סטורוז'ינץ

סטורוז'יניץ – עיר הולדתי
תולדות משפחת שטיין
סיפורה של טובה לגשטיין
סטורוז'יניץ – עיר הולדתי

מסע אימים לארץ גזירה

קובץ להורדה

סטורוז'יניץ

עברה תקופה מאז הוקמה הוועדה להנצחת יהודי צפון בוקובינה בה אני חבר. במסגרת הוועדה הוטלה עלי המשימה לכתוב את קורותיה של עיר הולדתי סטרוז'ניץ. לא בנקל אזרתי הכוח הנפשי כדי לשבת ולהתחיל להעלות על הכתב קורותיהם של תושבי העיר היהודיים וביניהם משפחתי הקרובה ובני משפחה אחרים.

חלפו ששים ושתים שנה מאז קרו האירועים המחרידים לעמנו בהם נספו מיליונים מאחינו וביניהם גם יקירי. הזמן הרב שחלף הכהה במידת מה הכאב והיגון. עתה שאני מתבקש לזכור ולהיזכר באירועים ובפרטים שנדחקו מזיכרוני במרוצת השנים, אני מתחיל לחזור לימים ההם. דמויות יקירי, קרובי, ידידי וכל האנשים איתם עברתי את שבעת מדורי הגהנום של הזמן הנורא ההוא מתחילות להופיע לפני. לא נותרו לי תמונות או חפצים, רק סידור התפילה של אמי נותר לי למזכרת מן הימים ההם. אני חש כי משהו משתנה בתוכי. מחשבותיי חוצות את מרחק הזמן ומחזירות אותי לעת ההיא אשר עליה התבקשתי לספר.

רצה הגורל ואני אחד משרידי בניה הצעירים של העיר אשר ממנה גליתי באותם ימים עוד בטרם סיימתי את שנות "העשרה" שלי. אהיה זה אני אשר בא לבכותה, לומר קינות על חורבנה והשמדת תושביה היהודיים של העיר רבתי ושל למעלה מ- 40 עיירות וכפרים שהיו במחוז סטרוז'ינץ, אשר עסקו וסחרו עם האוכלוסייה הנוצרית וחיו איתם ביחסי שכנות טובים והוגנים במשך מאות בשנים.

אני מתחיל להעלות את זיכרונותיי על הנייר ועושה זאת בחרדת קודש, בדחילו ורחמו, אני צעיר בניה קטונתי מלהיות ראוי לכך. בכך אקיים את צוואתה של אמי ז"ל ולזה אקדיש פרק נפרד בפרק האישי המשפחתי.

יהא זה גל- עד לזכר הורי, אחיי, דודי ודודתי וכל יהודי סטרוז'ניץ והסביבה אנשים ונשים, ילדים וילדות, תינוקות של בית רבן, שנבזזו, הושפלו עד עפר, הוכו, נטבחו, הוטבעו ונקברו חיים, בידי המרצחים ומקום קבורתם לא נודע ואין מי שיזכירם לטובה: "כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענווים" (תהילים ט"ז). אתחיל בתאור היסטורי קצר של העיר וסביבתה:

העיר תחת שלטון האוסטרי-הונגרי.

סטרוזינץ הייתה העיר הצעירה ביותר בין ערי חבל בוקובינה בעת שלטון האוסטרו- הונגרי. קיימת עדות כי כבר במחצית המאה ה-17 הייתה בה נוכחות יהודית.

הקהילה נוסדה בשנת 1859. סמוך לשנה זאת התיישב בה היהודי הראשון שקבל רשיון מקיסר אוסטריה לרכוש אחוזות בסביבת העיר ונכסי דלא ניידי בתוך העיר. בעיר השתקעו חנוונים ובעלי מלאכה יהודיים ,סנדלרים, חייטים, נגרים, וכיו"ב. במרוצת השנים התווספו גם בעלי מקצוע חופשיים, רופאים עו"ד ,שופטים ופקידי ממשלה יהודיים.

לאחר קבלת האשור של שלטונות האוסטרים על יסוד הקהילה הוקם ועד הקהילה הראשון שמנה 16 חברים והרב ר' שמחה גינסבורג ז"ל שימש כרב העיר עד פרוץ מלה"ע ה-1. באותה עת הוקמו גם המוסדות הנדרשים לצורכי פולחן וחנוך דתי וגם לחנוך כללי מודרני.

בשנת 1870 נרכשה חלקת אדמה ועליה הוקם בית העלמין, עד אז קברו יהודי סטרוזינץ את מתיהם באחד הכפרים הסמוכים לעיר הצעירה.

סטרוז'יניץ הוכרזה כעיר בצו מלכותי של הקיסר פרנץ-יוסף בשנת 1898 לרגל יובל 50 שנה למלכותו. זאת, הודות להשפעתו ותבונתו הרבה של ד"ר איזידור כץ היהודי אשר כיהן בתפקיד ראש העיר למעלה מ-20 שנה. בו זמנית מילא, ד"ר כץ, תפקיד נוסף כיו"ר הקהילה הנקרא Kultus President בשפתם ועשה רבות למען גידולה המספרי וחיזוקה החינוכי והתרבותי. בזמנו, קיבלה העיר תנופת התפתחות גדולה ומודרניזציה רבה, בין המפעלים שהוקמו הם: תחנת חשמל עירונית, רשת מים מרכזית, קווי תיעול לביוב תת קרקעיים שהותקנו לבתים ורחובות העיר. כמו כן, נבנה בית מרחץ מודרני ששירת את כלל אוכלוסיית העיר. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עם פלישת הרוסים לתוך חבל בוקובינה נאלצו רוב יהודיה וביניהם יהודי סטרוזינץ להתפנות לתוך צ'כיה ואוסטריה בעזבם את בתיהם ורכושם מפחד הפולשים. ביניהם נסוג גם ד"ר איזידור כץ שחזר אליה רק בשנת 1918 כשהוא עייף וחולה ורק ממיטת חוליו יכול היה לעקוב על המתרחש ב-"שטייטל" שכל כך טרח למענו. בחודש נובמבר 1919 החזיר נשמתו לבוראו והובא למנוחת עולמים כשמלווים אותו כל בני העיר והסביבה. עם קריסתה של הקיסרות האוסטרו- הונגרית וסיפוחה של בוקובינה לממלכה הרומנית הסתיימו החיים הליברליים והשוויון האזרחי עבור יהודי חבל בוקובינה אשר התקיים תחת שלטון האוסטרו- הונגרי.

תחת שלטון רומניה 1919 – 1940

לאחר סיפוחה של בוקובינה לרומניה בשנת 1919 חלו שינוים לרעת האוכלוסייה היהודית. מלחמת העולם הראשונה שינתה את מפת רומניה וסיפקה לה את השאיפות הלאומיות המסורתיות. מרוסיה סופחו אליה בסרביה, מהקיסרות האוסטרו-הונגרית בוקובינה וטרנסילבניה ואת דוברוג'יה מבולגריה. בזה הגדילה רומניה את שיטחה הטריטוריאלי בשליש. לאחר אשור הסיפוח ע"י ועידת השלום כינתה עצמה רומניה הגדולה, ובשפתם Romania Mare . נציגי ועידת השלום בפריס, כנציגי ועידת השלום בברלין בשנת 1878, תבעו מנציגי רומניה בפריס לחתום על אמנה אשר תבטיח זכויות המיעוטים. לאחר ניסיונות רבים להערים ולהתחמק הגישו ארבע המעצמות- ארה"ב, אנגליה ,צרפת ואיטליה אולטימטום לרומנים לפיו באם עד לתאריך שנקבע לא יחתמו על אמנת השלום כפי שהוכנה ,ינתקו יחסיהם עמה. ב-20 לדצמבר 1919 תחת מחאות ובלית בררה חתם נציג רומניה בשם ממשלתו על האמנה שכללה סעיף זכויות למיעוטים = ליהודים והתאזרחותם שאושררה בשנת 1923 בחוקה הרומנית.

סיפוח המחוזות לממלכת רומניה הביאה עמה תוספת של כ- חצי מיליון יהודים שחיו במחוזות אלה מדורי דורות, במיוחד בוקובינה שנשלטה ע"י אוסטריה כמאתיים שנה. אוכלוסייתה של בוקובינה הייתה רב לאומית. במשך דורות התיישבו בה רוטנים (אוקראינים), רומנים, פולנים, גרמנים, שוובים ,צ'כים ויהודים. כל זאת בעידודה של ממשלת אוסטריה הקיסרית שהייתה מעוניינת ליישב חבל ארץ זה בגורמים נאמנים ואוהדי השלטון, שחיו בהרמוניה, שכנות טובה, יחסי עבודה ומסחר תקינים עם שכיניהם היהודיים.

תוך מספר שנים לאחר הסיפוח הצליחו המפלגות האנטישמיות המקומיות להפיח בקרב האוכלוסייה שנאה, פירוד והסתה פרועים נגד שכניהם היהודים אשר הלכו וגברו בסוף שנות העשרים וביתר שאת בתחילת שנות השלושים עם עלותו של הצורר בגרמניה ומפלגתו הנאצית. אז, קבלו גם המפלגות הפשיסטיות לגיטימציה לפעילותם וליציאה מתנאי מחתרת לפעילות גלויה.

ביזמת המפלגות והסכמת הממשלה חוקקו חוק דרקוני שהיה מכוון אך ורק נגד סוחרים יהודים שמטרתו למוטט כלכלית המסחר הזעיר שהיה מנוהל ברובו ע"י היהודים.

חוק זה נקרא "המהפך" ובשפתם-Convertare . החוק אפשר לפרוס את חובו של האיכר החייב כספים לסוחר יהודי לתקופה של 30 שנה מבלי שיצטרך לשלם ריבית או שיתאפשר לגבות החוב בצורה מהירה יותר ולפי התנאים שסיכמו הצדדים בעת עשית העסקה. החוק נכנס לתוקפו בשנת 1930 בתקופת המשבר הכלכלי הגדול וזה הביא להרס אלפי סוחרים יהודיים ופשיטות רגל.

מצב זה לא פסח גם על סטרוזינץ עליה ברצוני להמשיך לספר –

אוכלוסיית העיר מנתה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כעשרת אלפים תושבים,מתוכם היו כחמשת אלפים יהודים, שעסקו במסחר, במלאכה ובמקצועות חופשיים, רופאים ,רוקחים, מהנדסים, עו"ד וכיוב'. חיי הקהילה היו מאורגנים בצורה נאותה והמשיכה בניהול מוסדותיה כבעבר במסגרת המועצה הדתית ה-KultusGemeinde אשר מתפקידה היה ניהול כל ענייניה הכספיים, הארגוניים והדתיים-פולחניים של הקהילה.

בראש המועצה עמד נשיא Kultus President, והמועצה מנתה 15 חברים אותם היו בוחרים מתוך פרנסי העיר בתי-האב אשר היו משלמים דמי חבר למועצה ע"פ הערכה שהיו עושים חברי ועד אשר היו מתמנים לשם כך והיו מודעים למצבו הכלכלי של הנישום. הכספים היו קודש לכסוי תקציבה של המועצה.

היו"ר שכיהן בשנות השלושים עד לפלישת צבא גרמניה – ורומניה היה מר שלמה דרימר וחבר מועצה נוסף שמעון שפלר היו בין הקורבנות הראשונים שנהרגו ביום הראשון לפלישה עם עוד 300 קורבנות שנרצחו בעיר.

קהילת סטרוזינץ ניהלה רובה חיים מסורתיים-לאומיים והחזיקה יחד עם זאת בהשקפות ליברליות מודרניות. חלק גדול מבני הקהילה היו בעלי השכלה כללית רחבה עובדה אשר לא הפריעה להם להשתייך לעדה ולקיים חיים יהודיים מסורתיים גאים.

לרשות הקהילה היו כ-10 בתי תפילה, חלק מהם לפי השתייכותם החסידית ואלה הם:

1. בית התפילה של הרב איציאלה.

2. בית התפילה של הוויז'ניצר – חסידי הרבי מוויז'ניץ.

3. בית התפילה של הסדאגערער – חסידי הרבי מסדיגורה.

4. בית התפילה של הראדעוויצר (שיל).

5. בית התפילה של השניידערישה (שיל).

6 . בית התפילה תלמוד תורה.

7. בית התפילה של הנאדווערנר- חסידי הרבי מנדווערנה.

8 . בית הכנסת הגדול ה- Tempel.
(בצילום: בית כנסת  בסטרוז'ינץ. מקור: ויקיפדיה)

ועוד מספר בתי תפילה אשר אינני זוכר את שמותיהם. בעיר התגורר באופן קבוע רבי צעיר משושלת רבני הנאדוורנר (נאדו?רנה) שהתגורר בסביבת ביה"ח העירוני בקרבת Panker Strasse. בילדותי, אני ניזכר, בקרתי אצלו עם אחות סבתי ז"ל שהייתה מאוד מבוגרת באותם הימים. קבלתי ממנו ברכה ומטבע למשמרת על צווארי. לשמירה כנגד עין הרע, שדים וחולאים רעים. הקהילה העסיקה 3 שוחטים ושמותיהם היו: אהרון השוחט, ליטמן השוחט והשוחט פאלקוביץ אין לי כל מידע מה עלה בגורלם.

הרב שלום גינסבורג אשר שימש כרבה של סטרוזינץ במשך שנים רבות , הוגלה יחד עם כל בני ביתו, עשרה במספר, ועם שארית העדה לטרנסניסטריה, למחנה הריכוז בודי שם מת מרעב כי סירב לאכול טריפה.

בסטרוזינץ כיהן גם דיין. שמו היה אהרל'ה דער דייען. תלמיד חכם היה האיש, תמיד רכון על ספרי התלמוד. מדי בפעם היו באים לשאול שאלות בענייני כשרות או בדיני תורה או ממון. שתי המשפחות (הרב והדיין) גרו בדירות שהקהילה העמידה לרשותם בקרבת ביה"כ ברח' Tempel Gasse.

לא פעם, בהיותי ילד צעיר אמי הי"ד הייתה שולחת אותי אל אהרן הדיין עם תרנגולת בתוך סל לשאול אותו שאלת כשרות. כעת, בכותבי שורות אלה, נדמה כי אני רואה אותם לפני כאילו היה זה רק אתמול. גם ביתנו היה באותו רחוב. מדי יום ביומו הייתי פוסע לפני ביתם בהלכי לביה"ס ולתלמוד תורה אשר היה ממוקם אל מול ביתם. אהרן הדיין נהרג בביתו בידי החיילים הרומניים ביום הראשון לכניסתם לעירנו.

לא אוכל לפסוח מבלי להזכיר אחת הדמויות המרשימות בחיי הילדות שלי והוא ר' חיים לרנר ז"ל החזן, ה-Kantor של ביה"כ הגדול ה-Tempel אצלו הייתי אחד הזמרים במקהלת ביה"כ מגיל שבע ועד אחרי הבר מצווה כשקולי התחלף באמצע שנות השלושים. עד היום מהדהדים באוזני אותם הניגונים של התפילות בימים הנוראים ומועדים אחרים שהיו פרי הלחנתו של ר' חיים לרנר שהיה אחד המלחינים הדגולים בתקופתו. הוא היה מלחין ושולח התווים לארה"ב. הרבה חזנים שם וביניהם החזן מלבסקי היו שרים תפילות מיצירתו. גם לא אעבור מבלי שאזכיר כמה מזמרי המקהלה שמנתה כשני מנינים. לרוב אנשים מבוגרים ומספר ילדים שהיו בגילי. אני זוכר מבין המבוגרים את האחים מיכאל ודוד שכטר, בעלי הקולות הנפלאים, אחיה של הזמרת הידועה הגב' לוקר לבית שכטר החיה אתנו לאריכות ימים בארצנו בתל-אביב. כן אני זוכר את ק. ליפא, את ז. רוזנברג ואת ח. ריבנר, ויסלחו לי כל הרבים והחשובים אשר לא הזכרתי שמותיהם בגלל שאינני יכול להיזכר יהא זכרם ברוך.

ר' חיים לרנר הוגלה עם קהילת סטרוז'ינץ לטרנסניסטריה למחנה ברשאד ולפי עדותם של ניצולים נספה באותו ביה"כ בו שימש כחזן לפני הגיעו לסטרוז'ינץ בשנת 1905 לאחר המהפכה הרוסית הראשונה והפרוגרומים שהתרחשו ברוסיה. הוא היה מיודד עם אבי ז"ל שהיה גם הוא מבין הפליטים שהגיעו באותה עת.

הקהילה החזיקה ומימנה חלקית בית מרחץ שהיה בשימוש בימים מסוימים לגברים ובימים אחרים לנשים לצרכים פולחניים והגיניים. כמו כן, היה בית מרחץ כללי מודרני שנבנה בזמנו של ראש העריה היהודי דר' איזידור כץ ששימש את כלל האוכלוסייה ולרוב את יהודי העיר.

בית העלמין בסטרוז'ינץ הוקם בשנת 1870 עד אז היו קוברים את מתיהם בכפר הסמוך, על המצבה הראשונה העשויה מעץ אלון חרוטות בעברית המילים הבאות: "כאן נח במנוחה נכונה אלמוני אשר מצאנוהו על אם הדרך".

בסטרוז'ינץ הייתה קיימת גימנסיה ריאלית (יהודית) שנוסדה בשנת 1909 כמוסד חינוכי מוכר ע"י השלטונות האוסטרים ואח"כ הרומניים בה למדו בנים ובנות. הגימנסיה פעלה וחינכה אלפי סטודנטים מבני ובנות העיר והסביבה וגם מערים אחרות. הגימנסיה התקיימה עד שנות השלושים המאוחרות ונסגרה בגלל הקשיים שנערמו ע"י השלטונות בגין מדיניות ה"רומניזציה" והבעיות הכלכליות ששררו בשנות השלושים. אחת הסיבות העיקריות הייתה כאמור האנטישמיות שהלכה וגברה במערכת החינוך וכתוצאה מכך נאלצה ההנהלה לסיים את פעילותה. במקביל לגימנסיה היהודית הייתה קיימת גימנסיה ממלכתית בשם Liceul Regele Ferdinand I שבה למדו תלמידים יהודים במספרים מוגבלים, אבל כתלמידים מין המניין.

הרבה ילדים מילדי העיר קבלו בגימנסיה הריאלית את השכלתם ואת חינוכם ברוח יהודית ציונית. חלק קטן מהם ניצלו ועלו ארצה השתתפו בהקמת המדינה ונטלו חלק נכבד בכל שטחי החיים: הכלכליים, המשפטיים, התרבותיים והביטחוניים.

אזכיר כמה מהמחנכים שאני זוכר ע"פ הזיכרון והם: ד"ר אלמה מנצ'ר, פרופ' מ. יונגמן, פרופ' מ. לוקשפייזר, פרופ' נ.פוקס, פרופ' י.שרף ועוד רבים שאינני זוכר.

היה קיים גם בי"ס יהודי שנקרא "תלמוד תורה" אשר פעל תחת ניהולה של הקהילה אשר דאגה להקנות תורה לילדי ישראל. שכר הלימוד שולם ע"י הורי התלמידים.

זה היה בי"ס מודרני יהודי במלוא המובן עם כיתות לכל מקצוע, התלמידים היו עוברים מכיתה לכיתה ע"פ מקצוע שלמדו באותה שעה לפי לוח לימודים קבוע שנקבע בין מורי ביה"ס. המקצועות שלימדו הם: תורה, רש"י ,נ"ך, גמרה לכתות מתקדמות ולתלמידים מוכשרים, כמו כן לימדו עברית שעתים ביום, דקדוק וכתיבה בהברה ספרדית כפי שאנו מדברים כיום. שמות המורים לעברית היו: קופשטיין והשני אורנשטיין אשר הקנו לי את יסודות השפה. את המורה אורנשטיין היה לי הזכות לפגוש בארץ לאחר השואה בשנות החמישים, שנינו מאד התרגשנו ושמחנו מהפגישה.

מובן כי היו חדרים ובתי לימוד נוספים אשר הקנו תורה ודרך ארץ לילדי ישראל.

בסטרוז'נץ הייתה קיימת תנועה ציונית מאד חזקה ופעילה מכל הזרמים החל מ-בית"ר הימנית, הציונים הכלליים והנוער הציוני המרכזיות, המזרחי הדתית והשומר הצעיר השמאלית. כל תנועה עם הקן שלה, מנהיגיה המבוגרים ומדריכיה שיצאו מתוכם. הפעילות הייתה חינוכית להקניית מודעות ואידיאלים להגשמת הרעיון הציוני לעלות ארצה לבנותה ולהבנות בה. לצורך זה היו מקימים בכל קיץ מושבות בחיק   הטבע, לשם באו חברים של כל תנועה ותנועה למפגשים מכל אזורי המדינה במטרה להכיר אחד את השני לשמוע הרצאות על ארץ ישראל, להתרגל לחיי צוותא ולהגשמת רעיון העלייה.

כמו כן, הוקם בשנות השלושים המאוחרות קן הכשרה בכפר בסביבת סטרוז'ינץ לשם הגיעו בחורים צעירים מתוך מטרה לקבלת הכשרה בעבודה חקלאית כחלוצים לעליה ארצה. מדי פעם הגיעו גם מנהיגים מרכזיים לבקר מהעיר השכנה הגדולה צ'רנוביץ כמו דר' מאיר אבנר ודר' מאנפרד רייפר וכן מבוקרסט. פעם אני זוכר הגיע גם זאב ז'בוטינסקי אלינו. זה היה בשנת 1935, אם אינני טועה, והיווה מאורע חשוב בחיי הקהילה. היו גם קבוצות ספורטיביות שהיו להם קשר לתנועות ציוניות אליהם השתייכו החברים, ואלה שמותיהם: מכבי, חשמונאי=הסמוניא, נורדיה ועוד. אלה היו קבוצות כדור-רגל על טהרת שחקנים יהודיים בני המקום. מהם זכורים לי כמה שמות שאני רוצה לציין ויסלחו לי רבים וחשובים שאינני מצליח להיזכר בהם: קובי האייער השוער, סענדר המגן, שלושת האחים ריבנר, שלמה הופר ושני האחים התאומים הרש'לה ויענק'לה ויינר. כנער הייתי הולך עם חבריי בשבתות אחר הצהרים לראות משחקי הכדור רגל. חרוטים בזיכרוני דמויות השחקנים והנפשות הפועלות מסביב לשחקנים ולמשחק ותוצאותיו. הדמות השולטת במגרש הייתה של קונרד ליפא ז"ל, כנער לא ידעתי מה היה תפקידו בדירוג הניהולי בקבוצת הכדורגל אבל הוא היה מתרוצץ משער לשער מעביר הוראות מחליף שחקנים בכדי להסיט את המשחק לטובת קבוצתו. זה היה מרשים ומרגש. לראיה אני זוכר ורואה זאת כנגד עיני כאילו היה זה רק אתמול. ליפא שרד את השואה הקים משפחה עלה ארצה נקלט בראשל"צ ועבד במחיצתי כמנה"ח ביקבי ראשל"צ עד יציאתו לגמלאות. הוא הלך לעולמו בשיבה טובה בתחילת שנת 2000 השאיר אחריו את אשתו מיצי, בת בשם שרה, חתן ושני נכדים. הוא כיהן שנים רבות כיו"ר ארגון יוצאי סטרוז'ניץ והיה המוהיקני האחרון מהשושלת ההבסבורגית שכיהן בתפקיד זה. יהא זכרו וזכרם של כל אלה שקדמו לו בתפקיד לברכה.

חושבני כי ראוי וגם רצוי להזכיר רבים וחשובים העולים בזיכרוני אבל אעשה כן במידה והדבר יתאפשר לי מבחינת הזמן והמקום. כל שכתבתי עד כה היה מעין הקדמה וכרטיס בקור של העיר, תושביה, אישיה ומוסדותיה היהודיים. הייתה זאת עיר ואם בישראל קהילה לתפארת וגאה שיהודיה הושפלו נבזזו ונרצחו ע"י שכניהם הגויים וחיילי הכובשים הנאציים ועוזריהם, הוגלו ממקום מגוריהם ובמקומות לשם הוגלו נספו מרעב, מחלות, מקור ומתנאים תת אנושיים בהם אולצו לחיות ולמות! רק מעטים שבמעטים היה להם המזל לשרוד וקומץ מהם החיים עוד מנסים כעת לאחר 62 שנה להעלות על הכתב הזוועות שקרו אז!

כדי להכניס את הקורא לאווירה יש להתחיל לסקור ההתרחשות החשובה שהחלה עם מתן האולטימאטום ע"י בריה"מ לרומניה ביום 26.06.1940 , התביעה הייתה כי רומניה חייבת לפנות את בסרביה וצפון בוקובינה תוך 48 שעות ממתן האולטימאטום. הדבר בא כהפתעה גמורה לרומנים, אבל תחת לחצה הכבד של גרמניה הנאצית להסכים וללא תמיכה אחרת מצד ארצות אחרות אשר היו כבר במלחמה עם גרמניה, נכנעה רומניה לתביעה והסיגה את צבאה ואת הממשל האזרחי ב-28.6.40 נסוגו חיילי רומניה אל מעבר לקווים שנקבעו ע"פ הדרישה האולטימטיבית

האולטימאטום הפתאומי , הנסיגה החפוזה והמבישה פגעה קשות בגאווה הלאומית של הרומנים. הדבר הביא לידי התפרצויות זעם אלימות ורציחות כנגד האוכלוסייה היהודית   בכפרים ובדרכים בהם נתקלו ביהודים ובחיילים יהודיים אשר שרתו יחד אתם באותן היחידות. היו הרבה מקרים בהם הושלכו אזרחים וחיילים יהודיים מתוך קרנות רכבת נוסעות. הרבה מאוד יהודים מצאו את מותם בלא אשם וללא עוול בכפם, כל זאת כנקמה ושנאה מבלי שעמנו יהיה אשם במה שקרה.

במבט לאחור ניתן לומר כי הייתה זו רק הקדמה קלה לעומת מה שנועד לנו לעבור בעוד כשנה.

ההשתלטות הסובייטית על בסרביה וצפון בוקובינה 1940-1941

השלטון הסובייטי התבסס בעיר ובכל האזור באופן מהיר הודות לעזרתם של חלק קטן מבני המקום, אוקראינים וגם יהודים אוהדים ותיקים של המשטר הקומוניסטי והן ע"י הבאת פקידים ואנשי שלטון מתוך בריה"מ עצמה. תוך זמן קצר הונהגו משטר, חוקים ונהלים שהיו קיימים בבריה"מ. הראשונה הייתה האוכלוסייה היהודית להיפגע בצורה קשה משנויי המשטר כלכלית וסוציאלית. רוב היהודים היו סוחרים ובעלי מלאכה עצמאיים היה להם בתי חרושת חנויות ובתי מלאכה וכן בעלי המקצועות החופשיים, עו"ד רופאים רוקחים ועוד. לא חלפו שבועיים מאז בואם, ניתן צוו כי כל בעלי העסקים אין להם יותר הרשות והזכות להיכנס לעסקיהם וחנויותיהם כל תוכן העסק מולאם ועובר להיות רכוש המדינה לטובת מעמד הפועלים דהיינו הפרולטריון. בעלי העסקים חויבו להתייצב בפני חנויותיהם ולמסור המפתחות לנציגי השלטון שהיו מלווים ע"י אנשי נ.ק.ו.ד. לצורך קיום הצו.

כך נשלו בפעם הראשונה את יהודי העיר מכל רכושם העסקי וממקורות מחייתם מבלי שיקבלו כל תמורה או איזה פצויי עבור רכושם שצברו וחסכו בעמל רב במרוצת שנות חייהם וחיי קודמיהם.

לא די בכך הם גם סומנו כאלמנט עוין למשטר, נצלנים וטפילים!

על כך יש לומר "טרם רצחתם אבל כבר ירשתם". בכדי להשיג ת.ז. מבלי שיהיה בה ציון הסעיף 10 הקטלני היה צורך למצוא מהלכים אל אנשים קובעי גורלות בכדי להתקבל לאיזה עבודה במסגרת ההתארגנות של קואופרטיבים שנחשב כעבודה פרודוקטיבית, הדבר עזר לא להיות מסומן באות קין בתעודת הזהות.

 כך הצליח אבי ז"ל להתקבל כשומר לילה בקואופרטיב החייטים ודודי הרמן קלינגר ז"ל נתקבל כמחסנאי כל זאת הודות לכמה חייטים שבעבר עבדו עבורנו לפני בוא הסובייטים   "וזכרו לנו חסד נעורים ".

אני התקבלתי לעבודה כמנה"ח "במרכז האזורי להספקת מוצרי צריכה".

דודי השני מאיר דרוקמן שהיה בעל חנות וגם ציוני רביזיוניסטי ידוע בעיר, לא הצליח להתקבל לאף מקום עבודה ,בסוף הוגלה יחד עם בני ביתו ועוד רבים אחרים לסיביר ,שבוע לפני פרוץ המלחמה.

על התנועות הציוניות, הימניות והשמאליות כמו גם קבוצות הספורט שהיו מזוהות עם תנועות אלה נאסרה כל פעילות והתחיל המעקב אחר מנהיגים ופעילים. הוכנו רשימות של פעילים ציוניים ושל אנשים עם נטיות עוינות למשטר. כל זה, התאפשר הודות למשתפי פעולה ומלשינים לא מעטים מבני עמינו שהכינו את רשימות העומדים להגליה.

ב-13.06.40 רק שבוע לפני פרוץ המלחמה, התדפקו על דלתות בתי המגורשים באישון לילה אנשי ה – נ .ק.ו.ד. בלווי עושי דברם המקומיים וציוו עליהם להיות מוכנים תוך שעתיים עם מעט מטלטלים שיכלו לקחת עמם , על זקניהם וטפם לצורך הגליה, העבירו אותם אל תחנת הרכבת בעיר והוכנסו לתוך קרנות משא שם הוחזקו 3 ימים עד שהשלימו את מלאכת האיסוף של כל המגורשים .

 כאמור בין המגורשים היה גם דודי מאיר דרוקמן ובני ביתו, השכנים שלנו ומשפחותיהם וחברים, משפ. שטיין, משפ.רובינגר, משפ.וויינר, ומנהיגי התנועות הציוניות ועוד מאות משפחות ,תעשיינים וסוחרים יהודיים ואזרחים אחרים שמוינו כעוינים המשטר הוגלו ונשלחו לסיביר אל הבלתי נודע .

עבורנו אלה שנותרו הסתובבנו מסביב לרכבת מבלי שניתן היה לעזור או להשפיע במשהו מחוץ להבאת מזון או דלי מים, הדבר היה מזעזע וברברי ובלתי אנושי, ונראה כאסון נוראי !!

לא ידענו ולא חשנו את הצפון לנו בעוד שבועיים, בפרוץ המלחמה כל האסון שבא עלינו. הרבה מאתנו אמרו "הלוואי והיינו נשלחים לסיביר יתכן וחלק היה ניצל". גם שם התנאים היו מחפירים ובלתי אנושיים אלפי גולים קיפחו חייהם בתנאים הקשים ביותר, חלקם הגדול נספו בערבות סיביר המושלגות והקפואות , מקום קבורתם לא ידועים פזורים בכל המרחב הסיבירי העצום והשומם!! זה החלק הראשון מהטרגדיה הגדולה והנוראה שפקדה את יהדות צפון בוקובינה וביניהם גם יהודיה של עיר הולדתי סטורוזינץ.

התנפלותה   של גרמניה הנאצית על ברית המועצות

המלחמה שפרצה ביום 22.6.1941 בין גרמניה הנאצית לבין בריה"מ באה כהפתעה גמורה. למרות האזהרות וההתראות הרבות שהועברו ע"י גורמים פנימיים וגם ע"י הריגול הנגדי של ארצות שונות לא הצליחו להניע את מנהיג בריה"מ שיאמין באמיתות   האינפורמציה ואמר כי זאת הטעיה ופרובוקציה שבאה ליצור אי אימון בין שתי הממשלות. ההתקפה הפתאומית והאדירה פרצה ללא כל אזהרה לאורך כל הגבול העצום שבין בריה"מ לבין גרמניה הנאצית מין הים הבלטי ועד לים השחור, והותירה מיידית את הצבא האדום במצב נחות והסבה לו אבדות אדירות בנפש ובציוד וכבר ביום הראשון של הקרבות התחילה הנסיגה שנמשכה עד סטלינגרד.

   אני זוכר בברור את תחילת המלחמה זה קרא במוצ"ש כשחזרתי לפנות בוקר אור יום ראשון בשעה 4.00 לערך מנשף ריקודים שהתקיים כמידי כל מוצ"ש בכנסיה האוונגלית בבודידיצר שטראסה שהסובייטים הפכוה לבית העם. בהולכי יחד עם חברים לביתנו, הגיח מעלינו להק אווירוני קרב שטסו מעל סטורוזינץ מבלי להפציצה לכוון צפון מזרח. המטרה הייתה צ'רנוביץ השוכנת במרחק של 21 ק"מ. שם רוקנו את מטענם על המקומות האסטרטגיים של העיר.

 בהגיעי הביתה הורי ואחי ז"ל היו ערים ומבוהלים מרעש האווירונים שטסו מעל לעיר במספר גיחות, אמרתי להם שכנראה המלחמה פרצה.

רומניה הצטרפה למלחמה לצידה של גרמניה לאחר קבלת התראה קצרה מפיו של היטלר בביקורו החפוז של מרשל אנטונסקו   ב-12.6.41 בברלין. הם עשו זאת לא מתוך הכרח אלא מתוך רצון וכיעד לאומי ושאיפה להרחבת מרחב המחיה של רומניה שקוצץ לפני שנה ובו זמנית לפתור הבעיה היהודית ע"י נישולם כלכלית וחיסולם הפיזי כפי שאמנם התרחש למעשה.

    כבר בימים הראשונים מתחילת הקרבות ספג הצבא האדום אבדות כבדות בחיילים ובציוד והחלה הנסיגה לכוון מזרחה. הגרמנים והרומנים עברו את הקווים כבר בימים הראשונים של חודש יולי. ביום חמישי 3.7.41 עזבו אחרוני החיילים הרוסים את העיר לאחר שהשלימו את מלאכתם במיקוש הבניינים הגדולים והיפים ביותר שבמרכז העיר. חלק מהבניינים פוצצו ע"י המוקשים שהיו מוקשי השהייה שהופעלו ע"י שעוני זמן תוך שעות או ימים, נעת כניסת או אחרי כניסת החיילים הגרמנים והרומנים. הדבר שימש לגרמנים עילה להאשים את יהודי העיר כי הם אלה שירו על הצבא המנצח והמשחרר. האשמה השקרית הזאת עלתה באלפי הרוגים בכל המחוז כפי שאתאר להלן.

 צבא גרמניה ורומניה התקדמו בו זמנית בשני ראשים לכוון בסרביה ולכוון צפון בוקובינה שהיו מלווים ע"י יחידות השמדה רומניות והס.ס. איינזצגרופה.

הקורבנות הראשונים היו יהודי מחוז סטורוזינץ שנפלו קורבן למדיניות ההשמדה שתוכנן ע"י מפקד הצבא, הדיקטאטור אנטונסקו עוד בטרם פרוץ הקרבות תחת הסיסמה "טיהור השטח" ובשפתם CuratireaTerenului". בימים הראשונים לתחילת המלחמה נראו מסתובבים אנשים לא מבני המקום, לא מוכרים אשר נשלחו לסיור ולהכנת השטח לפלישה וליצירת הקשרים עם האוכלוסייה המקומית להכנת הטבח והביזה ביהודים.

באותו יום חמישי 3.7.41 השתלטו חיילי הצבא הרומני על העיירה צ'יודין בה התגוררו כ-500 נפשות. תחילה הוצאו כולם מבתיהם הוכו ועונו באכזריות רבה ותוך כדי כך הרגו מתוכם 45. לאחר מכן, השלימו עד ערב את ההרג והרגו את כל יהודיה. כ-470 נפשות היה מספרם. אם שרדו מספר יהודים שמוצאם מצ'ודין הסיבה היא שלא היו נוכחים אז במקום. גורל דומה היה לכל יהודי העיירות והכפרים בכל הסביבה. תחילה גורשו מבתיהם וכל תוכן הבתים נבזז על ידי האוכלוסייה המקומית בעזרת החיילים וחלק גדול מהם נרצחו בכפריהם לאחר שהוכו הושפלו ועונו ע"י המרצחים השכנים והחיילים הכובשים. אלה שניצלו מההרג הנורא גורשו בחוסר כל ללא אוכל מים ולבוש בשיירות רגליות תחילה לעיר המחוז ובהמשך לכוון מזרח למחנות ריכוז זמניים בבסרביה. לאחר מכן אף מעבר לדנייסטר לטרנסניסטריה אל הבלתי נודע שממנו מתי מעט חזרו.

 בימים חמישי וששי טבחו חיילי צבא הכובש בעזרת תושבי הכפרים שמסביב לסטרוז'ניץ ב-רופצ'ה יורדנשטי פטראוץ פאנקה ברוסקאוץ קאראפציו ועוד כפרים רבים, את רוב האוכלוסייה היהודית. איש אינו יודע את מספרם המדויק של הנרצחים מאותם ימים איומים.

   כשריד משפחה ענפה שנספתה כמעט כולה, אני מעיד בזה כי דודתי לוטי-לאה דוננפלד לבית דרוקמן, אחות אמי, נרצחה ע"י ז'נדרמים רומניים שפרצו לביתה. יחד עם תושבי הכפר, הם רצחו אותה ללא סיבה על מנת לגזול את כל מה שהיה להם. הם היו בעלי נכסים, בעלי קרקע, בעלי חיים וחנות. נודע לי לאחר המלחמה שדודתי הוטמנה בשדה שהיה בבעלותה. עד היום לא ניתן להגיע לשם ואין יודעים מקום קבורתה, כפי שקרה עם כל בני משפחתי.

 ביום ששי ה-4.7.41 נכנסו סיירים לעיר ולאחר זמן קצר נכנסו גם שיירות הצבא הגרמני והרומני והשתלטו על העיר בנקודות מרכזיות ובצמתים אסטרטגיים. תוך כדי כך נשמעו התפוצצויות עזות במקומות רבים. היו אלה כאמור, מוקשי השהייה שהצבא האדום הטמין בעת נסיגתו. הדבר שימש כאמתלא אצל הצבא הרומני בכדי להתחיל ולטבוח ביהודי סטרוז'ניץ בהאשימם כי היהודים הם אלה שירו על הצבא. בעיר השתוללה שריפה גדולה כתוצאה מהמיקוש.

 קבוצות חיילים בלווי תושבים מקומיים מהעיר והסביבה התפרסו בין רחובות העיר ועברו מבית לבית בצעקות רמות ובדפיקות על הדלתות ושבירת החלונות בכתות רוביהם. הם פקדו על יושבי הבתים לצאת כשידיהם מורמות. כל מי שהשתהה או שלא הספיק לצאת נורה במקום. האחרים רוכזו בקבוצות קבוצות ותוך איומים, מכות והשפלות הוצעדו אל מקום ריכוז במרכז העיר. הם יצאו מבתיהם כאשר נפשם בכפם והשאירו כל מה שהיה להם, כל רכושם אשר צברו במשך שנים נשדד מיד בידי הרוצחים והבוזזים המקומיים והחיילים.

מקום הריכוז נקבע במרכז העיר בתוך הגן הציבורי שמסביב לו הופקדה שמירה של חיילים רומניים אשר העמידו מסביב מכונות ירייה מוכנות להפעלה. אל הגן הובאו בכוח תחת מכות ויריות אלה שניצלו ולא נורו באקציה שהלכה והתגברה בתוך העיר. אלה שהגיעו יותר מאוחר סיפרו על הזוועות המתרחשות ומספר הרב של הרוגים. בין ההרוגים היה גם ראש קהילת סטרוז'ניץ שלמה דרימר הי"ד, אשתו וכלתו, רק נורברט הבן ניצל. גם שמעון שפלר, חבר מועצת הקהילה ובני משפחת לבל ועוד רבים נוספים שאין לי נתונים למנותם שמית. בכל זאת מחובתי להזכיר שמית בין ההרוגים את בתיה לדר, בתו של ינקל קלינגר ז"ל בת דודה של אמי ז"ל. בתיה נרצחה תוך כדי פנוי המשפחה מביתם, בידי חייל רומני.

 אלה שלא נורו רוכזו כאמור לתוך הגן הציבורי ונצטוו לשבת כשידיהם מורמות במשך שעות ארוכות. במשך זמן זה רוכזו כל יהודי העיר ילדים, נשים, גברים, זקנים וחולים – כל הקהילה במקום שררה חרדה איומה. כל קבוצה שנוספה סיפרה כי החיילים שהביאו אותם אמרו, כי מרכזים את כולם בכדי להורגם. הסיבה לכך, אמרו, היא: "היהודים ירו על החיילים בזמן שאלה נכנסו לעיר". לאחר שעות רבות הופיע קצין רומני שפיקד על המבצע ודרש כי נכבדי העיר יתנדבו לעבור עם מספר חיילים בין רחובות בכדי להודיע לתושבים היהודים להפסיק היריות על החיילים. מספר נכבדים התנדבו ללכת ולעבור ברחובות העיר. כל זאת, על מנת לנסות לשכנע את החיילים ומפקדיהם כי ליהודים אין כל נשק ולא ירו אף כדור על אף חייל וכי כל ההתפוצצויות והיריות הנשמעות הן תוצאה מהמוקשים שהוטמנו על ידי הצבא האדום טרם נסיגתם וליהודים אין כל יד וקשר לזה. מובן שכל זה לא שכנע אותם. ההרג והביזה נמשכו, כל העלילה בעניין היריות תוכנן ובוים מראש ע"י הצבא הפולש הגרמני והרומני. הדבר נתן להם ההצדקה לטבח הנוראי ולביזה הכללית שערכו באכלוסיה היהודית, כך נטבחו קרוב ל-300 מיהודי סטרוז'ניץ אנשים, נשים, ילדים וטף ללא עוול בכפם או אשמה כלשהי מלבד היותם יהודים.

בימוי היריות חזר על עצמו בכל כפר, עיירה או עיר קטנה כגדולה כאמור, שימש עילה להרג ההמוני בימים הראשונים לפלישה!

 ריכוז התושבים נמשך יומיים כאשר במשך כל העת החיילים אמרו כי כל רגע צריכה להגיע הפקודה מהמפקדה העליונה לירות בנו על מנת להורגנו, מדי פעם היו מתרגלים יריות באוויר מעל לראשי הנאספים ממכונות הירייה שהיו מוצבות סביב, כדי להמחיש כוונותיהם.

בשבת אחר הצהרים, היום השני לריכוז האוכלוסייה בגן העיר, הופיע קצין בכיר, נעמד על ארגז ,הביט סביבו באנשים האומללים השרויים על האדמה מזה למעלה מיומיים ללא אוכל או שתייה או אפשרות לעשות צורכיהם בצנע, ביניהם ילדים קטנים זקנים וחולים. לפתע הגיע בריצה קצין צעיר בדרגת סגן שהגיש לקצין הבכיר דף. לאחר עיון בכתוב פנה הבכיר אל העצורים בזו הלשון: "ניצלתם ! זה עתה הגיעה פקודה מאת המצביא העליון, המרשל אנטונסקו, לא לבצע את גזר הדין להרגכם".

כעבור מספר שעות הופרדו הגברים שגילם מעל גיל 16, מהנשים הילדים והטף. הם הועמדו בשורה והוצעדו תחת משמר אל בנין הפנימייה של הגימנסיה הרומנית שנמצאת מחוץ לעיר. המבנה היה תחת משמר כבד של הצבא הרומני. הדאגה והחרדה היו רבים כי לא ידענו מה עלה בגורלן של הנשים האמהות והילדים הקטנים שהושארו בגן. תוך כדי כך הופצה שמועה כי המבנה ממוקש וכי עומדים לפוצץ אותו על יושביו.

ביום ראשון לפנות ערב התבשרנו באמצעות חייל שמוצאו היה מסטרוז'ניץ כי הנשים והילדים שהיו מרוכזים בגן הועברו לתוך ביה"ס שהיה ממוקם במרכז העיר. הוא גם מסר ד"ש מאלה שהכירם.

נותרנו בפנימייה עד יום שלישי ללא מזון ומים, ביום ג' הוחלפה השמירה הצבאית בשמירה של המשטרה האזרחית אשר קבלה על עצמה את השמירה על המקומות בהן הוחזקו היהודים. השוטרים שחלק מהם שירתו בעיר במשך שנים לפני הנסיגה ולפני פרוץ המלחמה התייחסו במעט הבנה ואנושיות ביהודים אותם הכירו זמן רב. הרשו ליחידים לצאת זמנית מהבניין כדי שיוכלו לגשת לבתיהם ולבדוק מה קרה לבתים ורכושם שהשאירו אחריהם. המראה היה נורא ומזעזע. כל תוכן הבתים נבזז ונשדד וכל חפץ שלא ניתן היה להוציא הושחת כך שלא ניתן להשתמש בו: רהיטים, דלתות, חלונות, כלי בית גדולים וכיוב'.

 למרות הנזקים הכבדים שעשו ברהיטים בעת הביזה והשוד ריכזו החיילים באחד הימים כמה קבוצות מבין העצורים ואלו הובלו תחת משמר מבית לבית בכדי להוציא כל רהיט או חפץ שמיש שנותר. החפצים רוכזו במקום איסוף מרכזי והוכרז כרכוש המדינה.

 לפנות ערב הצעידו את קבוצות היהודים שנלקחו לעבודה אל בית העלמין היהודי והכריחו אותם תחת מכות ואיומים   לחפור קברי אחים ולקבור את הנרצחים – קורבנות הרצח שביצעו החיילים ותושבי העיר והסביבה בימים הראשונים לפלישתם. המראה היה מחריד ובלתי ניתן לתיאור. גופות הנרצחים היו במצב של התפוררות ללא כל אפשרות לזיהוי. זאת, לאחר שבוע ויותר מאז האקציה הנוראה והפשע הנתעב בה קיפחו חייהם כשלש מאות מיהודי העיר ללא עוול בכפם.

בכל הכפרים, בכל העיירות ונקודות מסחר בהם חיו קהילות יהודיות התרחשו מחזות דומים של הרג, ביזה וגירוש. כל זאת תוכנן מראש ע"י הצבא הפולש הגרמני/רומני בתאום ובשיתוף פעולה מלא עם האוכלוסייה המקומית הנוצרית. אלה ששרדו מהטבח גורשו ממקומות מגוריהם בחוסר כל, רק כותונתם לגופם. הם הצעידו אמהות עם תינוקות בזרועותיהן, זקנים וקשישות, חולים וחולות שהוצאו ממיטת חוליים. הוצעדו תחת מכות ואיומים ע"י הז'נדרמים הרומנים. כל מי שלא יכול היה לעמוד בקצב וכשל, נלקח הצידה נורה ונזרק לתעלות הדרכים. חלק הובאו לעיר המחוז – לסטרוז'ניץ, חלק הובלו ישירות לבסרביה לכוון הדנייסטר.כל זאת הייתה רק ההתחלה של דרך הייסורים שסופה השמדת רוב יהודי המחוז בדרך הייסורים המתוארת עד כאן ולאחר מכן במחנות טרנסניסטריה האיומים.

לאחר שבועיים שהוחזקנו עצורים, הגברים בפנימייה, הנשים והילדים בביה"ס העממי, הוקם הגטו בחלק הדרום מערבי של העיר שכלל את רחובות Tempelgasse,         Bahnhoffstrasse, וכל הרחובות הסמוכים להם ול- Neueweltgasse. כל היהודים העצורים בפנימייה ובביה"ס נדחסו לתוך המרחב הזה שהוקצה למטרת גטו מבלי כל התחשבות בצפיפות ואי הנוחיות.

מיד עם ההעברה לגטו הופעלו כל הגזירות הנאציונל סוציאליסטיות: הגבלת היציאה מהגטו לשעות קבועות בהן ניתן היה לקנות מצרכים אצל איכרים, ענידת טלאי מגן דוד צהוב ועוד. באופן חד פעמי נתנו ליהודים רשות לבקר את בתיהם הקודמים זאת לכאורה, להביא את חפציהם, כל הבתים היו חרבים שדודים וריקים, הכול נשדד ונבזז, כולם שבו לגטו בחוסר כל, עולמם חרב עליהם. נותרו חסרי כל מבחינה חומרית וגם מבחינה זכויות אזרחיות סוציאליות, לא זכות אזרחית והגנה משפטית. כל דאלים גבר כל פרחך ופורע עשו בהם כרצונם.

 אף אחד לא התעניין בגורלם של יושבי הגטו היהודיים. כל אחד חי כפי יכולתו. לא הייתה התארגנות קהילתית שיכולה הייתה לתת הדרכה הכוונה או עזרה הדדית. האנשים נהפכו תוך שבועיים מאנשים מבוססים גאים ושמחים למסכנים מורעבים ומפוחדים אשר לא ידעו, מה צופן להם המחרת. חייהם היו נטולי כל ערך. כל חייל וכל נבל יכול ליטול חיים מבלי שיידרש לעמוד לדין ומבלי שייענש. מדי יום היו תופסים קבוצות גברים לעבודות כפייה. הם הועסקו בהריסת הבתים שפוצצו ונשרפו כתוצאה ממקוש הבתים ע"י הרוסים בנסיגתם. העבודה הייתה קשה ומפרכת, ללא כל תמורה, או מזון ראוי. האנשים היו מתעלפים מרעב ומאפיסת כוחות. ולא היה עוזר ומושיע .

זמן קצר לאחר הקמת הגטו החלה ההגליה של יהודי העיר ואלה שהובאו אליה מעיירות וכפרי הסביבה. המשלוחים אורגנו על פי סדר אלפביתי. כל יום יצא משלוח רגלי ללא כל התחשבות במצבם הגופני והנפשי. הם היו תשושים וחולים חסרי כל וללא צידה לדרך. רק למעטים מהם היה איזה תרמיל ובו כמה סמרטוטים אותם החליפו בדרך ייסוריהם בעד ככר לחם, מים או מזון אחר.

לאחר שנשלחו כל אלה ששמותיהם התחילו באותיות א- עד- פ הופסקה ההגליה באופן זמני. גורלי וגורל משפחתי היה להיות בין אותם הראשונים לצאת לגלות.

תלאות, סבל והעינויים היו מנת חלקן של הקבוצות הראשונות בצעדן בדרכי בסרביה כשהן מובלות בכוח ע"י ז'נדרמים לכוון הדנייסטר בימי חודש אוגוסט הלוהטים. הם צעדו ללא מזון, ללא מים וללא עזרה רפואית. כל מי שכשל ולא יכול היה להמשיך נורה בצידי הדרך והושלך   אל תעלות הניקוז!

בהגיעם אל שפת הנהר העמוק והרחב הוכרחו, חלקם, בכוח ובדחיפות, להיכנס אל המים העמוקים והוטבעו. את הנותרים רצו הרומנים להעביר לגדה המזרחית אל תוך שטח אוקראינה אך הצבא הגרמני לא התיר להם זאת. לכן, בלית ברירה, הוחזרו הגולים על ידי הרומנים שוביהם אל תוך בסרביה, שם הקימו עבורם גטאות זמניים בעיירות בהן חיו קודם לכן קהילות יהודיות שרובן נרצחו לא מזמן. העיירות שיועדו לכך הן, סקוראן, מרקולשטי, יידיניץ ועוד. ליידניץ נדחסו למעלה מ-12,000 יהודים. רובם מסטרוז'ניץ וסביבתה, אל תוך מרחב שקודם חיו בו כ-3000 נפש. הצפיפות הייתה איומה. הרעב הפיל חללים אין ספור. העצורים אכלו "מק?ך" אלה שאריות של חמניות שנהפכו לגושים יצוקים לאחר הפקת השמן. ה"מקוך" שימש באופן רגיל כחומר דלק – כתחליף לעצים החסרים בבסרביה. גם כמויות של אפונה גדולות שנותרו במיכלי האחסנה והושחתו למאכל ע"י הרוסים לפני נסיגתם שמשו מזון למגורשים ברעבונם הגדול. הדברים גרמו להתפרצות דיזנטריה חזקה ולמחלות מעיים קשות.

את שארית אנשי סטרוז'ניץ אשר נותרו לאחר הגירוש הראשוני של האנשים ששמותיהם מתחילים ב- A-F גירשו סופית בתחילת חודש אוקטובר. הגירוש התרחש ביום האחרון של חג הסוכות, הושענה רבה תש"ב. ההודעה של הגירוש בוצעה באמצעות שוטר המצויד בתוף שחלף ברחובותיו וסמטאותיו של הגטו. לאחר שנעמד במקומות שונים והקיש כמה פעמים בתוף, הקריא את תוכן הצו בזו הלשון: "מחר עד השעה 12:00בצהרים חייבת כל האוכלוסייה היהודית להתייצב כאיש אחד בתחנת הרכבת של העיר הנמצאת בקרבת הגטו. זאת, למטרת גרוש והגליה. מותר למגורשים לקחת עמם אך ורק דברים אישיים שניתן לשאתם ביד. כל יהודי שימצא בעיר לאחר השעה היעודה יירה במקום ללא כל היסוס!!" נאסר באופן מוחלט להוביל מיטלטלין בעגלות.

רק שישה יהודים מכל אוכלוסיית העיר קבלו רישיונות להישאר בה, בהיותם בעלי מקצוע נדרש. הם הורשו להישאר יחד עם בני ביתם.

ואלה שמותיהם של הנשארים: ד"ר קלינגהופר, ד"ר זיינפלד, הרוקח שטאפלר, פיני- פנחס שטיין ולייב- אריה שטיין, שניהם היו מומחים לייצור היי"ש, וברוך אקסלרד שמקצועו היה פחח.

עוד תרגיל הונאה כלכלי בצעו השלטונות הרומניים לפני ההגליה, זאת כדי לגזול גם את שארית הכסף שנותר אצל חלק מהמגורשים: ניתנה פקודה כי המחזיק מטבע רומני עליו להחליפו לרובלים לפי שער חליפין של 40 ליי רומני תמורת רובל אחד. לעומת זאת, בפלישתם, בחדש יולי1941 הם החליפו לפי שער חליפין של רובל אחד נגד ליי אחד. אגב, היהודים שהחליפו אז רובלים נרשמו במשטרה והואשמו כקומוניסטים ונעצרו. עלה הרבה שוחד ושתדלנות על מנת לשחררם. כאלה היו התרגילים אשר ננקטו כדי לנשל את היהודים מן המעט שעוד הצליחו להסתיר.

האנשים בגירוש השני, הוכנסו לתוך קרונות משא, 60-70 נפשות בקרון. לאחר שכל המגורשים התפקדו ע"פ רשימות שמיות הם הוכנסו לקרונות. הרכבת יצאה אל הבלתי נודע וללא שוב. הדרך ארכה כשלשה ימים עד שהגיעו לתחנת הרכבת של מרקולשטי שבבסרביה. שם ירדו מהקרונות והובלו רגלי אל לתוך העיירה. לפני שהתחילו לצעוד ניתנה פקודה ע"י מפקד הז'נדרמריה כי כל החבילות היותר גדולות חייבות להישאר על הרציף. טרם כניסתם לתוך העיירה מרקולשטי הודיע שוב, מפקד הז'נדרמים, כי על המגורשים למסור את כל חפצי הערך הנותרים ברשותם כגון: מזומנים, זהב, תכשיטים, טבעות, סכו"ם, בדים, עורות, וכיוב'. כל אחד יעבור חיפוש. במידה ויימצא איזה חפץ שלא נמסר, מאלה שהוזכרו, יירה בעליו מיד ובמקום!

למרות האיום, בחיפוש ובעונש, הביקורת לא הייתה חזקה ומדוקדקת. אלה שהסתכנו הצילו מעט מחפצי הערך.

מרקולשטי, עיירה שלפני פרוץ המלחמה הייתה מאוכלסת ברובה יהודים, הייתה כעת ריקה מאדם, כל האוכלוסייה היהודית הושמדה על ידי הרומנים.

לפני כל בית הייתה חפירה טרייה יחסית ועליה רגבי אדמה מוגבהים אשר העידו על מה שהתרחש כאן. המגורשים הוכנסו אל הבתים בהם שהו מספר ימים משהתפנה המסלול ממגורשים אחרים שקדמו למשלוח הזה.

ביום סתיו קר וגשום הובלו האנשים על טפם וזקניהם מתוך הבתים והוצעדו רגלי לכוון הדנייסטר. משני צידי הדרך שכבו גוויות של אנשים שגוועו ברעב ואפסו כוחותיהם או שנורו ע"י מלוויהם הז'נדרמים הרומנים כשלא היה בכוחם להמשיך ולצעוד. לעת ערב, הגיעו לתוך היער של וורטיז'ן שם נאלצו ללון תחת כיפת השמיים כשגשם שוטף יורד עליהם ומסביבם אנשים מתים!

למחרת הוצעדו אל גדות הנהר והועברו אל הגדה המזרחית אל תוך אוקראינה שנקראה בשם טרנסנסטריה אל העיר ימפול.

היות ונתבקשתי לכתוב על האירועים שהתרחשו מפרוץ המלחמה ובמשך החדשים יולי – אוקטובר1941 ולא לגלוש לתוך ההתרחשויות שבטרנסניסטריה, אציין רק כי רוב יהודייה של סטרוז'ניץ הופנו, לאחר שהועברו, אל תוך טרנסניסטריה לשני מקומות עיקריים: מרביתם לעיירה ברשאד,בה התקיימה קהילה יהודית אוקראינית ולבודי – כפר נידח לא הרחק מעיירה אובודובקה.

לבודי הובאו כ-1200 יהודים אל הקולחוז ושוכנו בשני דירי חזירים שהיו ריקים מבעלי חיים ונהפכו למחנה ריכוז ליהודי סטרוז'ניץ וסביבתה. המבנים בהם שוכנו המגורשים היו בחלקם הרוסים ללא חלונות ודלתות שנגנבו ע"י הכפריים לאחר הקרבות ושינוי השלטון. התנאים שם היו בלתי אנושיים. בחורף האוקראיני ב30 מעלות תחת לאפס של חדשי נובמבר-דצמבר 1941 נדחסו מאות אנשים לתוך דירים אלה ללא כל תנאיי קיום פיזיים ואפשרות לשרוד!

לא כאן המקום לתאר את הטרגדיה והסבל הנורא אותו עברו המסכנים לפני שנספו, ביניהם משפחתי.

ברצוני רק להדגיש כי מתוך 1200 נפשות שהובאו לבודי שרדו כ- 180 בעת השחרור ב-מרץ 1944. הייתי בין אלה ששרדו – יחידי ממשפחתי הקרובה בת חמש נפשות!

אין לי נתונים על מספר הניצולים מיהודי סטרוז'ניץ שהוגלו לברשאד ומקומות אחרים. לפי עדויות – מספר הניצולים הוא כ-10%.

השואה האישית של משפחתי ושלי

שמי ראובן – זוניו פרבר, בנם של משה ורוזה פרבר. היו לי שני אחים צעירים ממני, שמם היה דוד- דודלה בן 15 ויצחק – אייזיו בן 6. הורי ושני אחיי נספו במחנה הריכוז בכפר בודי שבטרנסניסטריה.

היינו תושבי העיר. אנו הילדים נולדנו, גדלנו והתחנכנו בה. אבי היה סוחר בדים,   מנופקטורה והתפרנס מעיסוקו בכבוד רב. להורי היה בית פרטי שהיה רכושם ברח' Tempel Gasse ששכן מול בית הכנסת הגדול של העיר.

משפחתנו הקרובה הייתה מורכבת מדודים דודות וילדיהם אשר רובם חיו בעיר ועסקו במסחר. הקרובים, הם בני ממשפחת אימי ז"ל. ממשפחת אבי לא היה לנו כל ידיעה , אבי הגיע בודד מרוסיה בתחילת המאה שעברה לאחר המהפכה ב 1917 איבד הקשר עם משפחתו. לחלק מבני משפחת אימי, היו חנויות בדים, האחד מהם סחר בתבואה והיה להם משק וחנות בכפר יורדנשטי לא הרחק מהעיר.

אמנה את בני משפחתי ע"פ גילם וכפי שהם חרוטים בזיכרוני:

דודי ודודתי מאיר/מאקס ואנה דרוקמן וילדיהם: זיגי, טרודה, וסופי. מאקס היה אחיה של אימי. הם הוגלו לסיביר והודות לכך הם ניצלו.

דודתי ודודי שרה ומרדכי פלנר¬- כץ שהיו ערירים. שרה הייתה אחות אימי. הם הוגלו ב- 1942 מצ'רנוביץ ונספו במחנה שנקרא "מחצבת האבן" על גדות נהר הבוג בטרנסניסטריה.

דודי ודודתי צבי/הרמן ופרידה קלינגר ובנותיהם: ז'ני וטרודה. צבי הוא אחיה של אימי. הם הוגלו לטרנסניסטריה למחנה בודי. צבי נספה שם, פרידה, הדודה ובנותיה שרדו ועלו ארצה.

דודתי ודודי לאה/לייקה והרש דוננפלד שלא ילדו ילדים. לאה, אחות אימי, ובעלה חיו בכפר יורדנשטי והתפרנסו מחנות וממשק בעלי חיים. בכניסת החיילים הרומנים לכפר, פרצו לתוך הבית ומצאו את דודתי בו. היא לא הספיקה לברוח והם ירו בה והרגוה על פתח ביתה! הדוד הוגלה לברשאד ושרד.

דודי מנדל/אוסיאס קלינגר עזב את רומניה בעת שירותו בצבא ב-1930 הגיע לבסוף לאנגליה שם המשיך את חייו ומת בשנת 1969.

אלה בניהם ובנותיהם של גיטל לבית קלינגר ושל יצחק אייזיק הלוי דרוקמן מבאנילה שנישאו באיזושהי שנה במאה ה-19. הם התגוררו בכפר פאנקה, הסבא סחר בעצים והסבתא ניהלה את בית המרזח שהיה להם. במל"הע הראשונה הם נאלצו לברוח בגלל פלישת הצבא הרוסי והקוזקים והתנכלותם האכזרית ביהודים. הם נהפכו לפליטים בבוהמיה ע"י העיר ברינו שם שהו עד תום המלחמה.

הבית וכל הרכוש שהיה להם, נשדד ונבזז, כשננטש כאשר נאלצו לברוח. כשחזרו לא התיישבו יותר בכפר פאנקה. הם רכשו בית בעיר וגרו בה סמוך לילדיהם עד למועד פטירתם. הסבתא ב-1925, הסבא ב-1934. הם קבורים בבית העלמין בסטרוז'ניץ. פקדתי את קברותיהם ב- 1993 בלוית רלה רעיתי ובשנת 1999, שנית, עם רלה ובני הצעיר אסף. לפני נסיעתו של אסף לארה"ב, הוא עמד על כך כי עליו להכיר את שורשינו ומקור מחצבתנו. מלאנו את משאלתו ונסענו איתו לשם.

 כאמור לסבי ולסבתי מצד אימי נולדו שישה ילדים, שלש בנות ושלשה בנים. שניים מהם שרדו את התופת הודות לזה שאחד הוגלה לסיביר והשני ברח בזמן וחי את חייו באנגליה.

העליתי בשורות ספורות קורותיהם של בני משפחתי כדי להמחיש את גודל האסון שפקד משפחה יהודית טיפוסית מצפון בוקובינה. משפחות כאלה היו באלפים, מרוב הגדול לא נותר אפילו שריד או פליט אחד!

אחזור לספר את הטרגדיה האישית שלנו, כבר בתחילת הקרבות, לאחר ההתנפלות של גרמניה הנאצית וגרורותיה על בריה"מ ניתן היה לחוש כי הכף נוטה לטובת הגרמנים. כבר בשעות הראשונות הם נחלו ניצחונות והישגים מרשימים לאורך כל החזית העצומה, שהשתרעה מהים הבלטי עד לים השחור.

כאמור, האזור שלנו, בוקובינה הצפונית גבל בגליציה מצפון מזרח ונשק לרומניה מדרום מערב היה עד מלחמת העולם הראשונה תחת שלטון הממלכה האוסטרו-הונגרית. אח"כ היה זה שטח ריבוני של הממלכה הרומנית וסופח ב- 28.6.40 אולטימטיבית לבריה"מ.

בפרוץ מלחמת העולם בין גרמניה לברה"מ ביוני 1941 נכבש האזור חזרה תוך עשרה ימים ע"י הצבא הגרמני והרומני.

כבר מהימים הראשונים הורגש הרפיון אצל הרוסים, מפעלים שלמים התחילו לפרק מכונות הייצור, כל הטובין ממחסני אספקה על עובדיהם ומנהליהם הועמסו על כלי תחבורה וכוונו מזרחה אל תוך בריה"מ. חשנו כי מתקרבת התבוסה ועמה האסון הנורא. היינו אובדי עצות. גם המפעל בו הועסקתי כמנה"ח התכונן לנסיגה ומנהלו החבר, חחולין Chacholin ורעייתו שאיתם הייתי מיודד (הם היו ערירים והתייחסו אלי כמו לבן) האיצו בי לקחת מעט חפצים מהבית ולהצטרף לנסוגים.

 בבואי הביתה בכדי לאסוף חפצי. אמי התחילה לבכות ולשכנעני לא לעזוב ולהשאיר אותם לבד. לא הייה בי הכוח לעמוד כנגד תחנוניה של אמי, נשארתי איתם ולא ברחתי לפי עצתם .

הימים היו קשים, פחד ואימה אחזו באוכלוסייה היהודית ובנו. התחלנו לראות כל מיני טיפוסים לא מוכרים שנראו חשודים כגיס חמישי, כמרגלים ופרובוקטורים.אחר כך זה התברר כנכון , קודם פעלו בסתר ואחר כך בגלוי, הם הסיתו את האוכלוסייה נגד היהודים למרד ביזה ולרצח.

התחלנו להסתיר דברים עד כמה שניתן. אבי שעיסוקו הייה ממכר בדים הסתיר חלק מהסחורה בביתנו שנה קודם,בעת שהרוסים פלשו. כעת שוב חשבנו כי יהיה מהנכון להסתיר כמה שניתן ,עד יעבור זעם. שלא להשאיר סחורה ודברי ערך גלויים לעין מתחת ליד.

תחילה הכנסנו את הסחורה ומיטלטלין נוספים למרתף, לאחר מחשבה שנייה, החלטנו כי אין זה מסתור מתאים ובטוח. הייה לנו מחסן גדול שהיה מלא עצים ששימשו כחומר הסקת הבית לבישול ואפייה. המחסן היה תמיד מלא עד אפס מקום בעצים חטובים ומסודרים להפליא, שורות, שורות. שם, החלטנו, יהיה הכי מתאים להסתיר את גלילי הבדים. חשבנו לתומנו: מי יטרח להזיז את כל העצים כדי לבדוק האם הוסתרו שם חפצים מאחורי העצים? לפיכך, הזזנו הצידה את כל העצים שהיו במחסן. טמנו את גלילי הבדים סמוך לקיר בקצה המחסן והחזרנו את כל העצים למקומם כפי שהיו ערוכים קודם. , מבלי שיהיה כל סימן המראה כי חל איזשהו שינוי. חשבנו כי על ידי כך "יבוא לציון גואל " !

כדי להמחיש את ערך הסחורה שהסתרנו בהתחשב במחסור שנוצר עם הלאמת החנויות ע"י הסובייטים, אי חידוש המלאי עכב כך, ניתן להעריך באופן תיאורטי, כי ע"י החלפת מוצרי הטקסטיל שהיו ברשותנו במוצרי מזון עם איכרים שהיו מוכרים לאבי,מדי פעם לפי הצורך, ניתן היה להתקיים עשרות בשנים.

אני מדגיש כי זה חשוב תיאורטי מאחר ובכדי לנהוג כך היינו צריכים לקחת סיכון כבד ולהיות חשופים למלשינים ולעונשים .

כך חלפו הימים הראשונים של יולי 1941 הרוסים נסוגו לא לפני שמיקשו, כאמור, את הבניינים הציבוריים והחשובים בעיר. התושבים היהודיים הסתתרו. כל משפחה בביתה, בפחד וחרדה בצפייה לבאות. בפרברי העיר ניתן היה לשמוע את רעמי היריות ורעש כלי הרכב ושאגת החיילים בנסיגתם.

ביום שישי ה- 3.7.1941 בבקר השמש רק הפציע. אימי בעיסוקה בקודש השכימה קום בעוד לילה והחלה להכין את הנחוץ לבישול ואפייה לכבוד שבת, כמנהגה והרגלה מידי שבוע. זאת, למרות הדאגה והפחד שחשה בשמעה מקרוב יריות צעקות והמולה. אני זוכר זאת בבירור. אימא הספיקה להסיק את התנור, להעמיד על הכיריים סיר ובו עוף לבישול מרק המסורתי לשבת, עסקה בדברים בשקט ובהשלמה נפשית למרות כל שמתרחש מסביב.

כאן אני עושה אתנחתא בסיפורי כדי לכלול קטע שנעלם מזיכרוני מאחר והוא רלוונטי לקטע זה,

עדותו ע"פ זכרונו של חברי וידידי משחר ילדותינו ,איזיו שניידר, שמו כיום ישראל דורון (ראש עריית עכו לשעבר). היינו שכנים קרובים למדנו יחד בחדר ובבית הספר. ובילדותנו לא הייה כמעט יום שלא התראינו ושיחקנו יחד. אלה דבריו שהשמיע באוזני בשיחת טלפון שניהל איתי ביום 14.10.03 הזכיר לי אודות אירוע באותו בוקר יום שישי ואותו לא זכרתי ,אלה דבריו שאני מצטט: "כשהתחילו היריות עזבנו את ביתנו, הורי ושלשת אחי הקטנים הסתתרו אצל שכן, לי ולאחי מקס לא נותר מקום שם, באנו אליכם והסתתרנו אצלכם בביתכם. כעבור כשעתים הופיעו כמה שקצים מבני המקום באיומים וזעקות צוו על כולם לצאת אחרת יהרגונו. לקחו את כולם לרחוב ופקדו עלינו לצעוד לכוון הנהר סירט החוצה את העיר. פתאום הגיח מהחצר יהודי שהיום אינני מצליח להיזכר בשמו וניגש אל אחד השקצים שהנהיג הכנופיה והפציר בו כי ישחרר אותנו. הוא גם הוציא את שעון הכיס שהיה ברשותו ומסרו לו. התברר לנו לאחר מכן כי השקץ הזה עבד אצלו שנים רבות כפועל במחסן התבואה שהיה בקרבת המקום. השקץ הביט עליו השפיל מבטו לקח את השעון וצעק לכולנו: "התפזרו תברחו". כך הציל היהודי הזה את חיינו ! יהא זכרו ברוך לעולמי עד!"

ברחנו כל אחד כל עוד נפשנו בכפינו, אנחנו לתוך ביתנו והם איזיו ואחיו מקס לבית בו הסתתרו הוריו. בדיעבד נודע לנו כי את כל היהודים שהוציאו מבתיהם באותו זמן ואשר הובלו אל מעבר לנהר, הומתו בצורה אכזרית ביותר ע"י המרצחים.

 אני חוזר וממשיך את הסיפור המשפחתי שלי:

חלפו מספר שעות, אינני יכול להעריך כיום כמה. בשעות מתח וחרדה מאבדים את תחושת הזמן. אני מניח שזה היה בשעות אחר הצהריים כאשר התדפקו על דלת ביתנו בחוזקה רבה בקתות רובים וצעקות רמות ואיומים. אם לא נפתח הם יורים לתוך הבית. אימי ואחי הקטן הסתתרו תחת המיטות בחדר השינה. אני עליתי לעלית הגג, אבי ואחי דוד נותרו בחדר המגורים. אבי ניגש ופתח הדלת. בכניסה עמדו שלשה ז'נדרמים רומניים הם צוו על אבי ואחי לצאת לחצר בידיים מורמות. הם עשו סיבוב שטחי בחדר המגורים מבלי לחפש עזבו ולקחו איתם את אבי ואחי דוד.

תוך כדי כך ירד הערב. נותרנו אימא, אחי הקטן איזיו ואנוכי בתוך הבית. במשך אותו לילה לא עצמנו עין, דאגנו וחרדנו לגורל יקירנו. לאן נלקחו ומה קרה להם? הלילה חלף בייסורים ובדאגה לגורלם.

למחרת בשבת בבוקר, שוב התדפקו חיילים. באיומים ובגידופים: "באם לא נפתח יפרצו פנימה וניירה" פתחנו וצווינו לצאת בידיים מורמות. אחד החיילים דחף אותי הצידה וכוון אלי את רובהו בכוונה להורגני. אמי בראותה זאת התחילה לבכות ונפלה על ברכיה לרגלי אותו חייל שהיה איש מבוגר. אינני יודע מה הניע אותו? אני מאמין כי תחנוניה של האימא ריככו את האיש לרגע. יתכן כי גם היה אב לילדים וחס על חיי. הובלנו תחת דחיפות מכות ואיומים למקום הריכוז בו היו מרוכזים כבר רוב יהודי העיר כבר מיום ששי. צערנו הייה מהול בשמחה מאחר ומצאנו שם בין העצורים את אבינו ואחי כשהם בריאים ושלמים. התאחדנו וחזרנו להיות יחד אבל רק לכמה שעות.

הוציאונו מהבית רק בבגדים שעל גופנו ובתוכם כמה תכשיטים ומעט כסף מזומן שהורי הספיקו להסתיר בכפלים ובכתפיות. כמו כן לקחנו שני תרמילים עם כמה חפצים שהכנו מבעוד מועד.

תוך מספר שעות הפכנו לאנשים חסרי מגן ורכוש, ללא זכויות אזרחיות, בלי הגנה חוקית ופיזית ,כל פרחח ופורע עשה בנו כרצונו.

סביב למגרש בגן הציבורי בו רוכזו יהודי העיר הועמדו משמרות חיילים עם מכונות ירייה השמועה הייתה כי מחכים לפקודה שצריכה להגיע שתתיר לירות במרוכזים ולהורגם.

הנלכדים שהובאו מכל חלקי העיר סיפרו על מעשי הזוועה וההרג שעורכים החיילים בשיתוף עם המקומיים והביזה שעושים בבתי היהודים. מאות בוזזים ומרצחים הגיעו מהכפרים, התנפלו על כל השכונות במטרה להרוג ולשדוד. יהודים רבים היו שרויים מתים בחצרות בבתים וברחובות העיר. אימה ופחד השתררו על הלכודים שחלקם ישבו שם כבר יומיים ללא אוכל ושתייה וללא אמצעי תברואתיים.

זה נמשך עד שבת אחה"צ אז כאמור הופיע קצין בדרגה בכירה נעמד על ארגז שהובא במיוחד והודיע "יש לכם מזל ,המרשל הורה לא להרוג אתכם"… ואז ניתנה הפקודה להפריד בין גברים לנשים, גברים עם נערים עד גיל עשר לחוד, נשים עם נערות וילדות וכן נערים עד גיל חמש עשרה לחוד. הגברים הוצעדו לבנין הפנימייה של הגימנסיה הרומנית שהייתה מחוץ לעיר. לא ידענו מה עלה בגורל הנשים והילדים הרכים. שוב הופרדנו. בדיעבד נודע לנו כי הם שוכנו בבית הספר העממי ששכן במרכז העיר. אמי ואחי הקטן יצחק היו עם הנשים, אבי, אחי דוד ואנוכי היינו בפנימייה מבלי שנדע אלה מאלה במשך כמה ימים.

בהיותנו סגורים בפנימייה היו מוציאים מדי יום קבוצות אנשים אשר נלקחו לכל מיני עבודות. גם אני הייתי בין אלה שהועסקו בכל מיני עבודות כמו פינוי הריסות, העמסת לבנים על עגלות ועוד. יום אחד נלקחתי עם עוד בחור אל המאפיה של משה פישביין. שם צוו עלינו לפרוק שקי קמח מתוך מכונית משא ולהכניסם אל המחסן. תוך כדי עבודה ניגש אלי בחור נוצרי שהסתובב שם. מיד הכרתיו הוא עבד בזמן שלטון הרוסים במרכז האספקה בו הייתי מנה"ח. הייתי איתו אז ביחסים טובים והוגנים. נראה שזכר זאת. הוא פנה אלי ואמר: "מהיום אתה תעבוד כאן בכל עבודה שיטילו עליך ותמורת זה אדאג שתקבל כיכר לחם מדי יום". זה היה עבורי דבר בלתי צפוי ששוויו לא יסולא בפז. דבר שלא יאמן אשר הציל אותי ומשפחתי מרעב. עבדתי שם כל זמן שהותנו בפנימייה וגם כשהוחזרנו לביתנו בתוך הגטו ועד שגורשנו בתחילת אוגוסט לבסרביה לכוון טרנסניסטריה. אינני זוכר כיום את שמו ואת לאומיותו אבל את מעשהו האציל אזכור לעולם.

לאחר שבועיים שהות הגברים בפנימייה ושל הנשים בבי"ס הוקם הגטו בדרום מערב העיר שהתחיל מרח' ביה"כס ששם עמד גם ביתנו. קשה לי, גם כיום, לאחר 62 שנה לתאר את ההתרגשות בפגישה של שני חלקי המשפחה כששבנו והתאחדנו ומראה הבית אליו הורשנו לכאורה לחזור. כל התכולה נשדדה ונבזזה. אני מנסה לתאר במילים ספורות המראה שנישמר בזיכרוני. בכניסה לחצר היו פזורים ספרי התפילה כשהם קרועים, כמה זוגות תפילין רמוסים ברגליים. הרצועות קרועות. הכינור שלמדתי לנגן עליו, לגאוותה של אמי, שכב שם זרוק ושבור, רמסוהו ברגל גסה. ספרים תמונות, תשמישי קדושה וחפצים שלא מצאו בהן עניין היו פזורים מושחתים.

בבית לא נותר כל חפץ הכול נעלם כאילו לא היה קיים מעולם. רק בחדר השינה של הורי נותרו שתי המיטות והארונות כי היו כבדים. הגזלנים לא הספיקו לפרקם ולהוציאם משם.

במחסן בו הסתרנו מאחורי העצים את גלילי הבדים, בהאמיננו כי זהו מקום מבטחים, לא הותירו אפילו פיסת עץ אחת וכמובן אף לא סימן לגליל בד או לחפץ אחר שהסתרנו שם. להשלמת התמונה הם עקרו גם חלק מחלונות ודלתות הבית.

הדבר היחיד שנותר עומד על מקומו כעדות דוממת על שהתרחש בבית היה הסיר ובו העוף אותו הכינה אימי לכבוד שבת שלושה שבועות קודם לכן. הסיר נותר על הכיריים והיה מלא רימה ותולעה.

הבית שלנו עמד באזור בו הוקם הגטו. הדוד הרמן קלינגר עם משפחתו עברו לגור בביתנו מאחר וביתם היה מחוץ לגטו ואסור היה להם לגור שם. המצב היה מאוד קשה מבחינה כלכלית ונפשית. לא ידענו מה יילד יום. המשכתי לעבוד במאפיה ולקבל כיכר לחם מדי יום ולהביאו הביתה.

חלפו כמה ימים, אולי שבוע, עשרה ימים וגזרה קשה והכי גורלית נפלה עלינו. נצטווינו לצאת לגלות לעזוב המקום שבו נולדנו גדלנו וחיינו ,ללכת אל הבלתי נודע, בחוסר כל לאחר שבזזו מאיתנו את כל רכושנו. הושפלנו, נשללו מאיתנו זכויותינו האזרחיות והזכות להתקיים כבני אנוש.

בתחילת אוגוסט הוצא צו כי כל היהודים ששמם מתחיל באותיות A עד F חייבים להתייצב למטרת הגליה בתאריך ובשעה ידועים. התאריך אינו זכור לי אבל את היום בשבוע לא אשכח כל עוד אחיה. זה היה שוב ביום ששי ומאז יש בי האמונה התפלה כי דברים רעים קורים תמיד בימי שישי. בצוו נאמר כי כל היהודים ששמותיהם מתחיל באותיות שהוכרזו כאמור, חלה החובה להתייצב במקום ובזמן שנקבע ,כל אלה שיפרו את הצו צפויים לעונש מוות ללא שיפוט או התראה נוספת.

אבי שהיה אדם ממושמע ושומר חוק, מהאסכולה של הקיסר פרנץ- יוזף, ישר כסרגל, לא היה מוכן לסכן את חיי המשפחה. הוא נכנע לדרישה והתייצבנו כפי שצוונו. יחד איתנו התייצבו עוד הרבה משפחות, על זקניהם ילדיהם וטפם. היו בריאים וחולים פסחים וצולעים, ללא אבחנה. האם אנשים אלה מסוגלים לעמוד במאמץ הגופני לצעוד רגלי מאות קילומטרים ליעד לא ברור ולא ידוע? אפילו החיילים שהיו מופקדים להוביל את המגורשים בדרך הייסורים, הרעב והאבדון לא ידעו לאן פנינו מועדות.

היה זה כבר יום ששי בשעות הצהרים, עד שהשיירה אורגנה והוכנה ליציאה. בשעה כזאת בימים כתקנם משפחות יהודיות היו טרודות בסידורים אחרונים לקראת קבלת השבת. כעת הוכרחנו לצעוד אל הבלתי נודע. במרורים ובכי נפרדנו מדודי ומשפחתו שנותרו לגור בביתנו.

כאן עלי לעשות שוב אתנחתא ולתאר את הדברים שהזכיר לי איזיו שניידר כי הוא היה אז נוכח כאשר עזבנו את ביתנו. הוא בא להיפרד. אבי, בעברו את הסף נישען אל המשקוף בו הייתה תקועה המזוזה נישקה ופרץ בבכי מר, הוא פנה בתחינה ביידיש וביקש "אלוקים עזור לי שאזכה להחזיר את אשתי וילדיי אל ביתי" תפילתו לא נענתה, אני מאמין באמונה שלמה כי בזכות תחינתו של אבי שרדתי – כדי לתאר ולספר מה שעולל לנו עמלק של תקופתנו!

 הכוון שהובלנו היה צפון מזרח חלפנו על פני המקומות בהם גדלנו וידענו רגעי שמחה ואושר. צעדנו בדרך שהוליכה לצ'רנוביץ ניחשנו כי הכוון הוא בסרביה ולדנייסטר.

ההליכה ברגל הייתה קשה ומעייפת במיוחד למבוגרים ולילדים הקטנים, עד מהרה נאלצתי לעלות את אחי הקטן בן השש על כתפי ולשאתו במשך כל מסע האימים שנמשך מספר שבועות. גם אמי כשלה במאמץ ההליכה. אבי ואחי תמכו בה. כך שמרנו האחד על השני, לא להישאר אחורנית, כל אלה שנותרו אחורה גורלם נחרץ.

 השיירה מנתה כמה מאות איש אשר נבחרו כאמור, אנחנו היינו בין האחרונים שנכללנו בשיירת הגרוש הזאת. לאחר משלוח זה הופסקו המשלוחים עד חודש אוקטובר1941 אז הוגלו כל יהודי סטרוז'ניץ.

בין אלה שהיו איתנו אני מזכיר את שכנינו הטובים איתם הייתה לנו חצר משותפת ר' אברהם ברגמן ורעייתו רחל. הם היו ערירים ,אנשים מבוגרים כבר אז, את אברהם אלטמן ורעייתו ובנם אלתר, חברי מילדות ובן כיתתי. את משפחת אדלר, האב לייב לא היה איתם, הוא נסוג עם הרוסים. הם היו משפחה גדולה הגב' אדלר וששת ילדיה הסבים והסבתות. הבן הבכור חיים הייה חבר ובן כיתתי אינני מסוגל לפרט שמות נוספים כי לא יספיק הזמן והניר לעשות זאת, רציתי רק להדגיש את השיטה ה א-ב לפיה התנהל הגרוש.

 מכל המשפחות אותם הזכרתי לא שרד אף אחד. גם ממשפחתי משפחת פרבר שרדתי היחידי.

הדרך הייתה קשה והתנהלה בכבדות תחת לחץ ואלימות של הז'נדרמים מלווי השיירה. ההליכה התמשכה מאור הבקר עד רדת הליל ללא אספקת מזון ומים כל שהיא. בעברינו בכפרים היו עומדים בצידי הדרך כפריים ובידיהם ככרי לחם ודברי מזון אחרים שתמורתם האנשים נתנו כל חפץ שעוד היה להם בכדי להשיג מעט אוכל לפיות הרעבים של ילדיהם ושלהם. כל צמח שניתן היה לקטוף בשדות אותם עברנו נקטף ונאכל בלי לרחצו או לבשלו. סלק סוכר, תירס וכל פרי או ירק בוסר אשר טרם הבשיל. הרבה אנשים חלו במחלת מעיים ודיזנטריה. רבים שלמו בחייהם כי הז'נדרמים ירו בהם באמתלה כי רצו לברוח בהיכנסם אל השדה לקטוף מה שהזדמן על מנת להשתיק רעבונם.

בלילות היינו לנים בשדה הפתוח במקום בו היה תופס אותנו הלילה. משתרעים על אדמה בוצית או סלעית עוברים את הלילות בייסורים עינויים וחרדה. כל יום היו מתמעטים האנשים אשר כשלו נפלו באפיסת כוחות ונורו בידי המרצחים.

כך התנהל מסע האימים, שמונה או עשרה ימים עד שהגענו לגדות הדניסטר,                           לאחר שעברנו מרחק של כ – 200 ק"מ רגלי. עם הגיענו, פגשנו קבוצות נוספות של מגורשים שהגיעו לשם לפנינו. הם היו בבהלה, בפחד רב ואפיסת כוחות. הם סיפרו כי יום לפני שהגיעו לשם בצעו הז'נדרמים כאן אקציה. הקורבנות היו כ- 300 מיהודי סטרוז'ניץ והסביבה אשר הובלו לשם בכוונה להעבירם לצד השני האוקראיני. מאידך הגרמנים לא הרשו להם והחזירו אותם לגדה הרומנית ואז נדחפו בכוח וביריות ע"י הז'נדרמים לתוך הנהר, חלקם נפלו וטבעו וחלקם נורו והושלכו לתוך מימי הנהר. את אלה שפגשנו עיכבו על גדות הנהר כי הגרמנים לא הרשו להם לחצות את הנהר. השיירה שלנו צורפה למחנה הזה והז'נדרמים החזירונו אל תוך בסרביה. חלק הופנה זמנית לסקורני ואותנו היפנו לכוון העיירה ידינץ.

שוב הוצעדנו כמה ימים בחום הלוהט של חודש אוגוסט. המרחק מהדניסטר עד מבואות ידינץ היה 70 עד 80 ק"מ. אני נשאתי תרמיל ועליו את אחי הקטן על כתפי. אבי ואחי השני תמכו ועזרו לאימא וכך בנס הצלחנו לעבור את מסע האימים הזה ולהישאר כולנו בחיים וביחד, כאשר במשך אותם ימים נשרו ומתו, נפלו נורו והומתו, כמחצית מהשיירה שיצאה את העיר.

הביאו אותנו אל שטח רחב ידיים במבואות העיירה וציוו על כולם להתמקם שם. את המקום גידרו בחוטי תייל ומסביב משמר של ז'נדרמים שתפקידם היה לשמור ולא להרשות יציאה ליהודי משם.

 השטח היה חשוף ללא עץ קיקיון או דרדר שתחתיו יוכל אדם למצוא מחסה טיפת צל נגד השמש של ימי אוגוסט הלוהטים ,למי ששיחק המזל ונותר לו סדין או שמיכה שטרם החליף בעבור לחם או מים והצליח להשיג, יש מאין, ארבע קרשים או ענפים, הקים מעין גגון למשפחתו נגד השמש המכה.

לנו היה המזל הזה. אמי הוציאה מאחד התרמילים סדין שממנו אילתרנו מחסה שהקל עלינו. אותו הסדין שימש אח"כ לצרכים טרגיים בהיותנו במחנה בודי בטרנסניסטריה כפי שאספר בהמשך.

בכל המרחב הזה בו שהינו לא הייתה בנמצא באר מים אחת שיכולה הייתה לספק מים לאותם אנשים ששכבו שם חסרי אונים. הצמא השכיח מהם את רעבונם, עשה בהם שמות והעביר רבים על דעתם.

בכדי להשיג מעט מים הייתי צריך לעמוד שעות בתור הארוך בכניסה למגרש. מדי פעם הז'נדרמים היו מוציאים קבוצה של מספר אנשים. בידיהם הכלי שהיה להם, דלי, פח, בקבוק, או חפץ שהשיגו בהם ניתן היה להכיל מים שהצליחו להביא למשפחתם. להרוות צימאונם במשורה. התנאים היו תת אנושיים. הסבל בלתי ניתן לשאתו. יחס השלטון ומבצעי הוראותיו פקודותיו היה ברברי, אכזרי, נקמני וסדיסטי ללא רחמים ללא נקיפות מצפון וללא מורא כי ייענשו. ההפך היה הנכון. הם עשו זאת בסיפוק וברצון. לכל אורך הדרך לא נתקלתי באחד שהעז להושיט יד קצרה לעזרה. במקרה הטוב היה מתאכזר פחות.

אירוע טראגי וכואב שזעזע את כל המחנה ואותנו במיוחד היינו ידידים ושכנים שנים רבות קרה למשפחת אקרמן. אברהם אקרמן הלך להביא דלי מים, עמד בתור ככולם. כשהגיע תורו לחצות הכביש ולגשת לבאר התקדם בלי להמתין לקבל סימן מהחייל המתיר לו לחצות הכביש לגשת לבאר לשאוב. בהיותו באמצע הכביש, דרך הרוצח את נשקו ובלי כל אזהרה ירה ופגע בו. אברהם נפל חלל ומת במקום .

 אברהם השאיר אחריו אישה ובן יחיד, אלתר אקרמן, ידידי וחברי מילדות איתו שיחקתי ולמדתי באותה כיתה. לאחר מות האב הם המשיכו איתנו עד למחנה בודי בטרנסניסטריה. אף אחד מהם לא שרד ,אספר במקום אחר באיזה נסיבות כל אחד מהם נספה .

התגלגלנו על המגרש. התפלשנו בתוך העפר והבוץ, חשופים לקרני השמש הלוהטת במשך היום, הצינה והרטיבות בלילות מהגשמים שירדו עלינו לעתים בימים ולילות. האנשים חלו קדחו רעבו ונחלשו. השהייה במקום נמשכה כעשרה ימים מבלי שנדע פשר הדבר. הלכו שמועות שהובאנו לשם במטרה להושיב אותנו בבתיהם של יהודי ידיניץ שחלקם נהרגו והנותרים הוגלו. כשהעבירו אותנו לתוך הרובע היהודי, התבררה סיבת העיכוב. במשך הימים ששהינו באותו מגרש הם גידרו חמישה רחובות בתיל והמקום הפך לגטו אשר בו ריכזו בזמן קצר כ- 12,000 יהודים מסכנים חלקם מנפת סטרוז'ניץ וגם מקומות אחרים.

השיירה שלנו שהוחזרה מהדנייסטר ושהתה במבואות ידינץ הייתה הראשונה שהורשתה להיכנס לבתים. תפסנו מקום יחד עם השכנים הוותיקים מהבית, ר' אברהם ברגמן ורעייתו. ראינו בזה מזל כי הצפיפות הייתה גדולה. מדי יום נוספו אלפי מגורשים מצפון בוקובינה ובסרביה. תנאי הקיום היו בלתי אפשריים רוב האנשים גורשו מבתיהם כשרק כסות לגופם. כאן אף אחד לא התעניין במר גורלם. הממשל לא סיפק צרכי מחיה כלשהם או אמצעי תברואה. הרבה אנשים חלו במחלות מדבקות כל זאת בגלל ההזנחה הגדולה והרעב ששרר במחנה. אנשים אכלו מכל הבא ליד. הרוסים הותירו מחסן אפונה אבל הרעילוהו לפני הנסיגה. אנשים שאכלו מהאפונה חלו במחלת מעיים. רבים מתו בייסורים גדולים. האנשים אכלו "מכוך" בשפתם. אלו השאריות של חמניות הכוללות הקליפה לאחר שהפיקו מהם שמן. בדרך כלל היו משתמשים ב"מכוך" כחומר הסקה בבסרביה הענייה בעצים. האנשים המורעבים בישלו ואכלו זאת כדי להשקיט רעבונם. רבים היו אוספים בחצרות ובתעלות כל ירק ועשב בכדי לבשלו ולהכין ממה שמצאו מעין מרק חם לגרונם הניחר. כמו כן היה מחסור גדול במי שתייה. רוב הבארות הורעלו בידי התושבים הלא יהודיים.

אבי שהשכיל, עם כניסת הרוסים אלינו ביוני 1940, לשמור ברשותו כסף רומני שאותו לא החליף ברובלים. כסף זה אשר הוצפן בקיפולי בגדיו שימש את הורי לרכישת דברי מזון בסיסיים ודלים למחייתנו. כך קיימו הורינו את המשפחה במשך מסע הגרוש והשהות בידינץ. בצנעה רבה, אך לא סבלנו חרפת רעב.

רק מספר ימים עברו בשהותנו בידינץ וצרה חדשה נפלה עלי. מתוך הגברים והצעירים שבגטו רוכזו כמה מאות והוצאו לעבודה. החלק הגדול הופנה לתקון הכביש חוטין – צ'רנוביץ והחלק השני בסביבת ידינץ לעבודות ניקיון ופנוי הריסות של בתים שנהרסו מהפצצות וממוקשים במלחמה. אני הייתי בין אלה שנשלחו לעבודת תיקון וסלילת הכביש שנהרס. ללא כל הכנה והודעה לאן לוקחים אותנו נפרדנו מהמשפחות, הצעידו אותנו ברגל עד שהגענו לכפר שם הקימו מחנה לשהיה שלנו תחת שמירה של מספר חיילים שליוונו לשם.

למחרת התחילה העבודה הקשה והמייגעת שנמשכה 12 שעת ביממה. זאת, בלי לקבל כל תמורה כספית או מזון אנושי. הדבר היחידי שקבלנו הייה "צ'יר" בשפתם, מין דייסה מימית שהרכבה מים 80% וקמח תירס20%. במקור האוכל היה צריך להיות ממליגה מוצקה אבל האחראים על אספקת האוכל גנבו פשוט את הקמח. רבים מאיתנו חלו בדיזנטריה נחלשו והיו גם כמה שמתו. עבודת הסלילה ותיקוני הדרך התבצעו עד למבואותיה של צ'רנוביץ.

העבודה היתה קשה מאד והצריכה כוח פיזי רב. ריסוק אבנים, העמסה לתוך מריצות ודחיפתן למרחקים, פיזורם והידוקם על הכביש. זאת, בכלים פרימיטיביים ולא מתאימים ובעיקר ללא מזון ולעתים גם שתיה במשך שעות ארוכות.

למזלנו חלפנו גם בין כפרים. בשולי הדרך גדלו עצי פרי, העונה הייתה סוף הקיץ – עונת ההבשלה. לעתים איכרים היו משאירים בקרבת ביתם דברי אוכל: ירקות ופירות. במיוחד עשו זאת Subotnikimכת נוצרית שומרי שבת המאמינים בברית הישנה. הכת הייתה נפוצה בכפרי בסרביה. כך התקיימנו בדוחק ומחסור למעלה מחודש ימים.

סמוך לראש השנה החזירו אותנו במפתיע למחנה לידינץ. הייתי אז צעיר ותמים, חשבתי לתומי כי בגלל החגים מחזירים אותנו. בכדי לאפשר לנו להיות ביחד עם משפחותינו בחגים. לא עלה על דעתי ולא תיארתי את הצפוי לנו אחרי החגים. לא טיפת רחמנות אנושית הניע אותם להחזירנו אל חיק המשפחה אלא התכנית השטנית של הרודן אנטונסקו. הם התכוונו להשמידנו סופית גם פיזית ולהשלים את מלאכתם אותה החלו עם פרוץ המלחמה ע"פ הסיסמה Curatirea Terenului בשפתם ובשפתינו "נקוי השטח". זאת, לפני שהגרמנים החליטו על הפתרון הסופי בוועידת Wansee ב-1942 .

חזרתי ערב ראש השנה לפני כניסת החג אל הבית בו התגוררו הורי ואחיי. אינני מסוגל לתאר היום במילים את המפגש עם אימי ואבי. בהעדרי לא הגיע אליהם כל ידיעה ממני ומה עלה בגורלי. זה היה ערב של שמחה. הינו שוב יחד, כולנו עוד בחיים. הרגע הזה הצית זיק של אור בחושך ובמצוקה בהם היינו שרויים כבר הרבה חדשים.

כנגד עיני וזכרוני מופיעות תמונות מן המעמד. בהכנסי לטרקלין התאספו שם כשני מנינים לתפילת ערבית לקבלת החג. ר' אברהם ברגמן שכנינו מהבית וגם מן המחנה, יהודי אדוק ירא שמים שבכל שנותיו עבר אצלנו לפני התיבה כשליח צבור בוויז'ניצר שיל במיוחד בימים הנוראים, עומד, פניו מופנות מזרחה מימינו עמד אבי ומשמאלו יהודי נוסף מבני עירנו ומתפלל תפילת מעריב. קולו צלול ומלא התרגשות. למרביתם לא היו מחזורים או ספרי תפילה. שליח הצבור מתפלל בקול והקהל עונה אחריו .

התרגשות גדולה אחזה בנשים והילדים שהתאספו גם הם, פרצה בכייה וקינה על מר גורלם. בידיהם המורמות לשמים התייפחו בקול: "אלי, אלי למה עזבתני".

למחרת ובשני לחג וכך גם ביום הכיפורים ר' א. ברגמן עבר לפני התיבה והקהל עמד והתפלל. אבי ויהודי שני עוזרים לצידו. הדבקות והכוונה בתפילה היו רבים. כולם התחננו שתפילתם ושוועתם תישמע במרומים. שיתקבלו ברחמים וברצון. הבכי וההתרגשות גברו שהגיעו לתפילת "ונתנה תוקף" ול-"בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון". "כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה?".

התפילה הזאת תאמה את מצבנו ומה צופה לנו העתיד כי למרות

התשובה, התפילה, הצדקה, שלנו לא נענתה !

רק רוע הגזירה נמשכה ! ! !

עברו כשבועיים החגים חלפו הגיע שמיני עצרת יום זה נבחר ע"י הקלגסים ומתכנני הגירוש וההשמדה כיום תחילת ביצוע הגרוש המהיר והמוחלט של כל היהודים שרוכזו במחנה בידינץ וביתר המחנות אל מעבר לדניסטר. המבצע אורגן ביסודיות ושיטתיות והיה בעל ממדים יותר רחבים ואכזריים מאלה בהם נהגו עד אז. הפקודה הסודית שניתנה למפקד המבצע הייתה בעל פה. והייתה חד משמעית כי אין להשאיר אף אדם בשטח. כל איש שלא יהיה מסוגל לעמוד בקצב ההליכה יחוסל ללא היסוס. בראש וראשונה יש לחסל את אלה שחולים וזקנים עוד בטרם תחילת המסע. לצורך זה הוכנו חפירות גדולות לקברי אחים לאורך מסלול הגירוש עד לדנייסטר.

 הימים היו ימי סתיו, אמצע אוקטובר, גשם ירד לסירוגין והפך את דרכי בסרביה למשקע גדול של בוץ, הגירוש בוצע על פי רחובות בהם ישבו היהודים בגטו.

 הז'נדרמים עברו מבית לבית והציאו בכוח ובמכות את האנשים. אלה שלא היו מסוגלים לנוע טופלו ע"י קבוצת מחסלים שלא הותירו איש אשר לא היה מסוגל לנוע באופן עצמאי בחיים.

השיירה שלנו מנתה כ- 1800 איש. ביניהם מבוגרים, זקנים, צעירים ילדים וטף. הרבה חולים ותשושים מכל הסבל הרעב והעינויים שעברו במשך ארבעת החודשים שעברו מתחילת המלחמה. רובם במלבושים קרועים ובלויים ללא הנעלה ראויה לעונת הגשמים והקור וכך הוכרחו לצעוד את דרך הייסורים בבוץ האיום בגשם ובקור. ללון בחניית לילה בשדה פתוח תחת כיפת השמיים כשהגשם או השלג יורדים הטמפרטורה ירדה מתחת לאפס. כל בוקר כאשר הז'נדרמים הקימו אותנו בצעקות מכות וגידופים נותרו שוכבים על האדמה הרטובה והקפואה עשרות גוויות של אנשים אשר מתו במשך הלילה מאפיסת כוחות,ממחלה רעב וקפאו מקור. אלה היו התנאים בהם הרוצחים הובילו אותנו אל הקץ המר כשסיסמתם הייתה ’’נקוי השטח".

משפחתי, הורי האחים ואני נקלענו לתוך שיירה שהיו בה עוד משפחות מהעיר שלנו. הזכורים לי היום הם משפחת אדלר, אלמנת אקרמן ובנה אלתר, ר' א. ברגמן ואשתו רחל ועוד הרבה חסידים תמימים וישרים הנאהבים ונעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. כשלו המסכנים והגיעו לאפיסת כוחות ולא יכלו להמשיך צנחו ונשארו בצידי הדרך שם מצאו את מותם.

מפקדת הז'נדרמריה גייסה מספר עגלות להסעת חולים וילדים. האישור לעלות על עגלה היה בידיהם וע"פ ראות עיני החייל והעגלון. מובן שהרשות לעלות הייתה מותנית במתן שלמונים לחיילים ולעגלון.

אימי ואחי הקטן בן השש לא היו מסוגלים ללכת רגלי. נאלצנו לשחד את העגלון בכל יום מחדש בכדי שיסכים להסיעם ולא יזרוק אותם מהעגלה. כל בוקר הייה אומר שכבר הסיע אותם מספיק והסוסים עייפים.

 ברשותנו עוד היו שלשה שעונים ושתי טבעות הנישואין של הורי ומעט כסף רומני שנותר. כל אלה נמסרו להם במשך שלושת הימים שהלכנו עד שהגענו לאטקי. שם עברנו את הדנייסטר אל תוך טרנסניסטריה. במסע האימים הזה אותו עברנו מתו, הומתו ונרצחו שליש מן השיירה שמנתה 1,800 נפשות כשיצאנו מידינץ.

בלבותנו הייתה תודה והודיה חרישית לריבון על כי משפחתנו נותרה כולה בחיים שלא הופרדנו וממשיכים לנוע יחד!

השתעשענו באשליות. לתומנו חשבנו וקווינו כי שנגיע לאוקראינה נמצא מקום להתיישב בו ונשקם עצמנו פיזית וקיומית. זאת המטרה שהפיחה כוח רצון להיאבק להתגבר ולהמשיך.

 לא ניתן היה להאמין כי כל שעברנו עד אז הייתה רק מקדמה. כי המבחן הקשה והאסון המחריד הוא עוד לפנינו וכי בעוד זמן קצר הורי ואחי וקרובים נוספים יהיו בין אלה שימותו ממגפת הטיפוס הרעב והכפור.

הובאנו אל כפר נידח בשם "בודי", שם נדחסנו אל דיר חזירים הרוס. ללא חלונות ודלתות כ-300 נפש על רצפת בטון עליה פוזרו כמה חבילות קש. בחורף הקשה של חדשי נובמבר-דצמבר 1941 בכפור של כ- 30 מעלות תחת לאפס.

אלה התנאים שקידמו את פנינו בהגיענו לארץ הגזרה, המוות והאבדון!

סגירת מעגל וקיום צוואת אימי

אני חוזר לאותם ימים גורליים מלפני 62 שנה בהם התרחשו הדברים הקשים המלווים אותי כל חיי והיו להם השפעה על דרך מחשבתי, התנהגותי (פסיכולוגית וסוציאלית) ודפוסי חיי.

לנגד עיני מופיעים תמונות ואירועים מהימים של חודש נובמבר האיומים. הובאנו אל כפר נידח נכלאנו בדיר חזירים שנהפך למחנה ריכוז. מסביב מתחו גדר תיל וחיילים רומנים ומליציה אוקראינית מופקדים על השמירה. הפקודה הייתה שכל יהודי שייתפש מחוץ למחנה יירה מיד. הרעב היה כבד. לאנשים כבר לא היה שום חפץ אשר ניתן היה להחליפו תמורת מזון. תושבי הכפר היו באים אל הגדר לעשות חליפין עם מי שהיה לו עוד איזה סמרטוט.                כדי לקיים את הורי אחייואת עצמי הייתי נוטש בלילה את המחנה זוחל מתחת לגדר החוצה ומתגנב אל תוך הכפר ואוסף דברי מזון בין הבתים מכל הבא ליד, מסתתר, ובלילה השני חוזר עם השלל שהספיק לכמה ימים.

המצב במחנה הלך והחמיר. מחלת הטיפוס התפשטה במהרה. הצפיפות הגדולה איפשרה העברת המחלה באמצעות הטפילים שהלכו והתרבו. כל אמצעי חיטוי לא היו בנמצא. אף רופא לא היה בין המגורשים שייתן עזרה כלשהי. אף כדור לשיכוך כאב לא היה בנמצא. מדי יום מתו עשרות אנשים. היה צורך לקברם. החיילים והמיליציה התנפלו על הגברים שהיו עוד בהכרה ובמצב שהזיזו רגלים וידיים והוציאו אותם בכוח ובמכות לחפירת הבורות לקברי האחים.

 באחד הימים התנפלו גם על אבי הוציאוהו בכוח לעבודה הזאת. לפנות ערב אבי חזר חוור ותשוש, הוא התלונן על כאבי ראש בלתי נסבלים. במשך הלילה מצבו הלך והחמיר ולמחרת איבד את ההכרה ותוך יממה נפח את נשמתו. כנראה נדבק בטיפוס הבהרות.

לא יכולתי להשלים שאבי יקבר בקבר אחים. השגתי כלי חפירה אצל גוי שגר בקרבת מקום תמורת מספריים לחיתוך בדים שעוד היו לי. עבורם נתן לי גם ככר לחם שחור שאותו נתתי ליהודי בשם אדלר, בורסקאי במקצועו, גברתן שעזר לי לחפור את הקבר באדמה הקפואה. עטפתי את גופת אבי בסדין, היחיד שהיה לנו מהבית וכך הבאתי לקבורה את אבי מורי בקבר יחיד בשדה ליד מחנה הריכוז. אמי ושני אחי שכבו על רצפת הבטון בדיר כולם חולים ומבכים מרה את מות אבינו האהוב.

כשחזרתי, אימא פנתה אלינו באלה מילים: "ילדים יקרים שלי, אתם צעירים עליכם להחזיק מעמד ולחיות, המלחמה לא תימשך לנצח, עליכם לשרוד בכדי שיהיה מישהו אשר יספר את כול מה שעוללו לנו המרצחים. לאחר שסיימה המילים האלה נדמה אימי ואיבדה את הכרתה.

נותרנו ללא אוכל. כשאבי ואמי היו מאד חולים. במצבם הסופני לא עזבתי אותם כדי להסתנן לכפר על מנת להשיג מעט אוכל. לא הייתה כל ברירה, בלילה נאלצתי לחמוק מהמחנה להגיע לבתים לאסוף מעט אוכל. כשחזרתי כבר לא מצאתי את אמי היקרה. אחיי סיפרו לי כי בהעדרי חדלה מלחיות. החיילים באו ופקדו להובילה לקבורה מבלי שאהיה נוכח בקבורתה. הורי הלכו לעולמם בתנאים מחרידים ומזעזעים יום אחרי יום כנאמר "בחייהם ובמותם לא נפרדו". אבא נספה בג' כסלו תש"ב 21.11.41 אימא נספתה בד' כסלו תש"ב 22.11.41.

את אחיי לא הצלחתי להציל למרות שעלה בידי להעבירם לבית שהיה אמנם דחוס באנשים רבים. זאת, תמורת זוג הנעלים שנותרו מאבי אשר נתתי לבעל הבית האוקראיני אשר לא נתן לנו דריסת רגל לפני שקיבל תמורה.

 אחי דוד בן ה- 15 מת ביום ט' בטבת תש"ב 26.12.41 מגנגרנה – רגליו קפאו. לא היו כל אמצעים רפואיים. רופא לא הייה בנמצא במחנה שיבצע ניתוח חרום ולהצילו.

 אחי אייזיק בן ה- 6 מת ממחלת הטיפוס ביום ה' בטבת תש"ב 22.12.41. , חודש בדיוק אחרי מות ההורים.

דודי הרמן-צבי קלינגר, אח אימי, נספה גם הוא באותן נסיבות ביום א' טבת תש"ב 31.12.41 הוא הותיר אישה ושתי ילדות בנות תשע ושש.

במשך השנים לא חדלתי לחשוב עליהם ומצפוני מטרידני. איך קרה כי לא עלה בידי להציל מישהו מיקירי? עשינו כל שרק ניתן היה להיעשות במשך ארבעת חודשי הנדודים האיומים שנדדנו. מסרנו כל מה שהיה לנו והצלחנו להגיע כולנו יחד אל הכפר הנידח הזה לתוך הקולחוז אל דיר החזירים ההרוס.

 גם שם עשיתי כל שניתן להיעשות כדי להשיג את ההכרחי, הם לא סבלו מרעב.

 התנאים המחפירים, תת אנושיים שהופעלו ע"י הצוררים במטרה להכחיד אותן לא היו בכוחי לשנות. לא יכולתי לעמוד נגד מגפת הטיפוס, הכפור העז והתנאים בהם נאלצנו לחיות בדיר החזירים לשם נזרקנו. המטרה שלהם הייתה אחת. לא לתת לחיות אלא לגרום שנמות!

מדי פעם חוזרים לנגד עיני תמונות מהימים הרחוקים משחר ילדותי בהם לוויתי במבטי אהבה את אבי היוצא לעסקו טרם עלות השחר, בימי קיץ החמים ובימי חורף הקרים המושלגים. נוסע למרחקים לסחור ולפרנס את משפחתו בכבוד.

עוד מהדדים באוזני ניגוני אבי מפרקי תפילה וזמירות ליל השבת בזמן הארוחה ולאחריה שאימי טרחה והכינה לכבוד שבת ומועדים.

אני זוכר בתודה וביראת כבוד איך הורי היו מביאים אותנו לחייט, שמו היה Russ לתפור לנו, הילדים חליפות לפי מידה. כך גם נעלים אצל סנדלר. הדבר היה חוזר מדי שנה.

אני רואה לנגד עיני את אימי רכונה על מכונת התפירה גוזרת ותופרת חולצות עבור החנות של אבי ושל דודי. זאת היא עשתה על מנת לחסוך בהוצאות דמי התפירה שהיה עליהם לשלם לתופרת. בכסף הנחסך אימא החזיקה עבורי מורה ללמדני גרמנית ומורה לנגינה בשם Pecht שלימד אותי נגינה בכינור. כל שבוע היה בא לביתנו, מלמד ובוחן אם תרגלתי את מה שלימד אותי בשיעורים קודמים.

 נהוג היה לארח לארוחת צהריים את מורי תלמוד תורה מדי שלושה חדשים לשבוע, אימא הייתה מארחת נפלאה והמורים אהבו להתארח אצלה. זכורים לי שמות אחרוני המורים שהתארחו בביתנו. המורה קופשטיין המורה לתנ"ך, המורה אורנשטיין המורה לעברית ודקדוק, והמורה לחומש ורש"י שאת שמו, לצערי, אינני מצליח להזכר.

מובן שהיו מורים מביה"ס הלועזיים שלאימא היה הקשר והגישה אליהם להתעניין לשמוע ולקבל הערכה עלי ועל שקדנותי .

בכותבי שורות אלה עובר בי רטט נוסטלגיה על ימי הילדות ושנות הנעורים שנקטעו באיבם באכזריות. תוך הרף עין איבדנו את כל הטוב היפה והיקר לנו בחיים !

 לעולם לא חזרתי להיות צעיר, למרות היותי צעיר בשנים בסיום המלחמה. הבטחתי לעצמי כי באם אשא אישה, היא תהייה ניצולת שואה שחוותה את מאורעותיה. אכן רלה רעיתי היא כזאת.

זכר הורי ואחי כנגדי תמיד. שמחתי מהולים בעצב על שלא זכיתי בהשתתפותם ,אבל הם תמיד בראש שמחתי!

את סיפורי על שואת משפחתי אני נושא עמדי כל שנותי. לא הייה בי הכוח הנפשי להעלותם על הכתב למרות רצוני בכך. את מילותיה האחרונות של אימי לא שכחתי מעודי. ראיתי אותן כצווי של אימי ומצידי נדר שעלי לקיימו. מאחר והוחלט להעלות על הכתב את שואת יהודי צפון בוקובינה וחלקי, כתיבת קורותיהם של יהודי עיר הולדתי. אזרתי עוז להעלות את קורות שואת משפחתי שנספתה.

 

סימוכין וקטעי מקור:

1. עדותו של משה ברונווסר ז"ל ל"יד ושם" – יליד סטרוז'ניץ, חברי –שנכתב ביולי 1959.

2. תולדות יהודי בוקובינה – מאת ד"ר גולד.

3. בכפור הלוהט – מאת אביגדור שחן.

4. תולדות שואת רומניה – מאת ז'אן אנצ'ל.

 

תולדות משפחת שטיין

תולדות משפחת שטיין

ה ק ד מ ה.
מרדכי שטיין 

מוקדש בהערצה רבה למשפחת שטיין לדורותיה.

מה הניע אותי- איש עבודת כפיים- לקום ולעלות על הכתב את תולדות משפחתי ולהעיז לגעת במחשבותיי באבותיי הקדושים, לערער את מנוחתם ולעלות את זכרם ? הרצון לספר את תולדות משפחתי ואת קורותיי שלי מתבשל בי כל חיי. על משפחתי עברו זעזועים וסבל כה רב שאסור היה לתת לזמן להשכיח ולמחוק אותם. משוכנע אני שתולדות משפחת שטיין אוצרים בתוכם מידע היסטורי ולאומי רב חשיבות. כמו כן מאמין אני שהנוער הישראלי- יהודי הנהדר בישראל ובתפוצות חייב לדעת מה עבר על היהודים בארצות הנכר. תמיד קיוויתי והאמנתי שיבוא יום ואני אעשה את זה למען המשפחה שבנמצא, למען הדורות הבאים של משפחתי וספיחיה, ולמען הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי שלעולם אינו שוכח דבר.

אני אוהב עד מאוד את הנוער הישראלי, אני מעריך את תכונותיו הטובות ורוגז ונעלב ממגרעותיו. ובימנו הסוערים, כשאנו נתונים במלחמה על קיומנו בארץ ישראל שלנו, אני מעריך ומעריץ את הצעירים הישראלים שמסכנים ומקריבים את חייהם בהגנתם על מדינת ישראל- יצירתו הראשונה הנפלאה של העם היהודי תוך אלפיים השנים האחרונות- ועוד יותר מעריך ומכבד אני את הישראלים הצעירים על שהם לא מאבדים צלם אנוש בעימות המסובך והקשה עם מרצחים טועים וחשוכים, הקמים עלינו לכלותנו. עפר אני לרגליכם- לוחמים אצילים וגיבורים שלי. עליכם אני חושב בעת כתיבתי, אתם לנגד עיני, אתם- העידוד שלי…

את החלק הראשון של 'תולדות' סיימתי עוד בחודש השישי 2002 וחילקתי אותו, ללא ההקדמה הנוכחית, בין בני משפחה וחברים. סיקרן אותי מה יהיו התגובות. מובן מאליו שתגובתו של אחי יצחק- שליווה את המשפחה לאורך שנים רבות, ושהתמצא היטב בקורותיה- הייתה המכרעת. ממנה נגזר- האם עלי להמשיך לעלות על הכתב את 'תולדות' או לחדול. אחי יצחק, שמאחוריו השכלה אקדמאית וכללית רחבת היקף ועבודה עיתונאית פורייה ב"פורוורטס" היידישאי, היה מוסמך לפסוק- האם השרבוטים שלי ראויים לגעת בקדושת אבותינו והאם כתיבתי בכלל שווה משהו.

ואכן- התגובות היו חיוביות ומעודדות. ב 02.09.2002 אחי היקר שיגר לי מכתב מפורט ביידיש: הוא קיבל בהתלהבות שסוף-סוף מישהו ממשפחת שטיין לקח על עצמו את המשימה הקשה והאצילה לעלות על הכתב את 'תולדות' משפחת שטיין שדרכיה- זרועות סבל וגבורה- ראויים לזיכרון דורות הבאים. כמו-כן קיבל בעין יפה את סגנון כתיבתי, הפציר בי והסמיך אותי להמשיך לכתוב- לעלות על הכתב את זיכרונותיי ולא להרפות .

 ואלה הם הערותיו לחלק הראשון של 'חולדות':

א.    הדוד שולעם, עקב היותו אדיש לעסקים, לא היה שותף מלא בחנותם של סבא אהרון ושל הדוד נוטע, אלא היה שכיר מועדף.

ב.    ביתו של סבא אהרון וכל שורת הבתים הדו-קומתיים באותו רחוב- בתים עם חשמל, מים, ושירותים פנימיים- נבנו במקום ה'בתים העלובים' מול השוק העירוני ב- 1908, ביוזמתו של ראש העיר סטרוז'יניץ ומנהיג הקהילה היהודית מר איזידור כץ, שגם העניק הלוואות נוחות לבוני הבתים, שהם 'במקרה'- רובם היו יהודים; מכאן המסקנה- איזה מלכות של חסד הייתה המונרכיה האוסטריה-הונגרית ליהודים, שבנו והעלו את המסחר והתעשייה במחוזות המזרחיים שלה.

ג.     על שולחנו של סבא אהרון בחנות, בפינת ה'ראיונות' שלו עם הכפריים, היה מונח סטוק ספרים בהם סבא עיין בכל הזדמנות- איש הספר היה סבא אהרון, תלמיד-חכם מובהק, חסיד נלהב וירא שמים.

ד.    את הסיפור עם שמחהל"ה אחי איציו זוכר קצת אחרת. כן היה רופא אצל הילד החולה ושמו ד"ר לוקר, שהיה צעיר ובלתי מנוסה, והוא שהחמיץ את זיהוי המחלה והביא למותו של שמחהל"ה. איציו לא חושב שעל סבא רובצת אשמה כלשהי.

אני הופתעתי, כי מעולם לא שמעתי את שמו של ד"ר לוקר בקשר עם שמחהל"ה המנוח. עלי לציין שאמא סיפרה לנו הרבה פעמים את הסיפור העצוב על הילד הנהדר והחייכן שאבד, כפי שהעליתי אותו על הכתב, והרבה דמעות אמא היקרה הזילה. כואב לי הלב על דמעותיה של אמא גם היום. לא הוספתי ולא גרעתי מהסיפור על שמחהל"ה מאומה. וגם קשה להאמין שאמא יכלה לבדות סיפור כזה מלבה הדואב. גם קשה להאמין שרופא צעיר הוזמן לביתנו לטפל בילד חולה אנוש. מעולם לא ראיתי בביתנו רופא חוץ מד"ר זיינפלד הזקן שטיפל בכולנו במחלתנו. בכל אופן- בעיניי- סבא אהרון היה יהודי גדול באמונתו ועקבי בהתנהגותו היהודית, הוא היה חסיד נלהב וטוב לב, וכיבד בחייו, בנוכחותו, ובמעשיו את דורו.

ה.    ישנם במכתביו של איציו סיפורים מאלפים על יכולתו האומנותי של אבא ז"ל בעיצוב הצבעים המרהיבים של ה'הורבוטקס'- שמלות נשות הכפר. אבא ז"ל היה מומחה גדול ומוכר ע"י הכפריים, שהיו נוהרים בימי שוק לחנותו ושעות מתבוננים במשחק הצבעים של ההור-ס ושל חגורות המותניים הרחבות- הבייערן. בחנותו תמיד אפשר היה למצוא דגמים מקוריים ביופיים של הפריטים האלה.

עד כאן הערותיו של אחי יצחק לחלק הראשון של 'תולדות. בסוף החיבור הזה, בנספח, אני אביא את מכתביו האחרונים של איציו הדנים ב 'תולדות', כמו כן אביא במלואו את חיבורו של מר יהושע מ-ן, שהעלה על הכתב את עדותו של אחי חיים-לייב על תולדות אבות משפ. שטיין שמתחילות מלפני מאות שנים, עליהם גם אני מתבסס בתחילת חיבורי. חשוב להזכיר פה שכניסתו של אחי לישיבת וויז'ניץ לא התרחשה כפי שאני מספר אותה. מעדותו של אחי חיים-לייב יוצא סיפור לגמרי אחר. בהמשך אזכיר אותו. אני חייב פה להבהיר לקורא הנכבד שבעובדי על קורות המשפחה השתדלתי לספר את האמת ורק את האמת, כפי שהיא ידועה לי וכפי שאני זוכר אותה. לא סטיתי מהקו הזה, לא הוספתי ולא גרעתי. אני מכבד ומעריך מאוד את אישי המשפחה שלי ולא מעז לנשוא פנים ולעוות את האמת ההיסטורית והמאלפת של משפחתי- שהיא מלאת חרדות, סבל, וגדולה.

ביום 'ו' כד בכסלו, תשס"ב, 29.11.2002, הגעתנו הבשורה המרה שאחי היקר יצחק נפטר בבית חולים בעיר רוצ'סטר בארה"ב. הוא חלה לפני שש{?} שנים בסרטן העצמות, טופל בהקרנות ובכימיו-טרפיה, ובשארית כוחותיו הדלים 'משך' בגבורה את עגלתו העמוסה בחכמת חיים ובמעשים טובים ומעולם לא התלונן ולא הטריד איש. וגם כשחדלו רגליו לתפקד הוא בכל זאת, בעזרת הליכון ואישתו הנאמנה, המשיך בשבתות ללכת לבית הכנסת, להתפלל ולקרוא בתורה הקדושה, אותה העריך עד מאוד, ולשאת דברים לפני קהל המתפללים. מוחו היה צלול כתמיד והוא ברצון נענה ליזמתי לכתוב את קורות המשפחה ותכף שיגר לי עצות ובאורים. לבסוף- המחלה הכריעה אותו. הוא היה בן-אדם יוצא דופן ולו אני עומד להקדיש בזיכרונותיי בחרדה ובהערכה רבה פרק מיוחד. כה יעזור לי האל.

ביום שני, ה 3 לנובמבר 2003, 'ח' בחשון תשס"ג, בשעה 16:30, הלכה לעולמה, אחרי מחלה קשה וממושכת, בבית חולים שמואל הרופא, אחותי האומללה והיקרה רחל. היא הייתה בת 73 במותה. את סופה של רחל ע"י מיטת חוליה, ברגעיה האחרונים, ליוותה אחותי רוזה, ת.ל.א. ואתמול, ה 4 לנובמבר 2003, 'ט' בחשון תשס"ג, רחל הובאה למנוחות בבית העלמין 'גורדון' בראשון לציון. הועלה על הכתב ביום רביעי, 5 בנובמבר 2003, 'י' בחשון תשס"ג וצורף להקדמה.

מרדכי שטיין.

ת ו ל ד ו ת  מ ש פ ח ת  ש ט י י ן.

תולדות משפחת שטיין, משפחה יהודית טיפוסית, ששורשיה בקיסרות אוסטריה ואחרי-כן, עם התקדמות היהודים מזרחה, בגליציה, חבל ארץ ציורי בדרום-מזרחה של קיסרות אוסטריה-הונגריה; קורות המשפחה לא מהווים סיפור יוצא דופן ויוצא מהכלל. אני בטוח שישנם הרבה משפחות יהודיות שתולדות גלגוליהם בארצות מזרח אירופה אינם שונים בהרבה מקורות משפחת שטיין. יהיה זה רק נכון ,למען האמת ההיסטורית ,להתחיל מסבו של סבא אהרון -ר' פייביש, שעל פי השמועה עסק במסחר והיה למדן גדול ויהודי ישר דרך. מקום מגוריו בגליציה אינו ידוע .אביו של סבא אהרון, בנו של ר' פייביש ,ר' חיים אריה לייב היה מלמד גמרא ותוספות בקיטוב, עיירה בגליציה. אמרו עליו- מי שלמד גמרא אצל ר' חיים אריה יוצא ממנו תלמיד חכם מובהק. לר' חיים אריה לייב היו ארבעה בנים- ר' דב בער, ר' זעליג , ר' אהרון ור' משולם, שהתגורר בוואשקובצי נפת סטרוז'יניץ. ר' אהרון, סבא שלי, היה נשוי למרת פרומע בענצער, שמשפחתה היחסנית מוותיקי המקום. סבא אהרון וסבתא פרומע עד יום מותם, בשנות השלושים, התגוררו בסטרוז'יניץ -עיירה יהודית ציורית למרגלות הקרפטים, עיר נפה ששלטה על כעשרים כפרים וכלולה בסמכותה של העיר המחוזית צ'רנוביץ, שהיא עיר מחוז בחבל ארץ נהדרת בשם בוקובינה, הנמצאת בחלק הדרום-מזרחי של המונרכיה האוסטריה-הונגרית, צפונה לה- גליציה ,דרומה- ממלכת רומניה.

קודמיו של ר' פייביש- סב סבי אהרון, לפי השמועות, התגוררו באוסטריה עם משפחותיהם והיגרו בעקבות הפרנסה מזרחה- לגליציה, במזרח המונרכיה האוסטרית, שעברה אז התפתחות תעשייתית ניכרת ,ושם מצאו את פרנסתם במסחר, כמו רוב יהודי גליציה. זכורים לי מימי ילדותי סיפורים שמשפחת שטיין הענפה- משפחתו של ר' פייביש- עשו חיל במסחר, בנו בתים ותמכו ברבנים מקומיים, ששושלותיהם התפזרו על כול המרחב הדרום-מזרחי של המונרכיה. ר' חיים אריה לייב שטיין התגורר כאמור בעיירה קיטוב והיה מלמד גמרא ותוספות לנערים מובחרים והיה חסיד מובהק של ה'תורת חיים'- גדול הרבנים החסידיים. ר' אריה לייב אהב לתת לעניים צדקה בסתר ועסק באקראי גם בשידוכים ,אבל שידך רק בנות ובנים של נזקקים. בסוף ימיו עלה ר'אריה לייב לארץ הקודש, התיישב בעיר צפת ושם גם מנוחתו עדן. {מתוך עדותו של מר י. מונדשיין שרשם מפיו של מר חיים לייב שטיין מבני ברק. את מלוא עדותו של מר מונדשיין אביא בסוף החיבור הזה}

בנו הבכור של ר' אריה לייב ר' דב בער הקדיש את רוב שנותיו ללימודים, הוא למד עשרים שנה בחברותא עם האדמו"ר ר' ברוך מויז'ניץ, אח"כ היה ר' בערל הגבאי של האדמו"ר מאטניע. כל חייו-יומם ולילה-הם עמל רב וקשה ומסירות אין קץ לרווחתם של האדמו"רים, לתרומתם הנעלה למען חיותו וקדושתו הנצחית של העם היהודי. ר' בערל הקים משפחה לתפארת, בניו הגדילו להיות נגידים בווינה, נכדיו היגרו לארה"ב ושם הקימו בתים וקהילות חסידיים, ממשיכי דרכם של הרבנים מגליציה. עד למלחמת העולם הראשונה חי ר' בערל באטניע, אחר כך לקחוהו בניו הנגידים לווינה, שם התגורר כמה שנים עד פטירתו. בווינה היווה ר' בערל אטרקציה ליהודים שנמשכו לחסידות, לחומה המלבב והמחייה ולקדושתה. {מתוך עדותו של מר י.מונדשיין}.

ר' זעליג, הבן השני של ר' אריה לייב, עסק במסחר בק' ארשביץ {בוקובינה}, עשה חייל במסחר, הקים משפחה, פקד בתדירות בימי שבת וחג את הרבנים החסידיים, התבשם בקדושתם ובחכמתם ובסוף ימיו עלה לארץ הקודש ונפטר שם. בנו, ר' אלתר, עסק במסחר, היה חסיד של רבני ויז'ניץ ונפטר בטראנסנייסטער, לשם גורש ע"י הרומנים ב 1941.{עדותו של מר מונדשיין}.

ר' אהרון, הבן השלישי של חיים אריה לייב, נולד בקיטוב. מימי בחרותו היה נוסע לויז'ניץ, שם הסתופף בצלו של ה' צמח צדיק'. עם חתונתו עבר להתגורר בסטרוז'יניץ ועסק במסחר. אישתו, מרת פרומע, בתו של ר' מאיר בענצער הידוע מסטרוז'יניץ. ר' מאיר זה היה מאותם בעלי-בתים ועשירי המקום שהזילו זהב מכיסם כדי לזכות בחתן תלמיד-חכם. ר' אהרון, סבא שלי, ירש מאביו ומסבו את האהבה והנהירה אחרי הרבנים החסידיים ובהשפעת אורם וחכמתם התעלה לא פעם בימי שבת קודש ונגע בקדושה העליונה. שושלת הרבנים המפורסמת מויז’ניץ ,עיירה יהודית רעננה למרגלות הקרפטים, התברכה בהרבה חסידים מהסביבה וממרחקים , שהיו עולים בתדירות עולה לפקוד את רבניהם בחגים ובימי שבת ולהתבסם בזיו אורם וקדושתם. אני זוכר את סבא ואת אבא שלי ז.ל. חוזרים משהות של סוף שבוע- שבת אצל הרעבע מויז'ניץ קורנים מקדושה ומאושר ובהזכירם את הרעבע באין ספור סיפורים היו מפנים מבטם מעלה ומרימים ידיים, בהדגישם את קדושתו של הרעבע ,את חכמתו ובקיאותו בתורה וחוזרים ומזכירים שוב ושוב את האיחולים הלבביים שאיחל להם הרעבע הקדוש.

כעבור הרבה שנים, בשנות העשרים המאוחרות, נשלח אחי חיים-לייב לישיבת ויז'ניץ, לפי דרישתו של סבא אהרון שתפס' אותו רכוב על אופניים.-"נכדו של אהרון שטיין על אופניים"?- הזדעק הסב אהרון, וציווה לשלוח את השולטיק תקף ומיד לישיבה. לפי גרסתו של אחי חיים-לייב עצמו, שסיפר את השתלשלות האירועים שהביאוהו לישיבת ויז'ניץ המפורסמת, ושהועלה על הכתב ע"י יהושע מונדשיין, בנה הצעיר של חייה ל"ה, אחותי ז.ל.,הסיפור עם האופניים לא התרחש כלל. (את כול הסיפור מפי אחי חיים-לייב, אביא במלואו כנספח בסוף הפרק שיוקדש לו). אחי חיים-לייב הצטיין בלימודיו בישיבה עד מאוד. זוכר אני שאחי היה מגיע הביתה מהישיבה לשבתות וחגים והיה אוסף בערבי שבת בבית הכנסת של חסידי ויז'ניץ בעיירה שלנו כמה מניינים של יהודים סביב שולחן ארוך ומרביץ דף גמרא, משניות, או פשוט מפרש את פרשת השבוע .כבר אז אמרו עליו יודעי דבר שלייבלע שטיין הינו עילוי בתורה ואשרי האישה שתוליד את בניו ותשרת אותו.    

אחי חיים-לייב למד בישיבת ויז'ניץ עד שנת 1936 ,עת התחתן לפי המלצתו של הרעבע הזקן. וכך קרה הדבר: לישיבת ויז’ניץ באו שליחים מאת שואל-לייב גאנז- יהודי מפורסם ועשיר מעיר ערד שבטרנסילבניה, גדול החסידים, למדן מופלג, תלמיד חכם, מעניק גמילות חסידים לנזקקים, נדבן ואוהב תורה באוהלו- לחפש חתן בשביל בתו אסתר שהגיעה לפרקה. שואל-לייב גאנז שלח שליחים להרבה ישיבות עם בקשה לראשי הישיבות שיבחרו מבין הבחורים חתן בשבילו. בהגיעם לישיבת ויז'ניץ, המפורסמת ברבניה ובתלמידיה על כול מזרח אירופה, התייצבו השליחים בפני הרעבע הזקן ושטחו בפניו את בקשתו של שואל-לייב גאנז. הרעבע הזקן נפעם מהכבוד הגדול שיהודי כמו ש.ל. גאנז מעניק לו עד כדי כך שהוא יצא בשבחים מפליגים על ש.ל. גאנז ועל משפחתו. אחר כך, בשמעו שוב את בקשתו המפורשת של ש.ל. גאנז, השעין הרעבע את פני הנביא שלו על ידיו והתמסר למחשבה עמוקה. "יש"! הזדעק הרעבע,- "יש לי שידוך בשביל ש.ל. גאנז, יש לי א אנטיקעל, עפעס אזוינס און אזעלעכסט"-, ושלח לקרוא אליו את תלמיד הישיבה המצטיין את חיים-לייב שטיין. השאר ידוע. החתונה הייתה מפוארת, נבחרי החסידים מממלכת רומניה ומהונגריה השכנה כיבדו את ש.ל.גאנז בנוכחותם בחתונה. שנים רבות התפאר ש.ל. גאנז בפני כולם שהשדכן לבתו האהובה היה הרעבע בכבודו ובעצמו ושחתנו הוא עילוי בתורה, יפה תואר ומוסמך לרבנות.

נחזור לסבא ולסבתא שאותם הזנחנו לזמן מה. סבא אהרון וסבתא פרומע הולידו ארבעה בנים ;.ר' אלעזר לאזעל ,ר' אברהם נוטע, ר' יעקב שולעם, ור' מנחם מענדל- אבי מולידי. סבא אהרון וסבתא פרומע יחד עם כול המשפחה ניהלו אורך חיים מסורתי מאוד. לסבא אהרון יצא שם של איש אוהב ויודע תורה, תלמיד חכם מובהק וחסיד נלהב של הרעבע מויז'ניץ. לסבא הייתה חנות במשותף עם שני בניו- אברהם נוטע ויעקב שולעם. החנות עסקה במכירת סחורות לאיכרי הסביבה, סבא הקפיד מאוד שהחנות תתנהל בסדר מופתי, שהמחירים יהיו מעודכנים בהתאם לקרן ששולם, שהסחורה תהיה תמיד באיכות גבוה ושאף אחד לא יפקיע מחירים בחנותו. יושרם של סבא "אהרונקו", כך בחיבה קראו לו לקוחיו הכפריים, ושל בניו- נוטע ושולעם, הייתה ידועה בין איכרי הסביבה, והם היו פוקדים את חנותו לא רק לקניות אלא גם לצרכים אחרים. הרבה שנים של עמל, שבבסיסו יושר וצדק, עברו עד שלסבא ולבניו יצא שם טוב בין הכפריים שהעריכו עד מאוד את יושרו ואת חכמתו של סבא, את איכות מוצריו, ואת הגינותם של בניו.

ידועים לכול הסיפורים שלסבא אהרון היו באים איכרי הסביבה, לקוחיו ומכריו, לטכס עצה בשאלות עסקיות הנוגעות בניהול המשק, ברכישת חלקת אדמה או בקניית בהמה נוספת לעדר. היה מנהג קבוע אצל איכרי הסביבה לבוא להתייעץ עם "פאני אהרונקו" לפני ביצוע העסקה. גם בנושא חיתון בנים ובנות ובשאלת הנדוניה, שיש להעניק לילדים, היו באים להתייעץ עם סבא ולקבל את עצתו ובירכתו. אהבתי עד מאוד את המעמד הזה. סבא היה מתיישב בפינה הקבועה שלו מצד הפנימי של השולחן ומולו, בהבאת דרך ארץ ורתיעה, הכפרי-האיכר, ולאט-לאט הייתה מתפתחת ביניהם שיחה על דע ועל הא ועל הסיכויים ליבול וכ"ו, וכ"ו. פניו של סבא, מעוטרי זקן אפור, רחב וגדול, היו הופכים בהדרגה רציניים, מרוכזים וקשובים לדברי האיכר, שישב מולו ביראת כבוד ושטח לפניו את בעיותיו: סבא היה כל-כולו קשוב לסיפור, שגלל לפניו בהתרגשות רבה האיכר, לפעמים עד כדי בכי.אסור היה לדבר בחנות בקול רם בזמן שהשיחה הייתה נמשכת. והיא הייתה נמשכת ללא הגבלת זמן, עד שסבא היה מגיע להחלטה והאיכר היה מסכים עם החלטתו- פסיקתו של סבא. המרשים ביותר במעמד הזה, לפי זיכרוני, היו עיניו הבולטות של סבא, המרשימות והמפחידות, מלאי תבונה, ריכוז וחמלה. והכפריים היו ללא שום היסוסים באים להיוועץ עם סבא אהרון ונוהגים לפי עצתו ותמיד זה הצליח להם. שמו של סבא הלך לפניו כאיש חכם ,מבין בריות, נותן עצות מועילות ביותר ששוויים בל ישוער והכול בחינם.

אהבתי מאוד להתבונן בפניו של סבא, המרוכזות בבעיה שהובאה בפניו והקורנות מסיפוק, כשהבעיה הייתה נפטרת לשביעות רצונו של האיכר, חלילה היה להפריע לו באותו מעמד, סבא היה רוגז כשמישהו היה מפריע לו. לא אהבתי לראותו רוגז וזועם והייתי מסתלק מהר מהחנות עוד לפני שהיה בידו לצאת מריכוז ההקשבה שבתוכו נמצא ועוד לפני שהיה מתחיל לרגוז באמת. לרוב, סבתא הייתה נכנסת באמצע השיחה עם דבר שטותי- סבתא לא סבלה שסבא את כל "שכלו מקדיש לכפרי-לגוי" והייתה מחפשת עילה להפריע לו. סבתא בכלל הייתה אישה רגזנית ותמיד מצאה סיבה לגעור בכולם, היא הייתה שולטת במשפחה ביד רמה וללא מצרים. בענייני דת ומסורת הקובע הקפדן במשפחה היה סבא. בימי שישי, אחרי שהיה חוזר מבית המרחץ בשעות שלפני הצהרים, היה קולו רועם על כל הבית הגדול- "שאביס, שאבעס", והיה דוחף בכולם לגמור את מעשי החולין ולהתכונן לקראת שבת קודש. אני חייב לספר פה על ההוד וההדר בהליכתו המרשימה של סבא ערב שבת לבית כנסת, ועל סעודת שבת בביתו המלווה בזמרה ובשמחה.

מי שלא ראה את סבא הולך לבית הכנסת ערב שבת קודש, כולו קורן מאושר ומגאווה על שנפלה בידו הזכות לקבל את פני שבת המלכה- לא ראה תהלוכת אצילים ומלכים מעודו. ההליכה שלו הייתה הפגנה של אושר וגדולה: מדושן עונג היה צועד-מרחף, כאילו כול העולם לרגליו, ושני מלאכי שמים מצדדיו מלווים אותו, הליכתו קלה, נינוחה, בטוחה, בגדיו הרחבים מבריקים משחור מבהיק למרחקים והשטריימל הרחב עם הזנבות הנוצצות והמרקדות, והמפזרים בליקים לצדדים מאור השמש השוקעת שמשתקפת בהם. מי שראה את תהלוכת סבא אהרון ערב שבת לבית הכנסת, לעולם לא ישכח את זה. סבא היה נהדר בערבי שבת בדרכו לבית הכנסת: גדול, חשוב, עיניו מפזרים ברקים נוצצים לצדדים; עונה בנחת ובנעימות לאלה שמברכים אותו ב-"א-גוט שאבעס" בברכה רחבה ומתנגנת- "א-גוט שאבעס יידען" בהבעת פנים שמחים וקדושים. ליהודים אורו הפנים בראותם את סבא הולך-מרחף לבית הכנסת ערב שבת, היו גם יהודים שנהגו לפני הגעתם לבית הכנסת,הולכים בכוונה לפגוש את סבא כאילו באקראי, וכסגולה לבריאות ולהצלחה היו מברכים אותו עם "א-גוט שאבעס, רעב אהרן" ונהנים כפליים מתשובתו הרחבה והמתנגנת של סבא- "א גוט שאבעס אייך- טייערע יידן".היו יהודים שהיו עושים סיבוב רחב ברחובות העיר בכוונה לפגוש את סבא, לראות ולהתפלא מהופעתו המרשימה ולהחליף ברכות עמו.

גם דרקסלר, היהודי המשומד, מכונאי תחנת החשמל העירונית, היה מגיב על הופעתו האצילה וההפגנתית של סבא בזו הדרך: באותה שניה כשראה מרחוק את סבא צועד הוא היה נעלם בן-רגע אל תוך 'המאשינען ווערק' ומתחבא. סבא צעד-ריחף בעוברו את בניין העריה ואת תחנת החשמל העירונית בגאווה מופגנת,- באיטיות ובהתרסה לכל המשומדים- הוא צעד כמו מלך, כמו בעל הבית של המדינה, צעד לבית הכנסת היהודי לקבל את פני שבת המלכה. לא היה כמו סבא עוד יהודי גאה ביהדותו ובשליחותו אל העם היהודי- כך סבא ראה את עצמו ואת משפחתו- ובאושר ובשמחה ובגאווה הפגין את יהדותו. גם אני אהבתי עד מאוד את 'התהלוכה' המופגנת של סבא אהרון בערבי שבת קודש, הייתי עוקב אחריו ומתבונן בו מרחוק ומתגאה בו בראותי יהודים עוברים את הכביש, ניגשים אליו לברך אותו ב "א-גוט שאבעס".

קבלת שבת בבית סבא היה תמיד אירוע יוצא דופן וללא מתחרים בעיירה היהודית שלנו. סעודת ערב שבת במשפחת סבי אהרון התנהלה תמיד בליווי זמירות שבת קולניות ומענגות, שלא היה להם סוף, בהפגנת שמחה רבה ועליצות מסביב לשולחן, העמוס מכול טוב במאכלים טעימים, והמסובים והאורחים, שתמיד נוכחו בערבי שבת, שבעו הרבה נחת. זמירות שבת בבית סבא היו שם דבר. סבא אהב במיוחד את הניגון המרגש- "וטהר ליבנו לעובדך-לעובדך-לעובדך-לעובדך באמת". את הניגון הזה סבא והנוכחים יכלו לשיר בהתלהבות גוברת בלי סוף, עד שעות הבוקר, והניגון המרומם והיפה "אודה לאל ברוב שמחה" ועוד הרבה ניגונים, זמירות ושירי שבת שרו ודקלמו הנוכחים בסעודת ערב שבת קודש בביתו של סבי אהרון. שכנים וסתם יהודים היו מתאספים בלילות שבת מתחת לחלונות הפתוחות ומתענגים לשמע הניגונים החסידיים סוחבי הלב שבקעו מהבית היהודי של סבא. ומעל הכל את "אשת חייל מי ימצא" סבא בעצמו, בקולו הערב והמתנגן, כסולן, מהתחלה ועד הסוף, היה שר ומסלסל וחוזר שוב ושוב על המילים הנעלות המביאות אהבה ונאמנות. סבא אהב במיוחד את "בואי בשלום עטרת בעלה גם בשמחה ובצהלה, תוך אמוני עם סגולה בואי כלה בואי כלה", והיה חוזר שוב ושוב על המילים הנעלות והמנגינה המרגשת.

לסבא היוצא דופן שלי, עקב יהדותו האיתנה והמופגנת, היו גם ימים אפלים ונוראים. להלן אספר פה סיפור שעלה לסבא בחייו, להורים שלי גרם אבל וכאב עד סוף ימיהם והביא למות אחי שמחהל"ה. זכורים לי מסיפורי אמא שלי כמה אירועים חשובים הקשורים לסבא אהרון, אירוע טרגי אחד עומד אני לספר עכשיו. היה לי אח יליד 1927 בשם שמחהל"ה, הקרוי כך מפני שבשעת לידה, במקום בכי וצווחות, חיוך מרנין היה מרוח על פניו. משקלו היה מעל ארבעה קילו והתינוק היה שבע רצון מהופעתו ומסביבתו. הילד הזה לא ידע בכי מהוא, היה מחייך לכל עבר ולכל אחד, לכן סבא הציע את שמו- שמחהל"ה, שהתקבל בהבנה. וכך- בקור רוח, בשקט, וכאילו בהתבוננות משעשעת על הסביבה התנהג שמחהל"ה עד יום מותו. אנשים היו באים ללטוש עיניים על ילד פלא הזה. אמא הייתה יחד עם סבתא פרומע כל יום קוראת כמה פרקי תהילים נגד עין-הרע, ורגזה מחשש על המבקרים. הרעבע הזקן מויז'ניץ, אחרי שראה את שמחהל"ה, אותו הביאו לפניו לשם קבלת ברכה, הכריז בקול רם שהילד הזה, אם ירצה השם, יגדל לתורה ולמצוות ויהיה עילוי בתורה ויביא כבוד למשפחתו,-"מלאך משמים סימן אותו ובירך אותו".

בגיל ארבעה חלה שמחהל"ה בדיפתריה מדבקת. האנשים בבית הפכו מודאגים וחרדים לחייו של הילד. סבא אהרון בשום אופן לא נתן רשות לקרוא לרופא או לקחתו לבית חולים-" רופא אתם צריכים"?- צעק סבא- "יש לנו רופא גדול בשמים, הוא גדול ונישא מעל כל הרופאים והוא ירפא אותו". סבא הושיב את בניו ואת כול דיירי הבית לקרוא תהילים יומם ולילה והכריז על צום עד שהשמים יוכרעו ותבוא הישוע לילד. בעצמו סבא התיישב על יד מיטתו של שמחהל"ה וקרא תהילים בקול רם ובהדגשה חזקה- כולם הבינו שסבא מנסה לפרוץ בכוח אל מרומי השמים ולהכריח את השמים לשלוח רפואה שלמה ומהירה לילד פלא הזה שעתידו הרי מובטח לעבודת השם. ועוד רצה סבא עד מאוד שיתרחש נס ויראו כולם את גדולת הבורא.

כששמחהל"ה התחיל להיחנק אז אמא שלחה בסתר לקרוא לד"ר זיינפלד הזקן, רופא ומיילד, תושב ותיק בעירנו, ומלאך המרפא והשומר על בריאות אנשינו. וכשהרופא הזקן והמנוסה ראה את הילד הגוסס צעק צעקה גדולה- "עכשיו אתם קוראים לי כשהילד כבר אבוד? רוצחים! במו ידיכם הרגתם את הילד הנהדר הזה"! הרופא הזקן בזמנו היה גם המיילד של שמחהל"ה והוא זכר היטב את פרצופו המחייך של הילד ואת האווירה החיובית שהשרה על הסביבה. ועל אף שהרופא הזקן טרח ומצץ ללא הפסקה את המוגלה בצינורית מיוחדת מגרונו של שמחהל"ה ולא עזב את מיטת חוליו אף לרגע לא ביום ולא בלילה- כעבור יומיים שמחהל"ה נפטר. ד"ר זיינפלד מחוסר אונים היה מרוגז כהוגן, עייף ומעוצבן, רצוץ מחוסר שינה, גידף ללא הרף את בורות האנשים, ואיים שמעכשיו רגלו שלו לא תדרוך שוב בבית הזה, בו הוא יילד כל כך הרבה ילדים… כאב עצום נגרם לו מעגמת הנפש על שלא הצליח לחלץ ייצור אנושי נפלא זה מציפורני מלאך המוות. הוא חזר שוב ושוב שלו היו קוראים לו לפני כמה ימים, כשהמחלה רק התפרצה, היה עולה בידו להציל את שמחהל"ה, הוא היה מצליח לשאוב את המוגלה מגרונו של הילד, כשריכוז החיידקים בגרון נמוך והפגיעה עדיין לא קטלנית, ובאין ריכוז מסיבי של חיידקים הילד היה מתאושש, מתגבר על המחלה וחי.

אמא ז.ל., על אף שהיו לה הרבה ילדים, מעולם לא שכחה את הילד הבריא והמוצלח הזה שנועדו לו חיים ארוכים ופוריים, והייתה נזכרת בו בשעות מצוקה לאורך כל שנות חייה ובדמעות מרות ובשברון לב הייתה חוזרת באוזננו על הסיפור הזה שוב ושוב, ואנו הזלנו דמעות יחד איתה ולא העזנו להעיר לה ולו פעם אחד ששמענו כבר את הסיפור הזה עשרות פעמים. אבל אף פעם אמא לא הייתה נזכרת בשמחהל"ה בנוכחותו של אבא, שהיה רוגז ומאשים את אמא בכפירה. אבא היה חוזר בהדגשה ובאמונה באוזני אמא על הפסיקה "אלוהים נתן, אלוהים לקח. ברוך דיין אמת", והיה גוער באמא האומללה- "ומי שלא מקבל את הדין הוא כופר בעיקר", יש לך עוד ילדים, על תביאי עליהם צרות בכפירה שלך. אמא המסכנה הייתה כובשת בקושי את צערה העמוק בדממה. 

סבא אהרון אהב מאוד את שמחהל"ה, היה מוציא אותו מהעריסה בעדינות ובזהירות מרבית, כאילו הילד היה עשוי מזכוכית שבירה, ובתשומת לב מיוחדת, בפנים מלאי תדהמה, גאווה ואושר, היה נועץ בו מבת ארוך בעיניים פקוחות לרווחה, אחר כך היה מקרב אותו לחזהו ובתענוג עילאי היה מחבק אותו בעדינות, כאילו חזק-חזק, ומנשק אותו באיטיות על המצח, ומתמהמה, ולא מרפה מהחיבוק המהנה, ומנסה למשוך את הנשיקה המתוקה יותר זמן. "הערסט קעניאל"ה"- היה סבא הנרגש פונה לאמא שלי בחיבה ובחום –"האסט'י שוין א גערוטען טייער קינד"- בהתפעלות היה מכריז סבא, וחוזר באוזני אמא ומשבח את הילד ומבטיח שאלוהים, יתברך שמו, בעצמו סימן אותו לגדולה. וכל פעם שסבא היה פוגש מישהו מהמשפחה היה שואל לשלומו של המלאך הקטן באלה המילים- "וואס טיט מיין אויצר'ל מיין טייער'ס ,מיין טייער- שיין- גערוטען אייניקל, מיין חייעס'ל"? ושוב היה ללא עכבות כלשהן חוזר ומשבח ומהלל את המלאך הקטן, שאלוהים בעצמו העניק לו מזיו. הרבה כינויי חיבה והתפעלות היה מרעיף סבא על הילד בבית הכנסת בפני המתפללים ונדר נדר, בשמו את ידו הימנית על הפרוכת, שכשיגדל שמחהל"ה, עם ירצה השם, הוא בעצמו יביא אותו לישיבת ויז'ניץ וימסור אותו בידיו של הרעבע הזקן, כי הוא מיועד להיות עילוי בתורה, ירא שמים ואיש קדוש. לא פילל סבא המסכן את מה שעומד לקרות לשמחהל"ה.

סבא היה המרכז של משפחת שטיין- היועץ הראשי, הבורר הראשי, הפוסק הראשי וגם המחליט הראשי ועל פיו יישק דבר. לכן, כשנפטר שמחהל"ה, כול העיניים הבוכות היו מכוונות אליו והוא הסתיר את פניו שהשחירו מכאב ומצער. הוא לא ידע מנוח לא יום ולא לילה. אבל כבד ירד על משפחת שטיין ועל העיירה סטרוז'יניץ. באוויר ריחפה התרסה אילמת ועוינת שכוונה והופנתה כלפי סבא. האשמה במותו של הנכד, שרק על זה ריננו הבריות, רדפה אותו בכול אשר הלך. היהודים בבית הכנסת היו שולחים אליו מבטים חפוזים בעיניים מאשימות וממהרים לפנות אותם מהר הצידה…הם נמנעו מקשר עין מפני שאי אפשר היה להסתכל בפניו האומללים של סבא. היהודים דיברו שסבא לא ימשוך עוד הרבה זמן ושהוא אוכל את עצמו ושנשמתו של שמחהל"ה רודפת אותו…סבא המסכן, שאלוהיו שבשמים לא הגיש לו עזרה וזנח אותו, הרגיש רע מאוד, כול עולמו התהפך והתרסק עליו. סבא הפסיק לאכול ולשתות, לשווא צעקה עליו סבתא ואיימה שאם הוא לא יתחיל לאכול היא תמות על קידוש השם,- כלום לא עזר. סבא לקח ללב והתהלך מכונס בעצמו, לא רצה לשמוע ולדבר עם אף אחד, מרה שחורה ירדה עליו ופניו הרחבים והגאים נפלו מכאב עצום, שפלח ומילא את חזהו וראשו. גם הפצרותיו של בנו מענדל, אביו מולידו של שמחהל"ה, שניסה לנחם אותו, וחזר על הנחמה היהודית היחידה שמנחמת ועוזרת במצב כזה ש "השם נתן והשם לקח- ברוך דיין אמת", גם זה לא הוציא את סבא מההלם וגם ההצהרות של דייני העיר, שהוזמנו לשם כך ע"י אבא מענדל, המשחררות את סבא מאחריות כלשהי על מותו של שמחהל"ה לא הואילו, ותוך כמה שבועות אחרי מותו של שמחהל"ה, סבא לקה בשבץ מוחי ונפטר בחופזה מבלי לשוב להכרה. השנה – 1931 .

זוכר אני את הלוויה של סבא אהרון, את ההספד בבית הכנסת ויז'ניץ ,את הנאומים המתלהמים מלאי התשבחות על סבא ואת התהלוכה האיטית אחרי ארונו, שאותו נשאו נכבדי העיר סטרוז'יניץ. כמעט כול יהודי העיר ליוו את סבא בדרכו האחרונה, במעלה רח' צ'רנוביץ, לכיוון בית העלמין היהודי. בסוף התהלוכה, במרחק מסוים, בשקט מופתי, ובהבאת צער וכאב, צעדו איכרי הסביבה, כשלושים איש, וכולם מכוסי ראש. היו אלה האיכרים שאיתם לסבא היו קשרים מיוחדים ולבביים, בשבילם הוא היה היהודי היחידי שבידיו הפקידו לא פעם את גורלם ואת סודותיהם הכמוסים ביותר וסבא לעולם לא אכזב אותם.

מותו של אחי שמחהל"ה הרעיד את העיר כולה. הצעירים, האינטליגנטים והמודרנים, עשו מהאירוע הטרגי הזה נושאים לוויכוחים ולדיונים לטובת הקדמה והפרוגרס והאשימו את הדת ואת הרבנים בהחדרת אמונות טפלות מימי הביניים ובחינוך לקוי וריאקציוני של העם. סופר שבתנועות נוער ציוניות בעירנו המדריכים הזכירו את מותו של שמחהל"ה ובמיוחד שמו דגש על בורותו של היהודי הגלותי והגיעו למסקנה שיש הכרח לשחרר את העם היהודי מהגלות, להחזיר אותו למולדת ושם לבנות ולחנך אותו מחדש כעם נורמלי. אמא סבלה יותר מכולם: התנחומים, שהאנשים הביאו לה, רק הכאיבו לה יותר, והיא הייתה חייבת להפנים את כאב אובדן בנה המוצלח ולא לומר מילה בפרהסיה שלא יאשימו אותה חלילה בכפירה, הרי- "השם נתן והשם לקח", זה רצונו של האל, ולהורים אין מה לומר בנדון. אבל בבית הייתה נותנת דרור לכאב וליגון והייתה פורצת בבכי חרישי מר. כעבור שנים, כשהייתה נזכרת בשימחהל"ה, הייתה בוכה מרות ובשברון לב הייתה חוזרת ומספרת את סיפורו מחדש. עד סוף ימיה לא שקטה ולא שכחה את הילד הבריא והמוצלח שנולד עם חיוך על הפנים ולא חסכה את שבט לשונה מסבא אהרון ומקיצוניותו הדתית. היא גם האשימה את עצמה שלא פעלה ביתר החלטיות כבר בפרוץ המחלה.

סבא אהב את כולנו, אבל לכל אחד מאיתנו היה לו יחס שונה. אלי התייחס סבא בתשומת לב ובחיבה. הרבה פעמים היה קורא לי אליו, פותח בפני ספר חומש ובוחן אותי בפרשת השבוע, ובסוף היה נותן לי נשיקה על המצח וגם מטבע של ליי- מתנה לממתקים. זכורני איך סבא בעורמה הוציא לי פורונקול שהתנחל בדיוק באמצע העורף שלי, גדל פרא וגרם לי כאבי ראש עזים. סבתא פרומע פיטמה את הפורונקול בבצל מטוגן, שהייתה מניחה עליו כול רבע שעה, אבל הפורונקול תפח וגדל ולא מיהר לצאת ממקומו. הכאבים התחזקו מאוד ואני סבלתי מסחרחורות עד כדי עלפון. אז התערב סבא ובעורמה שיחרר אותי מהפורונקול.

וכך קרה הדבר,- סבא קרא לי אליו והתחיל לשאול אותי, כרגיל, על פרשת השבוע, על יוסף ואחיו, ובלי למשוך את תשומת לבי תמרן אותי בין רגליו, סיבב אותי עם עורפי אליו והמשיך לדבר על יוסף. אחר כך אמר שהוא רוצה לראות מה בדיוק יש לי שמה והוריד לי את התחבושת וכשנגלה לפניו הענק מלא המוגלה שאל אותי את מי מילדיו אהב יעקב יותר מכולם ועוד לפני שהספקתי לענות על שאלתו כאב חד ועצום פלח את עורפי וראשי. צעקתי צעקה רמה ופרצתי בבכי קולני. הכאב עזב אותי בבד אחד אבל המשכתי לבכות מתוך עלבון וכעס על שסבא הכאיב לי ורימה אותי. וכשראיתי אותו מנקה את זקנו עם עשר אצבעותיו בהבעת גועל-נפש ולא מצליח להוציא את המוגלה המדממת שפרצה לתוך זקנו, הדבר נראה לי מצחיק מאוד, ופרצתי בצחוק מתגלגל מהול בבכי ובדמעות: הרגשתי שהוא קיבל עונש על שהכאיב לי. סבא הצליח בלחיצה אדירה עם שתי בהונותיו בבד אחד לדחוף את הפורונקול יחד עם שורשו המפוצל והעצום החוצה. הפסקתי לכעוס על סבא, רק כשהפצע הגליד, והוא מתוך שעשוע התגרה בי וכול פעם מחדש היה מראה לי שתי בהונות סמוכות וצוחק ברוח טובה, וכאילו בסתר היה דוחף לי מטבע של ליי ליד.

היו לסבא אהרון ימים של פעילות יזומה ואושר. בשנות השבעים של המאה ה 19 בנה סבא בית מרווח, דו קומתי, ששניים מצדדיו החזותיים והמעוטרים בסגנון איטלקי, יצאו לשני רחובות מקבילים, היו בהם הכניסות לחנויות, חלונות וגזזטראות מעוצבות בקומה השניה, צד השלישי היה צמוד לבנין נאה וגבוה, הקרוי- דאס דויטשע האוס-, הצד הרביעי כולו אטום יצא לסימתה צרה נוסח ימי הביניים. בצד חזותי אחד של הבניין, היוצא לרחוב הראשי ,בקומת קרקע, הייתה החנות של סבא אהרון ושותפיו- הבנים נוטע ושולם. מצד חזותי האחר, בקומת קרקע, הייתה החנות של אבי מנחם-מנדל, ובשל היותו בעל משפחה מרובת ילדים הייתה החנות בבעלותו הבלעדית. בקומה השניה, מעל החנות של סבא, התגוררו שני השותפים- הבנים נוטע ושולעם עם משפחותיהם. בקומה השניה, מעל החנות של אבי, התגורר סבא אהרון וסבתא פרומע, שם גידלו את בניהם ואירחו את המשפחות ואת האורחים לשבתות ולחגים. ביתו של סבא עומד עד עצם היום הזה ובו שכנו הסובייטים, אחרי שהלאימו את הבית, בית-ספר לאחיות ושינו כמה דברים בו. כשברחתי מקזחסטאן ב 1946 והגעתי לסטרוז'יניץ, לא יכולתי לעבור ע"י הבית של סבא מבלי שדפיקות הלב שלי לא ירקיעו שחקים, ובערבי שבת הייתי עובר שוב ושוב ע"י הבית ובמוח הקודח שלי שמעתי מנגינות וזמירות שבת ואת קולו של סבא חוזר שוב ושוב על "בואי כלה בואי כלה"…ראיתי בעיני רוחי את סבא הולך-מרחף בערב שבת לבית הכנסת באצילות מלכים לבוש שחור בוהק למרחקים. ראיתי את פניהם של היהודים שהיו פעם ונעלמו, ראיתי את חבריי שבייסורים גמרו את חייהם במחנות טרנסניסטריה, והצטערתי שלא הייתי שם גם אני. גורלי סיבב אותי ברחבי סיביר האין סופיים. לא פיללתי,לא חלמתי,שיבוא יום ואני,בערוב ימי, אעלה על הכתב את דמויות יקיריי שהיו ואינם עוד.  

ד ו ד  נ ו ט ע .

אני זוכר אותו מתהלך בחנות באיטיות, מדבר בשקט עם הקונים, לא מרים את קולו ולא מנסה לשכנע ולשדל את הקונה, ותמיד באותו לבוש מסורתי: במעיל שחור ארוך בלוי ומשופשף, מגבעת שחורה בלויה עם פס זיע כהה לראשו, בנוסח חסידי, נעליים מרופדות, גוון פניו כהים, משקפיים עגולים, דרכם השקיפו עיניים עצובות והבעת פנים תמיד קבועה- מתונה ולבבית. בחיצוניותו הוא נראה כמו רוב היהודים בעירנו ולבושו הצנוע והבלוי, אבל תמיד נקי, הצביע על צניעות, על מחושבות, לא על קמצנות- על באלעבאטישקייט, כראוי לסוחרים ולבעלי עסקים רציניים, חסרי יוהרה וגאווה שכול דאגתם- פרנסה, ואינם מוכנים לבזבז כסף על לבוש חדש, כול עוד אפשר ללבוש את הישן, נעליים אפשר לתקן, בשביל זה ישנם סנדלרים, גם על מכנסיים אפשר לשים לאטקע, אין צורך להתבייש בזה- לא זורקים כסף סתם כך ,הכול צריך להיות מחושב, כל פרוטה חוזרת לעסק, להרחבתו ולביסוסו.

דוד נוטע היה מבקר אותנו בביתנו החדש ברח’ טעמפעל-גאסע הרבה פעמים, היה סועד עמנו ארוחת צהרים ובגמר האוכל, אחרי שהיה מברך על המזון ומודה לאמי בהכנעה, היה מתיישב על המדרגות בכניסה לנוח קמעה ולנמנם, ואני לצידו, והוא היה מחזיק בידיו החמות והרכות את ידי וכך מנמנם. הוא היה איש טוב לב, תמיד עם חצי חיוך ידידותי על הפנים, מעולם לא ראיתי אותו רוגז או זועם על משהו. היה ידוע ברבים שאינו שובע נחת בביתו שלו. אישתו ציפורה הייתה אישה חולנית וסבלה כאבים רבים, היא תמיד הייתה מדוכאת ולא הרבתה להתרועע עם נשי הבית שלנו, תמיד התהלכה עם ראש עטוף ועם פנים עצובות. זה העציב מאוד את דוד נוטע ודחק בו לאכול את פת לחמו מחוץ לבית. אמא שלי ז.ל. בטוב לבה הייתה מאכילה את דוד נוטע בארוחות צהרים כמה ימים בשבוע וגם בשבתות. בבית הכנסת היה לו מקום קבוע ולא בולט בין המתפללים הפשוטים. מאוד אהבתי אותו, אהבתי לראותו איך הוא באיטיות ובמין ריכוז מקודש, בנחת ובתשומת לב, אוכל את לחמו, לא ממהר לבלוע, ומרבה לשבח את אמא על הכנסת האורחים שלה, על המאכל הטעים ועל טוב לבה. אהבתי את הישיבות השקטות והעצובות על המדרגות וידי בין ידיו החמות, והוא שבע, נינוח, שותק, חושב ומנמנם. הוא לא דיבר הרבה, לא התרברב ולא השוויץ עם הבריות כמו אחיו שולעם, לא אהב דיבורי סרק.

אמרו עליו שלולא גדל במשפחה דתית כל כך היה יכול להיות גאון פיננסי. רבים התייעצו איתו בענייני מסחר וכספים, ועוד סיפרו שדוד נוטע היה נותן ייעוץ פיננסי לסוחרי העיר אבל רק בסתר. בענייני החנות של סבא דוד נוטע היה המוח המתכנן והקובע: איזה סחורה להביא ומתי להביאה ,איפה לרכוש אותה ובכמה למכור אותה. הוא לא היה עשיר, רווחי החנות הלכו לכול שלושת השותפים שווה בשווה, אם כי הדוד נוטע היה המוח מאחורי העסק והיה עליו לקבל אחוז יותר גבוה. הייתה בו דרך ארץ מוחלטת לאביו- לסבא אהרון, וללא עוררין וברוח טובה ובסבר פנים טובות מילא את תפקידו בחנותו של סבא. הקונים הכפריים בהגיעם לחנות היו מברכים את דוד נוטע ב'שולעם-עלייכעם' רחב, תופסים איתו שיחה קצרה ואחר כך מבקשים להראות להם פריט זה או אחר. הכפריים האמינו ליושרו עד כדי כך שלא עמדו על המיקח עמו בשעת קניה, הם ידעו שאצל 'פאני נוטעק' המחירים הם אמיתיים וסופיים. מפני אמו- סבתא פרומע- דוד נוטע פחד ומעולם לא העיז פנים אליה. סבתא התייחסה אליו בכבוד וחסכה ממנו את שבט לשונה. לא ידוע לי על נטיותיו החסידיים של דוד נוטע. נדמה לי שברמת האינטליגנציה שלו הוא הקדים את תקופתו בהרבה, הוא היה בנשמתו בן מאה העשרים. ייתכן מאוד שעצבותו וסבלו נבעו ממודעותו לעניין. דוד אברהם-נוטע נפטר ב 1936 בגיל 56 אחרי מחלה ממארת וממושכת. לווייתו הייתה צנוע ושקטה. האנשים דיברו על מעלותיו של הנפטר והזכירו את צניעותו, את חכמתו ואת טוב ליבו. כעבור שלושים שנה בני הצעיר יישא את שמו של הדוד האהוב דוד נוטע ויגדל בחור מוצלח, משכיל ויפה תואר.

לדוד נוטע היו שני ילדים: בת, בשם פאולה, ובן, בשם זעליג. פאולה עם עיניים חולמניות גדולות, נערה גבוה ולא יפה, לא קיבלה השכלה כלשהי, כמקובל במשפחות חסידיות. היא למדה תפירה ורקמה ואת רוב זמנה הפנוי בילתה בעבודות בית ובמועדון נוער ציוני- 'המזרחי'. פאולה עברה את השואה במחנות טרנםניסטריה- שם נספו אמא ציפורה ואחיה ד"ר זעליג. הודות לעבודות בית וניקיון שביצעה בבתי הכפר האוקראיני הסמוך למחנה ובתחזוקת המחנה עצמו, שם עשתה עבודות שונות ומשונות ביחד עם גברים, היא שרדה את המוות כגיבורה אמיתית. היא הצליחה לעלות ארצה אחרי המלחמה ,נישאה לפקיד יהודי משכיל בשם יעקובי והתגוררה בדירה צנוע בצפון תל-אביב .לזוג יעקובי נולד בן- נתן, על שם סבו נוטע. נתן יעקובי הצטיין בלימודיו, נהיה לסטודנט מעולה באוניברסיטת תל-אביב, עשה תואר דוקטור למדעים ולבסוף- אחרי עמל רב- קיבל את התואר המכובד- פרופסור לפיזיקה. פרופ' נתן יעקובי בעל שם עולמי. הוא הוזמן להרצות באוניברסיטאות מפורסמות בארצות הברית, שם גם פרסם מחקרים רציניים בתחום הפיזיקה המודרנית- תחום התמחותו. פרופ' יעקובי חי בישראל או בארה"ב וממשיך ללמד דורות של סטודנטים את תורת הפיזיקה המודרנית. הבת של דוד נוטע- הגב. פאולה יעקובי נפטרה בשנות השבעים כמה שנים אחרי מות בעלה. ביקרתי אותה כמה פעמים בדירתה ברח’ פטאי בתל-אביב. רוב הזמן היא קבלה על בנה המלומד שמרוב שכל, כלשונה, התחתן עם אישה נכה ,אם כי גם כן מלומדת מאוד, ובעלת תארים חשובים במדע- אישה חכמה וחרוצה, אבל בכל זאת אישה נכה הקשורה לכיסא גלגלים לצמיתות. ביתם של משפ' יעקובי היה גדוש ספרים בכמה שפות. בעלה של פאולה היה אוהב ספרים מושבע ואיש שיחה נמרץ, מגן בשצף על דעותיו הימיניות הנחרצות והסופיות ולא מתפשר בקלות. כשיעקובי לקה בהתקף לב הוא לא הסכים בשום אופן לקרוא למגן דוד או להילקח לבית חולים. "מה כבר הם מבינים, הרופאים"?, חזר וטען באוזני אישתו האומללה וכך גם נפטר כעבור יממה. אישתו- פאולה יעקובי מבית שטיין, בתו של הדוד נוטע, נכדתו של אהרון שטיין- נפטרה כמה שנים אחרי מות בעלה. ביקרתי אותה אחרי מות בעלה.היא דמתה מאוד לאמא ציפורה.אישה גבוה ושפופת גב,הראש הכואב עטוף במגבת לחה, מדברת ללא הפסקה על בעלה שלא נתן לה להציל את חייו ועל בנה שהעמיס על עצמו אישה נכה ושכח מאמא שלו.לא ידעתי מתי היא נפטרה ולא ליוויתי אותה בדרכה האחרונה. 

ז ע ל י ג .

צר לי וכואב לי מאוד לספר את פרשת חייו ומותו הטרגי בטרם-עת של ד"ר זעליג שטיין- בנו של הדוד נוטע. יש בחייו הצעירים כל כך הרבה סבל וכאב וכל כך מעט שנים הוא חי- כל כך מעט…הרבה עוול ואי צדק נעשה לו בעודו בחיים ובמותו הטרגי..,עד ייאוש ממש. לבן האציל של דוד נוטע- זעליג,- לבחור האינטליגנטי, המלומד, הגבוה ויפה התואר הזה- החיים העניקו רק כמה שנים טובות ,לימודים פוריים ושנת עבודה כרופא שהביאה לו אושר, ואחרי זה הגורל האכזר הלם בו בחוזקה , קיצר את חייו הצעירים ושלח לו מוות מחריד בקפיאה חבוק לאמו במחנות טרנסניסטריה. זעליג היה הבן היחיד והאהוב מאוד על דוד נוטע, שכנראה ראה בו התגשמות חלומו שלו עצמו שטיפח בסודי-סודות בצעירותו,ושהיה בלתי ניתן להגשמה בזמנים ובנסיבות האלה, חלום, להשתייך לדור החדש של אינטליגנטים- מלומדים, אנשי רוח, קידמה ומדע, שבידיהם אולי ימצא אי-פעם הכוח לקביעת עתיד טוב וצודק יותר לאנושות. את זעליג אהבו כולם. בבית הרעיפו עליו אהבה וחמלה, ההורים העצובים והמאושרים חייכו אליו בהתמדה, פינקו אותו ותמכו בו בשאיפותיו לרכוש השכלה, ואת מנת הבשר הטעימה ביותר שמה לו על הצלחת אמא ציפורה. המורים בבית ספרו, חבריו ללימודים- כולם אהבו אותו בגלל התנהגותו הדרך- ארצית לכולם, בלי סטיות כלשהן, בגלל יושרו והדרו הטבעי, בגלל התמדתו בלימודים והצטיינותו בהם לאורך כול שנות הלימודים. הוא בלט במיוחד בהתנהגותו המתונה, לא התחבר עם בני נוער פעילים לאומנים ואידיאולוגיים, לא עם האדומים ולא עם הציונים, על אף שאת מטרות הציונות קיבל בהבנה ולא שלל אותם; היה בקיא בתורת האבולוציה הדרווינית, קרא בהיחבא את מרכס ואנגלס ואת תורתם המהפכנית, כמו רוב הצעירים המלומדים, והיה בקיא גם במורשת היהודית, אם כי לא הניח תפילין ולא פקד הרבה בבתי כנסת בשנות לימודיו באיטליה, על אף הפצרותיו של אביו.

בשנות השלושים הראשונות נשא ללמוד רפואה בעיר האיטלקית פיזה. אביו- דוד נוטע -היה המאושר בבני האדם, חלומו שלו לתת לבנו השכלה רפואית הולך ומתגשם ,אימו, ציפורה, רק על זה דיברה- על זייליקו בנה, שיהיה רופא גדול מכולם. דוד נוטע בקושי רב מימן את לימודי הרפואה של בנו. המשפחה חיה בדוחק רב, צמצמו באוכל ובבגדים, הדוד נוטע אכל אצלנו ארוכות וגם לבש בגד של אבא שאימא נתנה לו. רבות הקריבה המשפחה כדי שהבן יהיה דוקטור, האם יש משהוא יותר נעלה ויותר רצוי לאמה יהודיה מהיות הבן- דוקטור…

בשנת 1938 דוקטור זעליג שטיין, שזה עתה סיים את לימודיו בהצטיינות יתירה ועמד במבחנים הממלכתיים הקשים בתושייה רבה, ועם תעודת הסמכה לרפואה, חזר הביתה- לבית הוריו בעיר סטרוז’יניץ. אביו, שהקריב למענו את חייו ואת הונו הדל, כבר לא היה בין החיים. אני זוכר את זעליג היטב: גבוה, בלונדיני, לבוש בגדים אירופיים, לא מסורתיים, מטייל ברחובות עירנו וחיוך פתוח ולבבי על פניו. אנשים ניגשים אליו ומברכים אותו עם קבלת התואר המכובד- דוקטור, והוא קורן מאושר, עונה בנימוס על הברכות ומנהל שיחות קלות עם בני עירו, נשי העיר שואלים אותו ,כבדרך אגב, על מחלות שונות ומשונות שפוקדות אותן לאחרונה, הוא עונה לכולן בהרחבה ושואל לשלומם של ההורים והילדים, מסביר פנים לכולם ומשרה אווירה חיובית סביבו.

בשבועות הראשונות לחזרתו הביתה היה מזמין את אימו ואחותו לטייל בעיר- שייהנו גם הם מהכבוד שמעניקים לו האנשים. הוא תמיד הדגיש שכל הכבוד שמעניקים לו האנשים- הכל בזכות ההורים שלו, בזכות הקרבתם. בעיני אמא ציפורה מאוד מצא חן האופן בו מתייחסים האנשים לבנה -פונים אליו בקידה קלה ובהערכה מבטאים- "הער דוקטור", ואיך מתחנפים אליו ומשתדלים למצוא חן בעיניו, וכאילו במקרה פונים אליו בשאלות רפואה ובריאות. אימו ציפורה הייתה המאושרת בבני אדם: הרי את זה היא רצתה כל ימי חייה וכאב ודאב לבה שאין בעלה נוטע רואה את זייליקו הרופא. איך היה נהנה הוא, חשבה ציפורה 'וודאי היה מזיל דמעה'. אבל האופוריה נגמרה חיש מהר. דוקטור זעליג שטיין לא קיבל מהשלטונות אישור לעסוק ברפואה, מפני שלא היו לו מאה אלף ליי- סכום הדרוש לשלם בעד האישור לעסוק ברפואה. למשפחתו לא היה הכסף הדרוש והבנקים נרתעו מללוות סכום כסף נכבד כזה. זעליג יכול היה, לו רק רצה, לקבל מהסוכנות היהודית ומשלטונות בריטניה סרטיפיקאט עליה לישראל- פלסטינה, אבל הוא בחר להישאר בבית- בסטרוז'יניץ, במדינה רדיקלית ואנטישמית, ברומניה, איפה חייהם ,ממונם ועתידם של היהודים נעשו פרובלמטיים מיום ליום, ושילם על זה ביוקר- בחייו שלו ושל אימו ציפורה.

ב אוגוסט- 1939 רוסיה הסובייטית וגרמניה הנאצית חתמו על "פקט של אי התקפה", הקרוי "פקט מולוטוב-ריבנטרופ". העולם עצר את נשימתו מרוב תדהמה…הקומוניסטים הבולשביקים כורתים ברית עם הנאצים הגרמנים- אויביהם בנפש. לא יאומן…גרמניה הנאצית השואפת להתפשטות טריטוריאלית משוחררת עכשיו מכל איום שהוא מצד ברית המועצות הסובייטית. וגרמניה, כתוספת ל"פקט מולוטוב-ריבנטרופ", חותמת על הסכם נוסף סודי עם ברה"מ- מגינת העמים, גרמניה וברה"מ החליטו לכבוש את מדינת פולניה הריבונית, להשמיד את כוחה הצבאי, להרוס את עריה, ולחלק את אדמתה בין גרמניה וברה"מ… ההסכם הסודי המסופח להסכם הרשמי "מולוטוב ריבנטרופ"- בין הגרמנים והסובייטים, נכנס לתוקפו תכף אחרי האישרור והתחיל מיד להתגשם. התוקפנות הגרמנית יצאה לפועל בהסכמת ברה"מ- "מגן העמלים ,הצדק והקדמה"-. מידיה הרצחניות של גרמניה הנאצית הותרו האזיקים הבולשביקיים. וכעבור שבוע- בראשון לספטמבר 1939- גרמניה הנאצית, יצאה למלחמת השמד נגד פולניה. גייסות צבא גרמניה- שגויסו והוכנו מראש- טנקים, מטוסים, חי"ר ממונע ,תותחים- במספרים עודפים בהרבה מהצבא הפולני- תקפו באכזריות טבטונית את ערי פולניה וזרעו הרג והרס רב. בריטניה וצרפת הגישו אולטימטום לגרמניה להפסיק מיד את התוקפנות נגד בעלת ברית שלהן- פולניה- ולהסיג את כוחותיה הצבאיים. האולטימטום נדחה על ידי היטלר. בריטניה הגדולה ורפובליקת צרפת הכריזו מלחמה על גרמניה הנאצית. בזאת פרצה מלחמת העולם השנייה. אומדים את קורבנותיה ב כ 70 מיליון אנשים.

גם הסובייטים לקחו חלק בהשמדת מרינת פולין. כשבועיים אחרי התקפת הגרמנים על פולין הצבא הסובייטי פלש בכוח צבאי רב מהצד המזרחי אל תוך שטח פולין המתבססת בדמה, בטענה, שברה"מ נתבקשה לשחרר את עמי אוקראינה המערבית מעול הפולנים הלאומנים ואיחודם עם מדינות האם- אוקראינה וביילורוסיה. תוך פחות מחודש מדינת פולין הרוסה, קרועה, ומושפלת הפסיקה להתקיים: צבאה הובס, מטוסיה הושמדו על הקרקע ברגעים הראשונים של המלחמה, חיל הפרשים המפואר שלה, שאולץ ע"י ה"אסטרטגים" לצאת בהתקפה נגד הטנקים הגרמנים הדוהרים, הובס והושמד באכזריות גרמנית מחושבת וטיפוסית- הפרשים נהרגו והסוסים נשבו, חיל הים הפולני הושמד והוטבע כולו בים הבלטי. מיליוני אזרחי פולין נהרגו, נפצעו ונשארו ללא קורת גג. פקט "מולוטוב-ריבנטרופ" פתח בפני גרמניה הנאצית את האפשרות בדרך של תוקפנות צבאית להגשים את חלומם האימפריאליסטי של הגרמנים הטבטונים: להרחיב בכוח הזרוע התוקפנות וההרס מזרחה את גבולותיה המדיניים של גרמניה, להשמיד את העמים הסלביים והפיכתם לעבדים, לכבוש את אדמתם למען מתנחלים גרמנים, ולהפוך אותם לקולוניות של גרמניה הגדולה, שאמורה להשתרע- מהים האטלנטי ועד הרי אורל. הטרגי שבדבר שעמי ברה"מ גם כן היו מועמדים להשמדה.

גם ברה"מ מצאה דרכים להרחבת גבולותיה. בשם שחרור העמלים מעול הנצלנות הקפיטליסטית הסובייטים "שחררו" את פולניה המזרחית, את לאטביה, ליטבה ואסטוניה ,את בסרביה ואת בוקובינה. ב- 28 ביוני- 1940, פחות משנה אחרי השמדת פולין על ידי גרמניה הנאצית ובריה"מ הסוציאליסטית, כבשו הסובייטים את בוקובינה הצפונית ובסרביה, שעד כה נכללו בממלכת רומניה, וקראו לכיבוש הזה "שחרור" עמים אחיות סלביות ואחים עמלים מעול השלטון המלוכני, הנצלני והקפיטליסטי. בחודשים הראשונים לשלטון הסובייטים סדרי החיים השתנו מקצה לקצה- לא עוד שלטון רומני, ניאו-נאצי מושחת ואנטישמי, לא עוד אפליה, לא עוד רדיפות על רקע לאום וגזע. כך, לכול הפחות, לפי התיאוריה ולפי התסריט הידוע מראש, התחיל המשטר הסובייטי את שלטונו בשטחים "המשוחררים".יעברו רק חודשים ספורים והטרור האדום- "המתקן סדרי עולם לטובת העמלים", יכניס לבתי כלא וישלח למחנות עבודה ברחבי ברה"מ אלפי בני אדם ויגרש לסיביר עשרות אלפי משפחות מהשטחים "המשוחררים" וביניהם גם משפחת מענדל וקניא שטיין.

דוקטור זעליג שטיין לא השתייך לשום מפלגה אנטי-סובייטית וגם לא היה חבר במפלגה הקומוניסטית- גם את אלא רדפו הסובייטים עד חרמה- ולא היה שייך למעמד הבורגני, ממש כשר למהדרין מההיבט הקומוניסטי, לכן השלטונות הסובייטיים התייחסו עליו באהדה והוא קיבל מישרת רופא בבית חולים העירוני, וכעבור חצי שנה של עבודה קשה ופורייה דוקטור זעליג שטיין קודם לתפקיד רופא בכיר ומנהל מחלקה. שנה שלמה, עד פרוץ מלחמת העולם השניה, עבד דוקטור זעליג שטיין במסירות אין סופית, יומם ולילה, בבית החולים העירוני של העיר סטרוז’יניץ ועשה חייל בעבודתו. החולים אהבו אותו על נאמנות בלתי מוגבלת ועל יחס אנושי וחם כלפיהם וההנהלה שבעה נחת ולא פסקה מלשבח אותו. בשביל דוקטור זעליג שטיין זו הייתה שנה של אושר בלתי פוסק, שנה של נחת וסיפוק רב על שהתמזל מזלו סוף-סוף לעבוד כרופא שכל כך נעם לו, ולמעמד הזה הרי שאף כול חייו, ועל שניתן לו הזכות והאפשרות להביא יום-יום מזור ורפואה לאנשים, שזקוקים לו ושאותם כל כך אהב.

רק דבר אחד האפיל ביסודיות על חייו המאושרים והעציב אותו. לבו כאב עד כדי כאב מוחשי ודאב על זה שלא זכה אביו היקר והאהוב לראות אותו בתור רופא: יום יום, לבוש בחלוק לבן מבהיק, ובליווי סטודנטים מתלמדים, מבקר חולים במחלקות בית החולים, בודק ביסודיות את החולים, קובע דיאגנוזות, מסביר לסטודנטים ונותן הוראות לאחיות בקול שקט ושקול ורושם בכרטיס את רשמיו והחלטותיו. כאב לו עד מאוד שאביו לא יכול לראות אותו במעמדו המכובד, שלא יכול לטייל איתו ברחובות העיר, לעיני כולם, ושלא הביא לו נחת וקורת רוח בחייו.. אביו כל כך רצה לראותו רופא…כאב לזליק והציק לו שאביו נפטר ממחלה ממארת והוא- הרופא, חסר אונים היה לעזור לו, הוא הרגיש אשמה של כפיות טובה כלפי אביו, שהרי בזכות אביו נעשה הוא, זעליג, לרופא ולאדם אהוב ומכובד. אחרי מות אביו הנערץ ב -1936 התאבל עליו זעליג הרבה זמן, וכשהבין- שהאבל והכאב פוגעים בלימודיו, עשה מאמץ גדול, עצום, והצליח לדחוק את הכאב עמוק פנימה, לצאת מהאבל ולהתרכז בלימודים. והכל בעצתו של פרויד הגדול, אותו קרא ולמד בשקיקה. כשחזר הביתה, בגמר הלימודים, דבר ראשון שעשה- עלה לבית הקברות ושם בכה ארוכות ומרות על קברו של אביו, על אובדן האדם היחיד אותו זעליג אהב מאוד והיה אהוב עליו –על אביו- אהבת נפש, ומילא את כל חייו ואת כל מחשבותיו של אביו. זעליג ידע את זה בוודאות, אם כי אבא מעולם לא אמר לו את זה. אבל זעליג ידע והרגיש בכל חושיו את חרדתו ודאגתו התמידיים של אביו לגורלו ולעתידו, והרגש החזק של אהבת אב האין סופית פסעה תמיד אחריו כמו צל וחיממה את לבו בימים קשים וסגריריים. הוא הרגיש אשמה שלא יכול היה ללוות את אביו בדרכו האחרונה- לא היה לו זמן וגם לא כסף לנסיעה. הוא ניסה לפצות את אימו ואחותו על תמיכתם בו וכל רגע פנוי הקדיש לאימו ואחותו, במיוחד אהב לטייל עם אימו ואחותו ברחובות העיר, הוא הבין כמה קורת רוח, נחת וגאווה זה מביא להם.

לדוקטור זעליג הייתה חברה- רופאה יהודיה צעירה, ילידת העיר מינסק, שעבדה באותו בית חולים, אותה אהב מאוד והיה אהוב על ידה ואיתה עמד להתחתן ולבנות משפחה. האהבה היטיבה עמו- הוא קרן מאושר, הופעתו הייתה מרשימה. הוא כאילו גבה עוד יותר, פניו אורו ולא ירד מהם חיוך של טוב לב. אלא שהגורל האכזר והנפשע כבר ארב לו מעבר לפינה. ב 22 ביוני 1941 פרצה מלחמת העולם השנייה בין הפרטנרים לברית. חייהם של מיליוני בני אדם השתנו, נשברו והתרסקו במערבולת המלחמה. הצבאות של גרמניה ורומניה, בלי התנגדות רצינית מצד הצבא הסובייטי, כבשו בחזרה את בוקובינה ובסרביה בשני ליולי 1941, עשרה ימים אחרי פרוץ המלחמה. הרומנים היו חדורי רגשות נקמה על חידלון שנת 1940, עת אולצו ע"י הסובייטים לסגת תוך 24 שעות מבסרביה ומבוקובינה ,ש"שוחררו" אחר כך על ידי הסובייטים. הם היו מלאי שנאה כלפי היהודים, שקיבלו את הסובייטים בזרועות פתוחות ובצהלות שמחה, וזה בעיני הרומנים הצטייר כבגידה בממלכת רומניה, על כן פתחו הרומנים בנקמה ובהרג של היהודים. שלושה ימים ושלושה לילות, באין מפריע, טבחו חיילים וקצינים רומנים ביהודים. אלפים נהרגו בשלושה היממות האלה.

כעבור כמה חודשים הרומנים גירשו את כול האוכלוסייה היהודית מבוקובינה ומבסרביה- זקנים נשים וטף- בשיירות רגליות למחנות טרנסניסטריה. אלפים כשלו בדרך, מתו מתשישות ורעב ונורו ע"י החיילים הרומנים התאבים לדם יהודי. רבים נשדדו ונהרגו ע"י כפריים, שארבו להם בצידי הדרך הארוכה… את הזוועה הזאת מעבר לכוח אנושי להבינה. יחד עם המגורשים צעד גם דוקטור זעליג שטיין, צעד זקוף, ספג מכות מהחיילים שראו בהופעתו מין התרסה כלפיהם, והמשיך בראש מורם, כאילו לא אותו מכים. איתו היו אחותו פאולה ואימו, אותה הוא נשא רוב הדרך על גבו. הוא גייס את כול כוחותיו הנפשיים, התנהג כיאה לרופא, הגיש עזרה וסעד לתשושים ולחולים וכול הזמן זמזם אריות מאופרות מפורסמות ודקלם מהשירה הטרגית הרומאית- ממנה כל כך התרשם בתיאטרוני רומה. החיילים הרומנים, מלווי השיירה, חשבוהו למשוגע והתעללו בו בכל הזדמנות. זעליג לא הרכין את ראשו בפני הרוצחים השפלים, הוא התעלם מהם .

סוף סוף, בעיצומו של החורף, בחודש דצמבר, הגיעו היהודים המוכים והשבורים למחנות טרנסניסטריה, מתים מעייפות מצמא ומרעב, ושוכנו באורוות שעמדו ריקים ללא חלונות ודלתות ופתוחות לכול הרוחות- בימי הקיץ החמים שימשו כדיר לחזירים. דוקטור זעליג שטיין, כאמור, נשא את אימו על גבו עד המחנה, כול שלושת חודשי הסיוט הרגלי- מעשה גבורה עילאי מאין כמוהו. כולם בשיירה העריצו את המעשה האצילי ואיחלו לזעליג על מעשה הגבורה הזה אריכת ימים על קיום מצוות כיבוד אם הגובלת בקידוש השם. עייף עד מוות מההליכה הקשה, מלווה במכות והשפלות, הריגות בדרכים של הנופלים והכושלים, המום מכול מה שראו עיניו, רעב ומרוקן נפשית מכול תוכן אנושי, הגיע דוקטור זעליג שטיין, יחד עם עוד כחמש מאות יהודים למחנה באחד הכפרים האוקראיניים מעבר לדנייסטר. באורווה, אחותו מצאה מקום פנוי בפינה ושם התיישבו על הקרשים המזוהמים. בהורידו את אימו מעל גבו דוקטור זעליג שם לב שעיניה של אימו קרועות לרווחה ובוחנים את הסביבה המחרידה ואת האנשים האומללים שמסתודדים מסביב. לאורווה נכנס מפקד הז'נדרמים הרומנים שליוו את השיירה מסטרוז'יניץ ואלה דבריו:

"יהודים, פה אתם תחיו או תמותו. לנו אין מזון בשבילכם וגם אין תרופות.העבודה נמצאת בכפרים ובמחנה עצמו. אם תעבדו קשה אולי לא תמותו. ואל תשכחו- הבאתם את זה על עצמכם. מה שקורה עמכם מגיע לכם. ואל תנסו לשחד את חייליי, מפה לא בורחים, אין לכם לאן לברוח, תבינו- אין לכם דרך חזרה. באף מקום לא יקבלו אתכם, פה יהיה הסוף שלכם, מי היום מי מחר."

בשמעם את דבריו של הקולונל פופסקו אימה וייאוש ירדו על היהודים האומללים. החום שנשמר בגופותיהם של האנשים מהתנועה המתמדת התפזר ונעלם. קור חדר לעצמות ולאט לאט העצים את אחיזתו במקפצים סביב והרעיד את כולם. זעליק בחן את הבאת פניה של אימו. פחד אחז בו- שמא לא תוכל אמא להחזיק מעמד עד שהוא יסתדר בעבודה. אחרי רגעים ארוכים של התבוננות סביב, התמלאו עיניה של אימו אימה ודמעות זלגו מהם ללא הפסקה, יללה חרישית עלתה מגרונה, מילים לא ברורות- מאין תפילה וקינה- נשפכו משפתיה הקפואים. זעליג חיבק אותה חיבוק גדול וחזק, הוא הרגיע אותה, נתן לה גלולה עם קצת מים, וצייר בפניה איך מחר הוא ילך לכפר ויתחיל לעבוד, הוא הרי רופא, והוא ישתדל לספק לאמא היקרה מכל טוב, היא לא תרעב ולא תחלה. הוא לא ייתן לזה לקרות. אמא נרגעה. היא הפסיקה לרעוד והצטמקה, ולבסוף הפנתה את ראשה אליו והתבוננה בפניו הנפולים והאומללים של זעליג במבט ארוך מלא חמלה, אהבה כואבת, ייאוש וצער, רטט של קור עז שוב הרעיד אותה ונמוג, ולאט לאט זיק החיים נעלם מעיניה והם כבו לנצח.

זעליג בדק אותה, בתקווה שאימו רק התעלפה, אבל בקושי מצא את הדופק, הלב של אימו פרפר את פרפוריו הלא סדירים- האחרונים. הוא הבין שאימו גוססת ושרגעיה ספורים וששום כוח בעולם לא יחזיר אותה לחיים. צער רב ומחניק השתלט עליו. כאב חד וחודר פלח את לבו…

הוא כל כך השתדל להציל אותה ממוות, בכוחותיו האחרונים סחב אותה על גבו, בתקווה שיעמוד לו כוחו הדל עד סוף הדרך ובתפילה שאימו היקרה תחזיק מעמד ולא תקרוס, אבל בסוף הדרך לבה של אימו נכנע, הפסיק לפרפר ונדם- הלם המוות אחז בו. הוא עוד זמן רב ישב על ידה, החזיק את ידה הקרה בידו, כאב וצער קרעו את חזהו. אחר כך קם וברגליים כושלות ניגש לר' מוישע השוחט, יהודי רחב גרם וגיבור השיירה, הוציא ממחבוא מעילו טבעת זהב, מתנה לנערת חלומותיו שלא התגשמו, הגיש אותה לר' מוישע וביקש ממנו לומר "קדיש" יום יום לזכר אימו. ובאומרו את המילים האלה פרץ בבכי מר והתמוטט.

אחר כך חזר בזחילה לפינתו החשוכה, התיישב על יד אימו המתה וזמן ממושך הסתכל בעיניים זגוגיות וכלות על פניה המצומקים, הקפואים והכול-כך יקרים של אימו…,זיכרונות רחוקים עלו לנגד עיניו: …הוא עומד לעזוב את הבית ולנסוע לעיר פיזה שבאיטליה ללמוד רפואה, אבא נוטע כבר בירך אותו לדרך ואיחל לו שיצליח בלימודיו, דמעות זלגו מעיני אבא והוא נפרד מבנו האהוב בחופזה ובמבוכה רבה, בהשאירו אותו אבוד ואומלל…אז הוא שמע את אימו קוראת לו למיטת חוליה להיפרד, כמהופנט הוא ניגש אליה, לרגע היסס ואז חיבק אותה בחוזקה, הכניס את ראשו הקודח לחיקה ופרץ בבכי מר…אמא הרגיע אותו כבימי קדם, ליטפה את ראשו ונישקה אותו במצח, וכשהוא נרגע אמרה את דברי הפרידה שלה, שנחרתו בזיכרונו ועל לוח לבו לנצח, וליוו אותו בכול משאותיו הלימודיים הלא קלים:

“זייליקו, מיין טייער קינד, איך האב צו דיר א גרויסע ביטע, איך בייט דיך די זאלסט זיין א גוטער אויסגעצייכענטער שילער, די ביסט דאך א יידיש קינד, די מיסט זיין אסאך בעסער פון די קריסטליכע שילער'ס, וועט מען דיך נישט צ'עפען, און די זאלסט נישט חאלילע אוספיילען פון די שטונדען, און אויב די וועלסט באקימען אשטיקאלע סטיפנדיע וועט אונז אלע לייכטער זיין, די זייסט דאך ווי דיין טאטע זייט אויס, ער האט זיך שטארק געעלטערט און איז א שוואכער און א קראנקער מענטש, און ער מיז אזוי שווער ארבעטען, ער שלעפט קאם די פיס…דאס גאנצע געשעפט איז ייעצט אויף זיינע פלייצעס. און איך בין דאך אקראנקע פרוי פון תומיד- און געווען, דו זייסט דאך ווי מיר זייען אויס, זיי זש'ע א פלייסיקער שילער וועסטי אם יירצע השעם ווערען א דאקטאר און מיר וועלען דיר שוין העלפען ביז דעם לעצטען ליי, זארג זיך נישט מיין טייער קינד…זאלסט זיך גיט פלייגען און נישט זש'אלעווען אפ'ן עסען און זאלסט זיך האלטען ריין און אויב די וועסט זיך באקענען מיט א לאטיש מיידעל מיז זי נישט זיין אזוי שיין אבער א יידיש קינד מיז זי זיין…איז פאר זש'ע מיין טייער קינד אין זיי מאצליח"…

הוא זוכר את המילים האלה מילה במילה, הוא זוכר את הבאת פניה האומללים של אימו, הוא זוכר את חבילות האוכל והבגדים שכל שבועיים קיבל בדואר ואת הדמעות החמות שהיו פורצות מעיניו בקוראו את המכתבים מתוך החבילות, את כתב ידו היפה והמסולסל של אביו ואת השרבוטים של אימו. הוא שמר את המכתבים האלה ובימים סגריריים היה קורא בהם ומתייפח עליהם, הם עברו איתו דרך ארוכה ומעולם לא אבד לו אף מכתב .

הוא ניסה לקום, אבל רגליו הקפואות לא זזו, ושוב ניסה לקום אבל ללא הצלחה, צינה עזה אחזה בו, רטט פנימי ורעד חזק השתלטו עליו. הוא ניסה להצטמק, להקטין את ממדיו, להינצל מהקור…לאט לאט הוא הצטופף אל תוך עצמו בתנוחת עובר, עיניו נסגרו, ראשו וחזהו נפלו על הברכיים, אחר כך, כשהקור הרעיד את כולו, לפת את ידיו בחוזקה סביב לרגליים ונדם. וכשנהפך לגבלול- נעלם.

ולפני שהכרתו עזבה אותו, במין הבזק של הארה, בכוחותיו האחרונים התיישר ובקושי רב פתח את עיניו- סביבו נעו צללים מרקדים, הוא ניסה לשווא לרכז את מבטו ולהבחין במישהו, נדמה היה לו ששמע "דוקטור! דוקטור!", אבל מוחו הקפוא לא מסוגל היה להגיב…על ידו שכבה אימו המתה, הוא נתן מבט אחרון בפניה הלבנים של אימו האהובה, אחר כך במאמץ אחרון נשכב על ידה , חיבק אותה וללא אומר, בלי להשמיע קול, אמר קדיש אחר כך- הכריז:

"טייערע מאמע! איך וועל דיך אליין נישט איבערלאזען צווישען פרעמדע מענטשען, איך קום מיט דיר, מיר וועלען זיין איניינעם די גאנצע צייט און מיר וועלען זיך באגעגענען מיט אונזער'ן טייערען טאטע'ן, און עס וועט אונז גוט גיין, וועסט שוין זיין… ".

הוא סגר את עיניו ושוב לא פתח אותם, בהכרתו עדיין עמדה אימו האומללה מחבקת אותו ובוכה, מלווה אותו ללימודים וחורטת על לוח ליבו צוואה, אחר כך אימו נעלמה מהכרתו והכול התערפל, והוא אט אט צנח אל תוך טמיון אפל וקר…

באותו לילה דוקטור זעליג שטיין ואימו ציפורה קפאו למוות…ובאותו לילה קפאו למוות 37 איש ממאה וחמישים ששוכנו באורווה ההיא הפתוחה לכול הרוחות. סיפרו פליטי השואה שאת דוקטור זעליג שטיין ואת אימו הטמינו למחרת בצמידות בקבר אחים גדול באדמת אוקראינה. מעל קבר האחים מוישע השוחט בקול צלול וחזק, במין התרסה, מילה במילה ,כקורא כרוז, קרא קדיש, וכמה עשרות יהודים ענו אמן…

ד ו ד  ש ו ל ע ם .

דוד יעקב-שולעם היה הבן השלישי במשפ. אהרון שטיין. הוא גדל והתפתח כמו רוב הצעירים ברבעון האחרון של המאה ה 18, למד בחדר מגיל שלוש אחר כך בתלמוד תורה וכמה שנים למד גם דף גמרה אצל סבו המפורסם ר’ חיים אריה לייב וסביר להניח שהדוד שולעם היה בקיא באותיות הקטנות. אני אינני זוכר אותו יושב עם ספר פתוח לפניו, כמו הדוד נוטע ואבי, שכול זמנם הפנוי ישבו בפנים רציניות מול ספר פתוח. דוד שולעם, כך נדמה לי, היה 'הכבשה השחורה' במשפחה מבחינת נאמנות ומסירות למסורת היהודית.

לדוד שולעם נולדו שלשה ילדים: הבן הבכור פייביש, ע"ש אב סבו- מייסד השושלת של משפ. שטיין, בת- בלנקה, ובת- לומי. אני זוכר את הבנות משחקות עם אחיותיי בחצר הקטנה והמסריחה מחומרי חיטוי של בית סבא. אני גם זוכר את לומי כחברה ב 'השומר הצעיר'. בשנות השלושים המוקדמות, עברנו לבית החדש, ברח' טעמפעל גאססע, אבל המשכתי לבקר את החנות של אבא ואת החצר הקטנה בבית סבא, שם תמיד התנהלו משחקים שונים, ואת משפחתו של דוד שולעם ודוד נוטע. בחנותו של סבא שנפטר, שולעם היה העובד הראשי, החרוץ והמהיר מכולם. הוא השתדל להיות בכול מקום ובכל עת, לעלות ולרדת בסולם, להוציא ולהחזיר סחורה למדפים, לפרק סחורה, שזה עתה הגיעה, הוא אהב לספר בדיחות לקונים והיה שובב לא קטן ,אהב להתווכח על עניינים פוליטיים, היה מתרגז בקלות והיה היחיד במשפחה שהעיז פנים לסבתא פרומה. בעיר סיפרו שדוד שולעם היה בקביעות משחק קלפים במסעדה המפוארת של וויינר, שם תמיד היו מתאספים קלפני העיר, ונהג להמר על מתאגרפים בעלי שם שניהלו קרבות אגרוף ועיתוני הספורט היו מלאי מאמרים עליהם. עוד סיפרו שהיה מבקר קבוע בקולנוע היחיד בעירנו וזה היה דבר שלא יעשה ע"י בן משפ. שטיין. ועוד כהנה וכהנה סיפורים היו מספרים על דוד שולעם. כמובן, התנהגותו המודרנית והמרדנית של דוד שולעם שהיה בנו של ר' אהרון שטיין! הייתה נושא לרכילויות בעירנו ועל זה חייבים להוסיף שדוד שולעם אחרי מות סבא גילח את הזקנקן ושינה את לבושו המסורתי. בימי שבת, בחגים ובערבים, אפשר היה לראות את דוד שולעם מטייל ברחובות המרכזיים המוארים של עירנו בלוויית חבורת עושים שמח- סוחרים, זבנים וסתם הולכי בטל, ומדברים בקולי-קולות על האירועים האחרונים בספרד, שם נלחמו הטובים נגד הרעים, ולא מעט בחורים יהודיים שלנו נלחמו בצד הרפובליקנים, אחר כך הדיבורים התמקדו באוסטריה שהתאחדה עם גרמניה, ועל התחזקות הנאציזם באירופה ועל הסיכויים השליליים ליהודי רומניה האנטישמית. הרבה פחד, חרדה ואי וודאות גרמה ליהודים ההתפשטות התוקפנית של הנאצים באירופה ומדיניות ההבלגה של המדינות המערביות הגדולות. ברומניה עצמה התחזקה מאוד ה"גארדה דה פייר"- 'גברדיית הברזל'- ארגון ניאו-נאצי ואנטישמי, שחרט על דגלו – גירוש כול היהודים מרומניה בחוסר כול, והפיכתה ל'יודען ריין'. כך שהיה על מה לדבר ועל מה להתווכח בימים האלה.

דוד שולעם היה רדיקלי והחלטי מאוד כלפי הנאצים וגרס שהמדינות הגדולות, כולל ברה"מ, חייבים להתאחד בברית צבאית נגד גרמניה ומוטב שברה"מ תתפשט ותכבוש את כול מזרח אירופה מאשר הגרמנים הנאצים. "דוד שולעם יצא לתרבות רעה"- כך דיברו המסורתיים בעירנו. אלא שלא כך היה הדבר: אחרי פטירתם של סבא ושל דוד נוטע כל העבודה בחנות נפלה על דוד שולעם. והוא לא הכזיב. הוא לקח עוזר לחנות, הפסיק למכור סחורה שהייתה מיועדת רק לחקלאים והכניס סחורה לשימושם של העירונים- סחורה חדשה שהשטיינים מעולם לא סחרו בה, ובמשפחה דיברו שזה לא ילך לו, שאין לו ניסיון, שהוא לא רציני, ועוד כהנה וכהנה דברים שהתבדו בסוף. לדוד שולעם דווקא כן הלך טוב, הוא לא הפסיד מהשינוי היסודי שעשה בחנות, הוא השרה אוירה חיובית סביבו, תמיד עם חיוך שובב על הפנים ולבסוף הנהיג את השפה הגרמנית כשפה עסקית בחנותו. הוא היה חבר של כולם וכולם היו חברים שלו. על כאלה אומרים שהם- חברהמנים. הוא היה בקשרי ידידות עם שלטונות העיר, עם הפוליציי קומיסרים העירוניים, עם פקידי העירייה ולא פעם השתדל אצלם למען מישהו שהסתכסך עם החוק. אם היה צריך לתת למישהו 'ביד' היו באים לדוד שולעם והוא אף פעם לא אכזב. כשבאו הסובייטים, דוד שולעם נשאר עובד בחנות שעתה השתייכה למדינה. כמנהגו, הוא היה שמח וטוב לב ותמיד עשה רושם כאיש קל דעת, אלא שלא כך הדבר.

בזמן הסובייטים נעשה די קשה עם השגת מצרכים ודוד שולעם, שתמיד היו לו מכרים בכול מקום, היה מדי יום מביא מצרכים לאלמנתו ולבתו של אחיו נוטע המנוח והיה דואג לכל מחסורם. הוא גם היה מחלק בסתר ובחינם דברי לבוש מחנותו לנצרכים עד שלא הנהיגו פיקוח הדוק על המסחר. סיפרו גם שדוד שולעם היה כל ערב שבת מחלק מטבעות לעניי העיר שלא חסרו אף פעם. ועוד סיפרו שדוד שולעם, בזמן הסובייטים ב 1940/41 היה מתפלל קבוע בשבתות בשטיבלעך והיה קנאי לסדר בשעת תפילה וארגן את בואם של המתפללים כך שלא יגרמו לזיהויו של השטיבעל. בתי הכנסת בעיר כולם נסגרו בפקודת השלטונות הסובייטיים ונהפכו למחסנים ולמקומות בילוי, וליהודים לא היה מקום להתפלל, ואז הדוד שולעם- הבן של אהרון שטיין- ארגן עשרות שטיבלעך בעירנו למען יוכלו יהודים להתפלל בשבתות ובחגים. ובעצמו, כול יום השכם בבוקר, היה מניח תפילין ומתפלל באדיקות, שנשכחה כבר מזמן. ובכל הזדמנות התפאר שהוא בנו של אהרון שטיין!

שנת הכיבוש הסובייטי הראשונה עברה מהר מאוד ובאופק כבר התלהטה התבערה הגדולה- מלחמת העולם השנייה. תשעה ימים לפני פרוץ המלחמה בין גרמניה לברה"מ, ב 13 ליוני 1941 גורשו מסטרוז’יניץ עשרות משפחות לסיביר וביניהן משפחת מענדל שטיין- אחיו הצעיר של דוד שולעם. האירוע הטראומטי הזה ערער וזעזע את תושבי סטרוז'יניץ. כולם הבינו שמתקרבת סערה. ב 22 ליוני 1941 גייסות צבא גרמניה פתחו במלחמה תוקפנית נגד ברה"מ בלי להכריז מלחמה, ובשלישי ליולי 1941 נכבשה העיר סטרוז’יניץ מחדש ע"י הרומנים והגרמנים. שלושה ימים ושלושה לילות השתוללו החיילים הרומנים וטבחו ביהודים באין מפריע. גוויות ההרוגים מילאו את הבתים והרחובות, בכי קורע לב ויללות מחרידות נשמעו מכול עבר. הפוגרום היה בעיצומו כשהדוד שולעם, מונע ע"י צער עמוק ורצון עז לעזור לבני עירו הנרצחים, החליט שהוא חייב לעשות משהו לטובת היהודים ולהצילם ממוות, שהרי הוא מכיר היטב את מפקדי המשטרה והצבא שהיו לשעבר בסטרוז'יניץ וחזרו עם הגרמנים, ושאם רק יעלה בידו להיפגש עימם או עם המפקדים הישרים על אקציות הטבח של היהודים, הוא היה בטוח שיעלה בידו לשכנע אותם לחדול מהפרעות ומההריגות. הוא אסף את כל התכשיטים והכסף שהיו ברשותו ובצעדים החלטיים יצא לרחוב .הוא לא הרחיק לכת מביתו, כששני חיילים רומנים, שיכורים מדם ומהרג, עצרו אותו בקללות נמרצות, הפילו אותו ארצה, דרסו אותו במגפיהם, הכו אותו בכת רוביהם וכשהוא הפסיק להגיב ירו בו והרגוהו. הדוד ר' יעקב שולעם שטיין, הבן של אהרון שטיין- שהיה חסיד אמין וקנאי, חרד למסורת היהודית ולדת משה, יהודי גאה וגדול באמונתו, שקידש את שם שמים בכול מאודו ובכל ישותו- הדוד שולעם בנסותו להציל את יהודי עירו מפרעות, מטבח וממוות, נפל בעצמו קורבן על קידוש השם ומת מוות הרואי על הגנת ישראל…

אישתו חנציה נפטרה בשעת הליכתם בדרך המפרכת למחנות טרנסניסטריה. שתי בנותיו -בלנקה ולומי- הגיעו עם משלוח המגורשים הראשון למחנות טרנסניסטריה ושוכנו בעיירה ברשאד באורוות. כעבור כמה ימים קפאה למוות הבת הבכורה בלנקה, רגליה נפצעו קשות בעת ההליכה של 100 ימים לטרנסניסטריה ובעקבות פציעתם התנפחו ונמלאו במקק- גנגרנה והם שהביאו למותה של בלנקה. הבן פייביש שלמד בצרפת רפואה הצליח להעלים את יהדותו, שינה את השם מפייביש לפיליפ ושרד- עבר את המלחמה בשלום. הוא סיים את לימודי הרפואה בהצטיינות ובגמר המלחמה השתקע בפריס, התחתן עם אישה צרפתייה נוצריה, נולדו לו ארבעה ילדים שגודלו וחונכו כנוצרים. פיליפ עצמו עסק ברפואה ובשל היותו נצר למשפחת שטיין, שבניה הצטיינו בלימודים ובמקצעותיהם, עשה חייל בעבודתו, רכש לעצמו שם של רופא מעולה, הרבה כבוד ופציינטים רבים, שהעדיפו את הקליניקה שלו. פיליפ שטיין {אם זה עדיין שם המשפחה שלו} לא השתדל לקשור קשר עם אחותו לומי, ששרדה את מחנה המוות בטרנסניסטריה, חזרה לסטרוז’יניץ ומשם עלתה ארצה. הוא לא התעניין בבני עירו, שחזרו מגיא המוות שבורים ורצוצים וכמעט כולם עלו ארצה, לא התעניין בשלומם של בני משפחתו הענפה שהוגלו לסיביר ,לא מסר דרישת שלום עם יהודים מזדמנים לאף אחד מבני משפחתו, כאילו לא היה הנכד של אהרון שטיין, כאילו לא נשא את שמו של פייביש- מייסד השושלת, כאילו לא גדל במשפחה יהודית, בעיר יהודית- סטרוז'יניץ- שבתיה, רחובותיה ואבני המדרכות שלה דיברו יידיש. מה עלה בגורלו ובגורל בני משפחתו אינו ידוע. האם העביר לילדיו את שם משפחתו או לא- לא ידוע. בן אחותי היקר- דוד, שעובד בפריס, לפי בקשתי, ניסה למצוא עקבות של משפחת פיליפ שטיין וללא הצלחה.

אחותו של פייביש- פיליפ- לומי, הבת הצעירה של שולעם, כאמור, שרדה את המחנה, חזרה לעיר הולדתה ועלתה ארצה. בארץ התחתנה עם פליט שואה מרפא שיניים בשם רוזנבאום והתגוררה בהרצליה ושם נולדה לה בת- יהודית. ביקרתי אצלם כמה פעמים ושמעתי מלומי סיפורים על המשפחה שאיננה עוד וטרוניות על האח פייביש- פיליפ המתכחש לאחותו ולמשפחתו. הרבה דברים על דוד שולעם ועל המשפחה במצור לא שמעתי ממנה. את מותו ההרואי של אביה ואת מניעיו הנעלות, שהביאוהו לכך, לא הבינה .לא היה לי קשר תמידי עם לומי והיא נמנעה מלספר על מה שעבר עליה ועל משפחתה במחנה. גם לבת יהודית לא סיפרה הרבה. היה צריך למשוך אותה בכוח כדי שתפתח את סגר לבה. לומי הייתה אישה חולנית וכול חייה סבלה ממחלות שונות. בערוב ימיה ,עקב מחלת הסוכרת, כרתו לה רגל וכעבור כמה שנים היא נפטרה מרירה ודואבת והוטמנה באדמת המולדת בבית העלמין בעיר רחובות.

א ב א  מ נ ח ם – מ ע נ ד ל

ר’ מנחם-מנדל היה הבן הצעיר במשפחת אהרון שטיין ואבי מולידי. הוא נולד ב 1885 וכמו כול הבחורים היהודים למד בחדר ובתלמוד תורה, למד גמרה ומשניות אצל ר'אריה לייב המפורסם, עזר לסבא בחנותו ושם גם למד את רזי מקצוע המסחר. בשנת 1910 התחתן מענדל שטיין עם קעניא בלוישטיין, ילידת 1890 מהעיר זאבלאטאוו שבגליציה, בתו של ר’ שלמה בלוישטיין, המכובד ביהודי העיר ונכדתו של ר'חיים-זאב בלוישטיין, הידוע כאיש של תורה ודרך ארץ. את חייהם המשותפים מענדל וקעניא התחילו בעיר סטרוז'יניץ ,ב 1910. אחרי החתונה ,אבא כבר עבד בחנות שלו , שסבא אהרון הקציב לו בביתו שלו, אבל עדיין לא היה עצמאי לגמרי.

   כעבור שנה ב 1911 נולדה הבת הבכורה חייהל"ה, ז.ל., ב 1912 נולד חיים לייב, י.ל.א., ב1917 נולדו עקע וזעליג ז.ל., ב 1919 נולד יצחק, י.ל.א.,   ב 1921 נולדה אסתר, ז.ל., ב 1923 נולדה שיינדל, ת.ל.א., ב 1925 נולד מרדכי, י.ל.א., ב 1927 נולד שמחהל"ה ז.ל., ב 1930 נולדה רוחהל"ה, ת.ל.א., ב 1933 נולדה רייזהל"ה, ת.ל.א., ב 1937 נולד אהרל"ה, י.ל.א.

אני חושב שאין צורך את כל הכרונולוגיה המשפחתית בפרוטרוט לעלות על הכתב משתי סיבות: א' -אני לא יודע את כל הכרונולוגיה, ו ב'-אני חושב ובטוח שנסתפק רק באירועים החשובים ביותר בחייהם של השטיינים, לכן רק את האירועים העיקריים והחשובים בחייהם עומד אני לספר. בזמן מלחמת העולם הראשונה אבא מענדל גויס לצבא האוסטרי וככל הידוע לי עבד במפעל צבאי לתחמושת בסביבות העיר ווינה. פצצה שהתפוצצה במקרה העיפה אותו למרחקים, הוא שכב בבית חולים עם קונטוזיה קשה, החלים והמשיך לשרת עד סוף המלחמה. בעקבות הקונטוזיה אבא סבל כל חייו מכאבי ראש חד-צדדיים עזים שהיו משתלטים עליו בעקבות שינויים במזג האוויר. הוא החזיק מעמד יפה, לא התלונן, לא ניסה לברוח מעבודה קשה ומאחריות, והיה מתגבר בגבורה על כאביו עד כדי כך שאנשים לא הבחינו במצבו. רק אמא הייתה עם עין חדה מבחינה בכאבים ובסבלו, ואם זה היה בחנות, הייתה תכף שולחת אותו לנוח בחדרון האחורי. כמה מאחיי ומאחיותיי ירשו את כאבי הראש של אבא וכל חייהם מתעמתים עם הכאבים. אבא                   ניהל את החנות- בהתחלה תחת השגחתו של סבא- בתבונה ובחיסכון, ורכש את אמונם של האיכרים הכפריים, כמקובל במשפחת שטיין, ביחס הוגן כלפיהם. בשבילם די היה שמענדל הוא הבן של אהרונקו שטיין וכבר סמכו עליו. אמא הייתה עוזרת בחנות בימי שוק כשלא הייתה בהריון או עסוקה מאוד בבית. אינני זוכר שמישהו זר היה עוזר לאבא. חנות הורי עסקה רק במכירת פריטי לבוש עבור איכרי הסביבה, מכף רגל ועד ראש. בסביבה שלנו התגוררו אוקראינים-הוצולים, אנשי ההרים והמישורים למרגלות ההרים- אנשים חסונים, בריאים ומפחידים-, רומנים-מולדובנים שעסקו לרוב בחקלאות ,פולנים- אנשי הפרברים, מספקי הירקות והפרות, ושבבים- גרמנים, בעלי מקצוע, המסודרים להפליא בבתיהם היפים תחת גגות רעפים אדומים .בעיר שלנו גרו גם רוסים-ליפובנים ,שבזמנו, במאה ה- 18 , נרדפו על ידי הצארים הרוסיים והכנסייה הפרבוסלבית על רקע דתי, ונסו מרוסיה על נפשם עד מחוזותנו. הם עסקו לרוב בהכנת משקה שיכר קל מתפוחים ומכירתו בימי השוק לאלפים הבאים לפקוד את השוק. את חנות הורי ביקרו הרבה הוצולים ומולדובנים -איכרי הסביבה ,שתמיד מצאו בחנות מגוון רחב של סחורה איכותית ויפה. אבא ז.ל. את רוב זמנו בחורף ובקיץ בילה בחנות, בעצם- כול חייו עברו עליו בחנות מהבוקר ועד הערב, עד לכתו לבית הכנסת לתפילת ערבית, ורק אחרי התפילה היה חוזר הביתה עייף, רעב ומרוגז. בחנות הורי כאמור אפשר היה לקנות דברי לבוש לאיכרים מכף רגל ועד ראש :

פסי עור מרובעים, מעובדים להפליא, שהאיכרים היו עושים מהם מעין סנדלים-נעליים, הקרואים בפי הכפריים- פוסטולי, וכך היו עושים אותם: את חתיכת העור היו משרים במים, מנקרים בה חורים לשרוכים, מכופפים לפי כף הרגל, הנתונה בשניים שלושה חתלות צמר, ומהדקים צמוד עם שרוכי עור, והסנדל מוכן. האיכרים אהבו מאוד את ה' נעליים' האלה, היה מאוד נוח וחם בהם ולא היוו משקל רב. האיכר הקונה היה ממשש את העור, בודק את העובי, את הרוחב והאורך, ומכופף את העור לבדוק את היציבות. איכות העור לפוסטולים תמיד הייתה טובה והאיכרים היו קונים, מודים ומבקשים את פאני מענדל לרשום על החשבון ובעזרת השם בפעם הבאה ישלמו על הכול. בחנות הורי היו פריטי לבוש שנשות האיכרים היו לובשות על עצמן במקום שמלות הקרואות- הורבוטקי. היו אלה חתיכות גדולות של בד ברוחב ובאורך מותאמים לכול גזרה, ארוגים מצמר איכותי וחוטי כסף וזהב שזורים ארוגים בתוך הבד בצבעים נפלאים, והם בוהקים ומחליפים צבעים בשעת הליכה ועינתוז. ההורבוטקס של פאני מענדל מאוד מצאו חן בעיני נשות הכפר ולהקות-להקות של בנות הכפר היו נוהרות לחנות הורי בימי שוק, ומסתודדות ומודדות על גופותיהן החטובות את הבד היפה והקסום. את סיפורו המרתק של אחי יצחק על איך אבא היה מזמין במפעל בצ'רנוביץ את גווניו הנפלאים של הבד- פרי דמיונו של אבא, שהיה מומחה גדול לעיצוב בדים- אביא בנספח לזיכרונותיי אלו, מפני שהסיפור כתוב באידיש ולא עלה בידי לתרגמו לעברית. לאבא היה חוש מיוחד לציור או יותר נכון לגמה של הצבעים היפים והשונים על ההורבוטקעס ,והוא היה מזמין במפעל לאריגה בצ'רנוביץ לפי הדגמים שלו את הבדים שיופיים היה מכשף את עין נשות הכפר. שמו של פאני מענדל ,שממציא כל הזמן דוגמאות חדשות- אחד יותר יפה מהשני- הלך לפניו. אבא שמר את הדגמים שלו בקנאות והיה דורש מבעל המפעל, בו נארגו הבדים, לשמור בסוד את דגמיו מהמתחרים הרבים שאהבו להרוויח בחינם בלי לעמול. בעת מדידות, אבא היה מפנה מבת הצידה, מהשפעת יצר הרע, והיועצת ללקוחות בשעת מדידה הייתה אמא, שבאדיבות ובחן משכנע הייתה משרתת את הלקוחות- נשות הכפר. היא הייתה העוזרת היעילה ביותר לאבא בימי השוק העמוסים בקונים.

 בימי ראשון ובחגים נוצריים היו באים לכנסיות העיר מאות כפריים עם נשותיהן ובנותיהן עטופות בשמלות-הורבוטקס גבוהות החל מתחת לשדיים והיורדות עד לקרסוליים למען הצניעות, וכולן חגורות בצמידות בחגורות צמר רחבים וצבעוניים, המבליטות יפה את עמק המותניים ומטפחות צבעוניות רחבות לראשם ונעליים חדישות, שאותן היו נועלות לפני הכניסה לעיר או לפני הגעה לכנסייה. היה מגרה ומשובב לראות ולעקוב אחרי התהלוכה הססגונית הזאת של יפיפיות הכפר במיטבן ששיירות שיירות היו נכנסות לעיר, בליווי בעלים או הורים ,ומענטזים תחת עיניהם המלטפות והבולשות של צעירים לוטשי עיניים והולכי בטל עירוניים- זבנים ושוליות, וכולם היו עוקבים במבט עורג אחרי הנשים לאורך רחובות העיר ועד הכנסייה ורוקמים הזיונות שווא. הגברים הכפריים היו מלווים את הנשים והבנות ומקפידים שלא יסטו מדרך הישר ושלא יסתכלו לצדדים על פרחחי העיר,החומסים אותם בעיניים שמנוניות. הגברים הכפריים היו מפזרים לצדדים מבטים עוינים ומלאי בוז, וזה היה מרתיע את מבטי התשוקה הבוטה והבלתי נשלטת בעיניהם של העירוניים.

היו עוד בחנות פריטי לבוש שונים גם לגברים וגם לנשים, כמו תחתון לנשים. וגם פה הייתה אמא היועצת והמוכרת, אבא היה רק מכריז על המחיר, למשל- הקרן כך וכך, ואמא הייתה כבר מסתדרת בהמשך עם הקונה. אבא היה מקפיד הקפדה יתרה לא להפקיע את המחיר המותר על פי החוקים העירוניים . החוקים העירוניים הפיננסיים היו נוקשים ביותר וכל סוחר היה מסכן את שמו ועיסוקו אם היה מפקיע את המחיר .לאבא יצא שם של סוחר ישר ,הגון ומקפיד לא לעבור על החוק. 

פעמיים הייתי עד במוצאי שבת איך כמה מסוחרי עירנו שסחרו באותן פריטים שאבא סחר, באו בטרוניה רמה על שאבא מוריד מחירים לעומתם ואיימו שיפנו לדייני העיר עם תלונה בנדון. אבא, בשקט הלא אופייני לו, היה מסביר להם שהוא נוהג לפי החוק ושהוא מעולם לא מוריד מחירים למען להתחרות עימהם. זה היה מרגיז אותם עוד יותר- "ראה נא, ר' מענדל, כמה ילדים עליך לכלכל, כמה לחתן, אתה גוזל מהם את עתידם, אתה לא דואג להם בכלל"- טענו הסוחרים. אבא היה איתן, לא התרגז, לא נבהל, ובקול שקט היה מביא פסוקים מהתלמוד ומהרמב"ם שאסרו לעבור על החוק ולהרוויח יותר מהמותר.

כך משנה לשנה היה עומד אבי מאחורי הדלפק בחום הקיץ ובקור החורף ומוכר את מרכולתו, אני זוכר אותו חוזר הביתה בימי חורף, כחול פנים וקפוא מקור, ומתלונן במרירות בפני אמא על הקושי לעמוד בקור העז ימים שלמים ועל העדר קונים. באותם זמנים להתקין תנור חימום בחנות היה כרוך בהוצאות גדולות ואבא נרתע מזה, כל הרווחים הושקעו בתשלומים לבנקים שליוו את הכסף בשביל הבית החדש, בתשלומי מסים עירוניים, בקניית סחורות טובות לחנות, בתשלומי חובות לסיטונאים ובכלכלת הבית. מתקן מיוחד עם גחלים לוהטים לחימום ידיים כן היה לאבא וזה היה מקל על הקור בידיים. אבל הרגליים במגפיים המרופטות קפאו מקור על אף גרבי צמר שאמא רקמה.

בשנת 1933 פרצה הגזרה הרעה –הקונברטאציה. הממשל הרומני הוציא צוו המפרש את כול החובות העסקיות, שחבים הכפריים לסוחרים, לטווח של שלושים שנה והכספים לא צמודים לשום ערך פיננסי…ז.א. לכפריים, לאיכרים, אין מה למהר ולהחזיר חובות לסוחרים היהודיים, יש זמן. הממשל היטיב עם הכפריים על חשבון הסוחרים היהודים, שהרבו למכור בהקפה. ומי לא מכר סחורה בהקפה? זה היה המסחר המקובל בכל רחבי האזור, כולם קנו ומכרו בהקפה .כמובן, שגם אבא הפסיד הרבה כסף, היות, ומכר לכפריים תמיד בהקפה,- הכסף שהיה נחוץ לתשלומים קבועים עבור הבית, עבור הסחורה, שגם היא נקנתה בהקפה ועוד, ועוד. אלא מה? הסוחרים היהודים כן שילמו את חובם לסוחרים הסיטונאים ,לא פרסו את חובם לשלושים שנה. איך הם הצליחו? התארגנו קופות גמילת חסדים, יהודים עשירים עזרו כמיטב יכולתם, מכרו את נכסיהם, נכנסו לחובות ,עשו מעבר ליכולתם רק כדי לא לפשוט רגל או להישאר בלי חנות ובלי פרנסה.

הכפריים לא רק שלא שילמו את חובם- היו מעטים יוצאי דופן שכן פדו את חובם- אלא המשיכו לקנות בהקפה והיהודים מכרו, הפסידו ומכרו. היו אלה זמנים קשים, היה הכרחי לחסוך בכול ההוצאות, המלבושים והנעליים עברו מהגדול לקטן, חיסכון כפוי שלט בכל. את הקומה העליונה וחצי מקומת הקרקע בבית החדש שלנו ההורים השכירו ואנחנו הצטופפנו כולנו בדירה בת חדר אחד ומטבח .אבל לא רעבנו ללחם. בימי חמישי, אחר הצהרים, הייתה אמא בזיעת אפיה לשה בצק בקערת עץ גדולה וביום שישי בבוקר הייתה אפה בתנור שבמטבח לחם לכול השבוע וחלות לשבת קודש. הייתה לנו עוזרת בית בשם פרוזינה, כפרייה בודדה ולא צעירה, שהייתה סוחבת יחד עם אמא את עגלת משפחת שטיין הכבדה. אבא היה חורש בחנות ואמא בבית, לא קל היה להורים שלנו, המשא באמת היה כבד. לכן אבא כמעט תמיד היה מודאג ובמצב רוח מדוכא, -לא טוב וקשה היה לו. וכשנדמה היה שהמצב לאט לאט הולך ומשתפר ויש אולי עתיד טוב יותר, לכול הפחות לילדים, והם לא יצטרכו לסבול, פרצה באופק הסכנה הנאצית המאיימת ושוב נעשה רע והפחד והחרדה השתלטו על לבבות היהודים. מה יהיה? מה יהיה?, בייאוש חסר כל תקווה, שאלו היהודים את עצמם, בהבינם היטב איזה סכנה קיומית אורבת להם. הפעם לא דובר רק על פוגרום פה ושם, או על ממון היהודים, על הפרק עמדו עתידו וחייו של כל העם היהודי ושל כל אחד ואחד כיהודי. לנאצים הגרמנים לא היו סנטימנטים כלשהם או שיקולי דעת של יושר וצדק כלפי היהודים, היהודים כולם היו פסולים בעיניהם, גם יהודים שנלחמו בגבורה בצבא הגרמני או האוסטרי במלחמת העולם הראשונה לא זכו לגמול בעיניהם, הם כולם היו אשמים. אשמים בתבוסתה המחפירה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, אשמים בהסכם וורסאי- שהשפיל עד אפר את גרמניה התוקפנית והלביש עליה את הרפרציה, שגזלה ממנה את מיטב עושרה לטובת המדינות המנצחות- בכול הצרות הרודפות את האנושות ובראש את גרמניה- אשמים היהודים! זאת הייתה סיסמת המחץ של הנאצים, ומעל הכל אשמים היהודים על שתכננו וביצעו את המהפכה הבולשביקית ברוסיה המאיימת להתפשט על כל העולם ולהרוס אותו עד היסוד. 

העשור של שנות השלושים היה מלא צרות, דאגות, פחדים ואין-אונים. ובתנאים אנורמליים כאלה של אי וודאות מה ילד יום, ומה אפשר לעשות כדי שהרעה המתקרבת תפסח מעלינו, ואיפה, אם בכלל, אפשר להסתתר, ומה לעשות עם הנכסים שנצטברו בעמל כה רב, הראש הסתובב מדאגות ומאי וודאות. בממלכת רומניה נשבו רוחות עזות ניאו-נאציות מכיוון הממשלה, הפרלמנט, העם, שהוסת נגד היהודים, קוזיסטים הסתובבו בחוצות המדינה, נשאו נאומים חוצבי אש וגופרית על היהודים וצחצחו חרבות, ובתנאים מאיימים והרי אסון שכאלה ההורים שלנו קיימו את המצווה 'פרו ורבו' והביאו לעולם- שתיים-עשרה! ילדים, אותם היה צריך להאכיל, להלביש, לגדל, לשלוח לבית ספר ולדאוג לעתידם. וההורים תפקדו לא רע, נלחמו כמו אריות, עבדו בפרך יומם ולילה והצליחו לגדל תשעה ילדים ששרדו ממחלות, כפי שנראה הלאה- ילדים למופת.

פעם בשבועיים אבא היה נוסע עם עגלה שכורה לצ’רנוביץ לקנות סחורה אצל הסוחרים הסיטונאים והיה חוזר הביתה מאוחר בערב, {פרק זיכרונות מעניין ביותר בנדון-הנסיעה לצ'רנוביץ- של אחי יצחק, בשפת האידיש, אביא בנספח לזיכרונותיי אלו} אחרי שפרק את הסחורה אל תוך החנות, נופל מהרגליים מעייפות. ואמא, שהייתה באותם ימים פקעת עצבים, אינה מוצאת לעצמה מקום בבית, יום שלם לא אוכלת ולא שותה עד שאבא, עם פנים שחורים ונפולים, לא היה עובר את מפתן הבית. למחרת ובמשך השבוע אבא היה ממיין את הסחורה, שם אותה במקום ונועץ פתקה על כל פריט ופריט. ובפתקה אות 'ק' גדולה שציינה את מחיר הקרן, ששולם לסיטונאי, ומהקרן היו מחשבים הוריי את הרווח המותר לפי הוראות פקידי האוצר מהעירייה. ימים קשים היו לאבא ואת כולם השקיע בעבודה היום יומית ללא תקווה לשינוי כלשהו. אני משער- אבא שלי לא ראה מעולם ימים טובים בימי חולין, ימים שמחים ובהירים, ללא דאגות וללא חרדות, אבא מעולם לא ידע מה זה חופשה מעבודה, לא היה מעולם במקומות הבראה, במקומות נופש ובילוי; את מחלותיו העונתיות היה סוחב על הרגליים ובקושי רב אפשר היה להשכיב אותו במיטה. דאגות פרנסה, עול כלכלת הבית, וחובות אין סופיים רדפו אותו והכבידו עליו מאוד. לא פלא שאבא תמיד בימי חול היה עייף מודאג ומתוח. הוא משך את עגלתו בכל כוחו כל עוד נפשו בו.

אבל בחגים ובשבת קודש אבא היה איש אחר לגמרי, נינוח, טוב לב ושמח, פניו המפויסים קרנו באור טוב והיה מארח למופת אורחים לסעודת ליל שבת. הזמירות של ליל שבת, אותם מאוד אהבנו ובהם כולנו השתתפנו, היו שובי לב ונעימים. המסובים לשולחן היו חוזרים על ניגונים האהובים שוב ושוב ולא היה להם סוף. המאכלים הטעימים, האווירה העליזה מסביב לשולחן, השמחה האמיתית והכנה שיוצאת מעומק לבב- אלא היו מחזות מרגשות, מלאות חן ויופי, ועל כול זה ניצח אבא, שלפעמים היה מאריך את סעודת ליל שבת המלכה עד חצות. קשה היה להאמין שזה אותו אדם ששבוע שלם מתהלך בפנים עגמומיות ומרוגזות, כאילו חרב עליו עולמו. בימי שבת ובחגים אבא היה אציל, אביר, מלך, משוחרר מכול חבלי החיים, מרוחק מהעולם הגשמי האפור, בשבת הוא היה מעל לכל שהעיק עליו והטריד אותו במשך השבוע, מעל לחילוניות המאוסה והשנואה. בימי חג ושבת הוא היה עטוף באופוריה חגיגית ומרוממת, נשמתו המיוסרת והמעונה במשך שבוע ארוך ומייגע, פרחה בימי שבת בגבהים קדושים, מלווה במלאכי שמיים. לא פעם התפעלתי מאבא וקנאתי בו על שידע להתנתק מהמציאות. למדתי גם אני משהו מהאמנות השמימית הזאת.

ההכנות לקראת קבלת שבת המלכה היו מתחילים ביום חמישי, אחר הצהרים, עת אמא הייתה בזיעת אפיה לשה בצק, ממנו למחרת הייתה אפה לחם לכול השבוע וחלות לשבת. ביום חמישי היו מתחילים לנקות את הבית וביום שישי היו מקרצפים את הרצפות, מנגבים ושוטפים כל מה שאפשר וצריך לקראת שבת המלכה. בימי שישי, בשעה עשר בבוקר אבא היה הולך לבית המרחץ היהודי ואני הייתי מתלווה אליו .מי שלא ראה בית מרחץ יהודי בשנות העשרים והשלושים במרחבי גליציה ובוקובינה לא יבין לעולם מה זה. לדעתי –אחד המקומות הציוריות ביותר בשטעטל.

הסאונה: אוי הסאונה… מדרגות עץ לאורך כול החדר המרווח, מהרצפה ועד התיקרה, במספר 12, ומולם, מצד ימין, תנור לבנים חסין אש ענק ובו אבני בזלת גדולים, מלובנים מאש משתוללת מתחתם של גחלים לוהטים, ולתוך הגיהינום הזה, על האבנים הבוהקות באור לבן מחום גבוה, היה הביידער שופך דליים של מים קרים שמיד, בקול שריקה ופעפוע רם, היו מתאדים ופורצים החוצה אל המדרגות ומעלה אל התקרה, ועל המדרגות, ממול לתנור, יושבים יהודים ונאנחים ונאנקים מהחום הלוהט ומשמיעים קולות הנאה שונים ומשונים, כל אחד והמיתרים שלו, ומרביצים ומלטפים לעצמם על כול הגוף מקדימה ומאחורה עם הבייזעם’ס של ענפי אלון, ושוב מרביצים ונאנחים מהחום ומהתענוג, והגיבורים, הקנאקרס, אוהבי הסאונה, מרביצים לגופם עם שני בייזעמ'ס, והגוף מאדים מחום האדים הגבוה, ממכות ומליטופי הבייזעם'ס שאוצרים בתוך העלים שלהם את החום הלוהט ומעבירים אותו לגוף. צעקות מכול עבר, מכול הצדדים, לפעמים גם כאילו "קללות" ושבחים לכיוון הביידער, שחימם את התנור כמו שצריך וכמו שכתוב בפסוק, ומוציא ממנו אדים רצחניים כדי שיהודים ייהנו מהחום ויבריחו את ה"חולירות" מהגוף.

היה באמת שמח ב"יידישען בוד". ואחרי ה "עינוי" הזה היו היהודים נשכבים בחדר הכניסה המרווח על ספות עץ מכוסים בסדינים, מתנשפים מרוב מאמץ ותענוג, ונחים עד שחום הגוף חוזר לאט-לאט לעצמו. בצד ימין של הסאונה, אחרי התנור, בתוך הרצפה ומטה הייתה המקווה ויהודים כשרים היו טובלים בה לפי כול הכללים של השולחן הערוך. אבא כמובן היה טובל במקווה בהנאה מרובה- גם תענוג, גם מצווה. גם אנחנו,הקטנים,השתובבנו במקווה להנאתנו עד שמישהו מהזקנים היה מוציא אותנו משם בצעקות רמות ובגידופים. בלן בית המרחץ, שמו היה ביידער, היה גם מומחה לעלוקות, אותם היה מגדל ומחזיק בצנצנות, ויהודים שסבלו מלחץ דם ומעוד מחלות היו נשכבים על ספה מיוחדת ואדון ביידער היה מצמיד אל מאחורי האוזניים שלהם את זוללי הדם שהיו מתנפחים לאין שיעור עד להתפקע. היה שמח, משונה ומעניין בבית המרחץ היהודי . 

בערבי שבת, אחרי גמר הסעודה, אבא ואנכי היינו הולכים לליטמן השוחט- יהודי קנאי באמונתו- אצלו היו מתאספים כעשרה יהודים אוהבי שירת שבת וניגונים חסידיים, שותים תה טליה ריחני וטעים, שהייתה מגישה אישתו הצעירה, איתה התחתן ליטמן אחרי שהתאלמן, ושרים וחוזרים ושרים בהתלהבות גוברת שירי שבת עד שנכנסים לאקסטזה מרוב רגשנות, ושוב שותים תה עם בייגלך שמיניות וממשיכים לשיר עד אור הבוקר. הניגון הפופולרי ביותר היה -"וטהר ליבנו לעבדך באמת", אחריו בא הניגון- "אודה לאל לבב חוקר", אחריו בא הניגון -"ישמחו השמיים" .אני הייתי נרדם אחרי חצות במיטתה של הגברת ליטמן והניגונים הערבים היו חודרים אל תוך השינה שלי ויחד איתם הייתי פורח במרומים. אהבתי את ערבי שבת האלה ,אהבתי את אבא שמח וטוב לב, אבא לא גשמי אלא רוחני, אבא השקוע בהתרוממות רוח והמרחף במרומים קדושים, אהבתי את אווירת הקדושה שאפפה את כולם. בימי שבת אבא היה אביר, מלך, היה מנער מעצמו את כול תחלואי השבוע, היה קורן מאושר ומסיפוק, קומתו הייתה מתיישרת ומגביה – כולו היה משתנה. לבית הכנסת היה הולך בקומה זקופה, בפנים מאירות ומבטו אומר שלום. זה לא היה אותו מענדל שטיין מאמצע השבוע- כבוי מבט, שפוף ולא ידידותי.

אבל האופק- האופק המאיים כבר התלקח ובער. התחוללה מלחמה בספרד- לשם נסעו להלחם בעד הרפובליקה הצעירה בחורים יהודיים, רוקמי חלומות סוציאליסטיים, חברי המפלגה הקומוניסטית המחתרתית. בספרד התנקשו כוחות האופל הנאציים עם כוחות הקומוניזם העולה. בספרד התנהל סיבוב ראשון עקוב מדם בין הרעים והטובים. העימות הגלובלי כבר נוצר אבל עדיין לא הגיע שעתו. עוד כמה שנים והתבערה תתפשט על כל העולם. ואצלנו- יהודים רקדו ושרו עד לרמת האקסטזה, היללו את השם ואת חסדו ואף אחד לא שיער שהאידיליה עוד מעט תיגמר ויתחילו זמנים קשים ויבואו על היהודים והיהדות גזרות קשות מנשוא.

 ב 28/06/40 בעקבות ההסכם הסודי בין הגרמנים והסובייטים מ 1939, הנלווה על "הפקט מולוטוב-ריבנטרופ" על חלוקת אזורי השפעה באירופה המזרחית בין המדינות הנ"ל, פלשו כוחות צבא של ברית המועצות לבסרביה ולבוקובינה הצפונית ותוך לילה אחת כבשו אותם ללא קרב בהסכמת הממשלה הרומנית שנכנעה לאולטימטום הסובייטי. פרשים, משוריינים, חי"ר, תותחים ותותחנים, המון אנשי צבא ואזרחים סובייטיים שבאו עם הצבא לארגן ולנהל את החיים האזרחיים החדשים במקום השלטון הבורגני, המלוכני, אותו הסובייטים יהרסו עד היסוד תוך זמן קצר מאוד.    

בשבוע הראשון לשלטון החדש הלאימו השלטונות החדשים את החנות של אבא ושל הדוד שולעם על כול תכולתה, מעתה החנות של אבא ושל סבא ע.ה. שנוהל ע"י דוד שולעם, כולל כול הבניין של סבא אהרון ז.ל. מעתה הנם רכוש המדינה הסובייטית. בזה בא הסוף על שושלת הסוחרים של משפחת שטיין שתחילתה במאה ה 18, ושהיו ידועים כאנשים ישרי דרך, אוהבי תורה ועבודה, ושמם הטוב הלך לפניהם. כך, בהרף, תוך שבוע ימים, בא הסוף לסוחר מענדל שטיין, בנו של הסוחר והלמדן אהרון שטיין, מעתה מנדל שטיין אזרח לכל דבר אבל, עקב שייכותו למעמד הבורגנות נטול זכויות אזרחיות. ואנחנו עוד נלמד על בשרנו מה זה להיות במדינה הסובייטית אזרח נטול זכויות.

אחר כחודשיים הלאימו גם את הבית שלנו, ברח' טעמפל גאססע, שאבא השקיע בו את עמל חייו הקשים שצבר בכל שנות העבודה שלו, גירשו אותנו מביתנו ושיכנו אותנו בדירה קטנה בביתו של גרמני שעזב לגרמניה עם בוא הסובייטים בשנת 1940. בעיר סטרוז’יניץ לא נשאר אף סוחר עצמאי או בעל מלאכה עצמאי אחד, שרדו רק בעלי מלאכה קטנים שלא העסיקו עובדים שכירים, והם היו מיעוט מבוטל. הכול הולאם, הכול היה מעתה שייך לממשלה. בית הכנסת הויז’ניצאי, שם אבא היה מתפלל, נהפך למחסן, בית הכנסת הגדול, מול הבית שלנו שהולאם, הוסב למועדון נוער. הגיע הסוף ליהדות ולמוסדותיה. היהדות- בתי הספר היהודיים, בתי הכנסת, ארגונים ציוניים, עיתונות יהודית, הרבנות, דיינים, שוחטים- הכול בוטל והוחרם ע"י השלטונות הסובייטיים, מפני היותם מוסדות "בורגניים, לאומניים ואנטי סובייטיים": במקומם קמו מוסדות שלטון סובייטיים-שייצגו את "שלטון העמלים, האיכרים, והאינטליגנציה העובדת".

שנה הראשונה תחת השלטון הסובייטי אבא עבר כמה אירועים מיוחדים שמאוד הכאיבו לו. אמנם הלאמת החנות והבית שחררה אותו מדאגות ומעגמת נפש: לא היה צריך לדאוג לעסקים, לחנות, לפרנסה, לתשלום מסים עירוניים ולתשלום שוחד לפקידי האוצר. אבא סבל בגלל אובדן נכסיו, בהם השקיע את עמל חייו, וגם סבל בגלל אובדן היהדות, שבה ראה תוכן וערך מוסרי אוניברסלי, ובלעדיה לא היה טעם לחיים. הוא מעולם לא השלים עם הרס היהדות והוא סבל ומרד בשקט. הוא אמנם הניח תפילין כול בקר, שמר על השבתות ועל החגים העצובים, אבל לא כך ילדיו, שנסחפו בזרם ההפקרות ו"החופש" שפשטו ברחוב היהודי. הנחת תפילין והתפילות היומיות לא בוצעו בהתמדה. לחץ התעמולה האנטי דתית שנלמדה בבתי הספר ותעמולת התקשורת האגרסיבית והבוטה, ששודרה יומם ולילה, ערערו את האמונה, והנוער היה הראשון לבעוט במנהגי הדת,ובמסורת היהודית. סגירת בתי הספר ובתי הכנסת חיזקו את מרד הנעורים ושמו קץ לדת.

אבא הוכרח לעבוד כשומר לילה במנסרה לא הרחק מהבית אליו הוגלינו , שם עבד עד ליל ה 13 ליוני 1941, עת הוגלתה משפחתנו- משפחת מענדל וקעניא שטיין לקזחסטאן שבסיביר. נשארנו עם ההורים ארבעה ילדים ומשכורתו של אבא בקושי הספיקה למחייתנו, חיינו אמנם בדוחק, אבל לא רעבנו ללחם. עזרה חודשית הושיט למשפחה אחי יצחק, שעבד כמורה בכפר. אבל החיים הקשים עוד לפנינו, עת נוגלה כולנו לסיביר. ושם, בסיביר הקרה והאיומה, נעבור כולנו התנסויות קשות שיחרטו בכפור לוהט על לוח לבנו לכול החיים.

בליל ה 13 ביוני 1941, אחרי חצות, התדפקו על דלת ביתנו ארבעה אנשים- שניים במדים ושניים באזרחי. אבא היה במשמרת לילה במנסרה, כך שדין ודברים איתם ניהל אחי יצחק. בהיכנסם פנימה ציוו עלינו להתלבש מהר ולהיות מוכנים תוך חצי שעה ליציאה. עוד לא תפסנו שעומד להתרחש אירוע טראומתי גדול ונורא בחיינו. שלחו לקרוא לאבא וכשהוא הגיע אחד החיילים הוציא פתקה והקריא בפנינו את תוכנו:

"בהתאם לצו של הסובייט העליון מיום…משפחת מענדל וקעניא שטיין, ממוצא בורגני, בשל היותם יסודות בורגנים- לאומניים, המהווים סכנה לחברה ולמשטר הסובייטי, ולפי החלטת מפקדת הנ.ק.ו.ד. האזורית- תגורש משפחת מענדל וקעניא שטיין לאזורים מרוחקים בברה"מ עם שלילת הזכויות האזרחיות ובלי הזכות לחזור למקומותנו…"

"עליכם לקחת רק אוכל ומעט בגדים ותוך חצי שעה להיות מוכנים ליציאה".

אבא נראה אבוד לחלוטין והמום. פה אימא גייסה את כול כוחותיה הנפשיים ובתחנונים ובבכי הצליחה לרכך את הפעיל הקומוניסטי בן עירנו -מכונאי אחת המפעלים- שנלווה אל החיילים, והוא הקצה לנו עוד זמן התכוננות ליציאה. אם לא יצאנו לגלות בחוסר כל זה הודות לתושייתה של אמא ולזריזותו של אחי יצחק שסחב בריצה בגדים, כלי מיטה, ומכל הבא ליד וסידר אותם בתוך הארגז-קויבער, בתוך ציפות שמיכה ובתוך חבילות 'צועניות'- המצאה של אמא- סדין מלא בבגדי לבוש ובכלי מיטה עם קצבות קשורות, אמא פקדה על כולנו בקול החלטי ותקיף להזיז, להביא, להכניס לקויבער, לציפות, ולסדינים, שאמה ארגנה במקום שקים. קור רוח שהפגינה אימא בנסיבות הקריטיים האלה אפשרו לנו לקחת יותר בגדים, כלי מיטה חמים, כריות ושמיכות פוך, שהצילו את נפשותנו בחורפים העזים של קזחסטאן, ודברים בעלי ערך- כמה שעונים, מעט תכשיטים ותשמישי קדושה. עם אור ראשון היינו כבר בתחנת הרכבת של העיר סטרוז’יניץ והועמסנו על אחד הקרונות הרבים להובלת בהמות שעמדו בתחנה וחיכו למגורשים. בקרון היו כבר כעשרים משפחות מבני עירנו וביניהם אדון מאיר דרוקמן ומשפחתו. כעבור זמן התברר שכל המגורשים היו בעבר או סוחרים או איכרים אמידים או פעילים ציוניים ובמיוחד בית"רים, שנגדם הסובייטים ניהלו מלחמת חרמה. אף אחד מהנוכחים לא ידע לאן מובילים אותנו ומה צופן לנו העתיד. פניה של הרכבת שלנו כוונה מזרחה, שם אוקראינה, רוסיה, והלאה- סיביר.

משפחת שטיין כללה שבעה אנשים: אבא מענדל, אמא קעניא, הילדים: יצחק- איציו, מרדכי- מוטיו, רחל- רוחל"ה, רוזה- רייזל"ה ואהרון-אהרל"ה. הייתה אתנו גם אחותנו שיינדל"ה עם בעלה שולה, שלנו אצלנו אותו לילה הרה אסון ונלקחו עמנו לקרון. למחרת, לקרון נכנסו שלשה קצינים- שני סרנים ואחד סגן אלוף מהנ.ק.ו.ד. והקריאו את רשימת הנוכחים. הסגן-אלוף, בעל פנים יהודיות מובהקות ועיניים בולטות, בעיון רב הקיף במבט חודר את כול הנוכחים ובגמר המסדר הוציא מילקוטו פתקה והקריא בקול: "רובינגער אהרון, קירמייער מוישה, רדולסקו יון, פופסקו גיאורגי ושטיין מענדל, עימדו בצד ימין, רק אתם, המשפחות נשארות כאן". אחר כך עבר על פני החמישייה והעמיק מבט אל עיניו של כול אחד ואחד, וכשהגיע לאבי, שהשפיל מבטו, הוא הרים את סנטרו וזמן מה הסתכל בתדהמה בעיניו הכבויות והדואבות של אבי. לשנייה, רעד עבר במבטו של סגן האלוף, ועיניו הבולטות כוסו בלחות, הוא היפנה את מבטו וציווה לאבי לחזור למשפחה שלו. לעולם לא אשכח את מראה עיניו של הקצין הסובייטי- סגן-האלוף היהודי. הזיק, שנדלק בעיניו היהודיות של הקצין, שמראהו הכנוע והכבוי של אבי הזכיר לו אולי את אביו הוא, ורטט חד שהרעיד את לבו- הצילו ממוות בטוח את אבי ואותנו מיתמות. כמו כן ציווה על אחותי שיינדל ועל בעלה שולה-שנדור קוהלמי לרדת מהקרון ולחזור לחופש, בשל היותם משפחה נפרדת ממשפחת שטיין. אחר כך התברר שהאנשים שהוצאו מהקרון והופרדו ממשפחותיהם, נכלאו ונשלחו למחנות "קומי ס.ס.ר."- מחנות עבודה אכזריים בצפון סיביר- ושם גם מצאו את מותם. שרד וחזר משם רק מיושל"ה קירמייער- בסוף שנות הארבעים, חזר שבור, רצוץ וחולה.

 הקרון שלנו היה מלא. דלתות הקרון הוחזקו תמיד סגורות, חיילים חמושים פטרלו מסביב בזמן עמידה בתחנות רכבת ודפקו בפטישים על דפנות הקרונות. את צרכינו עשינו בחור שברצפת הקרון ורק בשעת נסיעה. "השירותים" הופרדו משאר הקרון בסדין. חום, סרחון, ומחנק ליוו אותנו לאורך כל הדרך והיו בלתי נסבלים. מכל עבר נשמעו אנחות של האמהות, בכי ילדים, תפילות ותחינות. הצמא, הייאוש והפחד מהבלתי נודע השתלטו על האנשים האומללים בקרון. עמוסה לעייפה במשפחות המגורשים, הרכבת הארוכה שלנו זזה רק למחרת בערב לכיוון מזרח, לכיוון רוסיה הענקית- אל הבלתי נודע….

2 2 ל י ו נ י – 1 4 9 1 .

בבוקרו של אותו יום איום ונורא- יום פרוץ המלחמה בין גרמניה הנאצית לרוסיה סובייטית- הרכבת שלנו עמדה במסילה צדדית בתחנת הרכבת של העיר קייב- בירת אוקראינה. השחר עוד לא הפציר ,ערפילי הבוקר כיסו את הקרון ומילאו את האוויר, האנשים בקרון ישנו בצמידות שנת חסד. שקט שרר בקרון, שום דבר לא בישר את מה שהולך להתרחש. רעש גלי וזמזום מטוסים אט-אט התקרב והעיר אותנו. הרעש גבר וגבר והפך לנהמה אדירה, הוא כבר מעל לראשנו, וכבר נשמעים הדי התפוצצויות מכיוון העיר, עוד התפוצצות, עוד ועוד, יותר קרוב, לגמרי קרוב, כמעט על ידינו, הגברים נצמדים אל החלון הקטן שבקרון ובעיניים מבוהלות עוקבים אחרי התפרצויות האש והעשן שהרימו השמיימה הפצצות, וכמכושפים מפחד ומהלם הגברים לא יכולים לזוז מהחלון. וכשהדי ההתפוצצויות גברו והתמזגו לנהמה שמימית אחת, בלתי פוסקת ואדירה, אחד המכושפים מהחלון הסתובב ובקול דרמטי בישר: hat ausgebrochen      Meine Damen und Heren- der Krieg

היה זה בן עירנו מאיר דרוקמן שבישר לנו את הבשורה האיומה. חרדה אחזה בנו, לא ידענו אם לשמוח או להתאבל. כמגורשים וכשדודים ע"י הסובייטים הייתה לנו אולי הצדקה לשמוח עם פרוץ המלחמה ולקוות שהגרמנים ינצחו במלחמה וישחררו אותנו מהגירוש, אלא שהבנו חיש מהר שלא אותנו ישחררו הגרמנים אם חלילה ינצחו במלחמה, ושנפילת ברה"מ תביא אסון על היהודים עוד יותר גדול מאסון הבולשביזם שפגע בנו. היו בקרון משפחות איכרים אמידים, שגורשו מאדמתם וממולדתם ונשדדו מכול רכושם- והם שהביאו סיפוק רב מפרוץ המלחמה והאמינו שהגרמנים ישחררו אותם, יחזירו אותם הביתה אל אדמתם, אל בתיהם ואל רכושם. בקייב, המופצצת ללא הרף, עמדנו כמה ימים עד שתיקנו את מסילות הברזל וזזנו מזרחה. לאט-לאט התרגלנו למצבנו החדש ובתת מודע הבנו שבעצם הגירוש מוציא ומרחיק אותנו משטח הלחימה ומוביל אותנו רחוק אל תוך העורף השקט והבטוח. בתחנות רכבת של ערים גדולות חילקו לנו אוכל חם, לחם, מים חמים, והיו גם מקרים שהובלנו לבית מרחץ. השמירה עלינו הייתה רופפת ואנו התנהגנו בשקט מופתי. אחי יצחק היה רץ לתחנה ומביא מים חמים, כל פעם שהרכבת הייתה נעצרת, ולפעמים היה מביא גם חלב בשביל התינוקות. בתחנות לא גדולות הורשה גם לנו לפעמים לרדת למתוח אברים ולא להתרחק.

רוסיה הענקית העורפית עדיין לא כולה לבשה בגדי מלחמה, האזרחים התנהגו כתמול שלשום, ללא מורא וללא בהלה. אמת, ראינו המון רכבות עמוסי חיילים צעירים וציוד צבאי חדיש ירקרק דוהרים מערבה- אל מול המלחמה. בתחנות הרכבת המון חיילים מסתודדים מסביב לרוכל שמוכר קוואס- משקה תוסס ומבעבע, המון אזרחים בתחנות, משפחות יהודיות, על זקניהם וטפם ועם מטלטליהם, ממהרים לעזוב מזרחה, אל עומקה של רוסיה. השתוממנו לראות עד כמה שונים פניהם של האנשים- היו הרבה חיילים, עם פרצופים רוסיים כחולי עיניים ועם שערות פשתן, הרבה פרצופים אסיאתיים שחורי שיער ועם עיני עורב, אוקראינים בעלי פנים רחבות, קזאחים כהי עור ועיניים צמודות, ערב רב של אנשים שירדו בתחנה למתוח אברים, לעשן סיגריה ולהשתעשע, כולם הסתובבו ללא מטרה מסוימת עד שצופר הקטר לא הזעיק אותם חזרה לרכבת שלהם. אנחנו לא מתחנו אברים בחוץ- סגורים בתוך הקרונות הסתכלנו בקנאה באנשים החופשיים, היכולים לנוע לאן שרק רוצים, וחשבנו האם יבוא פעם יום ונהיה גם אנחנו חופשיים לנוע לכל עבר.

 רוסיה-הארץ האין סופית- נפתחה לעינינו דוהרת נגד הרכבת שלנו: אדמה חקלאית שמנה ושחורה מתחלפת ביריעות ירקות וזהובות הנמתחות בלי סוף עד האופק, שורות שורות רחבות ידיים ומסודרות של חלקות אדמה ענקיות מכוסות חיטה זהובה שמתנענעת ברוח ומשתרעות עד מעבר לאופק, וטרקטורים גדולים סוחבים קומביינים ענקיים שקוצצים את החיטה ושופכים את הגרעינים דרך צינור מעוקם אל תוך ארגז של טנדר שנוסע אחר הקומביין, ושוב אדמת מרעה מכוסה רבדים ירקרקים יפהפיים, ובשדות מרעה האין סופי הזה רועים המון ראשי בקר, פרות, עדרי סוסים, עזים, כבשים ואלפי אווזים. למדנו על רוסיה הסובייטית החקלאית והתחבורתית דרך החלונות הקטנים של קרון רכבת המגורשים שלנו המון דברים והיא- המדינה הענקית הזאת- מצאה חן בעינינו.

גם הרוסים נראו אנשים לא רעים, החיילים שליוו אותנו התייחסו טוב אלינו, הרבה פעמים לא היו סוגרים את הדלתות ואנו שאפנו אויר קריר וטרי שרץ מולנו בהנאה מרובה. הם ידעו שאנחנו לא נברח, לאן יכולנו לברוח ?- ללא מסמכים, ללא כסף, ללא שפה, בארץ זרה, שמורה וסגורה הרמטית באלפי מנעולים חיים. אינני זוכר מתי הגענו לאקטיובינסק- עיר מחוזית בקזחסטאן, תחנה הסופית שלנו, שם הורדנו מהקרונות יחד עם כול המטלטלים שלנו. למחרת העמיסו אותנו ואת חפצנו על עגלות פלטפורמה משוכות ע"י שוורים והשיירה הענקית של העגלות עמוסות באנשים מוזרים בעיני המקומיים יצאה לדרכה. אף אחד לא ידע לאן פנינו מועדות. אבא, יצחק, ואני, נשאנו את תפילת הדרך והודינו לק.ב.ה. שהביא אותנו את כולנו עד כאן בשלום. אבא קרא כמה פרקי תהילים ובתחנונים ביקש מהק.ב.ה. שישמור עלינו גם להבא. אמא היקרה והמסורה שלנו בדמעות הצטרפה לתפילתו של אבא, ואנחנו אמרנו כולנו אמן.

ה ק ו ל ח ו ז .

כל הדרך אל הקולחוז סטיופה, העגלון שלנו, עשה לנו הצגות דביליות, קרא לנו בשמות יהודיות: שארוצ'קה, אבראשקה, קורוצ'קה, קרסבצ'יק וכו. ואת כל אותיות ר' קורט בחוזקה ובכוונה, וכשראה שלא מתרשמים ממנו ביקש כסף או תכשיט. הכפר, אליו הגענו, נקרא- "קלינובקה", והקולחוז- "ראנניי פאר", והבית בו שיכנו אותנו היה מקודם מחסן: החלונות והדלתות שבורות, ריצפת הטיח מלוכלכת, הקירות מלבני טיט מכוסים פה ושם בטיח ובזבל, באמצע תנור לבנים ,שני דרגשים רחבים מקרשים; פה, בבית הזה, תחיה משפחת שטיין שלוש שנים ארוכות-ארוכות. עוד לא הספקנו לפרק את חפצינו הופיע בפתח הבית גבר לבוש ברישול, פניו בהירים, מערביים, עיניו זריזות בולשות מסביב ולא שקטות, והציג את עצמו "כבן מחוזנו, מאוקראינה המערבית, שהוגלה לכאן עם משפחתו לפני כמה שנים ושהוא מוכן לעזור לנו להתארגן וגם לסדר את אבא ואת איציו בעבודה קלה בקולחוז- הוא מכיר פה את כולם- הכול יהיה בסדר, הוא יעזור, יסדר, אין צורך לדאוג, ובלי שהות שאל את אבא ההמום איפה כעת נמצאים הגרמנים וכמה זמן עוד ייקח להם להגיע אלינו, כדי לשחרר אותנו מעול הבולשביקים", ובלי שהות המשיך "שהוא תכף ומייד- רק ראה את אבא הגבר- הבין שאבא גם כן אויב המשטר הסובייטי הנפשע והארור ושאבא יהיה מוכן להצטרף למחתרת האנטי משטרתית שקיימת במקום, ושהוא עצמו חבר בה, ושהמחתרת מוכנה ביום הדין- ביום בואם של המשחררים הגרמנים- לחסל את כול הבולשביקים המקומיים, את כל ראשי הקולחוזים, את כל הפעילים- הבריגדירים והנריאדצ'יקים, ויבוא הסוף לבולשביזם הנפשע.  

לשמע הדברים האלה התמלא אבא מרץ רב, פניו נעשו החלטיים והוא כבר היה מוכן לתת דרור לרגשותיו האנטי סובייטיים, בהם היה מלא כרימון, אבל לא הספיק להוציא הגה מפיו כשלפתע פרץ קולה הרם של אימי:

 "אנחנו גורשנו ע"י העם הסובייטי העמל ועל ידי המשטר הסובייטי העממי, כי אנחנו היינו עשירים -קולאקים, וזה הגיע לנו! בצדק גורשנו! אנחנו אוהבים את המשטר הסובייטי בכול לבנו, ומודים לו ותודה לאל שלא ירו בנו והשאירו לנו את החיים, ואנו מתכוונים לעבוד כאן בכל כוחנו בכדי לתקן את העוול שגרמנו לעמלים ולזכות בחנינה מהמשטר הסובייטי האהוב, ואתה, לך לך מפה וחפש לך בנדיטים ופושעים במקום אחר, אנחנו אנשים ישרים ומעולם לא עסקנו בפוליטיקה" ועוד הוסיפה אמא לשבח את המשטר הסובייטי ואת ההשכלה שהיא מעניקה לעמלים ואת מערכת ההבראה שאין שנייה לה בעולם. עכשיו האורח הלא קרוי היה המום לחלוטין, הוא האדים והתכונן לקרב, אבל אמא לא נתנה לו לפתוח את הפה והתקדמה לעברו בתקיפות רבה עוד ועוד עד שהוא מצא את עצמו בחוץ. הוא עוד המשיך לנאום בצעקות ובנפנוף ידיים, "אנחנו מכירים אותכם, אתם תמיד מתחבאים, אתם לא רוצים ללכלך את הידיים, אתם תמיד מחפשים שמישהו אחר יעבוד וילחם בשבילכם…אבל אמא שיצאה אחריו שמעה את המשך "נאומו", ובראותה שנאספו בחוץ אנשי הכפר הסקרניים והחשדניים, הבינה שצריך להטות את המצב המסוכן ביותר לצידנו ואז היא הכריזה בקול רם- "שלא יהיה ספק פה לאף אחד! לאף אחד! אנחנו פה חדשים, אבל כולנו אזרחים ישרים ונאמנים למדינה, אמנם, אנחנו נענשנו, ובצדק, מגיע לנו כי היינו עשירים, אבל אנחנו מתכוונים כולנו- כל המשפחה שלנו לעבוד ביושר, למלאות את הנורמה, ולעשות הכל למען המדינה שלנו אותה למדנו לאהוב. תחי ברה"מ! תחי המולדת הסוציאליסטית!". לשמע הדברים הנחרצים האלה שנאמרו בקול רם בפרהסיה נרתע "בן-עירנו" הפרובוקטור ונעלם לשביעות רצונם של הכפריים שהתקהלו בחוץ. אמא היקרה והחכמה שלנו- המלאך הטוב והשומר שלנו- הצילה זה עתה את אבא מאשמת "התארגנות נפשעת להפיל את המשטר הסובייטי ולהרוג את כול המנהיגים הקומוניסטים". על פעילות כזו, בזמן מלחמה, בית משפט צבאי גוזר גזר-דין מוות ומעמיד את השפוט בפני כיתת יורים- או, בהתחשב בגילו ובעברו של הנידון, כאזרח שלא גדל ולא חונך בברה"מ, בית משפט אזרחי היה שולח אותו למחנות "עבודה" לתקופה של 25 שנה ולמוות בטוח. אחר כך התברר ש"בן העיר" הזה הצליח לפתות כמה מגורשים טריים לפתוח את סגר לבם בפניו, ואחרי ששתו 'לחיים' מבקבוק שכר שהוא הביא עמו, הם הסכימו להצטרף ל"מחתרת"- שלא הייתה ולא נבראה- וחתמו במו ידיהם על כרוז הקורא למרד נגד המשטר הסובייטי, ועוד לפני שהשכילו להבין מה קורה, נעלמו ללא שוב במחנות סיביר. אבא לעולם לא שכח את ה"שיעור" הזה, ומפעם לפעם היה נזכר ב "בן-עירנו" ומרוב תדהמה היה חוזר ואומר: "איך אפשר? איך אפשר?". מוחו הישר והתמים של אבא לא מסוגל היה לקלוט ולהבין איך בן-אדם אחד יכול לעשות לבן-אדם אחר דבר נבזי שכזה…

עבודתו הראשונה בקולחוז של אבא הייתה שומר לילה בגורן הקולחוזי, שם היו מצטברים ערמות גדולות של גרעיני חיטה, שעורה, שיפון וטונות אצטרובלים של תירס, והיה צריך כל הזמן לסובב מסביב לגורן ולשמור בשבע עיניים שלא יגנבו. אבל הסכנה הגדולה ביותר הייתה כשהעדר הקולחוזי היה חוזר לפנות ערב הביתה, ומהעדר, בערמומיות מדהימה, היו מתגנבים החוצה מהשורה כמה פרות ושוורים ודוהרים בריצה מטורפת אל הערמות של גרעיני החיטה ואוכלים בחופזה בפה מלא בלי להרפות ובלי לשים לב למכות. הסכנה הגדולה הייתה בזה שהם היו אחר כך מתנפחים לממדים אדירים ומתפגרים. אבא היה נלחם במסתננים במקל ארוך ובחירוף נפש, הנשמה הייתה יוצאת לו עד שהיה מצליח להבריח את הבהמות מערימות גרעיני החיטה. אותי- בחור יהודי בן 16-, שידע פרות רק דרך החלב, שמו להיות לרועה של עדר הבקר הקולחוזי, ואני הוא זה שמתחת לשרבית הרועה שלי ועל אף השגחתי הצמודה היו כמה פרות ושוורים, שטעמו כבר את טעם הגרעינים הזהובים, בורחים בכל הזדמנות ודוהרים לערמות החיטה ואני אחריהם עם מוט עץ ושנינו- אבא ואני- מנסים להבריח אותם חזרה אל השורה בצעקות, בגידופים, ובמכות, המצב היה כל כך מביך לשנינו והיה מצחיק את הנוכחים עד להתפקע.

אחי יצחק, מורה לפיזיקה בעל השכלה אקדמאית, סודר בעבודה בקולחוז כמודד. מה זה מודד? עובדים בשדה מאות אנשים: חורשים, זורעים, קוצרים, כל יום מאות דונמים של אדמה מועבדים ע"י אנשים, מכונות ובהמות, מישהו חייב לבדוק ולמדוד את כמות העבודה שבוצעה, לנהל דין וחשבון על הנעשה ולרשום בספרים בדיוק סוציאליסטי מי עשה את מה וכמה, ולהגיש בכל ערב, בנוכחות ראשי צוותים-בריגדירים, דו"ח מפורט ליו"ר הקולחוז ולהנהלת החשבונות על הנעשה באותו יום, וגם לייעץ לבריגדירים בתוכניות עבודה למחר. ואת התפקיד הקשה הזה הלבישו על אחי יצחק והוא לא הכזיב. אני זוכר אותו רץ בשדות עם סז'ן ביד, מסובב אותו רגל רגל, סופר ורושם. וכך ימים שלמים, מעלות השחר ועד רדת החשיכה, עשרות ק"מ היה עובר יום-יום, ואחר כך, בלילה, שעות על גבי שעות יושב בישיבות האינסופיות עם ההנהלה במשרד…במשך היום היה אוכל במטבח השדה יחד עם העובדים וזה עזר לו לשמור על כוחותיו. אני חושב שהעבודה הזאת אמנם הייתה עבודה 'נקייה' יעני- עבודה למשכיל,בכל זאת, אני משער שזה היה בשבילו קשה מאוד.הוא הרי גדל בעיר, אמא אהבה אותו ופינקה אותו על היותו ילד משכמו ומעלה- מצטיין בלימודים, איש ספר מובהק, אוהב מדע ומיועד להיות אקדמאי, ואני חושש שגם בספורט לא עסק ומעולם לא הלך בשדות. ובבד אחת הועמסה עליו מעמסה כבדה שכזאת- פתאום שדה פתוח, ריצות עם סז'ן מסתובב ביד, אוכל כפרי, סביבה זרה ועוינת, והוא עמד בזה בגבורה, לא שמענו ממנו אף פעם תלונה וגם לא חלה בחורף הראשון הקשה. הביתה היה חוזר לקראת חצות, אמא המסורה הייתה פוגשת אותו בחיבוקים ומגישה לו "ארוחת ערב" חמה. הוא היה נופל באפיסת כוחות ויושן שנת ישרים. וכך יום-יום. איציו תמיד היה בחור יוצא מהכלל- ובבית שלנו הרבה שנים הוא היה הפוסק ללא עוררין. בפרק המוקדש לו אספר יותר עליו- המוצלח והאינטליגנטי במשפחת שטיין.     

ערב יום הכיפורים של שנת 1941 החזרתי לפנות ערב את העדר בשלמותו אל תוך האורוות וכנראה שלא סגרתי טוב את הדלת, או, שהשור הענק והערום הקרוי מישקה, התגנב איך שהוא מהשורה והגיע אל ערמות החיטה ואכל לתאבונו עד שהתנפח ושכב אין אונים, סופו היה להתפוצץ ולהתפגר. במקרה כזה שנינו- אבא, שעזב את המשמרת ולא שמר בגורן, ואני, שלא שמרתי טוב על העדר, היינו נשפטים על גרימת מוות בזדון לבעל חיים, רכוש הקולחוז, ומקבלים כול אחד 10 שנים מחנות עבודה במקרה הטוב. אבל, כמו שאמר אבא- יש לנו בורא עולם ששומר עלינו מלמעלה ומצילנו מצרות. הפעם השומר עלינו "מלמעלה" היה החבר קומייקו- קולחוזניק כבן חמישים- שהיה ממונה על תחזוקת המשק, והוא שגילה את השור שהתנפח לגודל של פיל ועמד להתפגר. אז, החבר קומייקו, שהבין היטב את התוצאות אם יתפגר השור וכאיכר מנוסה וכבן כפר אמיתי, לא נתן לזה לקרות. הוא עלה על הסוס ובמכות רצח ובצעקות הכריח את השור לקום על רגליו ולרוץ, לברוח מהמכות, והחבר קומייקו, רכוב על סוסו, דהר אחריו ולא הפסיק לרגע להכות את השור ולרדוף אחריו עד שהבטן המתהפכת של השור התחילה בפרצי זעם להשתחרר מהגזים ומהגרעינים הלא מעוכלים, וכשממדיו הצטמצמו והבטן השתחררה, החבר קומייקו החזיר את השור לאורווה ושם פעמיו אל ביתנו. היינו באמצע תפילת "כל נדרי". אבא, בקול מלא תחינה, שבר ובכי, התיז כלפי מעלה…"ודאסרנא על נפשתנא, מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא"…אבא עטוף בטלית, מחזור בידיו, פניו אל המזרח, אנחנו מאחוריו ואמא הבוכיה לצידנו,- תמונה סוריאליסטית ותמוה לעיני זר- כשלפתע בבעיטה מפחידה הדלת נפתחה והחבר קומייקו רטוב ומלוכלך כולו מכף רגל ועד ראש, ומכוסה בגרעינים שנורו מהשור, פרץ לביתנו בצעקות רמות:

"אל תחשבו שאם גורשתם מביתכם לכאן אז אין עליכם כבר חוק וסדר ואתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים ,למה אתה לא בגורן"? צעק שאל את אבי, "ואיך זה שהשור מישקה ברח ממך"? הפנה שאלה אלי, "אתם מתפללים פה והבהמה כמעט התפגרה, בקושי הצלתי אותה, אתם לא מבינים שלו היה מישקה השור מתפגר היו שופטים אתכם את שניכם כמחבלים במשק האזרחי ובמאמץ המלחמתי של המדינה והיו יורים בכם כמו בכלבים. וגם אם היו מרחמים עליכם היו שופטים אתכם ל 10 שנות מאסר לכול הפחות, ומשם לא כול כך מהר חוזרים. מחר על הבוקר אני אדווח על המקרה הזה ליו"ר הקולחוז ולנציג הנ.ק.ו.ד. ואתם יכולים כבר להיפרד מהמשפחה". אבל החבר קומייקו היה "בן-אדם" ולא רק שלא דיווח לרשויות על המקרה אלא התנדב לעזור באותו לילה בשמירה על הגורן במקום אבי, שבקול בכי מצמרר וברוח נכאה התפלל עד אחרי חצות. רק כעבור זמן קלטנו איזה דבר גדול וחשוב עשה בשבילנו החבר קומייקו- הציל אותנו ממש מאבדון. אבא עד יום מותו האמין שהחבר קומייקו היה שליח האל ביום כיפור הקדוש.

אבא עבד זמן מה בנגריה של הקולחוז עם בן-עירנו החבר סוחברסקי- כפרי רזה וגבוה, בעל מקצוע מעולה בהכנת חישורי עץ לאופנים. אבא למד את המקצוע די מהר ושניהם היו לחישורניקים מקצועיים לכמה קולחוזים. החבר סוחברסקי ניהל עם אבא שיחות פוליטיות בזו הלשון: "את המלחמה הזאת הגרמנים לוקחים, זה כבר ברור, הרוסים כל הזמן רק מפסידים, כל הזמן נסוגים, אתה לא רואה? הגרמנים כבר משתינים לתוך הוולגה, ואחרי שייקחו את סטלינגרד תוך שבוע הם אצלנו, זה בטוח. אותנו הם ישחררו תכף ומייד, ואנחנו נצא מפה עם רכוש רב, כמו שאתם יצאתם ממצרים, כשאלוהים היה עדיין עמכם. אבל עכשיו אלוהים הולך אתנו ומביא לנו ניצחונות כי אנחנו לא זנחנו את הדת, לא המצאנו את הקומוניזם, לא בגדנו באל כמוכם. לכן, אני מאמין שאותנו הגרמנים ישחררו תכף ומייד, אבל מה יהיה אתכם- עם היהודים- אני לא יודע. עליכם רובצת אשמה- אתם הבאתם עלינו את הקומוניזם, את הבולשביזם ואת הרוסים".

"אנחנו הרי גם כן מגורשים, כמוכם, ואויבי המשטר הקומוניסטי, כמוכם," טען אבא. "לא כולנו אשמים בקומוניזם, רובנו היינו נגד הקומוניזם, ואת הדת לא זנחנו, שמרנו על הדת כעל בבת עינינו, ואת ילדנו חינכנו במסורת דתית". כלום לא עזר, שום טענה לא שכנעה את החבר סוחברסקי והוא נשאר בדעתו. לאבא הייתה עגמת נפש מתחזיותיו של סוחברסקי והוא בתפילותיו ביקש מהקדוש ברוך הוא שינחיל מפלה ניצחת לגרמנים ובסתר ליבו, בלי להביא את זה על דל שפתיו, גם לרוסים -לבולשביקים. פעם אחת סוחברסקי פנה לאבא בזו הלשון: "אתה, אדון שטיין, אין לך מה לפחד מהגרמנים, אני אהיה לצידך ואגיד כמה מילים טובות למענך, אני הרי מכיר את כל משפחתך, הייתם בסדר, לא רימיתם בהרבה את הגוי, ואתה תיתן לי את שעון הכסף שיש לך, מסכים?". "אבל השעון הוא מתנה מאבא שלי ז.ל. לרגל חתונתי" הזדעק אבא, "אתה לא תצטרך אותו ,כי הגרמנים במילא לוקחים את כול רכושם של היהודים, ואני אומר לך- בצדק לוקחים ! כי אתם, היהודים, במרמה גזלתם אט-אט את רכושנו מאתנו, מה שיש לכם זה הכול שלנו, הכול!".

אבא המסכן נאלץ היה לשמוע דברי הבל כאלה ולהחריש ,לא להגיב ,לא להתווכח, לחזק את הלב ולא לשים לב לדיבורים האלה- וזה היה הכי קשה ,כי אבא מאוד חשש שהגרמנים עומדים לנצח במלחמה וכול תחזיותיו של "החבר" סוחברסקי עומדים להתממש. עצב וחרדה מילאו את לבו של אבא. אבל המאורעות הדרמטיות שהתרחשו בחזיתות הלחימה הצביעו על התנגדות הולכת וגוברת מצד הצבא האדום הסובייטי לתנופת ההתקדמות הגרמנית וסיכוייה של גרמניה לנצח בבליץ-קריג את הצבא האדום הולכים ומתמעטים. הניצחון הראשון על הגרמנים בקרבת מוסקבה בנובמבר- דצמבר 1941 היה ציון דרך חשוב מאוד לעמי ברה"מ ולכל העמים המדוכאים והנרדפים ע"י הנאצים הגרמנים, הוא הפיח רוח של תקווה והמיס את רגש הייאוש וחוסר האונים ששלט בלבותיהם של היהודים. כמו כן כניסתה של ארה"ב למלחמה נגד גרמניה הנאצית בישרה רק טובות לסיכוייהם של בעלות הברית להביס את כוחות הרשע הנאציים. אבל התבוסה הכבירה של צבא גרמניה ושותפותיה- ההונגרים, הספרדים והרומנים- הבזויים בסטלינגרד ב 1942 בישרה לעולם, שבחרדה ובתקווה עקב אחר העימות הצבאי האדיר, שגרמניה הנאצית עומדת להפסיד את המלחמה. משפחת שטיין, שגורשה לקזחסטאן, חייתה בחרדה ובתקווה ובלי ספקות הייתה לצידו של הצבא האדום הסובייטי במלחמתו האימתנה נגד הברברים הגרמנים. בן משפחת שטיין, אחינו יצחק, בהתחלת שנת 1942, התגייס לצבא האדום וטבילת האש הראשונה שלו הייתה בקרבות האכזריים ע"י סטלינגרד, ועל זה קיבל עיטור מיוחד. את סיפורו של אחי יצחק נספר בפרק המיועד לו.

אבא עבד בקולחוז גם בעבודות שונות, במחסנים, בנפחיה, באחזקת ציוד מכני וכו'. הרבה תכלית מהעבודה של אבא המשפחה לא ראתה. לכן אמא התחילה להמיר דברים בעד מזון. כבר בחורף הראשון אימא המירה חלק מהדברים שהבאנו בעד דגנים- קצת חיטה, שעורה, קצת דחן, והרבה כליפות של גרעיני חמניות כבושים בצורת עיגולים שטוחים, אחרי שהמכבש עצר מהם את כל השמן, והקרואים ז'מיך, ואת כול הערבוביה הזאת ביחד אבא היה טוחן ברחיים ידניות עד שמהגרעינים והכליפות היה נוצר "קמח" ומהקמח הזה הייתה אמא אפה לביבות ולחמניות קשות כאבן, אחרת היינו גוועים מרעב. אבא היה ממלא תפקיד של הטוחן הראשי בבית שלנו בקולחוז -תפקיד קשה ביותר. אני זוכר את אבא יושב ומסובב את הרחיים ללא לאות, שעות על גבי שעות, במין חירוף נפש והקרבה עצמית עד כלות הכוחות. את הז'מיך הזה היינו גם אוכלים במקום לחם, שבמכסות קטנות נכנס לבית, ומהז'מיך הזה הייתה לכולנו עצירות נוראה. יותר מכולם סבל אבא.

גם אני סובבתי וטחנתי לא פעם את ערבוביית הגרעינים ,ואני מודה שזו הייתה עבודה מאוד קשה -היה צריך להחזיק חזק בידית הנעה חופשית בתוך חור באבן העליונה ולסובב את האבן בעיגולים מול האבן התחתונה, הקבועה, בלי הפסקה, כשעה- שעתיים, עד אפיסת כוחות. בלילות אבא שמר במשק הקולחוזי, ובבוקר, בהגיעו הביתה, דבר ראשון היה מניח תפילין ומתפלל שחרית, אחרי זה שותה כוס "קפה"- שהוכנה מגרעיני שעורה מטוגנים, המצאתה של אמא, ואוכל פיתה מרוחה במין ריבה של ענבת-שיחים, ואחרי שהיה מברך על האוכל ומעשן סיגריה מזקן של תירס מיובש, היה מתיישב ע"י הרחיים ומסובב וטוחן כמה שעות טובות כמעט יום ביומו, יד ימינו של אבא הייתה תמיד בפצעים. כשהזדמן לי להיות בבית, בשעה שאבא היה טוחן, הייתי מחליף אותו ומתיישב לסובב את הרחיים. את אבא אפשר היה לראות בשעות פנויות מעבודה בקולחוז, או מסובב טוחן, או מביא הביתה עצים להסקה, או יושב עם ספר פתוח לפניו.

 אבא הביא עמו כמה ספרי קודש: חומשים ,סידורים, מחזורים, כמה ספרים של הרמב"ם ועוד כמה ספרי עיון ביהדות. אבא אהב ספר יהודי יותר מכל; תמיד מצא עניין לעסוק בו וניסה תמיד למשוך גם אותי לעיין בספר או להשתתף יחד עמו בלימודי פרשת השבוע. הייתי משתתף בלימודים האלה לא מתוך רצון והבנה, אלא יותר מתוך כוונה לא להעליב את אבא ולא לגרום לו עגמת נפש: נוצרה אצלי דעה שכל מה שקשור ליהדות- זמנו עבר מהעולם עם בואם של הסובייטים אלינו ב 1940. הסובייטים הביאו אלינו את האתאיזם הממלכתי, שהוחדר בכפיה בבתי-ספר ובתקשורת, הם סגרו בתי תפילה, בתי מדרש, בתי ספר ומועדונים יהודיים, ואסרו על היהודים לעסוק בדת. עשרות כוהני דת מכל הדתות נאסרו והוגלו למרחבי סיביר.היינו בטוחים שהיהדות ושאר הדתות עברו מהעולם יחד עם מעמד הבורגנות, שהוכה ושהושמד פיזית על ידי הסובייטים, כמצוות המהפכה הבולשביקית. המהפכה הרי קמה לשם כך: להחריב את העולם הישן, הנצלני והאומלל, ולהחליף אותו בעולם חדש בריא ואיתן- עולם של עמלים מאושרים, עולם בו אין ניצול וגזל, עולם שמושתת על צדק ויושר, עולם של קומוניזם מנצח ומשגשג…וכל זה יתבצע הודות לתיאוריה הגאונית החדשה- "מרקסיזם- לניניזם"- הרעננה והמנצחת, שקובעת: תכלית העולם כולו להפוך לעולם קומוניסטי, חופשי ומאושר, וסופו של העולם הישן- להיחרב במהפכות, ולהיעלם מהחיים יחד עם המעמדים הנצלניים והטפילים השולטים בעולם הישן. וסוף כל הדתות, המשקרות את האנשים למען ייראו וייכנעו לשלטון הרודה, סוף כל הדתות להעלם אחד ולתמיד יחד עם הבורגנות הבזויה שהולידה אותם. התעמולה האנטי- דתית הייתה מאוד משכנעת, היא כפאה את עצמה בכוח הזרוע על האזרח ובשטיפת מוח בלתי פוסקת, כך שלאמונה ולדת לא היו הרבה סיכוים לשרוד.ההרגשה הזאת הייתה שולטת על חצי עולם יותר מיובל שנים, עד קריסתה של ברה"מ.

כאמור,אבא היה איש הספר,הוא תמיד היה כזה, כך אני זוכר אותו מילדותי: הוא יותר נהנה בזמנו הפנוי לשבת עם ספר עברי ביד מכל דבר אחר בעולם. אבא מעולם לא קרא ספרים מחוץ לספרי יהדות. זכורני, הייתי בן חמש ולמדתי עדיין בחדר ולמדנו לקרוא ולפרש את פרשת השבוע. כל מוצאי שבת, תכף אחרי ההבדלה, אבא היה מתיישב ע"י השולחן, פותח ספר חומש וקורא לי. השאלה שלו הייתה תמיד מה שמה של פרשת השבוע ועל מה דובר בה, ואחרי תשובתי המפורטת היה מוסיף עוד כמה שאלות, וכשנגמרו לי התשובות, היה מתיישב בניחותא ואומר: "יש עוד כמה היבטים לפרשה הזאת", ומסביר לי בטעם ובהדגשה את תוכנה של הפרשה השבועית ואם הייתי בכושר ולא עייף היה גם מוסיף את פירוש רש"י. אבא היה תמיד נהנה מהשיעור שנתן לי, על פניו סימני חיוך של שבע-רצון, ואני ידעתי, שבחדר, על שאלותיו החוזרות של המלמד, אקבל מחמאה. בגירוש סיביר, בתנאים קשים, ברעב, בקור ובייסורים נפשיים, בכל זמן פנוי, ורק בזמן פנוי, אבא היה יושב שפוף בתוך מלבושיו ואם ספר פתוח ביד. אני רוצה פה להביא את דעתי על המונח "עם-הספר", שעמי הארצות, בשעת רצונם הטוב, מכנים כך את היהודים. אני חושב שהשם "עם-הספר" שהדביקו עמי הארצות ליהודים, כוונתם הייתה שהיהודים הם העם שיצרו והביאו לעולם את ספר הספרים- את התנ"ך, ומאמינים שאלוהים בעצמו,ככתוב בספר, הוא שנתן לעמו הנבחר את ספר התורה הקדוש במטרה שיפיץ אותו בין העמים. אבל אפשר לפרש את זה גם אחרת: שהיהודים הם עם אוהב ספר, עוסק בספר, אוהב לימודים ,אוהב מדע, תמיד סקרן לדעת, ולדעת הרבה יותר, וההוכחה הקרובה ביותר- אבא שלי ז.ל. שאת רוב זמנו הפנוי לא בזבז על הבל-הבלים אלא על "הספר".ואני בטוח שהיו וישנם עוד הרבה יהודים שהספר הוא עורך חייהם. אם צריך עוד הוכחה הרי היא פתוחה ולרשות כולם: היהודים הם יחסית במקום הראשון בעולם בכמות המלומדים שלהם בכל ענפי החיים. מי שלא מאמין, יכול לבדוק את זה. אמא שלנו הבינה היטב את משמעות הספר, לכן לעולם לא דחקה באבא לעשות כבר משהו מועיל בבית ולא לשבת 'באפס מעשה'. אני לא שמעתי מעולם את אמא 'יורדת' על אבא בעניין זה.

ב 1942 הורחקתי מהבית ומהמשפחה. גויסתי ל"טרוד-ארמייה", צבא-עבודה בתרגום מילולי מרוסית, עבדתי בכל מיני עבודות בהרבה מקומות ברחבי סיביר, הקשורות לביטחון המדינה ולמאמץ המלחמתי. הייתה לזה סיבה 'טובה' ועל זה אספר באחד הפרקים הבאים בזיכרונותיי. היה לי קשר מכתבים עם משפחתי, ממנו למדתי, שאבא ממשיך לעבוד בעבודות שונות במשק הקולחוזי, בריאותו תקינה, מתפלל כל יום עם הנחת תפילין כמובן, ביחד עם אמא שומר על כשרות במידת האפשר, ובקפדנות שומר על החגים היהודיים. בעצמו כתב לוח שנה עברי ומפיץ אותו בין היהודים, ובו מופיעים כל האירועים החשובים, ימי חג, ימי צום, ובקפדנות ראויה לשמה ציין בלוח שלו זמני הדלקת נרות שבת ואת שמות כל פרשות השבוע. בשבתות היה קורא מהחומש את הפרשה בהטעמה מיוחדת כבעל-קורא אמיתי, ובכלל, אבא התנהג בתנאים הבלתי-אפשריים האלה, כיהודי שומר מסורת כשר למהדרין וללא שום פשרות. אמא עזרה לו בכל מעשיו, לא הפריעה לו, לא הוכיחה אותו על התנהגותו, שלפעמים הייתה נראית לה מגוחכת, אמא עמדה לצידו תמיד, בטוב וברע. ב 1944 משפחתי עזבה את הקולחוז ועברה לגור בעיר אקטיובינסק- עיר מחוזית ששלטה אדמיניסטרטיבית בין היתר על הנפה ועל הקולחוז בהם גרה משפחתי. אני לא נוכחתי כשמשפחתי עברה לגור בעיר. כאמור, הייתי מגויס לצבא-עבודה. בעיר אבא ואמא עבדו בשמירה לרוב בלילות על מחסן דלק. איתם היו הילדים: רוחל"ה, רייזל"ה ואהרל"ה. באקטיובינסק התגוררו כמה משפחות יהודיות מבני-עירנו מהמגורשים ביוני 1941- משפחות- וויינר, ווייס, לעבעל, סורקיס, דרוקמן, קירמייער, גערסטנפעלד. הקשר הידידותי בין משפחות המגורשים נשמר איתן, וגם עזרה הדדית הייתה קיימת ביניהן. ב 1945 חזרתי לעיר אקטיובינסק מהעיר נובו-סיבירסק לצמיתות. אבא ואמא כמו תמיד עבדו קשה לקיים את המשפחה, הם הזדקנו ונראו אפורים יותר אבל לא אומללים. היה מחסור במצרכים אבל לא רעבו. גמר המלחמה האיומה הציתה תקווה בלבותיהם של היהודים המגורשים, התהלכו שמועות שהשלטון הסובייטי, לאות ולציון הניצחון האדיר על גרמניה הנאצית, יעניק אמניסטיה, חנינה, למגורשים, וירשה להם לחזור הביתה. זה בעצם קרה אבל רק ב 1948. באותה שנה, ב 1948, רוב משפחות המגורשים חזרו הביתה והשתקעו בעיר צ'רנוביץ, רק משפחת מענדל וקניא שטיין חזרה לעיר הולדתם- סטרוז'יניץ. אני לא הייתי איתם, הייתי במחנה עבודה רחוק בסיביר במחוז קמרובו, שפוט לשלוש שנים. על זה עוד נדבר.

באקטיובינסק חייתי עם משפחתי רק שנה אחת- 1945, ועבדתי בתחנת החשמל העירונית כחשמלאי: את המקצוע הזה רכשתי בבית-ספר מקצועי בעיר נובו-סיבירסק. ב 1946 חזר לאקטיובינסק אחי יצחק-איציו, שאחרי השחרור מהצבא הסובייטי, וויתר על אפשרויות רבות וטובות להשתקע במערב ברה"מ כאזרח חופשי, או לצאת עם שרידי השואה לרומניה ומשם הדרך לעולם הגדול הייתה אז פתוחה, הוא וויתר ולא ניצל את זכותו להתיישב בכל מקום במדינה כאזרח שווה זכויות, וכבן טוב ונאמן חזר למשפחה, לסיביר, לאקטיובינסק. הוקל לנו. רווח לנו. חזרתו של אחי יצחק שיחרר אותי מהבכורה ופתח לפניי אפשרות להגשים את חלומי הציוני- לעלות ארצה ישראל. ב יוני 1946 בהסכמתם של אימי ואחי יצחק עזבתי את אקטיובינסק בגניבה, ללא מסמכים, ללא אישור מהשלטונות, וללא כסף, שמתי את פעמיי מערבה לבוקובינה ומשם הלאה- לארץ ישראל. על ההרפתקה מלאת הייסורים הזאת בפרק זיכרונותיי. נחזור לסיפורו של אבא. הוא, כמו תמיד, שמר על המסורת, לימד את אחי אהרון יחד עם עוד כמה ילדים קרוא וכתוב בעברית, לימד אותם ברכות ותפילות, הסביר להם את חגי ישראל ומשמעותם, הכין כמה מהילדים ממשפחות המגורשים לבר-מצווה, ובכלל, אבא עשה כמיטב יכולתו ללמד את ילדי המגורשים עקרונות היהדות. {למורת רוחה של אמא, שחששה מנקמתם של השלטונות, האוסרות בתקיפות הפצת דת}. אמא היקרה הפנימה את פחדיה, שיתפה פעולה עם אבא, ושמרה בשבע עיניים מאחורי החלון, עת אבא היה מלמד את הילדים. אמא תמיד עמדה לצידו של אבא, גם אם זה היה בניגוד לדעתה. מפליא הדבר שהילדים- התלמידים של אבא- שמרו את הסוד בחירוף ולא נכשלו בלשונם. כאמור, בסתיו- 1948 ,משפחת מנדל וקעניא שטיין, שגורשו ע"י השלטונות הסובייטיים ב 13 ליוני 1941 לסיביר, שוחררו מהגירוש והורשו לחזור לעיר הולדתם- סטרוז'יניץ שבבוקובינה, אוקראינה המערבית. משפחת שטיין הייתה בהרכב ובגיל הבא: אבא מנדל- בן 63 , אמא קעניא בת 58 ,בכור הילדים הנוכחים יצחק איציו בן 27, רחל בת 18 , רייזל"ה בת 15, ואהרל"ה בן 11, ס"ה- שישה אנשים. ידוע לי שלמשפחת שטיין לא היו האמצעים הכספיים עבור הנסיעה מאקטיובינסק חזרה לסטרוז'יניץ, והם נאלצו להלוות כסף אצל משפחת לבל האימתנית, שבניה- מומחים לבקר ולעיבוד עורות- עשו חייל גם בגירוש סיביר. לא קל היה בזמנים שאחרי המלחמה לנסוע ברכבות העמוסים עד עייפה מסיביר דרך רוסיה ואוקראינה עד מחוז צ'רנוביץ המערבי. הרבה רכבות החליפו בדרך, הרבה שעות עמדו בביקורות ובקופות תחנות רכבת, ובתור לקניית מצרכים. ובאותו זמן שמשפחות יהודיות חוזרות "הביתה"-ממנו גורשו ב 1941 מתרחשת "רעידת אדמה" היסטורית שחשיבותה לעם היהודי בל ישוער:

                            ב 15 למאי 1948 הוכרזה עצמאות מדינת ישראל.

מסיפוריה של אימי: היישוב היהודי באקטיובינסק ידע על ההצבעה באו"ם ב 29 לנובמבר 1947, בה הוחלט ברוב של 33 קולות נגד 13 בעד חלוקת הארץ לשתי מדינות, מהעיתונות הסובייטית שהבליטה במיוחד את הצבעתה של המשלחת הרוסית בעד הקמתה של מדינת ישראל. ולמחרת, ב 30 לנובמבר 1947 החלה מלחמת העצמאות הקשה וההרואית של היישוב היהודי הקטן נגד שישה מדינות ערביות על כל הפוטנציאל המלחמתי שלהם שתקפו את הישראלים במטרה לחסל את המדינה היהודית בעריסתה אחת ולתמיד. בחרדה ובתקווה הביטו היהודים בנעשה בארץ בהבינם היטב ששם, במזרח התיכון, מוכרעת עתידו של העם היהודי ומדינתו. העיתונות הסובייטית הייתה לאורך כל מלחמת העצמאות אוהדת למדינת ישראל הצעירה ולצבאה ההרואי שהודף בגבורה ראויה את המון הקלגסים הערבים. ליהודים הייתה עדנה. הגיעו מכתבים מהארץ עם התקווה והביטחון בניצחונה של המדינה הצעירה וצבאה האמיץ. ואכן, למחרת פינויים של הבריטים מארץ ישראל ב 15 למאי 1948 הוכרזה מדינת ישראל. הבשורה זעזעה את הקהילות היהודיות בגולה עמוקות; החלום העתיק, הכסוף והמרגש, שפעם בלבותיהם של רבבות-רבות בעם הנע-ונד והמשונה הזה,-התגשם! החלום של שיבת ציון חי כחלק בלתי נפרד מישותו של היהודי, חבוי בחזונו ובתודעתו הגנתית, והוא פוסע עם היהודים בדרכים מפותלות ומשובשות, דרך גבולות, מדינות, מעבר להרים ואוקיינוסים ולא מרפה ולא נשכח. חלום, הנוכח בכל שמחה ועצב, בכל תפילה, והצועד לכל אורכה של ההיסטוריה היהודית בגולה,- החלום לזכות ולראות את שיבת ציון של העם היהודי לארצו, החלום להיות "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" ושם להיות "עם חופשי בארצנו", החלום הזה, היקר מפז, התגשם!!! לשמחתם ולרווחתם של היהודים בתפוצות לא היו גבולות. יהודי ברה"מ, שרגשותיהם הלאומיים חבויים מפחד השלטונות, בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, השתנו לטובה: גאוות עם, שיש לו מולדת ,השתקף במבטם המשוחרר, הטוב, והמאיר. הם ראו בהקמתה של המדינה היהודית נחמה על האסון הנורא שפקד את העם, הם האמינו שהקמת המדינה, תפצה את העם היהודי על אובדנם של שישה מיליונים, הם האמינו שמעתה הכול יהיה אחרת- הגורל ישתנה לטובה. במוסקבה חגגו היהודים בהפגנת ענק ברחבי בית הכנסת העירוני.     

אמא שלנו, שמאז ומתמיד הייתה ציונית ואהבה כל דבר וכל שמועה שבאה מ'שם', מרוב שמחה והתפעמות, הזילה דמעות שמחה, ודקלמה בפולנית ובגרמנית שוב ושוב קטע מהצהרת באלפור: "ממשלת הוד-מלכותו מביטה בעין יפה על ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל"…היא הייתה מאושרת וחזרה על רצונה להביט על חייהל"ה, מוטל, וילדיהם, ועל תל-אביב היפה, רק דקה אחת, ולא פסקה מלזמזם את לחן 'התקווה' המעורר רגשות עזים בלב יהודי, ואבא, המסויג-מה אמר: "להשיג מדינה- זה עוד לא הכול, נראה אותם- את הציונים- אוספים את כול היהודים מארבעה כנפות תבל, ככתוב בתורה, היעמוד להם כוחם?". אחר כך פסק- "רק הקדוש ברוך-הוא יכול לחולל את הנס הזה- לאסוף את נידחי ישראל ולהגשים את חזון שיבת ציון, כדברי הנביאים." אבא האמין שהקמתה של המדינה היהודית- מעשה אלוהים הוא, אין על זה שום עוררין. הוא האמין ששיבת ציון באופק, והיא תתגשם,- הרי לשם כך הקים האל את המדינה- ושצריך לחזור בתשובה- להניח תפילין כל יום ולהתפלל באמונה שלמה. בשבתות, אחרי הקראת המפטיר, אבא היה עושה 'מי שברך' לכבוד הלוחמים האמיצים והמנהיגים הישראלים.

אמא חגגה את האירוע הכביר והמרגש הזה, שעורר תקוות רבות בקרב היהודים, והייתה במצב רוח מרומם ולא נרתעה לדבר ולהפיץ שמועות על ה'ארץ שלנו' בין מכריה בעיר. לזמן מה היא איבדה את הזהירות והפחד מפני השלטונות, האופייניות כול-כך לה, והייתה לתועמלנית של מדינת ישראל בין יהודי העיר; כולם כבר ידעו שיש לה בישראל בת, שחיה עם משפחתה בתל-אביב, כולם היו בעניינים וכולם ידעו שיש לה תקוות רבות בקשר לעלייה. לראשונה בפומבי ובגאווה היא הודתה שבנה מוטל"ה 'יושב' במחנה עבודה בסיביר על גניבת הגבול הסובייטי בדרך לארץ-ישראל. היא כתבה גם לי אל המחנה בסיביר דברי עידוד, גאווה ונחמה על הארץ שזה עתה קמה ועל עתיד מזהיר העומד ומצפה למדינה הצעירה והדינמית. אבל חיש-מהר אמא הבינה שעוד לא הגיעה השעה להזדהות בפומבי עם המדינה היהודית הצעירה, והיא הורידה את הווליום כהגדרתה. חליפת מכתבים חמים עם חייהל"ה חיממה את לבה של אמא, היא אספה ברטט ובתשומת לב את הבולים ממכתביה של חייהל"ה, ואחר-כך גם ממכתביו של אחי חיים-לייב, שעלה ארצה עם משפחתו ב 1949, ושמרה אותם בשבילי, היא ידעה איך הם ישפיעו עלי ואיך אשמח עליהם כשאשתחרר ואחזור הביתה. היו אלה הבולים הראשונים של המדינה היהודית הצעירה. אמא בעצמה יכלה לשבת שעות עם זכוכית מגדלת ביד ובריכוז רב לבחון בערגה ובאהבה את הבולים, עליהם הוטבעו נופים ישראליים, אישים רמי מעלה, סופרים ומנהיגים פוליטיים, שכל אחד מהם היווה סיבה לגאווה. גם אבא לא פעם כאילו לא ברצינות, כבדרך אגב, בחן את הבולים הישראליים וקמט את המצח.

 בסתיו 1948 סוף-סוף משפחת שטיין חזרה בשעה טובה לסטרוז'יניץ .היות, ולא הייתי אז עם משפחתי, לא אוכל לתאר את ההתרגשות ואת השמחה מפגישתם עם עיר הולדתם, עיר, בה הקימו משפחה, הולידו ילדים וגידלו אותם, עיר, ממנה גורשו לפני פרוץ המלחמה, והודות לעוול שבגירוש- נשארו בחיים, עיר, בה חיו ב 1948 רק כמה משפחות יהודיות מקוריות, רוב היהודים הסטורוז'ינצאים הושמדו או מתו מרעב וממחלות במחנות טרנסניסטריה. שארית הפליטה מכלל יהודי בוקובינה יצאו את גבולות ברה"מ במאי 1946 לכיוון רומניה ומשם רובם עלו ארצה- מחווה נהדרת של השלטון הסובייטי ליהודים שסופחו ב 1940 לברה"מ ולמדינת ישראל שבדרך, בתקווה שזה ישתלם להם שבעתיים. ממשפחת שטיין הענפה שרדו את המלחמה משפחת המגורשים לסיביר- מנדל וקעניא עם ילדיהם, בתו של דוד נוטע ז.ל. פאולה, ששרדה את מחנה טרנסניסטריה ועלתה ארצה, בתו של דוד שולעם ז.ל. לומי, ששרדה את טרנסניסטריה ועלתה ארצה, שרד את המלחמה גם בנו של שולעם- פייביש בילדותו, ופיליפ, בשאר ימי חייו בצרפת- שם למד לימודי רפואה בשנות השלושים, לפני המלחמה, ושם גם עבד כרופא בעל שם, כראוי לצאצא ממשפחת שטיין. הוא כנראה התבולל, שרף את כל הגשרים עם עברו, שהכבידו עליו, התחתן עם צרפתייה והוליד ילדים איתה, נעשה זר ומנוכר לשרידי משפחתו, לא היה לו קשר אם אחותו- לומי, שהוצאה עם הילדים היתומים ממחנות טרנסניסטריה לרומניה בשנת 1944, ומשם הובאה לישראל דרך קפריסין, עם אחייניתו- פאולה, ששרדה את השואה, ועם בני משפחת מענדל שטיין, בני-דודים שלו, שחזרו מסיביר, וכך עד סוף ימיו נשאר מנוכר מיהדותו, מעמו וממשפחתו. האם מצא שלווה, מנוחה ואושר בחייו בעקבות התרחקותו משורשיו? אני בספק. ממשפחת אמא- משפחת בלוישטיין הענפה, שכולם חיו בעיירות גליציה, לא נשאר שריד ופליט- כולם הושמדו. נשאר וחי{?} אחיין של אמא, שבגיל צעיר עזב לאמריקה ,הקים שם משפחה והוליד ילדים. שרדו את המלחמה נכדיו של משולעם שטיין ז.ל.,אחיו של סבא אהרון, שגורשו ע"י הסובייטים לסיביר, חזרו משם ונעלמו בעולם הגדול.

ורק אחרי שמשפחת מענדל וקעניא שטיין חזרו בריאים ושלמים ל"מולדת",הביתה לסטרוז'יניץ, והרגישו שהסיבוב הגדול והנורא לסיביר ולחזרה הסתיים והם לא איבדו אף אחד ממשפחתם, אז הבינו והפנימו כולם מה גדולה הייתה תרומתה של אמא בשרידת המשפחה בגירוש סיביר. אולי כדאי להזכיר פה עוד פעם כמה מההיבטים האלה, ועם הקורא הסליחה. במצב של אין מוצא מוחלט, אמא, ביוזמתה, טיפלה בהמרות של דברי לבוש ומעט מהתכשיטים שהבאנו- הודות לתושייתה של אמא ביום הגירוש- עבור גרעינים אצל ילידי המקום הקזאחים: כבר בחורף הראשון אמא המירה חלק מהדברים שהבאנו בעד דגנים -קצת חיטה, שעורה, דחן, והרבה כליפות של גרעיני חמניות, ואת כול הערבוביה הזאת ביחד אבא היה טוחן ברחיים הידניות ומה"קמח" אמא הייתה אפה לביבות ולחמניות, אחרת היו גוועים מרעב. אמא הגיבורה שלנו הלכה ברגל בחורף, בסערת הפוזיומקה, לרודניקובקה להשיג מצרכים. אנחנו, הילדים של מענדל וקעניא שטיין ז.ל., תמיד ידענו ושוכנענו שאמא שלנו, הגיבורה האצילה שלנו, -היידישע מאמע שלנו-, הצילה אותנו מחרפת הרעב בקולחוז, בגירוש קזחסטאן, ועשתה את זה בגבורה עילאית וברוח טובה. את סיפורה של אימא הגיבורה והיקרה שלנו, שסיכנה יום-יום את חייה למען שלא תמות מרעב משפחתה בסיביר הקרה והמושלגת, נספר בפרק הבא, המיועד רק לה.

 ההורים היו תחת השפעת הלם החזרה ל"מולדת" שלהם, שהשתנתה בהעדרם ללא היכר, כתוצאה ממעשי הג'נוסייד, הרצח והגירושין למחנות טרנסניסטריה, שחוללו ב"מולדת" שלהם הרומנים והגרמנים בזמן המלחמה. נעלמו כלא-היו החיים התוססים בעיירה, נעלמו השכנים, השכנות, המכרים, אין יותר חנויות, לא באים בימי שוק פעם בשבוע איכרי הסביבה כמו פעם- בהמוניהם, עכשיו הם כולם מאוגדים בקולחוזים ומוחזקים שמה בחישוקי פלדה, לא נשמעים יותר פעמוני הכנסיות בימי ראשון כולם ביחד רועש, כמו פעם, לא נראים יותר יהודים ממהרים בשבתות לבתי-כנסת, אין יותר בתי-כנסת, אין יותר יהודים בסטרוז'יניץ, הושמדו או מתו ממחלות ומרעב, ואלה ששרדו, יצאו ב מאי 1946 דרומה, לרומניה, ומשם לארץ כיסופיהם- לארץ-ישראל, למקלט הבטוח והיחיד לשרידי שואה, מקלט לנשמות יהודיות מעורערות. ובדרך לישראל עוקבו בקפריסין, ושמה נולדו להם ילדים, ילדים יהודיים פוסט-שואתיים, ילדים יהודיים ראשונים אחרי מלחמת השמד,הם נולדו להורים מעורערים בנפשם, להורים שראו אימה ומוות של יקיריהם ושרדו. מה יהיה גורלם? האם המקלט יהיה באמת בטוח? האם הגלות סוף-סוף נגמר?

הכבידו על ההורים, על מצפונם ועל מצב רוחם, ועינו אותם ייסורים נפשיים עקב אובדן בני משפחה, חברים ומכרים, כאב צורב ליווה אותם שנים רבות עקב היעלמו של עולמם הטוב והיפה. אבא ז.ל. כל יום היה אומר קדיש לזכרם של ההרוגים והנספים בשואה, ובימי חג, בתפילת הזכרת נשמות, היה מזכיר את שמותיהם של בני משפחה שנספו בשואה ואת ששת המיליונים שאינם עוד… והיה בוכה ומתייפח ארוכות בתפילותיו. ההתרחשויות בעיירה היהודית הציורית- סטרוז'יניץ ובסביבתה הכפרית, בה חיו אלפי משפחות יהודיות לפני המלחמה, ושכמעט כולם נעלמו, השאירו פצעים עמוקים בלבותיהם של ההורים שלנו: אמא כל הזמן נזכרה ודיברה על משפחות יהודיות שהועלמו על זקניהם וטפם, כל בית בעיירה הזכיר מישהו, כל אבן בעיירה סימל משהו: ההורים שלנו בסטרוז'יניץ עמדו יום-יום מול המציאות הקשה: עולמם היפה והיקר נעלם והעולם החדש אינו ראוי, אינו מובן, ואינו יקר להם. כך הם חיו וסבלו בשקט. לא פעם הייתה אמא שואלת אותי:"למה זה הגיע לנו?" למה? ריבונו של עולם!" עד סוף ימיהם ההורים שלנו לא השלימו לגמרי עם השלטון החדש, והייתה להם סיבות טובות לזה. אבל הצעירים הסתגלו במהרה, אחד למד, השני עבד, השלישי התחתן והקים משפחה- מי יכול היה להאמין- והחיים נמשכים על אף הכל. לאט-לאט התרגלו כולם לסדרי החיים החדשים, והניכור שליווה אותם אחרי חזרתם מסיביר, התפוגג רובו. איך אמרו חכמנו: 'מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן'. לסטרוז'יניץ הגיעו משפחות יהודיות מבסרביה השכנה והתיישבו בבתים שהיו פעם מאוכלסים במקומיים, הם חזרו מנדודיהם במרחבי ברה"מ, לשם עקרו-התפנו לפני כניסת המרצחים הרומנים לבסרביה, וכך ניצלו מאבדון בטוח. אבא לימד את ילדיהם את האלף-בית העברי, לימד אותם את פרשות השבוע לאורך כל השנה, לימד אותם ברכות ותפילות, הכין אותם לבר-מצווה, לימד אותם להניח תפילין- אותם הוא נשא בחרדת קודש על לוח לבו כל הזמן ובכל מקום ושמר עליהם מכל מגע זר- אבא היה לילדים היהודיים האלה, היתומים מיהדות- לאב רוחני. אבא גם ארגן תפילות בחגים ומניינים בשבתות, ומספר חומש היה קורא את פרשת השבוע ו- לא יאומן- היו גם עליות ל'תורה' והתרמות לצרכים יהודיים. בסטרוז'יניץ פעל גם שוחט- יהודי זקן בעל זקן לבן ומראה יהודי-טיפוסי כשר למהדרין, ששרד את המלחמה בנדודיו ברוסיה הגדולה, האין סופית, והתפרנס משחיטה כשרה בקהילות יהודיות. הוא היה בודד ואמא לא פעם האכילה אותו ותיקנה לו את בגדיו. השוחט הזקן היה גם מעין משורר ספונטני ולפי בקשתי וטיפים של סיגריות, שהייתי מביא לו, היה מדקלם לפני את שיריו בעל-פה ובו במקום בשפת היידיש.התחננתי בפניו שירשה לי לעלות אותם על הכתב, והוא לא הסכים בשום אופן. שיריו היו מרוכזים סביב היידישע שטעטל, הפוגרומים והמרצחים המולדובנים מבסרביה.

השלטונות בוודאי ידעו על פעילותו היהודית-דתית, ולפי הגדרתם- לאומנית, של אבא: סטרוז'יניץ עיירה קטנה בה אי אפשר להסתיר דברים, אך ידיהם של השלטונות לא היו פנויים לטפל במפיצי דת. צרתם הרצינית של השלטונות הסובייטיים באזור בוקובינה ההררית היו הבאנדרובצים, לוחמי המחתרת הלאומנית האוקראינית, שניהלו מלחמת חרמה פרטיזנית עקובת מדם נגד השלטון הסובייטי, רצחו בשיטתיות ראשי קולחוזים וכפרים, פקידי ממשל ומפלגה, אנשי צבא ומשפחותיהם. הלחימה הפרטיזנית הזאת השתוללה באזור נרחב באוקראינה המערבית וגרמה לסובייטים אבדות רבות בנפש וברכוש. חזרתם של היהודים המגורשים לבוקובינה חופפה את שיא ההתקוממות של הלאומנים האוקראינים שנלחמו נגד הכיבוש הרוסי-הסובייטי ועבור אוקראינה עצמאית ודמוקרטית.

א מ א  ק ע נ י א .

יסלח לי הקורא אם בפרק הזה על אמא היקרה שלנו אני אצטרך לחזור לפעמים על דברים שכבר סיפרתי.אני מבטיח שאשתדל להוציא מזיכרוני דברים חדשים. את אמא היקרה שלנו אני זוכר משחר ילדותי. היא תמיד הייתה מטופלת בילדים: ילד אחד על היד, השני משתרך אחריה- אחרי שמלתה, והשלישי עדיין בבטן. כך אני זוכר אותה, זאת היא התמונה שנחרטה חזק-חזק בזיכרוני. כשאני נולדתי, אחותי שיינדל"ה הייתה בת שנתיים, אחותי אסתר ז.ל. הייתה בת ארבעה, וכשהייתי בן שלוש, אחותי שיינדל"ה הייתה בת חמש, אחותי אסתר ז.ל. הייתה בת שבע, וכשהייתי בן חמש נולדה אחותי רוחהל"ה, וכשהייתי בן שמונה נולדה אחותי רייזל"ה, שלוש שנים אחריה נולד אחי אהרון. אני חייב פה להזכיר שביני ובין אחותי רוחהל"ה היה שמחהל"ה ז.ל., עליו סיפרתי כבר. 'בלי עין רעה', אמא תמיד הייתה עסוקה, הברכה של משפחה מרובת ילדים לא פשה מביתנו. אבא ואמא שלנו היו אנשים שומרי מצוות ומסורת, בשבילם הציווי האלוהי- "פרו ורבו" לא היה סתם עוד צוו שיש לכבדו ואפשר להתעלם ממנו ולא לכבד אותו, ההורים שלי כיבדו את ציווי האלוהי "פרו ורבו" כהלכתו, ככתוב בתורה. היות, ואנחנו מדברים על ילדים, אני אספר פה בקצרה על הולדת אחי אהרהל"ה- אחרון במשפחת מענדל וקעניא שטיין. אהרהל"ה נולד בראשון למאי 1937, ביום שישי בבקר. אבא היה בן 52 ואמא בת 47 כשנולד אהרהל"ה. ביום חמישי לפנות ערב, מידי שבוע, אמא הייתה לשה בצק לחלות שבת וללחמים לכול השבוע, וביום שישי בבוקר הייתה אפה את החלות והלחמים בתנור שבמטבח. העוזרת הזקנה שלנו פרוזינה הייתה מסייעת לה .שום דבר לא השתנה באותו יום חמישי, ערב הלידה, שום דבר. אמא, עם בטן נפוחה מאוד, לשה את הבצק בתוך שקת במטבח, בהשמיעה אנחות שקטות כל פעם שהייתה מתכופפת, מכניסה ידיים עמוק אל תוך השקת ומערבבת את הבצק הסמיך והקשה. אף אחד לא היה בבית, ובמילא לאף אחד לא היה איכפת, רק לפרוזינה היה איכפת מאמה הנאנחת והיא התחננה בפני אמא שתרשה לה ללוש את הבצק במקומה, אבל אמה לא וויתרה. עניין של כשרות. למחרת בבוקר, לפני שיצאתי לבית הספר, קראה לי אמא וביקשה שאלך ואקרא דחוף למיילדת. חזרתי עם המיילדת כעבור כשעה וכבר שמענו זעקות אימים של הנולד. מסביב לאמא פרפרה בבהלה פרוזינה. אותי גירשה המיילדת למטבח, בליווי כמה סטירות, וציוותה עליי להיות בכוננות ולא לזוז לשום מקום. עכשיו בא החלק המעניין שבסיפור הזה. לקראת השעה 10 שלחה אותי אמא להביא אלינו את ד"ר זיינפלד- זקן התושבים בעירנו- רופא בחסד-אל, שיילד אלפי נשים בסטרוז'יניץ והכיר את כולם, ובוודאי את קעניא שטיין, שאת כל ילדיה קיבל ובדק אחרי הלידה. כל הדרך מביתו שברחוב צ'רנוביץ ועד ביתנו ד"ר זיינפלד הזקן והשפוף מלמל דיברי תוכחה ורוגז שאת תוכנם לא הבנתי, ובבואנו הביתה, לקח ממני את תיקו, נכנס תכף לחדר השינה והתחיל לבדוק את אימי היולדת ואת הוולד. לקראת השעה אחת חזר הביתה אבא מהחנות כולו נרגש מהידיעה שנולד לו בן, עוד בן. אבא הסתובב במטבח בעצבנות וחיכה לרשות לראות את היולדת ולברך אותה. כעבור זמן יצא ד"ר זיינפלד מחדר היולדת ובראותו את אבא עומד ומחכה לבשורות טובות, עיניו של הזקן נדלקו פתאום והתיזו ברקים יוקדות וניצוצות רשפים על אבא. השיחה-תוכחה התנהלה בגרמנית אבל אני אביא אותה בעברית ואשתדל לא לסטות מהמקור כהוא זה:

 "מה אתה חושב שאתה עושה הער שטיין!?" בתקיפות פתח את דבריו הרופא הזקן,"אתה לא רק שאינך מתחשב באישתך הבוגרת- היא הרי בת 47 ! ארבעים ושבע שנים וחמש עשרה הריונות!, ריבונו של עולם! אתה גם אינך מרחם עליה בכלל! אינך מבין במה זה כרוך, וכמה זה מסוכן? אתה לא יודע או לא רוצה לדעת? כמה עוד ילדים אתה תעשה לה? אין בלבך אלוהים? מה אתה עושה,zum Teyfel – לעזזל?!" זאת המילה החזקה ביותר שהד"ר הזקן ידע, אגרופו הקטן הלם על השולחן, הוא עמד מצד אחד ואבא מצד שני מולו עם עיניים מושפלות. "ראה נא לאיזה עולם אתה מוליד ילדים: מצד אחד היטלר ימח-שמו, מצד שני סטלין המאיים, ואתה עושה ילדים? מה יהיה איתם? איך תפרנס אותם? אין, אין בלבך רחמנות, אתה לא בסדר הער שטיין! אין בך לב"…אבא התאושש מההלם, אסף את כוחותיו, והעיז לענות לד"ר זיינפלד: "בתורה הקדושה שלנו כתוב בפירוש "פרו ורבו ומילאו את הארץ", יש לנו אל גדול בשמים והוא ידאג לנו". לשמע הדברים האלה ד"ר זיינפלד לגמרי ירד מהפסים. "מה אתה מביא לי פה פסוקים מהתורה?" קולו נעשה תקיף וחזק "השתגעת או מה? איפה אתה חי? באיזה זמנים אתה חי? הרבה עזר לך האל עד כה? תשתוק! אל תענה לי!"- הרופא פשט את ידו לכיוון חדר היולדת-" ואל תעיז לחזור עוד פעם על זה, אתה שומע? או שרגלי לא תדרוך יותר בבית הזה! תתבייש לך!" וד"ר זיינפלד בחופזה עזב. אמא המסכנה שמעה הכול, דמעות זלגו מעיניה, אבל בראותה את אבא האבוד והאומלל, פנתה אליו בקול חלוש ובאלו המילים: "מענדל, אל תשים לב למה שאמר ד"ר זיינפלד, אתה הרי מכיר אותו, אחרי כל ילד שילדתי הוא רגז עליך. אין בלבו אמונה. אל תיקח ללב. תירגע. לך תאכל משהו ,הארוחה מוכנה, פרוזינה תגיש לך". ובקולה הרפה צוותה לפרוזינה להגיש לאבא ארוחת צהרים. כזו הייתה אמה שלנו, מעולם לא פגעה באבא, תמיד הגנה עליו, שוככה עליו. כעבור יום יומיים אמא כבר הייתה על הרגליים, מסתובבת בבית ומשגיחה על הנעשה. ביום ברית המילה נאספו בבתינו כשלושים איש, והשירים החסידיים והשמחה הרקיעו שחקים. אבא ישב בראש השולחן העמוס בכל טוב קורן מאושר, ואמא עם הבנות, הבוהות ברך הנולד, הסתודדו בחדר הסמוך אצל השכנים. התקרית הקטנה עם ד"ר זיינפלד והמשמעותית כל-כך לכולנו, בינתיים נשכחה: שנת 1937, הייתה שנה מלאת אירועים חורצי גורל לא רק ליהודים אלא לאנושות כולה. וכשאבא היה לפעמים מעלה את שאלת כלכלת המשפחה אמא הייתה מרגיעה אותו באלו מילים: "מענדל, פארלוז זיך אוף דעם ריבונו של עולם, ער וועט זיך שוין זארגען". "סמוך על האלוהים, הוא כבר ידאג".

הרופא הזקן ד"ר זיינפלד היה אולי בן 80+, שערותיו הבהיקו מלובן, פניו היו נקיים מקמטים והביאו הדר ודרך-ארץ ,קומתו הקטנה והשפופה נראתה תקופות ברחובות עירנו הקטנה, אנשים היו מברכים אותו לשלום ומנסים לתפוס איתו שיחה ותמיד היו נערים משתרכים אחריו- מתנדבים לשאת את תיקו הרפואי. סיפרו עליו שהיה מרפא אנשים בעירנו כבר בתחילת המאה. כשעבר את גיל שבעים וחמש פסק לקבל תשלום עבור שירותיו; היה נעים הליכות, איש פשוט, לא מתנשא, ולעולם לא העליב מישהו. הוא גם לא עשה בחירה בין יהודים ללא יהודים. סיפרו עליו שמעולם לא ראו אותו מבקר בבית-כנסת. הוא היה אזרח העולם. אימי וגם רוב הנשים בעיירה שלנו האמינו בו, בידע הרפואי שלו ובניסיון הרב שצבר, ללא סייג- הוא היה רופא עם 'ה' הידיעה. עצתו הייתה חוק לביצוע ולא ניתנת לספק. אפשר לומר שאת רוב ילדי סטרוז'יניץ ד"ר זיינפלד יילד בעצמו או פיקח על הילודה ועל ההמשך. הוא היה נקשר אל הילדים רגשית ושנים היה מתעניין בגידולם התקין של 'ילדיו'. כבר סיפרתי איך "השתולל" מזעם ומכאב ד"ר זיינפלד בשעת מותו של אחי שמחהל"ה שהוא כל-כך נאבק להצילו. בשעת ביקור חולים ד"ר זיינפלד היה מלא מרץ ואם היו בעיות כלשהן עם החולה הוא פיקד בתקיפות ובזריזות- את מי לאשפז בבית-חולים ואת מי אפשר להשאיר בבית. התרופות שהוא רשם היו מקובלות ללא ביקורת ובדיקה.

אמא יצאה מהלידה המאוחרת בחסד רב- לא נגרם לה כל נזק, וזמירת הסולו של אבא בערבי שבת "אשת חייל מי ימצא", נעשתה יותר רגשנית מתמיד. אבא היה חוזר על "אשת חייל" פעמים אחדות ואמא שפעה נחת וקרנה מאושר. הבנות הבוגרות ופרוזינה הגישו את האוכל למסובים אל השולחן ואמא הסתובבה עם הילד המנמנם על הידיים, והשגיחה על הנעשה, וכמו תמיד אכלה בעמידה, גם אם התינוק היה יושן וידיה היו פניות. אמא לא התעכבה הרבה זמן בבית אחרי הלידה, כבר בשבוע השני אחרי הלידה היא הלכה ביום חמישי, יום השוק, לעזור לאבא בחנות, שהייתה מלאה בקונים מהסביבה הכפרית. היא הייתה לא רק עוזרת במיקח עם הקונים, אלא גם נותנת עצות מועילות לנשות הכפר הצעירות, הבורות בדרך כלל בענייני משפחה, ילדים, ובענייני אישות אינטימיים. את השיחות האינטימיות אמה הייתה מנהלת בטקט רב- פנים מול פנים- מאחורי הפרגוד הפינתי, משם הם היו יוצאות כעבור זמן מה- האישה הכפרייה בהבעת רווחה וסיפוק על הפנים, כאילו גילתה את סוד האושר, ואמא בהבעת פנים של מורה ומדריכה שהצליחה בהצלחה לעזור לזולת. לידה נוספת של 'פאני מענדלכ"ה' היה מוסיף בעיני נשות הכפר את ערכו של הניסיון הרב שצברה אמא וזה דרבן אותם לבוא ולגלות ל"פאני מענדלכ"ה" את סודותיהן הכמוסות ביותר ואמא מניסיונה הרב וכמיטב יכולתה הייתה מייעצת ועוזרת להם ולא הכזיבה. בעיירה שלנו לרוב רק ל"פאני מענדלכ"ה" היו באות נשות הכפר גם לייעוץ וגם לקניות, ולא הייתה אישה שנייה לה בסטרוז'יניץ, גם מוכרת וגם מייעצת. בימי חמישי אחר הצהרים אמא הייתה עוזבת את החנות וממהרת הביתה להכין את הבצק לתפיחה ולאפיה ביום המחרת. פרוזינה כבר הספיקה להכין את כמות הקמח הדרוש, את המים הפושרים, את השמרים, את המלח ועוד מיני תבלינים, ואמא הייתה עובדת קשה מאוד כדי ללוש בתוך הגיגית כמות בצק רצינית וסמיכה שכזו. לא תאמינו: כמות הבצק הייתה צריכה להספיק לשישה חלות שבת, לשישה לחמים גדולים לכל השבוע, ולעשרה לחמניות לעניים, שפקדו את ביתנו בקביעות בימי שישי עם ידיים מושטות. בימי שישי מוקדם בבוקר פרוזינה הייתה מדליקה את התנור במטבח בעצים ועד שאמא הייתה יוצאת מחדר השינה, התנור היה מחומם וכמעת מוכן לאפיה. הבצק בגיגית התרומם יפה מאוד, פרוזינה ואמא שפעו נחת מזה, בציפייה ללחם טעים ויפה. שולחן הגדול במטבח היה מכוסה בלוח עץ מיוחד, ועליו הייתה אמא מחלקת את הבצק למנות לחמים ולחלות. היה צריך עוד להכין את המרק לליל שבת, את הבשר, את הסלטים והרוטבים למיניהן, להכין לכל אחד מארבעת התלמידים סנדביצ'ים לבית הספר, ארוחת צהרים לכולם ועוד,ועוד…

אמא תמיד הייתה עסוקה מעל ומעבר בעבודות בית. את הגרביים הרבים של כולם אמא הייתה מתקנת על כוס מיוחדת עם חוטי מולינו ואם כלי עזר מיוחדים בשעות הערב המאוחרות, כשכולם היו כבר ישנים. בחדר השינה היחיד שלנו ישנו: אבא, ועל ידו אני במיטה אחת, אמא, במיטה שנייה ועל ידה אחד הבנות, וע"י מיטתה של אמא עמדה העריסה עם התינוק, במיטה השלישית ישנו עוד שלוש בנות, ובמטבח, על ספה נפתחת, על יד פרוזינה העוזרת ,שחיבבה אותנו כאילו היינו ילדיה שלה, ישנו השאר. את הצפיפות הזאת אי אפשר היה לדלל מפני ששתי הדירות הנותרות- הדירה בקומה השנייה והדירה בקומה הראשונה, הצמודה לחדר השינה שלנו – היו מושכרות. לפרנס משפחה מרובת ילדים שכזאת היה לא קל בכלל. אבא ואמא עבדו בפרך יום-יום. את אמא אני לא זוכר יושנת במיטתה: בקומי בבוקר אמא הייתה כבר במטבח ובלכתי לישון בלילה אמא הייתה עדיין ערה, וכך זה היה תמיד, גם לפני הגירוש וגם אחרי חזרתם לעיר סטרוז'יניץ, במיוחד עבדה אמא קשה והרבה שעות ביממה לפני הגירוש. כמה מילים על הבית שלנו בעיר סטרוז'יניץ, ברח' טעמפל-גאססע. בית דו-קומתי, בכל קומה דירה בת שני חדרים, מטבח, נוחיות, חדר שירות ,מרפסת מזוגגת, בלקון בקומה העליונה, מרתף מרווח לכביסה ולשמירת ירקות ופרות בחורף לכל הדיירים, בוידם- עליית גג- מסודר מעל כל הבית תחת גג משופע מכוסה לוחות מתכת. בקומה העליונה התגורר לפני המלחמה האזרח מוטל מענטשר עם אישתו ואימו, חולת פרקינסון. בקומה הראשונה גרנו אנו בתוך חדר ומטבח, ובחדר השני גרה משפחת שכטר- מענדל וחיה-לאה עם שני בניהם. להם היה חדר אחד קדמי, עם חלונות אל הרחוב, על ידו חדר קטן, מטבח, ומרפסת מזוגגת, שכולה נשקפה אל חצר מעבר בין הבתים- שלנו ושל השכן- משפחת צוויבעל. כאמור, גרנו בצפיפות גדולה מאוד אבל לא ידענו רעב ומחסור, הודות לעבודה המפרכת שהשקיעו ההורים בכלכלת הבית. אמת, פירטי לבוש היו עוברים אחרי תיקון מהילד הגדול אל הקטן. אני לבשתי בגדי אחי יצחק ונעלתי את נעליו הרבה שנים, זה היה מקובל ולא עורר וויכוחים או המרדות כלשהן. לקראת חג הפסח לפעמים ידענו גם אנו את שמחת המתנות בפירטי לבוש והנעלה אבל זה לא היה תדיר. אמא הייתה בעצב מסבירה לנו- למי ששאל- שאין לנו אמצעים לספק לכל הילדים מלבושים חדשים ונעליים חדשות לחג: החובות עדיין רבות, המסים גבוהים, ההוצאות גדולות מאוד, אבל, אם ירצה השם ,בשנה הבאה נקנה לכם הרבה דברים טובים. אני מעולם לא קינאתי ועיני לא הייתה צרה על מישהו שיש לו דבר-מה חדש. היה לי טוב עם מה שיש לי. אמא הייתה תמיד משבחת אותי שאני ילד נוח ומתון ולא מרבה לעשות בעיות ולהתלונן.

על דבר אחד הייתי מתקומם נורא: היה נהוג אצלנו בחודשי החורף לתת לילדים כל יום כפית גדולה של שמן דגים לחיזוק ולחיסון הבריאות. אמא הקפידה למען בריאותנו בחודשי החורף על זה מאוד,אבל לא היה לה לב גם לתת לנו את מנת השמן המגעיל. את הפרוצדורה הדוחה והמזוויע של לקיחת השמן ביצע איתנו ללא רחמים אבא. אני שנאתי את הריח והטעם האיום של השמן עד כדי כך שלפעמים הייתי מקיא את נשמתי עוד לפני שאבא היה מכניס לפי בכוח את הנוזל המגעיל, בשבילי זה היה עינוי והתעללות שזכורים לי היטב עד עצם היום הזה. מה שהציל אותנו מהטעם הנוראי ומהתקוממות הקרביים, שהתרוממו במחאה אל תוך הגרון, היה, שתכף, אחרי הכנסת ה"רעל" לתוך הפה, אבא היה מגיש לנו זית שחור עסיסי וגדול ששבר את טעם הדוחה של השמן. את הזיתים המיוחדים האלה אבא היה קונה בצ'רנוביץ. אמא המסכנה לא השתתפה ב"קבלת התרופה" הזאת, היא לא יכלה לראות את זה, לא היה בכוחה וברצונה להתאכזר אלינו ולהכריח אותנו לבלוע את שמן- ה"רעל" כמו לאבא, שלמען בריאותנו היה מפעיל אלימות נגדנו. לא בלעתי הכל, חלק הייתי יורק על הז'קט, שעבר אלי בירושה מאחי יצחק, וממנו תמיד נדף סרחון של השמן, תלמידים וחברים נידו אותי- שמרו ממני מרחק. אמא הייתה משרה ארוכות את הז'קט, כובסת ומנקה אותו עד שהריח עומעם במקצת, וחבריי חזרו לשחק איתי.

אחותי חייהל"ה ז.ל. התחתנה בשנת 1932 עם מוטל מונדשיין ז.ל., בנו של השוחט אהרון מונדשיין, ששמו הטוב הלך לפניו, כתלמיד חכם, איש הספר, אהוד על הבריות וטוב לב. אמא עמלה רבות יומם ולילה, בהכנת החתונה שהתקיימה בבית שלנו; והרי ידוע כמה עמל ויזע חייבים להשקיע בכדי להכין את כל הדרוש לחתונה, וכמה סבלנות ועצבים דורשים הסידורים. החתונה הצליחה מעל ומעבר, הצעירים היו יפים ואהובים, והאורחים הרבים נהנו מכל רגע. אמא נרגעה אבל לא לזמן רב. הזוג הצעיר אחרי החתונה עזב את סטרוז'יניץ- עיר הולדתם- ועלה לארץ ישראל. שנה לפני החתונה הם שניהם עשו הכשרה חלוצית, כמקובל לפני העלייה ארצה, אצל בעל-האחוזה אדון פלונדור, שם למדו לבצע כל מיני עבודות בחקלאות ובמשק האחוזה, ואחרי שסיימו את הקורס השנתי וקיבלו סרטיפיקאט משלטונות המנדט הבריטיים עלו לארץ ישראל. בשעות בין-הערביים אמא הייתה יושבת וקוראת תהילים בקול בכייני, מתחנן, ומתפללת לאלוהים שיקל על גורלם של חייהל"ה ובעלה מוטל ושל כל החלוצים- בוני הארץ- במדינה החדשה, ומזילה דמעות. מה גדול היה אושרה כשהגיע מכתב מחיהל"ה וממוטל, היא הייתה קוראת אותו לכולם ומזילה דמעות. וכשנולדה הבת הבכורה- תמימהל"ה- לא היה איש מאושר יותר מאמא שלנו ושוב- דמעות, דמעות… מרדכי-מוטל מונדשיין ז.ל. היה איש חרוץ, יפה תואר ואוהב עבודה. אנחנו אהבנו אותו מאוד ושעות יכולנו לשבת בביתנו בקזחסטאן הקרה והמושלגת ולהתבונן בתמונות היקרות של חייהל"ה ומוטל- על הספינה בדרך לארץ, או ישובים על ספסל בגן יפהפה עם תינוקת על הידיים בעיר תל-אביב, שעות למדנו כל פריט מהתמונות הבהירות שהשתקפו מהם השמש, החום, והיופי, וחלמנו על ארץ ישראל, על היהודים החדשים- הבריאים והחסונים- שנוצרים שם, וייחלנו שיבואו זמנים ואולי גם אנו נהיה שם אי פעם. 

 בפרק הזה המוקדש לאמא היקרה, אני חייב לחזור ולספר שוב על חגיגות השבת במשפחת שטיין, מההיבט הנשי, מפני שלאימא היה חלק ארי בעריכתם של סעודות ערבי שבת הנהדרים ובהכנת המאכלים הטעימים, מהם נהנו כולם, והיו תמיד גם בני משפחה וגם אורחים, ברוך ה', ולכולם תמיד היה מספיק אוכל. כל העבודה העצומה הדרושה להאכיל משפחה ואורחים ולקבל את השבת כהלכתו הועמסה על כתפיה של אמא, והודות לה התאפשר לנו ליהנות מקבלת שבת מפוארת ושבעה. אבא העריך את זה מאוד ונתן ביטוי להערכתו: אחרי חזרתו מבית הכנסת קורן מאושר היה עורך את קבלת השבת בקול רם וחגיגי ושר סולו בהתרגשות רבה את "אשת חייל מי יימצא"… אמא הנרגשת הייתה מסתובבת בעצבנות בחדר בו עמד שולחן הערוך, {הבנתם את זה נכון- זה היה חדר השינה המשפחתי שלנו},עסוקה בהכנות להגשת ארוחת השבת, ולשמע המילים…"רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה: שקר החן והבל היופי, אישה יראת-יהווה- היא תתהלל"…עיניה היו מתמלאות דמעות, אותם תמיד התקשתה להסתיר, וגם המטפחת הצבעונית לא כיסתה את עיניה הדומעות- אני חושב- מאושר. אמא שבעה נחת מזה ששוב הצליחה לארגן קבלת שבת כשרה ושבעה, שבעה נחת ממראם של החלות הקלויות יפה והגבוהות- שעוד מעט, אחרי הברכה, אבא ייבצע ויחלק פרוסות לכולם- ממרק העוף הריחני שריחו הטעים כבר הגיח מהמטבח, ועוד מעט יוגש לשולחן, שובעת נחת מרובה מילדיה, שבלבושם החגיגי, צעירים ויפים, הסבו מסביב לשולחן, ומהאורח, שאבא הזמינו בבית הכנסת לסעוד עם משפחתו את ארוחת השבת, ומעל הכל-כך נדמה היה לי- אמא שבעה נחת מבעלה מענדל, שקורן מאושר, ושמזמר בקול ערב ובהבעה חסידית את "אשת חייל מי יימצא"…וכבדרך אגב, בחטף, תופס מבט עליה- על אמא- ושוב חוזר אל "אשת חייל", כאילו כך צריך לזמר אותו- כל הזמן מההתחלה, הרמז היה ברור לכולנו. התגאינו גם אנו ממעמד היפה והמרגש הזה, השפלנו את עינינו בצנעה, כדי לא להביך את ההורים שלנו בשעתם היפה, וכדי לא להפריע למבטים החטופים, מלאי אהבה והוקרה, בין אמא ואבא, ולי נקרע הלב בראותי את אמא היקרה דומעת שוב בשקט ואושר עילאי מרוח על פניה. והזמירות "מנוחה ושמחה אור ליהודים"…ו"אודה לאל לבב חוקר"…,שכולם מסביב לשולחן שרו בהתלהבות, היו נהדרות, מרוממות רוח ומלאות יופי לבבי…איזה ערבי שבת מלאי חן היו לנו, כמה רגשות עוררו בנו… הייתי בהרבה אירועים חגיגיים ומשמחים במשך חיי אבל אינני יכול להשוות את עונג קבלת השבת בחיק המשפחה בימי ילדותי, את האצילות והרוממות של המעמד החגיגי, עם איזשהו אירוע חגיגי אחר; לא פגשתי הופעה אצילה ורוממה כזאת מעולם במשך כל ימי חיי, לא קיים דבר כזה. והכול הודות לאמא, לעמלה המפרך והמבורך, ולאבא, שבהופעתו החגיגית והאצילה יצר את האווירה. 

וכבר סיפרתי איך היינו הולכים אבא ואני,{אני חוזר על זה שוב ומבקש את סליחת הקוראים} בגמר ארוכת ליל שבת, אחרי ברכת המזון ואחרי שכולם פרשו מהשולחן, לליטמן השוחט- שם היו מתאספים כעשרה יהודים כשרים, חובבי שירה וזמר חסידי, ושם, עד אחרי חצות, לשירים החסידיים ולהתלהבות לא היה סוף; התענוג העילאי שאופף אותך מההתלהבות התמימה והמתלהמת הזו של שירה בצוותא לא יודע גבולות. השירים החסידיים באמת נהדרים ביופיים, הניגונים שלהם מרטיטות את הלב. היינו חוזרים הביתה מלאי התרגשות ומי אם לא אמא הייתה יוצאת אלינו למטבח בחלוק הפרחוני שלה, כולה דאגה ואושר, שואלת את אבא מי עוד היה נוכח אצל ליטמן השוחט ומציאה לנו תה חם לפני השינה. אבא היה מתרגז על אמא שלא יושנת בשעת לילה מאוחרת כזו ומבטיח שאם הוא יפסיק ללכת לליטמן השוחט בערבי שבת לקיים את מצוות קבלת שבת זה יהיה רק מפני שאמא לא הולכת למיטה עד חזרתו והרי היא עייפה כל-כך וזקוקה למנוחה וכו' וכו'. בימי שבת היינו הולכים לבית הכנסת לבושים בבגדי חג,לתפילת שחרית ומוסף.אבא, עם ראש מורם ומקרין מאושר צועד בראש,קצת מאחוריו,אחי יצחק {אם היה בבית} ואני, אחיותיי ואמא הגאה והמאושרת היו סוגרים את התהלוכה.האווירה הייתה חגיגית,האנשים היו ידידותיים אחד לשני, ומהאווירה הקודרת והמאיימת מימי חול לא היה זכר. לקח לי הרבה זמן להבין שהשלווה החגיגית- שעטפה את קהל האנשים הייתה לא רק כניעה לציווי האלוהי לשמור את השבת ולקדשו, לא לעבוד-חלילה ולא לדאוג לפרנסה כי זה מעביר את המחשבות לענייני חולין ומטמא את קדושת השבת- השלווה החגיגית הייתה בעיקר בריחה מהמציאות- מעין תגובת הגנה של האינטלקט האנושי בפני האלימות החיצונית היום-יומית. ומי אם לא היהודים היו זקוקים מאוד להתרחק ולהתעלם מהמציאות המחרידה, בה הם חיים, להתבשם ולצלול לתוך עונג שבת המנחמת. אמא שלנו הבינה את זה טוב מאוד,את הצלילה למציאות מדומה, והדמעות שניסתה להעלים מאתנו הצביעו על כך שכנראה לא יכלה לגמרי להתנתק מהפחדים שליוו אותה בקביעות בימי חול. לרוב היהודים ימי שבת היו בריחה מהמציאות אל אווירת השיחכה הקדושה; המאמינים באמת ובתמים בבורא העולם האמינו ללא סייג שהאל לא ירשה בשום פנים ואופן שיורע ליהודים, לעם הנבחר, לעם הספר, ושביכולתו של האל לנתב אירועים דרמטיים לכל כיוון שירצה. צריך רק ללכת בדרכי האלוהים, לקיים את מצוותיו, לא לסטות לדרכי הגויים, לדרכי המשכילים, ולא להיסחף אחרי הציונים- רחמנה לצלן- שמעבירים את הנוער היהודי על דתו. להם, למאמינים הישרים והתמימים, השבת הייתה רצויה מאוד: השבת אפשרה להם להוכיח את מסירותם לציווי האלוהי- "שמור את השבת לקודשו", בשבת היהודים התאחדו עם בוראם- שהוא בורא העולם ומגן היהודים, ובתפילות זכות ובתחנונים שטחו בפני האל את צרותיהם, הביאו בפניו את כניעתם המוחלטת וחזרו והבטיחו לאל את הכרתם ואמונתם בו לנצח-נצחים, וביקשו ממנו להכריע את הכף לטובתם ולטובת היהודים בכלל- בזמנים הקשים והמסוכנים האלה. על רקע התסכול והפחדים ששלטו ביהודים בימי חול השבת הייתה נחמה ושכחה מהצרות היום-יומיות, משהו מעין טמינת הראש בחול. יסלחו לי המאמינים הישרים והתמימים, אבל כך אני רואה את הדברים. אמא הייתה לא פעם שואלת-אומרת "למה השבת לא נמשכת לנצח"? השאלה התמימה הייתה מרגיזה את אבא שהיה עונה-"כי ששת ימים ברא אלוהים את השמים והארץ וביום השביעי שבת וינפש".    

לקראת סוף יום השבת הקדושה הגואה בליל שבת יורדת מעייפות ומהרגשה העצובה שהחגיגה עומדת להיגמר עם תום יום השבת, ואחרי ההבדלה הכל יחזור לשגרה האפורה של ימי חול. וימי חול הם- עבודה מפרכת, דאגות פרנסה, ועימות בלתי פוסק עם הפחדים שהולכים ומצטברים עקב מעשי הנאצים הגרמנים באירופה מאז עלייתו של היטלר לשלטון. מפעלם האנטי-יהודי המשמעותי הראשון של הנאצים הגרמנים היו 'חוקי נירנברג' הגזעניים מ- 1935 ששללו מיהודים אזרחי גרמניה את זכויותיהם האזרחיות–זכותם לעבוד במשרות ציבוריות, ללמוד וללמד בבתי ספר, לרפא חולים ולערוך-דין,הוטלו עליהם הגבלות נרחבות בחיי יום-יום, מסים רצחניים, ונחקקו חוקים המתירים את רכושם של היהודים לטובת שלטונות הרייך הגרמני. האנטישמיות התפשטה במהירות בארצות אירופה, היהודים חשו שעניבת החנק סביבם הולכת ומתהדקת, במיוחד התגברו רדיפות היהודים בכמה מארצות אירופה המזרחית, מוכי רדיקליות לאומנית, כגון- פולניה, רומניה, הונגריה, בולגריה, צ'כוסלובקיה- אחרי שהגרמנים נגסו בטריטוריה שלה- אוסטריה- אחרי ה'אנשלוס'; בארצות האלה התגוררו אוכלוסיות יהודיות נרחבות, והסכנה עליהם- על רכושם ועל חייהם- הייתה מוחשית ומאיימת. המצב ברוב מדינות אירופה היווה מקור לדאגה בלתי נלאה, מקור לחרדה עמוקה, לפחדים, ולתסכול תמידי בקרב היהודים, שהרגישו חסרי אונים מול הכוח הברוטלי המתקדם לעומתם, ומאיים עליהם נפש. אמא שלנו יותר ויותר הסתודדה עם אבא ביחידות בשעות בין הערביים לטכס עצה ולהתייעץ מה אפשר לעשות כדי להוציא את הילדים מהסכנה המתקרבת.

והמצב הלך והתדרדר מיום ליום. ב 1936, ברומניה המלוכנית, עלו גברו בפרלמנט השפעתם של המפלגות הלאומניות הפרו-נאציות, הם הוציאו גזרות אנטישמיות וחוקקו חוקים נגד היהודים, המצב נעשה בלתי יציב ומסוכן. בבית הספר העממי- בית ספר של 4 שנות לימוד- היו התפרצויות אנטי יהודיות של תלמידים "בני טובים": בנים של פקידים רומנים, של קציני משטרה וצבא ושל גרמנים תושבי העיר- כל התלמידים שאינם יהודים עשו יד אחד נגד התלמידים היהודיים. התלמידים היהודים סבלו מהטרדות בלתי פוסקות, מהתקפות אבנים ומקלות וממכות בגמר השיעורים בדרך הביתה, היה קשה מאוד להיות ילד יהודי, תלמיד בבית ספר ממלכתי עממי בשנות השלושים המאוחרות, הרגשנו על בשרנו את היותנו יהודים יום-יום. היינו לפעמים מתעמתים עם הבריונים אבל זה היה קורה במקרה ולא היה מאורגן. לרוב היינו בורחים. עד שלא הופיע חיים, הבן הצעיר של השוחט ר' פלקוביץ'- מארגן ההתנגדות וההגנה העצמית של התלמידים היהודיים. בקבוצתו היו כשישה בחורים שהחליטו להתעמת עם הבריונים ולהגן על התלמידים היהודיים בדרך הביתה. ביניהם הייתי גם אני. היו לנו עימותים רבים בהם לא תמיד ידינו הייתה על העליונה. אבל ההתקפות עלינו התמעטו. ופה אני אספר על אירוע בו מעורבים- השקוצים התוקפים, אני וגם ההורים שלי. ביום אחד, בדרך הביתה, הופיעו מולי שלושה בחורים- שקוצים מפחידים. הם התקדמו לעברי, פרצופיהם המלגלגים והמאיימים לא בישרו טובות. כוונותיהם היו ברורות לי. הרגשתי מחנק ופחד, הם שלושה ואני לבד. הם התקדמו וכיתרו אותי, רציתי לברוח כל עוד היה אפשרי, אבל משהו החזיק בי ושיתק אותי. כבר תיארתי לעצמי את מכות הרצח שעוד מעט אקבל כשלפתע פרץ של כוח אימתני התעורר בתוכי, הזדקפתי לעומתם ונתמלאתי זעם וגבורה. הוצאתי במהירות את האבן, שבמצוותו של חיים תמיד הייתה בכיסי, ועשיתי משהו שמעולם לא הייתי מאמין שאני מסוגל לזה: במין מעשה ייאוש של "תמות נפשי עם הפלישטים" הסתערתי על השייגץ האמצעי גבה הקומה ובכל כוחי הלמתי עם האבן ישר אל תוך הפרצוף הנדהם שלו…בראותי את הדם שפרץ מפיו ומאפו ברחתי משם כל עוד נפשי בי…

אמא היקרה תכף הבחינה שמשהו קרה לי, וללא אומר ושאלות השכיבה אותי על הספה, כיסתה את גופי הרועד בשמיכה והכינה לי תה צמחים ריחני. כעבור כמה שעות חזר אבא הביתה עם איחור של כמה שעות לארוחת צהרים: זועף, רוגז ומאיים. לא ראיתי אותו כזה מעולם. הוא העיר אותי ובקול רועד מרוגזה שאל אם אני הייתי זה ששבר עם אבן את שיני בנו של מפקד המשטרה העירוני. עניתי שאם לא הייתי מקדים אותו הם היו שוברים את פרצופי עם המקלות שלהם והורגים אותי לגמרי, ולא רק שוברים את שיני, הם הרי היו שלושה ולי לא היו כל סיכויים נגדם אלא להסתער ולתקוף. אבא השתגע מרוב כעס, הוא הרביץ לי והרביץ לי עד שעות הערב מכות שטחיות ולא כואבות עד שנפל מעייפות ומתסכול. אמא כל הזמן התייצבה בין אבא וביני ובלמה את רוב מרצו של אבא וכל הזמן הציקה לו ושאלה- "למה אתה מכה אותו?, הוא הרי רק הגן על עצמו". התברר שבשעה אחד, התייצב בחנותו של אבא בכבודו ובעצמו מפקד תחנת המשטרה העירונית- קפטן פופסקו- עם 'תכשיטו' הבן המוכה, שפרצופו חבוש בתחבושת מדממת, ובצעקות רמות ובקללות גסות איים לעצור את אבא יחד עם בנו הבריון, ששבר את שיניו של בנו ,וציווה תכף ומייד לסגור את החנות , למסור לו את המפתחות, ולהתלוות אליו לתחנת המשטרה…

איך אבא הצליח לסגור את העניין 'רק' ב 500 ליי ,{שוחד או פיצוי, שמפקד השוטרים הואיל לקבל}, הוא מעולם לא סיפר. אבא כנראה הפתיע את אדון השוטרים בסכום כסף כזה גדול ונוסף הבטיח להרוג אותי על מה שעוללתי. בוודאי שלאבא היה מאוד חבל על הכסף הרב שהפסיד. 500 ליי באותם זמנים היו הרבה כסף, הרבה כסף. בכסף הזה אפשר היה לקנות שתי פרות חולבות או חלקת אדמה פורייה.ההפסד באמת היה גדול ואבא השחיר מעגמת נפש ואני זמן ארוך הסתרתי את עצמי מפניו שלא לזרוע מלח על פצעיו ולא להחריף עוד יותר את המצב. כעבור כמה שבועות אבא ניגש אלי, הרים את סנטרי ובחן אותי ארוכות בלי אומר במבט זעוף וחודר, אחר כך פניו התרככו מעת ועיניו נעשו סקרניים- "אז מה, ממש הסתערת עליהם? לא פחדת?". "פחדתי" עניתי, "אבל לא היה זמן לפחד". "לא הרבצתי לך חזק, נכון!? לא כואב לך שום דבר?". עשיתי פרצוף ביטול ואבא עזב אותי לנפשי. גל חם של אהבה לאבא שטף אותי.רציתי לרוץ אחריו ולהודות לו על שהבין אותי בסוף, אבל לא יכולתי לזוז. רק אמא קיבלה את זה אחרת לגמרי, אמא ניחמה אותי על המכות שקיבלתי, קראה לי גיבור ואמיץ ואמרה שהיא תכתוב על המקרה הזה לחייהל"ה. היא התגאתה בי, ובהעדרי, הייתה מספרת לשכנות איך בנה עמד בגבורה מול עשרה חוליגנים בריונים וגבר עליהם, וגם כתבה על זה מכתב לחייהל"ה כמו שהבטיחה והוסיפה שאני חבר בתנועה הציונית ושאני ראוי להיות חלוץ ולעלות ארצה.

כשמלאו לי 13 שנה, ב 1938, אחרי חגיגת הבר-מצווה, קרא לי אבא אליו ובפנים רציניות פתח: "בני,אתה עכשיו בחור עצמאי, ובלי עין-רע מפותח יפה ובריא, ואני כורע תחת עומס עבודה, התרצה לעזור לי"? הסכמתי בו במקום. "אני רוצה שתלמד מקצוע כלשהו, תעבוד ותרוויח קצת כסף למען הבית". וכך נעשיתי במצוות אבא שוליה בבית חרושת לבדים של האדון הרמן טאו בעיר סטרוז'יניץ. אבא שילם עבור הלימודים שלי לאדון טאו חמישים ליי לשבוע, ואדון טאו שילם לי עבור עבודתי במפעל שלו מאה ליי לשבוע, וזה מפני שלמדתי מהר מאוד את המקצוע והייתי מחליף על יד המכונות את הבנות הנעדרות מהעבודה. כשהייתי מביא את הכסף לאבא הוא תמיד היה מסתכל עליי ארוכות בעין בוחנת ואומר- "שמעתי שאתה חרוץ בעבודה, אתה לא מתעייף מיום ארוך שכזה?" ומחייך בעגמומיות. ייתכן והיו לאבא נקיפות מצפון על ששלחני בגיל כה צעיר לעבודה. אבל המצב היה באמת קשה ונוסף לכל מלא חרדות ופחדים. אבא היה חוזר באוזני אמא-"טוב שיהיה מקצוע לבחור לכל מקרה". בבוקר הייתי הולך לבית ספר עממי עד הצהרים, אחרי הצהרים הייתי הולך לבית-ספר תלמוד-תורה העירוני עד השעה חמש לפנות ערב, ומשם למפעל של האדון טאו עד השעה עשר- אחד עשרה בלילה, אפשר להתעייף מזה, ובאמת הייתי עייף תמיד, אבל מעולם לא אמרתי את זה לאבא, כדי שלא תהיה לו עגמת נפש על שהוציא אותי לעבודה בגיל 13. אבא התחיל להתייחס אלי בכבוד מודחק ובערבי שבת היה מגיש לי את פרוסת חלה השנייה אחרי ביצועה, ואחרי שבכבוד מופגן ובפנים מאירות היה מגיש פרוסה ראשונה, נאה, לאמא המאושרת. אני זוכר את המבט של אבא בשעה שהיה מגיש את פרוסת החלה הראשונה לאמא, מבט מלא הכרת תודה והערצה- אבא ידע גם ידע כמה עמל מפרך משקיעה אמא בלישת הבצק ובאפיית החלות היפות והלחמים. אבא רק לא ידע לבטא את רגשותיו במילים. כבר אחרי פטירתו סיפרה אמא שאבא מעולם לא אמר לה שהוא אוהב אותה. הוא ביטא את זה במעשים: בימי החורף הקרים אמא התחננה בפניו שירשה לה לעבוד במקומו בחנות חצי יום, אבא מעולם לא הסכים לזה. "די שאני קופא מקור ימים שלמים, אם את רוצה גם כן לקפוא זה עניינך אבל רק על גופתי המתה. הוא נדנד לה כל הזמן שתכשיר את פרוזינה ללשת את הבצק, אבל אמא לא הסכימה. הוא ביקש, התחנן,שתיקח את רבקה הסרברית ללישת הבצק, לאפיית הלחם, ולהכנת ארוחת השבת, אבל אמא בשום פנים לא רצתה לשמוע מזה. "כשיהיה לי קשה באמת אז אני אזמין את הסרברין".

מאז שהתחלתי לעבוד לא ידעה אמא איך לרצות אותי ולהנעים לי. בחוזרי הביתה מהמפעל של אדון טאו, לקראת השעה 11, אמא הייתה ממתינה לי ע"י השער, מחבקת אותי, אומרת לי מילים של חיבה ומובילה אותי הביתה במין פאר וגאווה. ובבית כבר מחכה לי ספל גדול, כמו של אבא, ובו קפה בחלב חם וטעים, עם פרוסת עוגה גדולה וטעימה. ואמא ממשיכה בלחש לדבר אלי ולספר לי כל מיני התרחשויות ביתיות ושאבא העייף והמסכן נרדם תכף ומייד, רק שם את הראש על הכרית ,ושהוא עובד קשה מאוד, ושהזמנים מאוד מדאיגים ומפחידים, וטוב שאני לומד מקצוע ושאני מרוויח קצת כסף, וטוב שחייהל"ה שלנו בארץ…והייתה הולכת לישון רק אחרי שאני הייתי נרדם במיטה. אמא היקרה לא ידעה את נפשה מרוב דאגה לשלומי, היא כל הזמן לחצה על אבא שיוציא אותי מ 'תלמוד-תורה' כדי להקטין את עומס השעות עלי ושילמד איתי בשבתות את פרשות השבוע ודי בשבילי. אבא היה עונה בקול פיקודי ורם על זה באומרו- שהיא לא מבינה את החשיבות שבלימוד תורה, שאין דבר חשוב בעולם יותר מלימוד תורה. אמא בדרך כלל הייתה נסוגה בעצב בפני טיעון שכזה. אף פעם לא הבנתי: האם אמא מסכימה עם הטענה הזאת או פשוט נכנעת לאבא, בהבינה, שאין טעם להתווכח עם טיעון "חזק ומשכנע" שכזה.

ובכל זאת, אמא הייתה יותר מתקדמת ויותר החלטית מאבא. אני זוכר את העימותים בין אמא, המבקשת והמתחננת, לבין אבא, קצר הרוח, ההחלטי והמקובע בתוך האמונה שלו ,בשאלה- האם לשלוח את אחי יצחק-איציו ללמוד בבית-ספר יוקרתי בעיר צ'רנוביץ- מעין קולדז'- כשלב ראשון ללימודים אקדמאיים, או שילמד מקצוע ולעבודה. אבא היה נגד הלימודים של איציו, מטעמים דתיים מסורתיים, וגם מסיבות כלכליות- לימודים כאלה יעלו הון תועפות. לאמא היה קלף חזק נגד טיעונו של אבא: בישיבת וויז'ניץ, אצל הרעבע המכובד הזקן, למד כבר בן אחד של משפחת שטיין, הבן חיים-לייב, והיה לעילוי ולמצטיין בלימודיו; עכשיו תורו של יצחק-איציו ללמוד, או רפואה או הנדסה, אחר-כך נראה, אולי עוד מישהו מילדנו ילמד בישיבה. בסוף, אחרי הרבה התנצחויות אמא ניצחה, ואחי יצחק התקבל אחרי בחינות קשות לקולדז' היוקרתי בעיר צ'רנוביץ ששמו היה "ארון פומנול". לולא ה"שחרור" הסובייטי והמלחמה איציו היה לרופא או למהנדס, שניהם מקצועות יוקרתיים מאוד, ושום אמא יהודיה לא יכולה לעמוד בפני הפיתוי לראות את בנה בתור רופא או מהנדס חשוב. וכצאצא נאמן וטוב של משפ' שטיין איציו היה תלמיד מצטיין ,תמיד, בכל כיתה, בשלישיה הראשונה, בקולדז' היוקרתי "ארון פומנול", בו למדו בני הטובים העשירים והשליטים.

השנים שלפני בוא הסובייטים אלינו היו גדושים אירועים הקשורים בארץ-ישראל: הייתה עלייה מתמדת ביציאתם של חלוצים וחלוצות לארץ-ישראל, יותר ויותר בני-נוער יהודיים הצטרפו לתנועות ציוניות שכל מטרתם הייתה להכין את הנוער היהודי לעלייה ארצה, הופיעו עיתונים עבריים יומיים, שהביאו את החדשות מהארץ, השפה העברית הייתה לשפה מדוברת בין בני נוער יהודיים, הנטייה הכללית הייתה ברורה: להתחנך בתנועה ציונית, לעשות הכשרה בשדה או במפעל לפני העלייה, ולבסוף-לעלות ארצה ישראל. ובינתיים, בארץ פרצו מהומות דמים- מאורעות, הגיעו אלינו חדשות מדאיגות ומפחידות, לא עבר יום בלי הרוגים ופצועים, ובכל זאת, על אף המאורעות העקובות מדם, הארץ הולכת ונבנית בעקשנות ובהתמדה ראויה לציון ,ומבלי להתחשב במצב, עולים על הקרקע שבוע-שבוע ישובים יהודיים חדשים, קבוצות וקיבוצים. אמא שלנו עקבה בהתמדה אחרי הבנייה בארץ וידעה בעל-פה שמות של עשרות קיבוצים, יישובים, עיירות וידעה לנקוב במספרים של החלוצים שהשתקעו ביישובים החדשים.., יישוב הארץ נמשך במין היסטריה לאומית, ולמען מטרה נעלה זו מגויסים כול העם היושב בציון והיהודים בתפוצות, המביטים בהערצה ובערגה אל הארץ הנבנית ורואים בה מקום מפלט לעת צרה. והצרות באות ללא לאות. הדרישה לאישורי כניסה לארץ מהסוכנות היהודית ומשלטונות הבריטיים גודל בהתמדה אל עף מאורעות הדמים, שבהם הערבים רוצחים יהודים על ימין ועל שמאל. השלטונות הבריטיים, שנבהלו מעצמת המאורעות, מקטינים את קצב הכניסה לארץ של החלוצים, כדי למצוא חן ולהיטיב עם הערבים, שהתקוממו בעוז נגד השלטונות הבריטיים, על שאפשרו ליהודים להקים מפעל ציוני של בניית ארץ ליהודים. כך זה נמשך עד שהופיע הקצין הבריטי ווינגייט- אוהב יהודים ומאמין גדול בייחודיותו וקדושתו של התנ"ך- והוא שארגן את פלוגות הלילה היהודיות, ולימד את הצעירים היהודים את רזי ההגנה העצמית. וכשהתחילו הבחורים מפלוגות הלילה להגיב בתקיפות גוברת ומתחזקת על רצחנות הכנופיות, להזדנב אחריהן ולנקום בהם, אז הבינו המרצחים שמעתה ואילך הם ישלמו מחיר דמים על כל רצח ורצח ,ואז הם הפסיקו לרצוח יהודים. המרצחים "הגיבורים" לא היו מוכנים לשלם בחייהם על מעשיהם השפלים, הם היו מוכנים לרצוח יהודים חסרי הגנה וחסרי אונים ולהשתבח אחרי זה במעשי הגבורה שלהם, שיכורים מדם יהודים, ולעלות תפילת הודיה לאללה הגדול הרחום והרחמן. הקצין הבריטי המנוסה ווינגייט שבר את הפחדנות היהודית מפני הפורעים הרצחניים ועצר את ביזיון ההבלגה, שהמציאו היהודים הגלותיים והרכרוכיים, יפי הנפש,"שוחרי השלום והחופש". קץ ההבלגה והתחלת הענישה התקיפה והיעילה הרתיעה את הערבים מלהמשיך בפרעות. אמא הייתה קוראת ומעיינת בקפידה ובתשומת לב מיוחדת בעיתונים בשעות בין הערביים ומהנהנת בראשה מתדהמה ומצער ומחשבות רבות, לרוב עצובות, מעפילים עליה. היא הייתה מתחלקת עם אבא בחדשות הטריות ושניהם נראים עצובים וחסרי אונים.

"איפה המקום בו יהודי יכול לחיות בשלווה ובשלום"? הייתה שואלת אמא את אבא, וכשאימא, בכל זאת, הייתה דורשת גם תשובה לשאלתה הקשורה לאירועים האחרונים, אבא היה עונה בזו הלשון: "מה את דואגת? יש לנו מי שידאג בשבילנו!". הייתה בו אמונה שלמה שהכל בידי שמיים ועל לנו להתערב רגשית במעשיו של אלוהים. זכורני, שאחרי ה'אנשלוס'- ה"סיפוח מרצון" של אוסטריה לגרמניה הנאצית, אבא ואמא היו מודאגים באמת, אבא, שלא כמנהגו,הרבה לקרוא את העיתונים היומיים, ובין מנחה למעריב בבית הכנסת היה מקשיב כאילו מהצד לשיחותיהם הבלתי פוסקות והקולניות של ה'פוליטיקאים' המזוקנים והמגוחכים, שתמיד ידעו בבטחה גמורה את כל התשובות והפירושים לכל אירוע שבעולם, תמיד ידעו הכל על הכל. כ'ספציאליסט' בענייני גרמניה ואוסטריה נחשב שלוימהל"ה הקאפראל- הקרוי לפי דרישתו התקיפה: 'הער אובערסט סאלו', וכל זאת בשל היותו חייל בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה ובעכבות הצטיינותו בקרבות הועלה לדרגת קורפוראל. הוא היה גאה בעברו, נדנד לכולם ללא הרף על מה ולמה הועלה בדרגה ונשבע שהוא מוכן להלחם שוב ושוב למען אוסטריה וגרמניה. הוא היה הפרשן בשאלות ה'אנשלוס' מרצון של אוסטריה לגרמניה, והתנגד בתקיפות היסטרית לטענה ש'האנשלוס' בעצם היה מעשה אונס ברברי ואלים מצד הגרמנים הנאצים על אוסטריה הדמוקרטית. "מיינע הערען!"- נאם האוברסט שלוימהל"ה- סאלו- "אין לכם שום סיבה לדאגה, הכל הולך לפי התכנית, הכל תוכנן כך שגרמניה בסוף תעמוד מול הבולשביקים ולא תיתן להם להתפשט, צריך להבין,- זוהי פוליטיקה עולמית, ומהגרמנים אין מה לפחד, אני מכיר אותם היטב, לא הגרמני הוא המסוכן אלא הבולשביק- המוז'יק הרוסי, הוא המסוכן בשבילנו"…

יעברו רק כמה שנים והיהודים האלה- רובם- יושמדו ע"י הגרמנים הנאצים ועוזריהם הרומנים במחנות טרנסניסטריה ויועלמו מהעולם לצמיתות, כאילו לא היו קיימים כלל. מי יבין את דרכיו העקובות מדם והמוזרות של הגורל היהודי? וכבר אחרי ה'אנשלוס'- ב מרץ 1938 – הופיעו אצלנו משפחות של פליטים יהודיים שהתמזל מזלם ונזרקו מאוסטריה בחוסר כל; כל רכושם הולאם ע"י השלטונות הנאציים הטריים ואיתם הגיעו שמועות על הרג, ביזה, השפלות והתעללויות על יהודים בווינה היפה שלהם. השלטונות הרומניים קיבלו אותם בעוינות ובמורת-רוח גלויה ומיהרו להטיל עליהם כל מיני מסים. הקהילה היהודית הזדרזה להגיש להם עזרה עד שהצליחו לצאת מרומניה לכל כיווני העולם. גבר זרם העלייה לארץ-ישראל של צעירים חלוצים מסטרוז'יניץ ומהסביבה.         ההורים היו מודאגים: בארץ מאורעות הדמים היו בעיצומן ולא נראה להם סוף. לאן נוסעים הצעירים האלה? אירופה כולה הייתה כמרקחה, העימות הגלובלי התקרב במהירות ורק לא היה ברור לגמרי מי נגד מי יילחם. העיניים של כולם יותר ויותר הופנו מזרחה. ב 1938 היה עוד אירוע שסלל את הדרך הישר למלחמת עולם. נחתם הסכם מינכן המפורסם והשפל בין בריטניה וצרפת, מצד אחד, וגרמניה האימפריאלית, מצד שני, ובו:

 "בריטניה הגדולה, רפובליקת צרפת, וגרמניה האימפריאלית, הפועלות ללא לאות לשמירת שלום יציבות ומניעת מלחמה באירופה, הגיעו להסכמה שבריטניה וצרפת מוותרות לטובת גרמניה על שטח הקרוי סודטים והנמצא זמנית בפקוח צ'כוסלובקיה, המאוכלס גרמנים ברובו, והדורשים בהצבעה חופשית להתאחד עם גרמניה,…ההסכם יכנס לתוקפו אחרי אשרורו בלונדון פריז וברלין והריבונות על השטח הנ"ל תועבר לידי גרמניה. ובזאת תמו דרישות גרמניה האימפריאלית לטריטוריות נוספות באירופה".

החתומים על המסמך ההיסטורי והשפל הזה הם: לורד צ'מברלן- ראש ממשלת בריטניה הגדולה, דלאדי"ה- ראש ממשלת צרפת, היטלר- קנצלר גרמניה. סוף פסוק. וכך זה קרה. הגרמנים הסודטים, מודרכים ומוסתים ע"י נאצים- גרמנים ומקומיים, גרמו לפרובוקציות נגד השלטונות הצ'כיים והקימו צעקה כאילו השלטונות הצ'כיים רודפים אותם ומתנכלים להם בגלל מוצאם הגרמני ודרשו בתוקף להתאחד עם אמם- מולדתם- עם גרמניה האימפריאלית הגדולה. היטלר יצא עם סידרה של נאומים תוקפניים בהם העלה עלילות של התעללות באחיו הגרמנים בצ'כוסלובקיה ודרש במפגיע, למען הגנת אחיו הגרמנים הסובלים מעול הצ'כים, לספח את חבל הסודטים לגרמניה; ואנגליה, וצרפת, שלפי הסכם חתום התחייבו לערוב לשלמותה הטריטוריאלית של צ'כוסלובקיה, נסוגו מול תוקפנותו ואיומיו של היטלר, והפרו בציניות פחדנית הסכם הגנה קולקטיבי שחתמו עם צ'כוסלובקיה הדמוקרטית, הליברלית והחופשית, והם פשוט לעיני כל העולם בגדו בבת בריתם. בעקבות הסכם מינכן צבאו של היטלר "שיחרר" את חבל הסודטים וסיפח אותו לאמא גרמניה המולדת וכעבור זמן קצר, בעכבות פרובוקציות גרמניות נוספות, כבש הצבא הגרמני את מדינת צ'כוסלובקיה כולה. העולם היה המום מברוטליות הפשיסטים הגרמנים הרומסים כל חוק וסדר, ועוד יותר המום מכניעתם של מדינות המערב.

ברחוב היהודי ההלם והאכזבה ממעצמות הדמוקרטיות האירופיות שהקריבו בת-ברית לנאצים הגרמנים זרעו פחד ואין אונים מזעזע: רבנים הכריזו על ימי אבל וצום, בתי כנסת מלאו מתפללים שקרעו את השמים בתפילותיהם ובתחינותיהם לרחמים. היה מובן מאליו שהפלישה התוקפנית של הנאצים הגרמנים למדינות השכנות וכיבושן לא תיעצר בצ'כוסלובקיה. ההלם היה עוד יותר מוחלט כשהפנימו והבינו שהמעצמות הדמוקרטיות, והעומדת מאחוריהן ארה"ב של אמריקה, שאליהן מופנות תקוותיהן של רבבות יהודים- המאוימים והלכודים באירופה- לאמור: הם לא ירשו! הם לא יתנו! הם יצילו!…וכשהפנימו והבינו שבעצם אין על מי לסמוך- אבל וייאוש אחזו ביהודים. גם פניו של אבא נפלו והשחירו, "מי יודע בשביל מי אנחנו עמלים בפרך"- היה מתלונן באוזני אמא, שהייתה מנבאת, בהסתמכה על שמועות שמתהלכות ברחוב שהפיצו גורמים "אדומים", שאותנו, את בוקובינה, יכבשו הסובייטים. אבא היה מבטל את זה במחי יד וטוען ששניהם- היטלר וסטלין- אותו דבר, "שונדערע-בונדערע", ז.א. שניהם לא בסדר בשבילנו היהודים. רק השם יכול לעזור לנו, רק הקדוש-ברוך-הוא יכול לשחרר אותנו ולהביא לנו את הגאולה. כשאימא הייתה מזכירה את חייהל"ה הנמצאת בארץ-ישראל והמוגנת, אבא היה עונה ברוגזה- "ומה, שמה לא יורים?! לא הורגים?!" אבא ידע גם ידע למה התכוונה אמא כשהזכירה את חייהל"ה הנמצאת בארץ ישראל, וגם אמא ידעה למה אבא רוגז כשמזכירים לו את השם חייהל"ה. וכך- בראשי תיבות- הסיפור: ב 1936 חייהל"ה ז.ל.,אחותנו היקרה, מש-1932 חיה בארץ-ישראל, באה לביקור לרגל חתונתו של אחי חיים-לייב ועמלה קשות בזמן הביקור בניסיון לשכנע את אבא ואמא למכור את כל הרכוש ולעלות ארצה. אמא הסכימה בו במקום. אבא סירב. ועל האירוע הטרגי הזה, ועל הסיבה לסירובו של אבא הכל-כך אופייני למסורתיים, אספר בפרק מיוחד המוקדש לאחותי היקרה חייהל"ה ז.ל. 

השלטונות הרומניים, ששלטו בבוקובינה מסוף 1919, לפי החלטת וועדת וורסאי, שינו את יחסם הליברלי כלפי היהודים בהשפעת המאורעות באירופה והכבידו את עולם על היהודים- על סוחרים ובעלי מקצוע חופשיים, על בעלי בתים ובעלי רכוש. בפרלמנט הרומני קולות אנטישמיים ודרישות להצר את זכויותיהם ולהכביד את המסים על היהודים היו לתופעות של יום-יום. אבא ואמא בניגוד לימים עברו הסתודדו יותר ויותר ביחד לטכס עצה ולשבור את הראש- מה עושים הלאה? ב 1937 נשלחה אחותי אסתר ז.ל. לעיר ערד שבטרנסילבניה להיות אומנת לבנו הבכור של אחי חיים-לייב וללמוד במקביל את אומנות הסריגה והבישול. גם אחותי שיינדל"ה לקחה שיעורים אצל תופרת מקומית; אני הייתי מסודר, כאמור, במפעלו של האדון טאו, אחי יצחק למד בקולדג' בצ'רנוביץ, כך שכל הילדים מעל גיל 15 סודרו במסגרות של עבודה או לימודים. בעקבות השתדלותה הבלתי פוסקת של אמא אבא התחיל להתעניין בעלייה לארץ-ישראל. אלא שמאורעות הדמים בארץ והלחץ הברוטלי של הערבים הניעו את האנגלים להגביל באופן ניכר את כמות הנכנסים ארצה ולבסוף פרסמו את "הספר הלבן", הידוע לשמצה, שבעצם סגר את השערים של ארץ-ישראל בפני היהודים הנרדפים באירופה והמחפשים נואשות מקום מקלט.

 כך, באווירה של אי וודאות, פחד וייאוש, עברו השנים 1938, 1939 ,ובאוגוסט 1939 'התפוצצה' באירופה 'פצצת' ההלם הכללי של "פקט ריבנטרופ- מולוטוב", שסלל את הדרך למלחמת העולם השנייה. היה בלתי אפשרי להאמין שהנאצים-הגרמנים, שכל מאווייהם הוא להשמיד את המדינה הקומוניסטית, כרתו ברית של 'אי התקפה' עם הבולשביקים. העולם עצר את נשימתו מתדהמה. היות והיהודים היו מאוימים נפש ע"י הנאצים הגרמנים, כריתת ברית בין גרמניה הנאצית וברה"מ הקומוניסטית התקבלה ברחוב היהודי בהקלת מה: עצם העובדה שהנאצים התחברו בהסכם עם הקומוניסטים בישרה "טובות" ליהודים, שטיבן הסופי עדיין לא ידוע. הלכו שמועות שהיטלר הבטיח לסטלין להרפות מהלחץ על היהודים ולהרשות להם להגר לאן שירצו. התקווה להצלה מהתופת הקרובה כל-כך הרקיע שחקים. היום אנחנו יודעים שבמשך השנים ה"שקטות" 1939, 1940, הצליחו כמה עשרות אלפים יהודים לעזוב את אירופה, שכבר צעדה אל תוך התבערה הגדולה. ידוע שבשנת 1938 ,לפי הצעתו של נשיא ארה"ב,התכנסו נציגיהם של שלושים ואחת מדינות דמוקרטיות בעיר הספר אוויאן, שעל שפת האגם ג'נבה שבשוויץ, ודנו באפשרות לקלוט בתוכם פליטים יהודיים מגרמניה, אוסטריה, הונגריה, פולניה, ושאר מדינות אירופה, בהם היהודים מאוימים. ה"ייבול" לא היה גדול. ארה"ב תקלוט רק מכסה שנתית של מהגרים יהודים בהתאם לאפשרויות קליטה, אוסטרליה- 25 אלף יהודים, אנגליה- עשרים אלף, וכן כמה מארצות אמריקה הדרומית הבטיחו לקלוט כולם יחד- 30 אלף יהודים. לא הרבה. פחות ממאה אלף יהודים ס.ה. ניצלו מהתופת הודות לאוויאן. וגם הודות לאוויאן העולם גילה שלא רוצים את היהודים, ובעצם אין להם מקום בטוח בעולם, אין מדינה שצריכה ורוצה אותם ומוכנה להגן עליהם מפורענות, אין מקום מקלט ליהודים, אין! לנאצים היה קורת-רוח מתוצאות אוויאן, היטלר צהל ועלז. הוא ראה בתוצאות הכינוס באוויאן הוכחה לצדקת השנאה והסלידה שלו מהעם היהודי.

 הכאב והתסכול השטלתו על הרחוב היהודי והיו לנחלת הכלל. קשה היה להפנים שהעולם, המדינות הנאורות הדמוקרטיות, לא רוצים את היהודים ואינם מוכנים להגן עליהם. לו הייתה אז קיימת מדינה יהודית אולי אפשר היה למנוע את השואה, או להמעיט את ממדיה, אולי אפשר היה להציל חלק מיהודי אירופה שהושמדו במחנות המוות. כל ערב אבא היה קורא את העיתון היומי- וזה כשלעצמו היה דבר יוצא מהכלל- בשפת האידיש "דער היינט", אמא הייתה בינתיים מכינה ארוחת ערב ומסתכלת בחרדה על אבא ועל מצב רוחו. בזמן הארוחה אבא המהורהר היה מוציא משפט, כאילו פסק-דין, שחזר על עצמו כל יום- "לא צ'מברלן, ולא רוזבלט, ולא סטלין יצילו אותנו. רק הקדוש ברוך-הוא יביא את הגאולה לעם היהודי. עוד תיראי! הוא בחר בנו, הוא קידש אותנו, והוא לא ייתן שיאונה לעמו ישראל כל דבר רע ". אמא העצובה הייתה מהנהנת בראשה-ספק מסכימה, ספק מתנגדת. "מה את מסובבת את הראש?" התרעם אבא, "רק הוא מסוגל לעצור את ההתדרדרות לתהום, רק הוא! ואנחנו עוד נהיה עדים למה מסוגל אלוהי צבאות ישראל!"

מלחמת העולם השנייה.

בראשון לספטמבר 1939 גייסות הצבא הגרמני פלשו לפולין. מלחמת העולם השניה החלה. תוך שלושה שבועות הגרמנים השמידו את צבאה של פולין, את חיל האוויר שלה, את חיל הפרשים המפורסם שלה, שמתוך ייאוש- בגדודים מאורגנים ומסודרים- תקף בחרבות שלופות את הטנקים הגרמנים, השמידו בקרבות ולמען השעשוע עשרות אלפי חיילים פולנים, שבאומץ לב נדיר ניסו לעצור את הפולש הברברי, הרסו עד היסוד בהפצצות חסרות תוכן עשרות ערים ואלפי כפרים, הרגו רבבות-רבבות אזרחים, והכריעו תוך פחות מחודש את מדינת פולין בת השלושים וחמישה מיליון נפשות… הסובייטים, שרק לפני חודש כרתו ברית של 'אי התקפה' עם גרמניה, פלשו באמצע ספטמבר ממזרח בכוח רב אל תוך פולניה המתבססת בדמה ובמעשה התוקפני הזה עזרו לגרמנים {שומו שמיים} לקרוע את פולין לשניים…מדינת פולין הפסיקה להתקיים. לא היו לפולניה שום סיכויים: שני כוחות אדירים עלו עליה, רמסו והרסו אותה עד היסוד. אנו בבוקובינה היינו עדים לבריחתם של המוני פולנים, חיילים ואזרחים, דרומה, דרך ממלכת רומניה, דרך העיר סטורוז'יניץ, לעיר הנמל קונסטנצה שעל הים השחור ומשם לאנגליה. חודש ספטמבר 1939 נחרט בזיכרוני לנצח. יותר בפרוטרוט על האירוע הטראומתי הזה בפרק זיכרונותיי.

התהלכו אז שמועות שדרך העיר סטרוז'יניץ עברו כחצי מיליון פולנים במנוסתם דרומה. אמא שלנו, במקור- ילידת גליציה, אהבה וידעה את השפה הפולנית על בורייה, והיו לה סנטימנטים חמים מאוד לפולניה, ובצער רב הגיבה על הטרגדיה הפולנית. יום אחד- בפרץ של רחמנות וסולידריות עם הפולנים האומללים- הזמינה אמא להתארח בביתנו משפחה של אצילים פולנים, שנסו מהבולשביקים, ושיכנה אותם בחדר הקדמי במקום משפ. שכטר שעזבו, למורת רוחו של אבא שלא התלהב במיוחד מהפולנים. שעות על גבי שעות שהתה אמא במחיצתם, היא האכילה אותם, ליוותה אותם לבית מרחץ הגרמני המודרני, דקלמה בפניהם מעושרם הפואטי של המשוררים הפולנים, ואת שיריו של אדם מיצקוויטש- המשורר הלאומי הפולני- אמא היקרה שלנו דקלמה בטעם רב ובהבעה תיאטרלית מופלאה, ובזאת שבה את לבם של הפולנים האצילים, והם, בעוזבם את עירנו, העניקו לאמא מתנה יקרת ערך- צמיד זהב מעוטר ויפהפה. בקזחסטאן אמא המירה את הצמיד עבור דלי גרעיני חיטה. מנוסת הפולנים ערערה עוד יותר את 'שלוותם' של היהודים. היה ברור שאירועים גדולים ודרמטיים עומדים להתרחש בקרוב. בשנים 39 ו 40 ,עזבו את עירנו כעשרים צעירים, חלוצים, לארץ-ישראל.    

התחילו להגיע שמועות על התייחסות ברברית אל היהודים בפולין הכבושה ע"י הגרמנים; על מנוסת רבבות יהודים בחוסר כל אל החלק הכבוש ע"י הסובייטים, כדי להציל את נפשותיהם, יש והצליחו לעזוב את פולניה הכבושה כאזרחים זרים לכל קצבי תבל, עליהם אמרו שהם ברי-מזל, יש ושילמו הון עתק בכדי לצאת למערב ומשם לארה"ב, היו כמה מאות משפחות פולניות שמרומניה שמו את פעמיהם לכיוון טורקיה ושם שרדו את המלחמה עד תומה. המשפחה שלנו לא השכילה להוציא לחו"ל אף אחד, למעט אחותנו היקרה- חייהל"ה, שבשנת 1932 עלתה עם בעלה ארצה, ומתגוררת בתל-אביב, בארץ-ישראל המתחדשת: אליה היו נשואות עינינו. אבל לנו עוד נכונו הרפתקאות מסמרות שיער בסיביר של ברה"מ וזה תוך זמן קצר מאוד. מי פילל, מי האמין שכך יקרה לנו. ב 1940 המלחמה התוקפנית התפשטה מערבה- גייסות הצבא הגרמני ב- 10 במאי תקפו מהאוויר, מהיבשה ומהים את בלגיה הולנדיה וצרפת, רמסו את אדמתם הריבונית ופלשו אל תוך צרפת דרך בלגיה והולנדיה- מהצפון הלא מבוצר. הטנקים הגרמנים שעטו כמעט באין מפריע בקצב מדהים ותוך כמה שבועות הכריעו את צרפת. אבדות הצרפתים היו עצומות. הקורפוס האנגלי ברח ויצא בשן ועין מדיונקרק שעל התעלה, בהשאירו מאחור את כל הציוד המלחמתי. צרפת נכנעה. הבליץ-קריג הגרמני נהיה לתדהמה ולשם דבר בעולם. היטלר צהל. העם הגרמני יצא מגדרו. מאות שנים נלחמו הגרמנים בצרפתים, מיליונים הוקרבו על מזבח המלחמה, אבל ניצחון מזהיר ומוחץ כזה עוד לא ידעו מעולם. ההרפתקה המלחמתית הגרמנית כבר הייתה בלתי ניתנת לעצירה. שנת 1940 הביאה תמורות גדולות גם באזורינו. ברה"מ פלשה וכבשה את שלושת הארצות הבלטיות- ליטבא, לאטביה ואסטוניה, והשתלטה עליהם לצורכי "הגנה" עליהם. באמצעות פעילים קומוניסטים מקומיים ובעקבות "בקשתם הרשמית והמפורשת של הממשלות במדינות האלה" הועילה ברה"מ לספח "מרצון" את המדינות הבלטיות אל חיק הארצות המשגשגות והעמים החופשיים של ברה"מ.

 קורות משפחת שטיין ב"גן-העדן" הסובייטי, שתחילתו ב 28 ליוני 1940, ראויים שנקדיש להם יותר זמן ולהרחיב את הדיבור על הנושא הזה, שמשתרע גדוש במאורעות קשות עד שנות השבעים- שנות יציאתם של השטיינים את ברה"מ. אני מרשה לי פה לחזור על כמה אירועים שכבר דיברתי עליהם ועם הקורא הסליחה. ב 28 ליוני- 1940 בא הטור של בוקובינה ובסרביה "להשתחרר מעול הבורגנות המלוכנית" ע"י הצבא הסובייטי האדיר שפלש לתוכם. ב 27 ליוני מולוטוב- קומיסר לענייני חוץ של ברה"מ- הגיש אולטימטום לממשלה הרומנית לפנות תוך 28 שעות את שטחם של בסרביה ובוקובינה הצפונית. השלטונות הרומניים נבהלו, צייתו והתחילו להתפנות. אבל עוד לפני שהספיקו לברוח דרומה, הושפלו באופן מחפיר: קבוצת סטודנטים ופעילים קומוניסטים השטלתו על הקסרקטינים של הדיוויזיה הרומנית שהייתה מוצבת בעירנו, הוציאו את החיילים והקצינים והצעידו אותם אל חצר בית הספר העירוני ושם התעללו בהם מילולית, קרעו את כותפותיהם ואת אותות ההצטיינות שלהם, הכריחו אותם לצעוק ביחד "יחי החבר סטלין"! וגם כיבדו אותם בסטירות לחי ואחרי חצות גירשו אותם דרומה. ב 29 ליוני 1940, לפנות בוקר, העיר סטרוז'יניץ התמלאה בחיילים וקצינים של הצבא האדום שזרמו מהלילה בהמוניהם. האוכלוסייה המקומית, אחרי שנוכחה לדעת שהחיילים לא שיכורים, לא אונסים ולא בוזזים, קיבלה בסבר פנים יפות את הצבא האדום. החיילים הוזמנו להתארח בבתי המקומיים, ושם כיבדו אותם ברוחב לב מכל-טוב: העניקו להם מתנות, ולרבים מהם גם חילקו כסף וניהלו איתם שיחות על ברה"מ. אמא הייתה במצב רוח מרומם, כמו כל היהודים, שקבוצות-קבוצות הסתובבו בין התותחים והטנקים, שמילאו את הרחובות, ואמא בראש קבוצת נשים בחופשיות מציגה שאלות באוקראינית טובה לחיילים ולקצינים הנדיבים והחייכנים על תנאי המחייה בברה"מ, על מחירים של מצרכי מזון וביגוד, ועל דע ועל הא. והם- החיילים והקצינים- שיקרו על ימין ועל שמאל, בלי להניד עפעף, ופיארו את החיים בגן-עדן הסובייטי, בה כל צרכי החיים ישנם בשפע ובזול, כל העמים בלי הבדל של גזע מוצא ודת חיים בשלום, אין אנטישמיות, כולם שווים בפני החוק, ובה-במדינה הסובייטית- שורר סדר וצדק. 

 ביום ראשון הקרוב לכניסת הצבא האדום לעירנו הסובייטים ארגנו מצעד צבאי ברחובות העיר סטרוז'יניץ: עברו בסך יחידות רגלים- החיילים חייכו לכל עבר- עברו, מונעים ע"י סוסים אימתניים, יחידות תותחים כבדים, עברו בסך עצבני במין גאוות ניצחון יחידות פרשים, עברו ברעש חריקה מטאלי טנקים קטני-קומה ובצריחיהם עמדו חשופים המפקדים עטורי כובעים משונים, ובצידי הרחובות עמדו בצפיפות אזרחי העיר והריעו בהתלהבות לקצינים ולחיילים העוברים בסך, הפריחו סיסמאות של בריאות ושגשוג לאדון-חבר סטלין ולחבר לנין והריעו לכבוד הצבא האדום המנצח ולכבוד ברה"מ- מגינת העמים המדוכאים. נערות נמרחו על החיילים והקצינים שצעדו בסך והתנשקו איתם נשיקות צרפתיות,היהודים,האוקראינים,הליפובנים,התלהמו מרוב שמחה ולפנות ערב יצאו בריקודי עם אוקראיניים, רוסיים וריקודי הורה, היהודים בירכו אחד את השני- ב "שהחיינו" ובישרו אחד לשני- ש"המשיח הגיע, והגאולה בפתח". בגן העירוני, באולם הקולנוע העירוני ובתיאטרון, הופיעו להקות של רקדנים ובדרנים שליוו את צבא האדום, אחריהם הופיעו משוררים שפיארו ביידיש את השלטון הסובייטי ואת החבר סטלין. השמחה הייתה כנה ואמיתית, ליהודים הייתה עדנה. זכור אזכור את הופעתו של משורר אידי, זקן גבה קומה ותמיר, עטור זקן לבן, בעל רעמת שיער אפור על ראשו, שקרא ביידיש עסיסית, בקול עמוק, נרגש ויפה, את יצירותיו: פואמות ארוכות ואינסופיות, בהם פיאר את ברה"מ, את המהפכה הבולשביקית הברוכה והצודקת, את גאון כל הזמנים- גדול החכמים של כל הדורות- המורה הדגול ומחבר התיאוריה הקומוניסטית הפרוגרסיבית, לפיד האנושות ומגדלור ענק, המאיר את הדרך הנכונה לכל העמים, החבר קרל מרכס. אחריו הוא פיאר את מבצעי המהפכה הבולשביקית- הסובייטית, את ענקי האנושות הפרוגרסיבית והמתקדמת, את גדולי העולם, את החברים לנין וסטלין. לכבוד החבר סטלין הוא חיבר והקדיש פואמה ארוכה של כמה שעות וקרא אותה בהתלהמות ובהתלהבות היסטרית, בעל-פה, ובתיאטרליות אצילה עד כדי גיחוך. יהודי העיר- אוהבי שירה וספרות- היו באים לשמוע אותו מדקלם את שיריו בגן העיר ובחדווה הריעו לו ארוכות. לא זכור לי מאיפה בדיוק הוא הגיע אלינו ולאן הוא נעלם אחרי שהאופוריה הראשונית שככה.

 ובאותו זמן שהאופוריה חגגה ברחוב, ביומיים הראשונים ל"שיחרור", קבוצת צעירים- רובם סטודנטים- שענדו למען הסולידיות פסי בד אדומים על יד שמאל ויצאו בלוויית פעילי מחתרת קומוניסטיים לשעבר, בני עירנו שיצאו מ'הארון' עם "השחרור", להשכין צדק חברתי ולהשליט סדר חדש בעיר. חנויות נפרצו ומתוכם הצעירים הנלהבים הוציאו וחילקו לכפריים סחורות וטובין מכל הבא ליד ובנדיבות רבה. הכפריים ועניי העיר הופיעו בהמוניהם רכובים על עגלותיהם, "כי אמרו להם שהקומוניסטים לוקחים מהעשירים ונותנים לעניים". בעיר נמשכה כמה ימים הביזה והחלוקה של "העושר הנגזל מהעמלים", עד שהופיעו קציני הנ.ק.וו.ד.- טריים וחדשים בעירנו- ועצרו את קרנבל הביזה, וכבדרך-אגב ערכו רשימות של הפטריוטים הצעירים שחילקו סחורות לפי צוו ומצפון המהפכה, ושל הכפריים "העניים", שלא הספיקו בינתיים להעלם מהשטח. תושבי העיר תססו מרוב התרגשות בעקבות השינויים שחלו בעיר; בינתיים הופיעו פקידי המשרדים הסובייטיים העומדים לקום ושל הרשות השלטת בעיר שמתארגנת. דבר ראשון ומשמעותי ש"הפקידים" ארגנו בפומפזיות וברעש תקשורתי גדול קרה אחרי כמה שבועות. בעקבות "השחרור",המוצלח והרצוי, "התארגנו" כמה קבוצות של אזרחים והגישו "בקשה מפורשת של וועדי העמלים והאינטליגנציה העובדת" 'לוועדה העליונה של ברית המועצות' להסתפח מרצון ולנצח למדינת החופש והשוויון, בסטיון האנושות המתקדמת. ו'הוועדה העליונה' נענתה לבקשת העמלים וסיפחה את בסרביה ואת בוקובינה הצפונית בזרועות פתוחות לחיק רפובליקות של ברה"מ הגדולה. בוקובינה הצפונית- הארץ ההררית היפהפייה על כל אוכלוסייתה ומשאביה- הפכה "מרצון" ולנצח לחלק אינטגרלי של רפובליקת אוקראינה, שהיא השנייה בגודלה במרכיביה של ברה"מ. בסרביה- על אוכלוסייתה ומשאביה- נהפכה בין-לילה לרפובליקת מולדביה.

כך החלה ההרפתקה הקשה והמאלפת של בסרביה-מולדביה ובוקובינה-אוקראינה. תעבור שנה, רק שנה אחת, ותושבי בסרביה ובוקובינה היהודיים ישלמו מחיר דמים על אירועים, שלא הם יצרו, ובהם הם שיחקו תפקיד משני לחלוטין. יסלח לי הקורא על שסטיתי מהסיפור העיקרי שלי- קורות משפחת שטיין- שאת סיפורם אני מעלה זה זמן מה בחרדת קודש על הכתב. אבל אי אפשר לספר את סיפורם בלי להזכיר את המאורעות המזעזעים שליוו והשפיעו עליהם. יעברו הרבה אירועים קשים על בני משפחת שטיין, וקשורים הם בקשר גורדי עם המתרחש סביב. עברו רק שבועיים- שלושה מיום כניסתו של הצבא האדום, אחריו באו פעילי המפלגה הקומוניסטית- השליט האמיתי בעיר, הופיעו הפקידים החדשים העירוניים, וכולם התבססו מהר וביסודיות והתחילו "לעבוד"- להשכין סדר סובייטי בעיר. בחוצות העיר הופץ כרוז- צוו רשמי, ממשלתי, לפיו:

 "כל החנויות, בתי-מלאכה, מפעלים, בתים דוקומתיים, כל רכוש כספי או בעל ערך הנמצא ברשות הפרט, כל הבנקים, האולמות, בתי הכנסת וכנסיות, כל בתי הספר, כל הקסרקטינים, וכל האדמה העירונית, וכל רכוש אחר הנמצא מחוץ למותר בחוק- מולאמים לצמיתות לטובת המדינה והעם הסובייטיים, לפי צוו המהפכה ו"הוועדה העליונה של ברה"מ".

מעתה, כל צרכי העמלים יסופקו ע"י המשרדים החדשים שמתפקדים כבר במלוא המרץ. בהמשך הצו הובאה רשימה של תכשיטים, כסף וטובין שמותר לפרט להחזיק בו. הצעירים האקטיביסטים הנלהבים, שבזזו וחילקו ביד נדיבה רכוש החנויות, המיועד להלאמה לטובת המדינה, נעצרו ונשפטו, והכפריים נאלצו להחזיר את הטובין, פה לא הצליחו כל-כך השלטונות: מי שלא היה ברשימה לא התייצב במשטרה ולא החזיר מאומה מהביזה. ההורים שלנו עברו תקופה קשה במיוחד עם בוא הסובייטים. ראשית כל השלטונות הלאימו את בית סבא- בית אהרון שטיין ובניו- ואת החניות של אבא ושל סבא ובניו, על כל תכולתם, כל הבית הגדול- החנויות והדירות- הועבר לרשות המדינה וה"עם העמל" והפסיק להיות בית אהרון שטיין. הולאם גם הבית שלנו- בית מענדל וקעניא שטיין, שנבנה בשנות העשרים המאוחרות, ואנחנו- משפחת בעלי-הבית- גורשנו מביתנו, מדירתנו, אל פרברי העיר סטרוז'יניץ. הבתים הועברו על פי דין המהפכה לרשות המדינה והעם הסובייטיים. תוך שבועיים בערך כל בעלי-הבתים {מגודל מסוים}, בעלי החנויות ובתי מלאכה, {בהם היו מועסקים מעל שני עובדים}, נשארו ללא הנכסים שלהם, כל הנכסים- הולאמו. אבא הפסיק להיות בעל חנות ובעל בית, הוא הוצא בכוח ממעמד הבורגנות, אבל בברה"מ, המעמד, אליו השתייך מקודם, חקוק על לוח לבו של מסמך הזיהוי לעולמי עד, כאות קלון. ולאן שלא יפנה עם הפספורט שלו, כל שוטר שיפגוש אותו יזהה תכף ומיד את החותמת עם המילים: "בעל סעיף 39 לחוקת הזיהוי". וזה אומר שבעל הפספורט, כולל משפחתו, מוגבלים בתנועותיהם ברחבי המדינה, מוגבלים להתיישב ולחיות בבירות הרפובליקות, בערי מחוז, במקומות סגורים מטעמי בטחון המדינה, מוגבלים לעבוד במפעלים צבאיים וחיוניים, ומיועדים לכליאה ולבידוד בזמן חירום. אבא ואמא קיבלו פספורטים עם "סעיף 39 " חקוק בתוכם.

מאז שבאו אלינו הסובייטים, אבא ואמא היו עצובים, מודאגים ומהורהרים, הם התהלכו במצב-רוח ירוד ונראו כאובדי עצות וכמו בהלם. תוך כמה שבועות ההורים שלנו נשארו ללא הנכסים בשבילם עמלו בפרך כל חייהם- הם נשארו ללא החנות, אותה קיבלו מאבא אהרון אחרי חתונתם כחלק מחלוקת הרכוש בין הבנים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, הם נשארו ללא הבית היפה הדוקומתי שבנו בכוחות עצמם, בו השקיעו את מיטב עמלם וכספם על חשבון רווחת החיים של כל המשפחה; והם התייחסו לזה כאל אסון נורא שקרה להם, הם לא מסוגלים היו להבין למה זה מגיע להם. אבא, נוסף לכל הצרות, נשאר ללא בית-הכנסת שלו, בו כל יום התאחד עם האלוהים, בו ידע התעלות הנפש, רגעים של צער עמוק- בימים הנוראים- ושמחה בשבתות וחגים, בו הרגיש כמו מלך, ושניהם- גם אבא וגם אמא- קבלו על שחסרים להם מאוד השבתות המרנינות והנהדרות, ואבא נוסף לכל סבל מזה שנגמרו פגישות הזמרה מחיי הנפשות בערבי שבת בבית ליטמן השוחט. אבא סבל וקבל ללא הרף על שילדיו הפסיקו ללמוד בבתי הספר יהודיים, שנסגרו על פי צוו המשטר הקומוניסטי החדש, ורגז על שהקומוניסטים העיזו להכריז בחוצות ש"הדת היא אופיום לעם", ז.א., סם הזיה להמוני העם; כך הגדיר את הדת- וולדימיר אילייץ' לנין, אבי המהפכה הבולשביקית. אבא פחד שללא החינוך היהודי ילדיו וילדיהם של כל היהודים יהפכו חיש מהר לגויים, הוא לעולם לא השלים עם המשטר החדש, לא חייך אליו ולא הסביר פנים אליו.

אמא הייתה הראשונה שזנחה את התסכולים שגרמו הגזרות החדשות וקיבלה את תעלולי המשטר החדש ביתר קלות, ובחוכמה נשית מושרשת הבינה שעכשיו צריכים "לרקוד לפי החליל הסובייטי", ושמסוכן ביותר ללכת מול הזרם הסוחב. אמא הייתה אישה נבונה ביותר והרבה יותר מציאותית מאבא, וכשראתה את אבא אבוד בסבכי החיים, לא משלים ולא נכנע, אט-אט השטלתה על העניינים במשפחה שלנו והייתה הדואגת, הפוסקת והמובילה במשפחה, והצטיינה, לפי דעת כולנו, כאישה חזקה וכראש משפחה סמכותי ואמין. לא פעם היא הוכיחה בקזחסטאן, בזמנים הקשים שפקדו את משפ. שטיין בסיביר האיומה, שהיא מוכנה להקריב את עצמה למען לא ימותו מרעב בני משפחתה. אמא הגיבורה שלנו מכל מצב מצאה תמיד מוצא. עם אבא היה לה קשה בהתחלה, כשהסובייטים השטלתו עלינו, אבא זלזל בסכנה והיה נוהג לקטר על השלטונות בפני אנשים. אמא כל הזמן דיברה אל ליבו דברי הרגעה והפצירה בו שוב ושוב שלא יתלונן ולא יקטר בחוץ, נגד השלטונות, פן יעצרו אותו ח.ו. אבל אבא היה נעול על מסקנותיו השליליות בנוגע לעתיד ולא היה מוכן לסגת בקלות מעמדותיו. וכשהתחילו המעצרים הוא בסוף נסוג, נסגר, וסבל בשקט. קיטר על הסדר החדש רק באוזני אמא, שאסרה עליו לדבר בחוץ. אמא מזמן הבינה וניחשה בחושה הבריא עם איזה שלטון אכזר ומסוכן יש לנו עסק, ונורא פחדה תמיד שמא מישהו בסוף ישמע את אבא, שאינו יודע ואינו רוצה להיזהר, מקטר על המשטר החדש.

אבא ניסה בעזרתה של אמא לארגן ערבי קבלת שבת, אבל ללא הצלחה יתירה: מפני שלא היו דומים ערבי שבת תחת המשטר הסובייטי לערבי שבת מהעבר הלא רחוק, לא היה להם הטעם והיופי של פעם, הם היו מלווים בפחד ובסייג, האווירה הייתה לחוצה וסמיכה, האוכל לא היה אותו אוכל של פעם, החלות בכלל נעלמו,{אמא הפסיקה לאפות חלות ולחם- מפני שבחנויות נגמר הקמח שנשמר עוד משנות טרום-סובייטיות}, המסובים לשולחן שבת כבר לא היו אותם המסובים, והעיקר- אסור, לא נוח היה לשיר ועוד שירים חסידיים מכל הלב כמו פעם, שמא מישהו ישמע וילשין לשלטונות שבמשפ. שטיין עדיין חוגגים את השבת. התעמולה האנטי- דתית הלא נפסקת בבתי הספר ובתקשורת נתנה את אותותיה. העיר התרוקנה ממוסדות דתיים: בתי כנסת נהפכו למחסנים, הכנסיות נסגרו, בכמה מהם נפתחו אולמות ריקודים והופעות של תזמורות. הראשונים למרוד בדת היו הצעירים, שתכף ומיד תפסו שהגיע ה'חופש' הגדול: אין צורך להתפלל, להניח תפילין כל בוקר ולשמור שבת. הם התנהגו כך לא מתוך רוע לבב אלא מפני שנסחבו אחרי התנהגותם הנלוזה של כלל האנשים, שהתרווחו מהחופש המהפכני שנפל עליהם בפתאומיות, חופש קומוניסטי ללא אלוהים וללא "כבלי" הדת, חופש, שברבות השנים התברר כחופש מדומה, המושתת על מרמה והונאה ביחסים בינאישיים. אבל במשפחתנו תמיד כיבדנו את ההורים במאמציהם להמשיך ולשמור על קצת 'יידישקייט' ולעולם לא הפרענו להורים בזה. כאמור, אמא קיבלה את המציאות החדשה המרה בלי טרוניות רבות; היא, ברוב חכמתה, התעוררה מהר מאוד מההלם של השינויים הדרסטיים שקרו למשפחתנו, העבירה לידיה את 'מושכות' הניהול המשפחתי, ותמיד חיפשה מוצא הכי פחות כואב והכי מתאים בהתאם לנסיבות. אמא היקרה שלנו הייתה מנהיגת המשפחה לאורך כל שנות שלטון הסובייטים, בעצם- עד סוף ימיה. היא חיפשה תמיד באידיאולוגיה החדשה נקודות אור וצדק, עליהם אפשר להסתמך ומהם אפשר לבנות עוגן הצלה לעת צרה, מעין מבנה תיאורטי להישען עליו ולהצדיק בעזרתו את תחלואי החיים. כך, למשל, אחרי חזרתה של המשפחה מהגירוש, בשנים הראשונות הקשות ב"מולדת" ובאווירה הלא ידידותית, הייתה אמא תמיד מביאה את העובדה שהם- הסובייטים- הצילו אותנו מההשמדה הנאצית וזה שווה את הכל, ועל זה צריך לשלם. ברבות השנים התברר שהסובייטים היו רחוקים מעשיית צדק סוציאלי בין אנשים, ההפך הוא הנכון, הרבה עוול, סבל, ואי צדק עשו הקומוניסטים לעמם.     

 אם בעשיית צדק תחת שלטון "העם" מדובר, הרי אבא ואמא עמלו קשה מאוד כל חייהם ללא חופשות, ללא הגבלת זמן ובכל עונות השנה, יומם ולילה, עד כלות הכוחות… הם היו משועבדים בלי שום גבולות למטרה מקודשת אחת, שכללה בתוכה תמצית חייהם: לכלכל את המשפחה, לפרנס את הילדים ולגדלם ולספק להם בסיס חומרי לחיים בעתיד. אבא ואמא היו כנידונים לעבודות פרך, שעות עבודה שלהם נמשכו עשרים שעות ביממה, הם מעולם לא יצאו לחופשות, לא נסעו ולו פעם למעיינות מרפא, לא לנו מעולם בבתי-מלון, לא אכלו ארוחות דשנות במסעדות יוקרתיות הראויות לבורגנים, לא פקדו מעולם אולמות ריקודים ובתי-קולנוע, לא היו להם דברי ערך ולא היה להם כסף בבנק, ילדיהם, לאורך כל חייהם, לא פונקו במותרות, "ולזה ייקרא- בורגנות?", קבל אבא קשות באוזני אמא, "הרי כל פועל שכיר עובד את השעות הקבועות שלו והולך לו הביתה, ואם הוא נשאר מעבר לשעות הקבועות הוא מקבל תוספת שכר, אז מי פה הבורגנים?- אנחנו, שעבדנו עשרים שעות ביממה או הבטלנים האלה שעובדים רק שמונה שעות ביום?" אי אפשר לומר שבשאלתו של אבא לא היה הגיון. ועוד יותר קשה לומר שהקומוניסטים הם שהביאו צדק ושוויון לעם. לאבא ולאימא שלנו השלטון ה"עממי" היה צריך לתת אותות הצטיינות על מסירותם ועבודתם המפרכת למען גידול ילדיהם…ומה הם עשו להורים שלנו? 

כאמור,אמא קיבלה את המצב החדש ביתר קלות, היא כל הזמן חיפשה יתרונות כלשהן במשטר החדש וטענתה-תשובתה לאבא, הקובל מרות על המשטר החדש, הייתה- שהחיים התקדמו והשתנו ושלא צריכים לעבוד כבר כל-כך קשה ושבמשטר החדש אין צורך ברכוש, ההשכלה עכשיו ניתנת בחינם, הרפואה בחינם, מסים אין, חובות גם-כן אין, אפשר לחיות, ואתה לא צריך להרוג את עצמך, אתה לא היחיד שנשאר ללא כלום, יש הרבה כמוך, והם לא לוקחים ללב כמוך. אמא תמיד בלמה את נטיותיו התסכוליים של אבא ולא נתנה לו להיכנס לדיכאון; היא הייתה אישה חכמה בחכמת החיים והבינה היטב שאסור לאבא להימצא לאורך זמן תחת הרגשה שלילית, פן יפסיק לתפקד ויחלה. היא הבינה היטב שלאבא ולה יש עוד הרבה מטלות בחיים החדשים: הילדים עוד לא גדלו, עדיין ישנם עוד שלושה ילדים עד גיל עשר שזקוקים להורים, הקטן- אהרון, רק בן 3, כך, שהעבודה עוד רבה. היא תמיד עשתה ניסיונות נואשות להרגיע את אבא, בחוש הבריא שלה היא הרגישה שהקשיים והזעזועים האמיתיים עוד לא התחילו, הם לפנינו.     

כעבור כחודשיים, אחרי בוא הסובייטים, התרוקנו כל החנויות מתכולתן הטרום-סובייטית, והטורים ללחם, לחלב ולשאר דברי מאכל, התארכו עד כדי כך, שאנשים עוד מאשמורת לילה היו נעמדים בטור לקניית לחם ומצרכים. נשמעו טרוניות רשמיות של נבחרי העם על המצב הקשה וכתוצאה הכריזו השלטונות שכל החסר בחנויות נוצר מפני שהכפריים האמידים והעשירים ה- "קולאקים" מסתירים את תוצרתם, במטרה לחבל במשטר החדש, ולכן, חייבים לשלול מהם בשם חוקת העם המהפכני, את האפשרות לשלוט בתוצרתם החקלאית ולחבל בצרכי העם. המוצא היחיד- בדחיפות יש לארגן בכפרים משקים משותפים "קולחוזים". ואז החלה להשתולל במלוא עוצמתה ה"קולקטיביזציה", האלימות המהפכנית הברוטלית של השלטונות ה"עממיים", המוכרת בברה"מ ובעולם כולו משנות השלושים הראשונות, עת אילצו השלטונות הסובייטיים את האיכרים ברחבי ברה"מ להתאחד "מרצון" בקולחוזים. המבצע לווה באכזריות צינית וברוטלית: מיליונים הוגלו לסיביר על זקניהם וטפם, מיליונים הושארו ללא קורת גג וללא משק בית, רבבות רבות, שהתנגדו לשוד ולגזל לאור היום, נורו כ"אויבי העם"…על האיכרים המסכנים- חורשי האדמה יומם ולילה, על הטובים והמסורים ביותר מביניהם- שמרוב עמל וחיים בדוחק רכשו אדמות ובנו משקים פורחים ומצליחים- ועל החקלאות המשקית בכללותה בכל המדינה הענקית הזאת, ירדה צרה צרורה- ה"קולקטיביזציה". זה קרה, כאמור, בשנות השלושים הראשונות בברה"מ, ואת המשטר הנוראי הזה המפגר והמפסיד, משטר של עבדות , הפיצו הסובייטים בכוח הזרוע בכל המדינות והמחוזות שכבשו, סליחה "שחררו", בסביבות שנות הארבעים. כך גם אצלנו, בבוקובינה הצפונית, ש"שוחררה" ע"י הסובייטים, מיהרו השלטונות להוציא לפועל את מדיניותם: בכפרים ובחוות חקלאיות של הפריצים, שאדמתם ומשקיהם הולאמו, החלו לארגן "מרצון", לפי מיטב המסורת הסובייטית, חוות חקלאיות משותפות, הקרויים ברוסית- קולחוזים, וכתוצאה מזה בתי כלא התמלאו במתנגדי המשטר-"אויבי העם".החקלאות היצירתית והטובה נהרסה כליל. ובתוך הערים המשטר הסובייטי חגג את נצחונו: החנויות הולאמו, המפעלים ובתי-המלאכה הולאמו, הבתים הדוקומתיים הולאמו, אין יותר רכוש פרטי, הכול לפי הדין המהפכני שייך עכשיו למדינה. אין גם מוסדות דת ואין יותר צורך במשרתי הקודש- חלקם הוגלו, חלקם נאסרו, חלקם ברחו בטרם פורענות. יעברו כמה שנים ואני אפגוש במחנות העבודה כמה מכוהני הדת שנאסרו ב 1940 ששרדו את ימי המלחמה הקשות במחנות סיביר והושארו "לשבת" עד בואו של ה"צוו" המשחרר.

השבירה הברוטלית והנוראה של יסודות החברה וסדרי החיים, שנמשכו מאות שנים, השפיעו על האנשים באופן טרגי ושונה: אלה שנפגעו, חיו בתסכול מתמשך וחלמו על שינויים דרסטיים, שעוד יתממשו בעתיד, אלה שלא נפגעו, שיתפו תכף ומיד פעולה עם השלטונות בהקמת מוסדות ממשלה חדשים על הריסותיהם של המוסדות הישנים; כך הוקמו קואופרציות מסחריות שיתופיות במקום עשרות חנויות שהולאמו וטרם רוקנו, כך הוקמו מחדש משרדים ממשלתיים ועירוניים לפי הדגם הסובייטי, והם באמת נהיו מוסדות סובייטיים לכול דבר, לא נשאר זכר לא לסמלים ולא לאנשים שאיישו את המוסדות הטרום סובייטיים. הרבה יהודים עבדו במשרדים החדשים ובזה תרמו לשלטונות להקים סדר חיים סובייטי חדש ושונה מהישן שנהרס עד היסוד. היהודים, שנרדפו והושפלו בימי שלטון הרומנים, שמחו עם בואם של הסובייטים "המשחררים" ובמידה מסוימת הגישו להם עזרה בהשלטת סדרי חיים חדשים בזה שאיישו את המשרדים והפעילו אותם במלוא התנופה. והתוצאות לא איחרו לבוא: בכל המשרדים הכלכליים, באיגודים המסחריים וברשתות השיווק, רוב המועסקים היו יהודים; בלעדיהם השלטונות לא היו מצליחים להתבסס ולהשתרש במקום החדש תוך פרק זמן כה קצר. האוקראינים הלכו לשרת במשטרה, במוסדות השלטון והמפלגה, במוסדות אכיפת החוק וביחידות מיוחדות שכפאו את הסדר החדש על האוכלוסייה. הליפובנים הלכו למסחר וחיש מהר הסתבכו עם החוק. אולם, החגיגה הייתה קצרה מאוד; ב 22 ליוני 1941 גייסות הצבא הגרמני האדיר בסיוע יחידות צבאיות מרומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה וספרד, פתחו במלחמת פתע נגד ברה"מ ותוך חודשיים כבשו את אוקראינה, ביילורוסיה וחלק מרוסיה הצפונית והגיעו עד שערי מוסקווה ולנינגרד. כל השינויים שבוצעו ע"י הסובייטים בבוקובינה ובבסרביה ובשאר המדינות ש"שוחררו" ב- 1939/40 נהרסו באכזריות בסערת הקרב יחד עם מבצעיהם.

 תשעה ימים לפני פרוץ המלחמה, ב- 13 ליוני- 1941 ,בחצות הלילה, ביצעו הסובייטים גירוש מסיבי לסיביר מבוקובינה ומבסרביה: בלילה אחד, גורשו לסיביר רבבות 'קולאקים', אוקראינים לאומנים, עשירים ואמידים לשעבר שלא נאסרו עד כה, יהודים עשירים וציונים בולטים לשעבר, דתיים מובילים שלא נכנעו, מפקדי בית"ר לשעבר, זונות וסרסורים. לא ידוע לי מספר המגורשים. כשברחתי מסיביר ב 1946 וחזרתי לסטרוז'יניץ סיפר לי אדון שטורם, שהיה חבר בוועדת גירושין שקבעה-את מי לגרש לסיביר ואת מי לכלוא ולשלוח למחנות צפון הרחוק, 'מי לחיים ומי למוות', סיפר לי אדון שטורם שס"ך כל המגורשים מבסרביה ומבוקובינה ב 13 ליוני 1941 הסתכם ב 250.000 אנשים- גברים, נשים, זקנים וטף: פעולות אלימות ואכזריות בהיקף כה רחב ובזמן כה קצוב רק הסובייטים היו מסוגלים להרים ולבצע. עמדו לרשותם כוחות נ.ק.ו.ד. מיוחדים במספרים מדהימים, עמדו לרשותם אלפי קרונות להובלת בקר, עמדה לרשותם רשת מסועפת וענקית של רכבת טרנס-קונטיננטאלית, ועמדה לרשותם ההסכמה האילמת ושיתוף הפעולה של האוכלוסייה המפוחדת. אני לא יכול לעצור בעדי שלא להסביר פה עוד פעם מי הם היו הקולאקים: הם היו עד בוא הסובייטים איכרים אמידים, שנושלו מאדמותיהם ע"י הסובייטים ורכושם הולאם לפי צוו המהפכה שמשליטה, כידוע, צדק ושוויון, הם היו בעלי משקים מפותחים ויצרניים, הם היו עובדי אדמה מצוינים, ולכן גם התעשרו, הם היו חוואים הטובים ביותר באזורנו, יצרני הלחם הבשר והחמאה. ואת האנשים האלה שעל כתפיהם ועל עמלם התקיימה ופרחה החקלאות- הסובייטים הרסו, שדדו את פרי עמלם מהם, הגלו רבבות מהם לסיביר ובסוף, לפני פרוץ המלחמה, אספו את הנותרים והגלו אותם לסיביר. איתם ביחד היינו גם אנו- משפ. שטיין- ברחבי סיביר, כבר הזכרתי למעלה איך זה בוצע ועוד נדבר על זה בהמשך.

כאמור, ב- 22 ליוני- 1941, כעבור שנה מהגעתם של הסובייטים אלינו, פרצה המלחמה בין גרמניה וברה"מ, ותוך שבועיים צבא הרומנים, בעזרת הגרמנים, חזרו וכבשו את בוקובינה ובסרביה, כעוסים עד להחריד על היהודים ועל האוקראינים הבוגדנים- משתפי פעולה עם הסובייטים, ועל כל השרתים של הסובייטים שהרסו את בוקובינה ובסרביה היפים והיקרים שלהם. נקמתם הייתה אכזרית וללא רחמנות. בשלושת הימים הראשונים לחזרתם הרומנים קיבלו חופש פעולה בלתי מוגבל 'להתחשבן' עם היהודים, ושלושה ימים ושלושה לילות החיילים הרומנים הפורעים, שיכורים מדם ומהיסטריות הבכי,הצעקות והיללות, כמו זאבים בעדר כבשים לא מוגנים- הרגו, בזזו, אנסו, טבחו ביהודים, וכשאפסו כוחותיהם הפסיקו את הטבח. כעבור כמה חודשים השלטונות הרומניים שהתבססו מחדש בשטחי "ארץ מולדת" שלהם הגלו את כל יהודי בוקובינה ובסרביה למחנות טרנסניסטריה. שם מתו ממחלות, מקור ומרעב כשבעים וחמישה אחוז מהמגורשים. כך נקמו הרומנים ביהודים ששמחו לקראת הסובייטים ה"משחררים", שירתו אותם ועזרו להם להשריש את כלכלת המשטר הקומוניסטי בבוקובינה ובבסרביה. שארית המגורשים ששרדו את המחנות, ומצאו בישראל מקלט, נזכרים בבעתה במחנות המוות טרנסניסטריה האיומות. את האוקראינים, ששירתו במוסדות אכיפה סובייטיים ולא הספיקו לסגת, הוציאו הרומנים בפומבי להורג יחד עם משפחותיהם עד האחרון שבהם, את רכושם בזזו, ואת בתיהם שרפו.

נחזור למשפחת שטיין, לאימי היקרה, ולפעולתה הברוכה למען המשפחה. כאמור, הייתה זאת אמא שלנו שהתאוששה ראשונה מההלם שנגרם להוריי עקב איבוד החנות, הבית, והגירוש הראשון לפרברי העיר סטרוז'יניץ. אמא ארגנה לנו את החיים החדשים תחת המשטר החדש, היא דאגה להעסיק את כולם, היא דאגה להשיג מצרכים בסיסיים לבית, היא הייתה האבא שלנו לאורך כל השנים עד יום מותה. אבא עבד כשומר לילה במנסרה, אחי יצחק עבד כמורה לפיזיקה בכפר, אחיותיי- אסתר ז.ל. וסוניה-שיינדל"ה ת.ל.א. "נחטפו" ע"י בעליהן לעתיד, הוצאו מהמשפחה ויחד עם קבוצות צעירים פטריוטיים נסעו לדונבאס- חבל מכרות באוקראינה הדרומית, ושם עבדו כמתנדבים נלהבים בכריית פחם. אני הוחזרתי ללימודים היות והייתי רק בן 15 עם בוא הסובייטים, קטין, שלפי החוק אסור להעסיקו במפעלים. אחיותיי הקטנות רוחהל"ה ורייזל"ה היו תלמידות ואהרל"ה עדיין בן שלוש. הקושי הגדול ביותר למשפחה היה להשיג מצרכים. שפע המצרכים שהיו בזמנים טרום סובייטיים נגמרו, האספקה החדשה של מצרכים חיוניים הייתה לא סבירה ולא יעילה מהסיבה הפשוטה שבמחסנים המרכזיים לא היה מספיק סחורה, אספקת המצרכים הייתה על הפנים, כמו בשאר החלקים של המדינה הענקית הזאת, והחוסר הכרוני הזה של מצרכי מזון ליווה אותנו לאורך כול הדרך בחיינו בברה"מ. שעות על גבי שעות היינו צריכים לעמוד בתור כדי לקנות מצרכים לבית. חיש מהר למדו אצלנו לסחור מתחת לשולחן, והמוכרים בחנויות עשו שימוש בשיטה הזאת כדי להרוויח מהצד. בין האנשים נולד מונח שהיה בשימוש רחב- "דוסטאטי"- להשיג, להשיג מתחת לשולחן מצרכים חיוניים, אמת, היה צריך לשלם יותר בעד השירות הלא כשר הזה ובעד הסיכון שלקח על עצמו המוכר. היו הרבה מקרים שמוכרים נעצרו ונשפטו על גניבות ועל ספסרות. אמא הייתה הספקית העיקרית לחמאה, לקמח, לסוכר ולעוד לדברים חיוניים רבים, שעליהם הייתה דרישה רבה והם לא היו בנמצא בכמות מספקת לכולם. אבל אמא 'השיגה' הכל מה שצריך לבית, למען לא ירעבו בני ביתה. היה לה קסם אישי רב, הייתה לה גישה לכל בן-אדם, היא ידעה בחושה הבריא למי אפשר לפנות ולמי אסור לא רק לפנות אלא גם להסתכל עליו. היא ידעה את סוד התקשורת עם בני אדם בלי ללמוד פסיכולוגיה, וכך היה גם בגירוש קזחסטאן: אמא הייתה הספקית של המצרכים, היא הייתה החלפן, {הרבה לבני מיטה, דברי לבוש, ודברי ערך שהצלחנו להביא עמנו הודות לתושייתה שלה היא החליפה בקולחוז בעד גרעיני חיטה, שעורה, ובעד קטניות}, היא גם הייתה הגיבורה שבחורפים הקשים בקזחסטאן, כשבבית נגמרו המצרכים, הייתה הולכת ברגל!- 6 ק"מ עד כפר הנפה, רודניקובקה, בה היא קשרה קשרים עם משפחות יהודיות מפולניה שעזרו לה להשיג מצרכים והייתה חוזרת עוד באותו יום שוב ברגל הביתה, כדי שלא יחשדו שקרה לה משהו.

אני לא יכול לעבור על ההליכה "ברגל" של אמא הגיבורה שלנו מבלי להסביר לקורא מה זה הליכה ברגל בחורף סיבירי, בדרך לא דרך. רוב ימות החורף הטמפרטורה הממוצעת היא מינוס עשר בערך ועד מינוס עשרים מעלות מתחת לאפס. הרוח המקוללת, הקרויה 'פוזיומקה', מנשבת באין מפריע מעל המישור הקזחסטאני הפתוח, שמשתרע על מאות ק"מ, נושבת נמוך מעל הקרקע המושלגת בחוזקה פראית ובתדירות אחידה ודוחפת לפניה עננה כבדה ורצופה של שלג דוקרני, וכך מעבירה מעל הערבה המישורית כמויות אדירות של שלג. הרוח הרעה הזאת, המזיקה והעוינת, מפריעה מאוד לאנשים ולבהמות שחייבים לצאת לדרך, והם נלחמים ומתעמתים ברוח האיומה הזאת ממש בגבורה, והרוח מאיימת להקפיא ולהכחיד אותם, היא מכסה את שביל-הדרך כך, שקשה להבחין בו, וכדי להתקדם, ויהי-מה, צריך ללכת שפוף וכפוף ובכוח עילאי להתגבר על הרוח העזה, שלא מרפה לרגע, ולטבוע בשלג הנערם, ולהמשיך צעד אחר צעד, צעד אחר צעד, ליפול שוב ושוב אל תוך ערמות השלג ולהתגבר על המחשבה הגואלת להישאר במקום ולא לזוז… ולקום ולהמשיך, ולהמשיך … וזה נקרא יום חורף רגיל, וצריך להיות באמת גיבור ובעל כוח רב להתגבר על כול זה. למזלה של אמא, הרוח הייתה נושבת לה כל הזמן בפנים רק כשהייתה הולכת לשם, לרודניקובקה, בלי מעמסה; והייתה נושבת לה בעורף, כשהייתה חוזרת עם תיק-גב עמוס על הכתפיים. כמה רצון עז הייתה צריכה אמא להשקיע ביום חורפי אחד כזה, כדי להביא אוכל הביתה לילדים שלא ירעבו חלילה, כמה כוח ברוטלי היה צריך לגייס ולהעמיד מול הרוח הרצחנית כדי לא למעוד באפיסת כוחות באמצע הדרך, כדי לשרוד ולנצח בעימות מול איתני הטבע ולחזור בחיים הביתה…היה ידוע לכולם שההולכים לאיבוד בערבות קזחסטאן, מוכות הרוח והמושלגות, מפני שטעו ואיבדו את שביל החיים, או מפני שלא עמד להם כוחם הדל, היוו טרף לזאבים, ורק באביב, בנמס השלג, אפשר היה למצוא לפעמים שרידים. רק מי שהיה בסיביר ורק מי שגבר ולו פעם על הפוזיומקה יכול להעריך את גודל המאמץ והסיבולת שהייתה צריכה להשקיע אישה בת חמישים כדי לעבור מרחק כזה פעמיים בעימות עם איתני הטבע. הביתה אמא הייתה מגיעה תשושה לחלוטין, רטובה מזיעה, עם אצבעות, אף ואוזניים קפואות. הבנות החרדות היו קופצות תכף עליה לחבק אותה ולנשק אותה, היו ממהרות להפשיט אותה, לנגב אותה עם כוהל, שהשיגה אמא למקרים כאלה, להלביש אותה בבגדים יבשים וחמים, והעיקר–לחמם את לבה בטרחתם. רייזל"ה הקטנה הייתה גם בוכה בשעת מעשה, היא אהבה את אמא מאוד והייתה מרחמת עליה ונמרחת עליה. אבא, שכל היום קרא תהילים בקול בכייני ולא אכל מאומה מהבוקר, לקראת חזרתה של אמא, היה מגדיל את האש בתנור, מחמם מים, מרתיח 'קפה' ומגיש לה עם כמה לביבות שבהעדרה טיגן מערבוביית הגרעינים שטחן ברחיים, ובשעת מעשה קורא פסוקים מתהילים, ומעלה הודייה לקדוש-ברוך-הוא שהחזיר את אמא בריאה ושלמה הביתה. אמא סיכנה את חייה למען המשפחה הרבה פעמים ,אבל ההליכות לרודניקובקה בימי חורף היו שיא של גבורה אנושית ומסירות נפש.      

אחי יצחק גויס לצבא האדום ב 1942, אני גויסתי ל"צבא עבודה"-'טרוד-ארמייה' ברוסית- גם כן באותה שנה, אבא, כאמור, היה חסר אונים בפיקוד ובפיקוח על הבית, לכן אמא, שלקחה את המושכות לידיה, המשיכה לפקד על המשפחה ולדאוג לצרכיה, ואם אף אחד ממשפחת שטיין לא נשאר טמון בערבות סיביר, זאת הוכחה מהימנה שאמא תפקדה היטב. עיקר דאגתה הייתה להאכיל את כולם, אם לא לשובע, אז לכל הפחות שלא ירעבו יותר מדי. ואמא השכילה להשיג 'מתחת לשולחן' שאריות של גרעינים שונים, לפעמים קצת חלב מעוקר, קצת שיבולת-שועל, סוכר חום, וגם בשר טרי של 'סוסליק'- עכבר-שדה, שחי בשדות לחם בערבות קזחסטאן בתוך מעברים מתוחכמים במעבה האדמה, אוכל רק גרעיני חיטה מובחרים וגם בונה לעצמו מחסנים בהם בעוד מועד בימי בשלות החיטה מאחסן כמויות גדולות של גרעיני חיטה מסוג 'א'א'. ילדי הכפר ובתוכם אחיותיי היו פושטים עם נמס השלג על השדות עם דליי מים והיו מאתרים את פתחי מחילות הכניסה הראשיות ופתחי היציאה שלהם, ואז היו שופכים את המים אל תוך פתחי מחילות הכניסה הראשיות של הסוסליקים, וכשהמים היו מגיעים 'עד נפש', הסוסליקים היו קופצים החוצה מהמחילות המשניות ישר אל תוך השקים הסוגרים על פתחי היציאות. מבשר הסוסליקים אמא הייתה מבשלת מרק אדמדם, טעים ושמן, בו שחו קצת תפוחי אדמה, חתיכות סלק, כרוב, וטורנפס- דמוי כרוב- שאבא היה אוסף קפואים מפיאות הגינות- והיו בו חתיכות בשר אדום וטעים של עכבר-השדה. המרקים הטעימים היו מחיי נפשות לילדים. אבא לא אכל מהתבשילים האלה- לא כשר.

הצרה הנפוצה בקולחוזים הייתה כפולה: א- המדינה הייתה לוקחת כמעט את כול היבול של הקולחוז, ו-ב- הרווחים של העובדים בשדה, במשק ובמשרדים שולמו ב-"טרודו-דני". אני אסביר פה מה זה המונח הזה-"טרודו-דני" ובעברית 'ימי-עבודה'. אני בטוח שלהרבה אנשים אין שמץ של מושג מה זה אומר. בקולחוזים הגמול על עבודה היה נמדד בקנה מידה הקרוי- "טרודו-דעני". למשל, אבא, על לילה של שמירה, היה מקבל חצי ט.ד., אמא, שהייתה עסוקה במחסן הקולחוזי בתיקוני שקים, הייתה מקבלת רבע ט.ד. על יום עבודה. אני, בהיותי רועה עדר הבהמות הקולחוזי- פרות, שוורים ועגלים- הייתי מקבל על יום עבודה שלושת רבעי ט.ד. אחיותיי שהיו 'בני משפחה נתמכים', קיבלו – 0.2 ט.ד. כל אחת. עובד השדה היה מקבל ט.ד. שלם עבור יום עבודה ולפעמים כשיום העבודה היה נמשך מעל 12 שעות היה מקבל ט.ד. וחצי עבור 14 עד 16 שעות עבודה. הבריגדירים היו רושמים בקפדנות יתירה את הט.ד. ובסוף השנה, אחרי שהיבול היה נאסף לגורנים ולמחסנים, הייתה מתבצעת החלוקה: כשמונים! אחוז ממנו היו מעבירים בליווי שירים ותזמורות למקומות האיסוף הענקיים של המדינה. אוי ואבוי היה למי ש'לקח' לעצמו קצת מהגרעינים שמיועדים למדינה: עשר שנות מאסר היו מנת חלקו של ה'מחבל' במאמץ המלחמתי של המדינה. ורק מ 20 אחוז שאריות של היבול, היו מחלקים לעובדים לפי ה"טרודו-דני" שהרוויח בשנה האחרונה. בקולחוז שלנו- "ראניי-פאר", ב 1941 על כל ט.ד. נתנו 650 גרם גרעיני חיטה, כ 200 גרם גרעיני שעורה, ועוד 200 גרם חמניות. הכפריים היו מבסוטים, היה להם מה לאכול עד האביב. ב 1942, בשיא המאמץ המלחמתי, הקולחוזניקים קיבלו על כל ט.ד. 150 גרם גרעינים ס.ה. הרעב פשט על הקולחוזים. ב 1943 המצב בקולחוזים היה עוד יותר גרוע. אצל משפחות המגורשים, לעומת המקומיים, המצב היה גרוע וקשה מאוד. להם לא היו גינות פרטיות, לא הייתה להם שום עתודה שמורה, לא היה להם משק בית קטן כמו לכולם, ממנו אפשר היה להוציא תועלת כלשהי, להם חסר היה הכול. כאמור ,אמא, בהתמדה ראויה לציון ולשבח, בתקיפות ובנמרצות, נלחמה כלביאה ממש למען ילדיה, הם אמנם ידעו רעב אבל לא חרפת רעב. הדברים שהבאנו הודות לתושייתה של אמא אט-אט הוחלפו בעד מצרכי מזון.

ב 1944, בהשתדלותה של אמא, בעידוד ובעזרת מכרים מבני עירנו, המשפחה עברה להתגורר בעיר המחוז- אקטיובינסק, בדירה שכורה בפרברי העיר. באותו זמן הקהילה היהודית באקטיובינסק מנתה כבר מעל מאה משפחות יהודיות, רובם משפחות מגורשים שהתאספו בעיר ממקומות שונים של המחוז. אבא עבד כשומר לילה במחסן קרשים ועצים, אמא עבדה בתיקוני שקים, ורחל עבדה במפעל קטן לייצור בובות ומשחקים לילדים. שכרם היה נמוך ,התפרנסו בקושי, אבל לא רעבו ללחם: היה להם הרבה יותר קל בעיר. אמא השכילה לקשור קשרים מועילים עם אנשי עירנו המגורשים, שהשתקעו כבר בעיר; היא הייתה פוקדת את השוק העירוני "טולקוצ'קא" ומוכרת כל מיני דברים שמסרו לה אנשים למכירה ומרוויחה עוד קצת כסף לבית. פעם עצרה אותה המשטרה על שהציגה למכירה חתיכות עור מעובדים יפה, גזורים ומוכנים לתפירת מגפיים. אחותי רייזל"ה, שהסתובבה בסביבה ושמרה על אמא, ראתה את מעצרה, נבהלה כהוגן ופרצה בבכי מר קורע-לב, היא נאחזה באמא בכוח רב ולא פסקה לבכות כל הדרך וכך ביחד הם הגיעו למשטרה. אמא נחקרה ארוכות וביסודיות עד שעות הערב המאוחרות אודות מקור העור, והיא עמדה בחקירה יפה מאוד. היא לא גילתה לחוקר הנמרץ את מקור חתיכות העור, גזורים לפי המידה, ומוכנים לתפירת מגפיים, היא טענה שהביאה את זה עמה מהבית, מסטרוז'יניץ, ושזה מיועד לבעלה מענדל, והיא מוכרת את זה רק כדי לקנות אוכל לילדים. אמא טענה את שלה, החוקר לחץ וטען את שלו, והבכי של רייזל"ה בפרוזדור המשטרה לא פסק עד שלא שוחררה אמא אחרי אזהרה הביתה. המעצר לא הרתיע את אמא להרבה זמן; כעבור שבוע היא שוב הסתובבה בשוק ורייזל"ה, בזמנה הפנוי, שמרה על אמא מרחוק, ואם רק באופק היה מתקרב שוטר היא הייתה מזעיקה את אמא תכף ומיד, חוטפת מידיה את סל הסחורה ונעלמת בין האנשים.

עוד סיפור על יוזמתה וטוב ליבה של אמא. בשנת 1944 אמא פגשה בשוק העירוני בעיר אקטיובינסק יהודי מפולניה, שזה עתה השתחרר ממחנה מעצר סובייטי בצפון הרחוק, ושהיה עד מעצרו ב 1939 אישיות חשובה מאוד- נשיא הקהילה היהודית בוורשה בירת פולניה, וקראו לו, נדמה לי, ד"ר באדער.{אינני בטוח שזה היה שמו}. הוא סיפר לאמא, שהיות והוא אזרח פולניה, ויש לו זכויות לרפטריאציה, אז הוא החליט להתחיל מהלכים אצל השלטונות הסובייטיים בעניין חזרתו לפולין, ששוחררה בימים אלה ע"י הצבא האדום, אבל בינתיים אין לו איפה לגור עד שיתברר מצבו, והוא אבוד עצות לגמרי. וכל זה הוא דקלם בפולנית עסיסית מאוד שאמא כה אהבה. אמא הזמינה אותו להתאכסן בביתה עד שעניינו יתברר סופית. ד"ר באדר התגורר כמה חודשים אצל ההורים שלי באקטיובינסק. אבא כנראה לראשונה למד לדעת מה זה קינאה. אמא שעות שוחחה עם הד"ר בפולנית גנדרנית על כל מיני עניינים והתחרו מי זוכר בעל-פה יותר מהשירה הפולנית הנהדרת. אבא לבסוף התגבר על הקנאה ושיחק עם הד"ר שח כול יום, והיה שבע-רצון מאוד כשהנחיל לד"ר שח-מט. כעבור זמן מה ד"ר באדר יצא לפולניה עם הפולנים החוזרים ראשונים למולדתם. אולם, הוא נחל מכה אכזרית וכואבת בהגיעו לוורשה: מכול משפחתו הענפה לא נשאר שריד ופליט, הקהילה היהודית נעלמה, לא נשארו בכלל יהודים בוורשה- הרבה מתו מרעב וממחלות, סגורים בגטו וורשה, עוד לפני שהועברו למחנות המוות. ובמחנות המוות הגרמניים, שהוקמו על אדמת פולין- אושוויץ,בירקנאו,חלמנו- רוב רובם של שלושה מיליון יהודי פולניה הושמדו… הוא שיגר לאמא כמה מכתבים קורעי לב; הוא לקח ללב את אובדן המשפחה והקהילה, חלה קשה מאוד והיה על סף האבדון, ורק הודות לאנשי הג'וינט', שעבדו בוורשה עם שארית הפליטה, ולטיפולם המסור של אחיות ממנזר וורשאי סמוך, הוא התאושש ועלה ארצה. אמא שמרה כמה מכתבים ותמונות ממנו מהארץ. הוא ביקר את חייהל"ה ומשפחתה בתל-אביב, מסר להם ד.ש. חיה וחמה מהמשפחה, וסיפר להם ארוכות את סיפורה של משפ. שטיין בגירוש הסובייטי, בסיביר הקרה. בהשתדלותו של הד"ר באדר, הם ארגנו משלוח חבילות מהארץ למשפחתי, לאקטיובינסק, בעזרת האגודה הפילנתרופית-'ג'וינט'. כעבור כמה שנים הקשר עם ד"ר באדר {אם זה השם שלו } נותק משום-מה.

כבר סיפרתי בפרק הקודם בקיצור איך ומתי משפחתי חזרה ל"מולדת", לעיר סטורוז'יניץ, כמה שנים אחרי גמר המלחמה, בשנת 1948. סיפרתי גם על קורותיה בעיר המולדת הזו, בה חיו כשישה דורות {זה מה שידוע לי] של משפחות שטיין וענפיהם, עיר, שהפכה בינתיים זרה ועוינת לתושביה היהודים שגורשו ב 1941, וחזרו מהגירוש. לא קל היה למגורשים החוזרים הביתה, אל הבלתי נודע, ללא בית לחיות בו וללא לחם לאכול אותו. מזלם היה, שבמדינה הסובייטית היה קיים אז משטר של צנע- לחם ומצרכים בסיסיים אחרים היו נמכרים בכסף עבור תלושי מזון, שחולקו לכל האוכלוסייה מדי חודש, לפי גודל המשפחה ועל כל ראש וראש. אף אחד לא נשאר ללא תלושי מזון. אבא ורחל עבדו, רייזל"ה ואהרל"ה למדו בבית-ספר, ואמא הייתה זו שהמשיכה להחזיק ולנהל את המשפחה, לדאוג למצרכים היומיים, שחלקם הייתה משיגה מחוץ למכסת התלושים, והיא גם זו שכפתה על אבא ועל כולם משמעת אזרחית והתנהגות לויאלית ללא הסתבכויות מיותרות עם השלטונות, שבוודאי עקבו אחרי "היסודות הבורגניים לשעבר, שחזרו מגירוש סיביר, ומהווים בעיה ביטחונית- אולי עוד לא נרפאו לגמרי מהשקפות העבר". אבא ללא מורא וסייג חזר לעסוק בהפצת היהדות, למורת רוחה של אמא: הוא היה מלמד ילדים יהודיים- שרידי השואה, המחנות, והגירושין- את ה א' ב' העברי, היה מכין ילדים לבר-מצווה, מלמד אותם לקרוא את ההפטרה, להניח תפילין ולהתפלל. הוא גם היה בעל תפילה במניינים מאולתרים בשבתות ובחגים ובעל קורא. היות, ולא היה בית-כנסת להתפלל בו עוד משנות הארבעים, עת הסובייטים סגרו את כול בתי הכנסת, מעט היהודים שהחליטו להתכנס למניין בשבתות ובחגים, התפללו בביתו של יהודי אחד שהעיז פנים לשלטונות וסיכן את עצמו. אבא היה המארגן של המניינים והתפילות, הוא כאמור היה גם בעל התפילה ובעל הקורא, ולא הפסיק להצטער על שאין לו ספר תורה אמיתי, ושיש הכרח לקרוא את פרשות השבוע מחומשים, והאמין בכול מאודו שעוד נכונו זמנים אחרים ליהודים. הקמתה של מדינת ישראל והצלחותיה של המדינה הצעירה בכל התחומים היוו עידוד ותקווה ליהודי התפוצות.

סוף חלק ראשון.

סיפורה של טובה לגשטיין

סיפורה של טובה לגשטיין (מילר)

טובה נולדה בעיירה סטורוז'ינט שברומניה לרחל ושמואל לגשטיין בתאריך 1/6/1932 ונקראה גרטה.

אביה של טובה היה יערן, ואמה כנהוג באותם ימים היתה עקרת בית. טובה הייתה הצעירה מבין שתי הבנות שנולדו לזוג לגשטיין רחל ושמואל ואחותה המבוגרת ממנה בשש שנים נקראה חיה-בסיה קוקה. משפחת לגשטיין התגוררה בסטורוז'ינט ברחוב צ'רנוביצה שטרסה מספר 59 , שהיה הרחוב הראשי ועד למלחמת העולם היו משפחה מהאמידות בעיירה. בית המשפחה היה בנין אבן מפואר ובו ארבע דירות.

קרא עוד על משפחת לגשטיין וצפה במסמכים…

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
Share on print
Share on email
Share on whatsapp