ונפש לכל תושבי העיר וסביבתה, עד סעלטין בצפון ומאהליב בדרום.
וזכור לי משיחת הורי ע"ה ובני הבית, שכבר בתחילת תפקידו כרב, היה בויז'ניץ מקרה של עגונה שבעלה נלקח בשבי במלחמת העולם הראשונה, וגורלו לא היה ידוע במשך שנים. האשה, במר נפשה, פנתה לרב החדש ובקשה שיתיר עגינותה.
ורבנו ברחמיו ענה לה: אני מתפלל עבורכם לה' ומקוה שבעלך יחזור, וחכי מתוך תפילה ותקוה לה'. והנה ביום אחד חזר האיש משביו לשמחת אשתו וכל אנשי העיר. כך נתקבלה תפילתו ונתמלאה תקוותו של רבנו.
והוסיפו לספר, שמיד בשובו של האיש שהיה נגר במקצועו, הזמין רבנו אצלו ארונות לספה"ק שלו, כך גם שימח את לבו כשאיפשר לו להשתכר מיד למחייתו.
עם בואו של רבנו לעיר, דאג במהרה לתקון ושכלול המקוואות, כאמצעי לביצור טהרת המשפחה בעיר, וכמו"כ תיקן העירובין.
במלחמת העולם הראשונה נחרבו בתים רבים בויז'ניץ, ובחלקם גם ניזוקו, ולכן מפעולותיו הראשונות של רבנו היה להפעיל קשרים עם הג'וינט באירופה ובאמריקה, שיסייעו לבנות את ההריסות ולשקם את בתי העיר, ע"י מענקים כספיים גדולים והלוואות ארוכות-טווח, שניתנו לתושבי העיר היהודים שהיו כ-95% מכלל האוכלוסיה.
בהשפעתו עזר לשיקום משפחות נצרכות ודלות-אמצעים, ובמידה מסוימת גם לביסוסן הכלכלי, בהתאם לרוח אהבת-ישראל שיקדה בלבו כנצר לשושילתא המפוארת של ויז'ניץ, וכאמרתו הידועה של ר' ישראל סלנטר: "הגשמיות של זולתך, צריכה להיות אצלך – הרוחניות שלך".
לאחר מכן, פעל לשפץ במידה האפשרית את ביהכ"נ הגדול – די "גרויסע שיהל", שנפגע קשות במלחמת העולם הראשונה, וכיסה אותו בגג ענקי וחדש ומעליו מוט גבוה מאד למען יהיה גבוה מכל בתי-העיר. הוא גם בנה בתוך ביהכ"נ בית-כנסת קטן [פוליש], וע"י ביכ"נ זה קדשו את החמה ברוב עם ובמחולות!
ואולי זהו המקום להציב "ציון ולוח זכרון" לבתי מקדש מעט שבויז'ניץ העיר, אשר נהרסו ונשרפו ונבזזו על ידי הרוסים, הרומנים והגרמנים ימ"ש (ויז'ניץ, כעיר גבול, ספגה מכות איומות והרס).
1. בית המדרש הגדול של רבנו (שנבנה בזמן ה"צמח צדיק").
2. בית המדרש "ויז'ניצער קלויז", שבו התקיימו תפילות ושיעורי תורה מלפנות בוקר עד אישון לילה.
3. בית מדרש "ר' לייבליס", ע"ש אחד מרבני העיר בזמן ה"צמח צדיק", בו ישבו קשישים ולמדו ברוב שעות היום.
4. בית מדרש " איצי פרנקלס", שנבנה ע"י ר' יצחק פרנקל ז"ל.
5. בית מדרש "פאהדערשט" (קדמי).
6. בית מדרש "אינטערשט" (אחורי).
7. בית מדרש "ניי ויז'ניץ" (מכונה נייוועלט).
8. בית מדרש "חברה-תהלים".
9. בית מדרש "פוליש" בתוך הגרויסע שיהל.
10. בית מדרש ב"וויז'נקה" (שכונת נופש).
"על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים".
גם הציב גדר לבית הקברות הישן שבמרכז העיר, כדי להצילו מבזיון שנגרם ע"י הפיכתו למרעה בהמות בהעדר הגדר.
רבנו זצ"ל קנה בויז'ניץ בנין מפואר ביותר בעיר, אחד מהמפוארים במדינה, עבור פנימיה [אִינְטֶרְנַט] לתלמידי הישיבה, על כך נרחיב את הדיבור בקונטרס לחוד בעזרת השם.
כמו-כן קנה רבנו בנין מפואר עבור "תלמוד-תורה", והביא מגרויסורדיין מלמד מומחה, ועי"כ היה התלמוד תורה לתפארת ברמתו.
את בנין הת"ת הישן שיכלל לבית "הכנסת אורחים" עבור עניים.
רבנו זצ"ל שמר בהקפדה ובעוז, ברציפות ובתקיפות, על חומת הכשרות בעיר ומינה מפקח קבוע על כל האטליזים. יש לציין, שהקצבים סרו למשמעתו מתוך יראת כבוד.
כשנוסדה תנועת "בית יעקב" העולמית, ע"י הגב' שרה שנירר ע"ה, ייסד גם הוא בי"ס "בית יעקב" לבנות העיר, ובהשפעתו נוסדו בתי ספר "בית יעקב" גם בערים נוספות בבוקובינה וברומניה, ובתי-ספר אלה, חנכו בנות-ישראל לתפארת שהיו אח"כ בבחינת "טופח על מנת להטפיח".
לשם הפעלת בתי הספר הביא מורות מהסמינריון "בית-יעקב" בחוץ לארץ, בחסותו של ד"ר דויטשלנדר זצ"ל.
אירוע מיוחד במינו היה הסיום החגיגי של שנה"ל הראשונה של "בית-יעקב" בעיר, בהשתתפותו הפעילה של רבנו, אשר בהופעתו האצילית ובנאומו חוצב הלהבות, השאיר רושם עמוק ובל ימחה על מאות המשתתפים, אנשים ונשים. נאומו החדיר בהם את חשיבותו החיונית של "בית-יעקב", ומאורע חגיגי זה היה מניע רב עוצמה ודוגמא גם לערים אחרות בהן היו בתי ספר "בית-יעקב".
רבנו הסכים לשכן את "צא"י" בבנין הת"ת החדש.
ל"מזכרת" ארשום מה שאמר רבנו בייסוד צא"י, במוצש"ק פרשת ויצא תרפ"ז, כסימנא מילתא לתאריך הייסוד: צעירי אגודת ישראל ויז'ניץ ר"ת ויצא.
סדר יומו של רבנו התחיל ב-4.00-4.30 לפנות בוקר, בשבתו ללמוד גפ"ת ולכתוב "חידושי תורה". כן ענה לשאלות ציבוריות שהופנו אליו מכל רחבי המדינה, וזאת למרות בריאותו הרופפת. בחדשי הקיץ, היה יושב בשעות מוקדמות אלה על-יד הכניסה לדירתו (שהיתה כעין מרפסת) ולומד וכותב כנ"ל.
כן ידוע על התכתבותו בשו"ת עם גדולי וגאוני ישראל בזמנו.
בבואו ארצה אחרי מלחמת העולם השניה להשתקע בארץ הקודש, בתש"ד, הזכיר פעמים רבות בכאב עמוק את אבדן כתביו בחיד"ת הנ"ל, שכתבם במשך קרוב לשלושים שנה ואשר ירדו לטמיון בשואה.
חלק ניכר מזמנו היה עסוק בדיני-תורה, בהם שיתף את דיין-העיר הגה"צ מוהר"ר ר' דוד שנייבלג זצ"ל. הדיני-תורה היו במישורים שונים ובכל הרבדים של האוכלוסיה בעיר: בין איש לאשתו, בין שכנים, בין סוחרים, בין בעלי-בתים ודייריהם, בין יורשים וכו'. רבנו השתדל מאד גם להשרות שלום ופיוס בין בעלי-הדין בצאתם מישיבות בתי-הדין. חלק מהד"ת היו מקרים של "השגת גבול", לא מתוך זדון, אלא שבגלל שריפת והחרבת הבתים במלחמה לא ידעו לקבוע בדיוק היכן היו הגבולות. לשם כך נוהג היה רבנו לצאת במקרים כאלה למקום הנידון, כדי לראות ולהתרשם במקום בטביעת-עינו, והיה קורא לזה "אויגן שיין".
למקומות אלה הלך בימי שישי, בלכתו לטבול לכבוד שבת-קודש. פסקי הדין שיצאו ממנו ומהדומ"ץ זצ"ל, התבססו על עמקה של הלכה, ובחכמה בתבונה ובתושיה, ונרשמו ע"י הדומ"ץ בפנקס הפסקים.
הדיין זצ"ל גם נתן שיעורים לתלמידי הישיבה בגפ"ת, מדי יום ביומו לפנה"צ ובערב – יור"ד וחושן משפט. מן הראוי לציין כאן, שהדומ"ץ זצ"ל, היה עונה תמיד מתי שפנו אליו, בשאלות כשרות, שבת וכו'. כמו"כ היה הדיין מלמד את ה"דף היומי" חמש פעמים בשבוע ב"ויז'ניצער קלויז", בפני קהל רב. בשבתות לימד שם "פרקי אבות" בפני קהל גדול, ותוך כדי לימוד הלהיב את הקהל ליראת-שמים, למוסר, לחינוך הילדים בדרך התורה ולמצוות שבין אדם לחברו.
הדומ"ץ גם ייצג בכבוד ובהופעה אצילית את רבנו (שבגלל בריאותו הרופפת או בגלל טרדות צבור נמנעה לפעמים נסיעתו) – במוסדות המדינה ולפני שרים ורבי המדינה, כדי לסכל גזירות על שמירת השבת, והצליח מאד במשימותיו. כמו"כ נאם ובירך את המלך באירועים לאומיים של הממשלה הרומנית, כמו: ימי הולדת המלך, ימי עצמאות, וכו', שאז היו מתאספים ב"ויז'ניצער קלויז" בתי-הספר על תלמידיהם ומוריהם, היהודים וגם שאינם יהודים (כי 95% מהתלמידים היו יהודים).
בחדשי הקיץ, כשרבנו זצ"ל שהה לריפוי ולנופש בקארלסבאד, היה עול הישיבה ותלמידיה רובץ על שכמו של הדומ"ץ, והוא מילא את המשימות במסירות ובאהבה לתלמידים.
כפי שכבר כתבנו לעיל היו בויז'ניץ עשרה בתי-כנסת, מהם כאלה שמקדמת דנא התקיימו בהם שיעורי תורה. באלו שעדיין לא היה בהם שיעורים, הנהיג רבנו זצ"ל "שיעורי תורה" בוקר וערב, ולשם כך שלח אליהם את בחירי תלמידי הישיבה להגיד את השיעורים לפני הבעלי-בתים.
מזהירי שבת
בכל חום נשמתו לחם רבנו שהשבת תישמר בעיר בקפידה, בכל האוכלוסיה היהודית. לשם כך פנה לסוחרים אשר היו להם עניני מסחר בצ'רנוביץ, שלא יסעו לשם ביום שישי בענייני מסחר, כדי שלא יצטרכו לחזור ביום ששי אחה"צ, וזאת מכיון שכשהיתה סערת שלגים שכיסו את פסי-הרכבת, והשלג קפא על הפסים, נשארה הרכבת עומדת בשדות הפתוחים ובמקומות שאין בהם ישוב, ואז נאלצו הסוחרים להגיע לויז'ניץ בליל שבת.
הודות לפנייתו האישית לסוחרים, הפסיקו כמעט כולם לנסוע ברכבת של יום ששי אחה"צ מצ'רנוביץ לויז'ניץ. כשנודע לו שעדיין ישנם יחידים שלא הפסיקו לנסוע כדלעיל, הלך רגלי בליל שבת, מהלך רב מביתו לרכבת בקור עז, בלווי תלמיד או גבאי, ו"בירך" את הבאים ב"גוט שבת", "גוט שבת", "גוט שבת"! …
וכמובן שבסופו של דבר גם אלה הפסיקו לנסוע!
כמו"כ צוה על מנהל בית המרחץ והזיעה לסגור אותם ביום ששי ¾ שעה לפני כניסת השבת, בכדי שהמתרחצים יגיעו לביתם לפני כניסת השבת. כן היה יוצא בערב שבת למספרות, נכנס ומבקש להזדרז ולסיים, כדי למנוע מהספרים ומהלקוחות לחלל את השבת במספרות.
ככל רבני ישראל היה רבנו דורש בשבת הגדול ובשבת-תשובה, בשבת תשובה פירט את אלה שפטורים מלצום בגלל מצב בריאותם, ו"שיעורים" לצמים בשיעורים. בדרשת שבת הגדול פירט את מיני החמץ שאינם ידועים בציבור, כגון: בושם ומי בושם הנעשים מדגנים, משחות מסוימות, וכו'.
בנוסף לכך היה גם קורא לאסיפות דחופות ואקטואליות אם קרו פרצות כלשהם, והקהל היה נענה ובא בהמוניו ושמעו לדבריו תרתי משמע.
תמצית מובחרת מדרשותיו, שהיו גדושות בדברי תורה וחכמה ומושכות את הלבבות בעריבות שבהן, שמורה ב"ה בזכרוני ועוד יפורסמו בע"ה.
כשהתאספו בעלי המלאכה שבעיר לייסד את "אגודת בעלי המלאכה" (האנד-ווערקער פראיין), הוזמן רבנו לכבד בנוכחותו את האירוע ונענה להזמנתם.
כשנתבקש לתת ברכתו לייסוד הנ"ל, בירך אותם בהצלחה, ובנאומו הרים קרנם וגם את הרגשתם שהם שווים בשווים עם בעלי המקצועות החופשיים. ואמר בין היתר:
"אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל וגו'. שני דברים אלה – יראת ה' ויגיע כפים, הם הבסיס לחיים בדרך התורה".
בהמשך דבריו אמר: בודאי יהיו לכם "סטאטוטין" [תקנות] מי ראוי להיות חבר באגודה זו, ברם יש כבר "סטאטוטין" ש"עוּבּדוּ" ע"י הקב"ה בעצמו, ודוד המלך בתהלים ט"ו מפרטם: "מי יגור באהלך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו… לא עשה לרעהו רעה ואת יראי ה' יכבד… עושה אלה לא ימוט לעולם".
וכן אמר: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה (נדרים כ"ב), וגדולה מלאכה מזכות אבות (בראשית רבה)".
אח"כ הזכיר כדוגמא עשרה מתנאים ואמוראים שהרויחו לחמם כיגיעי כפים. והם: הלל הזקן היה חוטב עצים (יומא ע"ה), שמאי היה בנאי (שבת ל"א), ר' יוסי בן חלפתא היה מעבד עורות (שבת מ"ט), ר' יהושע שנבחר לנשיא היה נפח (ברכות כ"ח), ר' נחוניא היה חופר שיחין (שקלים פ"ח), ר' חנינא ורב אושעיא היו תופרי נעלים (פסחים ק"ג), ר' יוחנן הסנדלר (אבות פ"ד), ר' יצחק נפחא (חולין ק'), רב אדא הבולאה היה רועה בהמות בשכר (ב"מ ד"ג), ר' יהודה היה נחתום (ב"ב קל"ג).
וסיים:
גם בעלי מקצוע חופשי וגם יגיעי כפים (בעלי מלאכה), חייבים לכבד את חבריהם ולכבד אלה את אלה, ושלא תהיה ביניהם קנאה, שנאה ותחרות, המחריבות את חיי אדם ומשפחתו. עלינו לדעת שברכת ה' היא תעשיר (משלי). גם הזכיר להם איסור שעטנז, ואת חובתם לבצע את עבודתם ביושר, ושלא לעבוד בימי ששי אחה"צ מאוחר.
על פני כל השומעים נראתה תחושה של שביעות רצון, ובגמר נאומו נגשו כולם להודות לו. רבנו לחץ ידי כל אחד ואחד בתוספת ברכה, וזכורני שקידוש ה' היה גדול מאד!
עוזר דלים
בכל חורף דאג לאספקת עצי הסקה לנצרכים, ולכן ארגן עסקנים שיטפלו בדבר ועזר להם להשיג הכספים. הוא נהג בזה ברוח הדברים הנאמרים במסכת גיטין נ"ו: "ושבחוהו רבנן למי שדואג לדציבא (עצים)".
במסירות נפש נדירה ומופלאה התמסר לנושא "קמחא דפסחא" לעניי העיר. למרות חולשתו ובריאותו הרופפת, התחיל מיד אחרי פורים בביקורים אצל רוב תושבי העיר, כדי לאסוף מעות לקמחא דפסחא לעניים. גם מזג אויר סוער וקר ביותר ודרכים מושלגות, שבקושי אפשר הי' לפלס בהן נתיב להליכה ברגל, לא מנעו אותו ממצוה קדושה וחשובה זו, מדי יום ביומו, שעות רבות בכל יום. בכח מסירותו ודביקותו במשימה החשובה הצליח לאסוף סכומים נכבדים ולחלקם לנצרכים, שיוכלו גם הם להכין צרכי החג. את כל התורמים ברך בחמימות ב"פסח כשר ושמח".
במשך ימות השנה, דאג גם לאנשים חולים ומרותקים, קשישים וגלמודים, ושלח אליהם בחורים מהישיבה (לפי תורנות), ללון איתם ולסעדם.
כמו"כ סייע רבות לשדרי"ם, וגם לאנשים פרטיים שבאו לאסוף תרומות למטרות שונות, כמו קיום משפחות ברוכות ילדים, הכנסת כלה, וכדו'.
הואיל וויז'ניץ היתה עיר גבול בין פולין ובוקובינה (נהר הצ'רמוש הפריד ביניהן), הבריחו יהודים את הגבול למטרות עזרה וסיוע. תעודת המעבר הרשמית לשהיה "פשעפיסקה" במקום, ניתנה ל-5 ימים בלבד. מובן מאליו שמשך השהיה הזו לא הספיקה למען אסוף כספים, והם נאלצו לשהות בבוקובינה שבועות רבים, לכן היו צריכים לשוב אח"כ לפולין בדרכים קשות ולא חוקיות. לשם כך, שילם רבנו סכומים גדולים ל"מבריחים מקצועיים", שהעבירו את האנשים את הנהר על כתפיהם בלילות. פעולה זו היתה מסוכנת גם עבורו אילו היה נתפס, אבל גם בזה נהג כמו בכל ימי חייו, להסתכן עבור עזרה וסיוע לזולת.
לאור כל האמור לעיל, נוכל לסיים במה שפתחנו, שאכן הי' רבנו זצ"ל, בד בבד עם היותו רב העיר ויז'ניץ, גם אב נאמן ומסור לעיר, שנהג נשיאותו ברמה ובדרכי נועם כאחת, ושילב תדיר את הדאגה לכל יהודי העיר וסביבתה הן ברוחניות והן בגשמיות, והכל מתוך הארת פנים ובאצילות, ובאהבה רבה לכל אחד ואחד.
תם ולא נשלם…
* מאמר זה נכתב ע"י הרה"ח ר' ניסן לב-טוב ז"ל מחיפה, שנלב"ע בראשית שנה זו, וחולק על ידו למתכנסים בשבת ההילולא של מרן בעל ה"דמשק אליעזר" זי"ע בשנת תשנ"ז.
מאחר וערכו ההיסטורי של המאמר הינו רב, ותפוצתו היתה מעטה, בחרנו להביאו כאן לרגל יומא דהילולא.
המאמר הובא כצורתו בשינויי עריכה קלים.
ויזניצא של חסידי ויז'ניץ
ב"ה
העיר ויזניצא שוכנת בפלך בוקובינא שברומניה (כיום אוקראינה). איזור זה היה איזור ערש החסידות, כשמייסד החסידות רבי ישראל בעל שם טוב זצ"ל התגורר באיזור, והתבודד עם קונו בהרי ויערות האיזור.
תושבי העיר היו רובם ככולם יהודים. הצדיק רבי ישראל מרוזין זצ"ל, עבר פעם בעיר, ואמר: "מקום זה מסוגל להתעלותו של האדם". לימים הוכתר שם כרב חתנו של הצדיק מרוזין, רבי מנחם מנדל מויזניץ, בנו של הצדיק רבי חיים מקוסוב ונכדו של מייסד השושלת לבית הגר – הצדיק רבי מנחם מנדל מקוסוב.
לפני רבי מנחם מנדל, כיהן כרב העיר הגאון רבי יצחק לנדמן, תלמידו של מייסד השושלת רבי מנחם מנדל מקוסוב. מסופר, שכאשר נסע רבי מנחם מנדל מויזניץ למקום רבנותו, בשנת תרי"ד (1854), נטל עמו את כסא סבו רבי מנחם מנדל מקוסוב, ועל אף קשיי הדרך בהרים ובעמקים, לא הניחו מידו, באומרו: נתגלה לי בחלום הלילה שויזניץ עתידה להיות מטרופולין של חסידות. ראויה היא שאהיה טורח בעצמי בהבאת כסאו של הסבא אליה!
בימיו של רבי מנחם מנדל, ובימי בנו ממלא מקומו הצדיק רבי ברוך, ונכדו ממלא מקומו הצדיק רבי ישראל, נהרו לויזניץ אלפים ורבבות מכל איזורי הארץ, מבוקובינה, מגאליציה, מהונגריה וממארמורש. חצר הרבי ובית מדרשו המפואר שכנו בקצה העיר, על גבעה המשקיפה על העיר. הבית – ביתו של רבי מנחם מנדל, קיים עד היום, ולאחרונה נעשים מגעים לרכישתו מהשלטונות ע"י חסידי ויזניץ בעולם.
רבי מנחם מנדל נפטר בשנת תרמ"ה (1885), ונקבר בבית הקברות החדש יותר (הישן נמצא בתוך העיר ויזניץ), השוכן בכפר טשערנהיזע, שהוא פרבר של העיר ויזניץ. אהל הוקם על קברו, ושם גם נקברו בנו ממלא מקומו ועוד מבני המשפחה. האהל הוקם מחדש לאחר השואה, ואלפי חסידי ויזניץ מגיעים למקום ללא הפסקה.
עוד בחיי רבי מנחם מנדל, קיבל לידיו בנו הצדיק רבי ברוך את רבנות העיר. עם הסתלקות רבי מנחם מנדל, ועלותו של רבי ברוך לכהן כמנהיג החסידות, הוכתר בנו הבכור של רבי ברוך – רבי ישראל, כרב העיר. רבי ברוך הנהיג את החסידים רק שמונה שנים, הוא נפטר בשנת תרנ"ג (1893). בנו הגדול הצדיק רבי ישראל הוכתר כממלא מקומו בהנהגת החסידות, ובשנת תרס"ו (1906), הוכתר בנו הגדול של רבי ישראל, הצדיק רבי מנחם מנדל, כרב העיר ויזניץ. הוא כיהן במשרה זו עד למלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת תרע"ד (1914). במלחמה נכבשה העיר ע"י הרוסים, ואז נמלט הצדיק רבי ישראל עם כל בני משפחתו לעיר גרוסוורדיין (אוראדיא) שבהונגריה, שם התגורר עד פטירתו בשנת תרצ"ו (1936).
לאחר המלחמה לא חזרו בני המשפחה לויזניץ. רק בשנת תרפ"ב (1922) חזר בנו השלישי של הצדיק רבי ישראל, הצדיק רבי אליעזר, והוכתר כרב העיר ויזניץ. רבי אליעזר כיהן כרב העיר עד פרוץ השואה בשנת ת"ש (1940), שאז התרוקנה העיר מיהודיה. רובם נרצחו בגירוש הגדול של יהודי איזור בוקובינה לאיזור "טרנסניסטריה" – מעבר לנהר הדנייסטר, שם נפטרו מרעב, ממחלות ומגיפות. ה' יקום דמם.
בויזניץ היתה קיימת במשך שנים ישיבה גדולה בה התחנכו מאות בחורים. הישיבה הוקמה בשנת תרס"ג (1903) ע"י הרבי, הצדיק רבי ישראל, אשר עמד בראשה בשנים הראשונות ומסר בה שיעורים. בשנים הבאות כיהנו כראשי הישיבה בניו האחים רבי מנחם מנדל ורבי חיים מאיר (אביו של הרבי הנוכחי רבי משה יהושע שליט"א). הישיבה התקיימה עד מלחמת העולם הראשונה, וחודשה בשנת תרפ"ב (1922), כאשר הגיע רבי אליעזר לכהן כרב העיר והקימה מחדש. רבי אליעזר הקים לישיבה פנימיה נאה ומפוארת. הבנין קיים עד היום. מאידך, בית המדרש הגדול והמפואר חרב בשנות השוא