סירט Siret

תקופה קצרה שימשה סירט כבירתו של בוגדאן הראשון. בשנת 1371 קיבל היישוב את מעמדו כעיר והחלה להתפתח במהירות עקב מיקומה על אם הדרך בין דרום גליציה להונגריה. וכיום עיר זאת משמשת כמעבר גבול בין רומניה לאוקראינה.

דווקא ציוני

פרק 2 סירט גן עדן אירופי קטן

יצחק ארצי

את אור העולם ראיתי בעיר סִירֶט ביום קר של נובמבר, שנתיים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. סירט שוכנת באזור של גבעות מוריקות, עטורות בעצי מחט והיא אחת הערים העתיקות בבוקובינה, חבל ארץ בצפון רומניה, המחולק עתה בין רומניה לאוקראינה. חוקרי ההיסטוריה מציינים כי כבר בשנת 1371 ישבו בה יהודים. בהיותה צומת הדרכים המסחרית בין גליציה להונגריה וארצות הבלקן, התפתחה סירט במהירות ויהודים מגליציה השתקעו בה לפני המאה השש-עשרה. אפשר שאחד היהודים האלה היה אחד מאבות אבותי, בן למשפחת כהנים בשם כ"ץ. כיום זוהי היא עיר גבול, הישוב הצפוני ביותר תחת שלטון רומניה. במרחק קטן, מעבר לנהר, הנושא אף הוא את השם סירט, ניצבים משמר הגבול האוקראיני ובית המכס, אותם יש לחצות על מנת להגיע מרחק ארבעים קילומטרים לצ'רנוביץ', כיום צ'רנובצי בלב אוקראינה.

בקיץ זרם הנהר לאיטו לעבר שפך הדנובה. עם הפשרת השלגים, שטפו זרמי המים מן ההרים את "הלוּנְקָה" – איזור החורשות שעל גדות הנהר. הייתי ילד כאשר הכה השיטפון בגשר המוביל אל צ'רנוביץ. רגלי העץ הענקיות שלו התנפצו כמו גפרורים ונסחפו בזרם הגואה. גדלתי בחיק הטבע, אבל סירט היתה "שטעטל" במלוא המובן החברתי והספרותי. אותן עיירות קטנות, שבהן לבלבו החיים היהודיים במזרח אירופה. רחוב ראשי צר, לאורכו משתרעים שני טורים של בתים דו-קומתיים, אחדים מוקפים גינה מטופחת. החלונות הגדולים, עוטרו בוילונות מעשה תחרה, ועל האדנים הוצבו אגרטלי פרחים.

 בניין העירייה בסירט

בבתים כאלה התגוררו בצפיפות יהודי העיירה; חנוונים, בעלי מלאכה ופקידים. בימי השבוע היו החיים שלווים. עיירה שבה לא מתרחש שום אירוע יוצא דופן. ואילו ביום שלישי – "היַארְמֶרוֹק" – השוק השבועי, נהרו לסירט איכרי הסביבה. ליד הגשר נדרשו לשלם "דמי שוק וחניה". אחד מיהודי המקום היה בדרך כלל בעל הזיכיון לגביית מס זה, שריד מימי הביניים. זו לכשעצמה היתה סיבה מצוינת לאיכרים לתעב את היהודים. השוק היה חזיון ססגוני. איכרים גוררים עגלות עמוסות בבולי עץ, ירקות טריים ומיני מרכולת. סוחרים סוחבים על גבם שקי תבואה וקמח תירס המשמש להכנת "ממליגה" – המאכל העממי הרומני. נשים עמוסות בסלים שריח נפלא עולה מהם; שמנת, גבינה וחמאה, עטופים בעלים ירוקים ענקיים שנקטפו ביער, מעין אריזה לשמירת הטריות. ביום ההוא היו החנויות גדושות, ובמיוחד המו ה"קרעצ'מעס" – בתי המרזח. "הערל", כפי שכונה האיכר בפי היהודים, משתכר ומתהולל, מוכר וקונה. עם רדת החשיכה הוא שב לכפרו והעיירה מתעטפת שוב בשלוותה.

את פניה שינתה סירט שוב ביום ששי. לקראת הצהרים הואט קצב החיים. החרדים מיהרו למקווה ואילו הדתיים הלכו אל בית-המרחץ העירוני. ה"ערל" שהפעיל את בית ההזעה – "השְוִויץ", ליבן תחילה את האבנים ענקיות עד לחום של מאה מעלות ואחר כך שפך עליהן מים קרים. בתוך ענן האדים התנהלה תחרות בין אלה שטפסו במדרגות והיו מסוגלים להישאר על המדרגה העליונה, לבין אלה שנותרו למטה. במדרגה העליונה שרר חום נורא והמתרחצים שפכו על עצמם ללא הרף דליי מים. בעזרת מטאטא זרדים מיוחד עיסה הבלן את גופו הלוהט של "הגיבור".

סבא ואני לא העזנו לטפס עד למדרגה העליונה. אני זוכר כיצד קרס יום אחד "גיבור" כזה, והמתרחצים נשאו אותו החוצה על כתפיהם חסר הכרה.

עם כניסת השבת המו שבעת בתי-הכנסת שבעיירה במתפללים; בית-הכנסת של חסידי ויז'ניץ, שבו התפללנו סבא ואני, "הסאדיגערער קלויז" של חסידי סאדיגורה, בית-המדרש, בית-הכנסת של החייטים "די שניידערישע שול", "נאדווערנער שול", "בויאנער שול", ובית-הכנסת הגדול "די גרויסע שול" – היחיד שנותר היום בסירט.

מעת לעת הופיע בבית-הכנסת שלנו חזן שזימר את נוסח התפילה גם על פי מנגינות מהאופרות "ריגולטו" ו"כרמן". מרבית המתפללים לא שמעו על ורדי ובִּיזֶה מעולם, אבל נהנו לזמר יחד איתו. בכל בית-כנסת ניתן היה למצוא אורחים שנטו ללון בעיירה. הם באו לסירט לקבץ נדבות או לקיים מצוות "הכנסת כלה". מכיוון שהמלון היחיד בעיר היה מעבר לכיסם, מצאו לינה בבית-הכנסת שהיה מחומם היטב בחורף. בתום התפילה נהגו המתפללים, כמו גם סבי, להזמין הביתה אורח שהיה יוצא מיד לאחר ההבדלה לקבץ נדבות.

 

ארון הקודש בבית הכנסת בסירט

שני אתרים היסטורים היו בעיירה סירט: כנסייה עתיקה מן המאה האחת-עשרה, אשר שירתה את אחד מנסיכי מולדובה ובית-הקברות היהודי העתיק. בעת הגירוש למחנות טרנסניסטריה ב1941- מנתה סירט עשרת אלפים תושבים, כאשר היהודים מהווים את הקבוצה הגדולה בעיר, למעלה משלושת אלפים במספר. השאר; רומנים, גרמנים ורותנים, היוו שני שליש מכלל האוכלוסיה.

על גבעה הנשקפת לעבר האחו שלחוף הנהר, שוכן בית-הקברות של סירט. המצבה העתיקה ביותר נושאת את התאריך 1510. למרות שמרביתן שקועות באדמה, מכוסות עפר ודרדרים, אפשר היה להבחין בכישרונם האמנותי של בוני המצבות שחקקו על האבן סמלים יהודיים ודברי הספד בלשון מליצית.

ביתנו שכן ברחוב המוביל אל בית-הקברות. כילד הייתי שב מן ה"חדר" בשעות הערב. חשמל עדיין לא היה אז והעיירה כולה היתה שרויה באפלה. אצלנו ידעו לספר כי זו השעה בה יוצאים רוחות ושדים לשוטט. אמי ציידה אותי בפנס איכרים פשוט, מין קופסה עם דפנות זכוכית ונר דולק. בפנס הזה נאחזתי כדי להפיג את פחדַי.

בשנות השמונים החליט נשיא רומניה ניקולאו צ'אושסקו לחסל את בית-הקברות, שכן מיקומו הפריע לו בתכנון האוטוסטרדה שעמדה לחצות את סירט. הרב הראשי של רומניה ד"ר משה רוזן נזעק, והוא דאג להפיץ את הידיעה על כוונת צ'אושסקו ברחבי העולם היהודי. מן הארץ שוגר למקום האתנוגרף וחוקר המצבות זוסיה עפרון, איש קיבוץ עין חרוד, לתעד את בית העלמין בטרם ייחרב כליל. חודשים ארוכים שהה במקום, ואולם נוכחותו של ישראלי סמוך לגבול בין רומניה לבין "מסך הברזל", עוררה את חשדם של השלטונות הרומנים. להם לא היה ספק שעפרון הוא מרגל ואיש "המוסד" וכי חקר המצבות הוא רק סיפור כיסוי. עפרון נצטווה לעזוב. למזלנו הספיק לצלם את כל המצבות בשחור-לבן ובצבע, והאוצר ההיסטורי נשמר בארכיון "בית התפוצות".

סמוך לבית-הקברות, בין הגבעה העתיקה לבין החלקה החדשה, שכן בית-הזקנים – ה"זיכענהויז". ב"חדר" התלחשו הילדים שהדייר היחיד הוא מטורף העיר, המשוטט בלילות וחוטף ילדים. סיבה נוספת לרעוד מפחד בשעות האפלה. את המטורף לא פגשתי מעולם, אבל זכורה לי דיירת קבועה אחרת: אשה מטונפת, לבושה בבלויי סחבות, שערה פרוע ומגופה המוזנח נודפת צחנה. זכרו של מוסד מפחיד זה נשאר טבוע עמוק בתודעתה של אמי. בערוב ימיה, ברגעי צלילותה הנדירים, נאחזה בבקשה אחת ויחידה "אל תכניסו אותי ל'זיכענהויז'". בעיניה היה כל בית-אבות כאותו מוסד מפלצתי למנודים. סירט נשאה אופי מערבי. בית-הספר התיכון נבנה בימי הקיסר האוסטרי פרנץ-יוזף וריכז סביבו אנשי הרוח שנהגו לשבת בבית הקפה שב"רינג פלאץ" – כיכר העיר שבה עצרו האוטובוסים בדרכם לצ'רנוביץ. בביתן הקטן שבלב הכיכר ניצב קיוסק העיתונים של אדון תיאופיל צורקן – "מרכז התרבות" של העיירה. באיחור של יומיים הגיעו העיתונים מבוקרשט והיומונים בשפה בגרמנית שהודפסו בצ'רנוביץ. צורקן מכר גם אביזרי כתיבה והיהודים היו לקוחותיו הטובים ביותר. אף על פי כן, שנא אותנו. תמיד דיבר אלינו בזלזול, מתאפק שלא לפלוט את מלת הגנאי "ז'ידאן". בשעות הצהרים אפשר היה לראות חתך חברתי של העיירה חולף במצעד קבוע. הכומר גיאורגה דושציאק, גבר עב בשר, שפניו הסמוקים העידו על תאוותו לאוכל, משקה ונשים. עוטה בגדי כהונה שחורים וחגורה אדומה, היה מסתובב הלוך ושוב, שקוע בשיחות עם המורה גריגורוביץ' הרווק, שהיה מדריך הכיתה שלנו. לחבורה זו הצטרפו מדי פעם ראש העיר, ראש המשטרה, הפרצ'פטור – ראש שירותי מסים, ויון איצקוש, מנהל בית-הספר. הללו נהגו להיכנס לשתות כוס צויקה, או יי"ש %96 בבאר של מלון "אנאהוף".

ברחוב הראשי שכנו החנויות הגדולות בעיירה: המכולת של הערש קליפר ושל מנדל שטרלינג; חנות הממתקים של יוסף דלפינר הג'ינג'י, ושל גלייכר; חנות הטכסטיל של יוסף גרינברג ובית-המרזח של משה שייב. בקצה הרחוב עמדו בתי המלאכה של הרצענים, המסגרים והנפחים אשר שירתו את האיכרים.

גיבור האירוע השנתי בסירט היה השען קוצמן, סוציאליסט ואיש ה"בּוּנד". פעם בשנה נדרש לטפס עד לקצהו של מגדל הכנסיה, כדי לנקות את השעון מפרש הציפורים ולכוון את מחוגיו. אני זוכר את המראה המצמרר. יהודי קטן תלוי על בלימה, נאחז בבליטות בקירות ומסובב את המחוגים, כמו ציור סוריאליסטי של שאגאל. יחד עם כל ילדי העיירה ניצבתי למטה רועד. מה יקרה אם יאבד השען את שיווי משקלו וייפול? כאיש אחד נשמנו לרווחה בראותנו את האיש הקטן יורד לרחוב, בריא ושלם.

חנות החשמל היחידה בעיר טמנה בחובה קסם מיוחד – מכשיר רדיו. לא אחת עצרתי ליד החנות, כדי להקשיב לצלילים שבקעו מתוך התיבה הקסומה. הקולות הגיעו ממקומות רחוקים כמו וינה, ברלין ובוקרשט. יום אחד הזמין בעל החנות את סבא, את דוד סרול-לייב ואותי לחנותו. הוא ידע שאנו ציונים וביקש לגרום לנו נחת. "אני רוצה שתשמעו את רדיו פלשתינה", הכריז.

בשעה היעודה, לאחר אינספור סיבובים בכפתורי התחנות, בקעו לפתע קולות בעברית ואחר כך שירת "התקווה". הרגע הזה חקוק בי. בפעם הראשונה שמעתי ברדיו צלילים מארץ-ישראל הרחוקה ואת ההמנון.

ביתנו הראשון ניצב ב"שאצער בארג", ההר שהוביל לסוצ'אבה בירת בוקובינה העתיקה, המכונה "שָאץ". כעבור שנים עברה המשפחה לבית מרווח יותר. למטה שכנו החנויות שפירנסו את בני המשפחה, ואילו אזור המגורים היה בקומה העליונה. בשכנות עמדה הוילה של עורך הדין רוזנצוייג, הבית המהודר ביותר בעיירה. ניוסיה הבת המיטה חרפה על משפחתה, שכן היתה לאהובתו של ראש המשטרה ובסופו של דבר נישאה לגוי.

בבית מרהיב התגורר הברון פון פלונדור, בעל אחוזות שהעסיק מאות אריסים. יהודים רבים מצאו אצלו עבודה כמנהלי חשבונות, חנוונים ובעלי בתי-מרזח, ערובה כנגד הטרדות או גירוש.

שכננו הקרוב היה הרוקח זילברבוש, עם קרחת מבהיקה, לבוש בבגדים הדורים וסינר לבן מגוהץ. בבית המרקחת עבדו גם קרוביו מישו פרנקל ורעייתו קלייר שהיתה ידידתה הטובה של אמי. דורה בתם היתה יפהפיה, בעלת פני מדונה ומחזרים רבים הידפקו על דלתה. כילד הייתי עד לחיזורים אלה. ממיטתי שליד החלון, יכולתי לצפות היישר אל תוך חדרה. הייתי מציץ בתקווה לראות את דורה בכותונת לילה אוורירית. בלילות ירח באו מעריציה ולוניו ואגנר בראשם לזמר לה סרנדה של שוברט. נגן גיטרה ליווה אותם ב"לחש שירי מרחף דרך הליל אליך". אני זוכר היטב את המראה הרומנטי. דורה פותחת את החלון, מחייכת ומודה למעריציה. אינני יודע מה עלה בגורלה. לוניו ואגנר המאוהב עלה לישראל, התעוור והתפרנס ממכירת סמרטוטים. בראש המשפחה עמד סבא אברהם כ"ץ. על תולדות המשפחה אני יודע מעט מאוד. כאשר גיליתי עניין כבר היה מאוחר מדי, ולא היה את מי לשאול.

יהודים מרבים להעיד על עצמם שהם צאצאים של רבנים מיוחסים, או שארי בשרם של מייסדי שושלות החסידות. אני לא מצאתי שום עדויות כאלה. סבי מצד אמי – ר' אברהם כ"ץ, היה ממשפחת כוהנים. לפיכך הייתי "בן בת", דהיינו בן בתו של כהן.

מצד אבי גבריאל הייתי בן-ישראל פשוט, צאצא של משפחת חיים הערציג, שקיימה חיים יהודיים מסורתיים בכפר מיהובה, שעל גדות נהר הצ'רמוש. שני הסבים היו חסידי ויז'ניץ.

אני יכול ללכת אחורנית שלושה דורות בלבד, עד סבא רבא ר' ישראל לייב כ"ץ. היכן נולד אינני יודע. אני משער שהגיע לסירט יחד בגל היהודים שברחו במאה ה18- מגליציה ומצאו מקלט בבוקובינה, אזור שבו גילו השליטים המקומיים סובלנות רבה יותר כלפי היהודים, בבקשם למשוך למקום אנשי מסחר ושירותים. אפילו את עיסוקו של הסבא-רבא אינני יודע, וגם שם זוגתו נשכח. לכן אני מקנא באלה המסוגלים לשחזר עץ יוחסין.

14 בנובמבר 1920 היה יום של סערת שלג ורוחות. הרוחות המשתוללות "קילפו" בקלות את גג הפח של הבית. כך חגג סבא אברהם את יום לידתי – נכדו הראשון, בן בתו הבכורה פייגה -פאני. כאשר צף סבא בזיכרוני, עולה דמות שכולה דאגה לבני המשפחה. אהוב ומכובד היה בסירט. יהודי גוץ, חבוש כובע פרווה – "קושמה" בחורף ומגבעת בקיץ. בשבת חבש שטריימל. עד לאותו יום נורא בשנת 1940 כאשר השתוללו הלגיונרים הפשיסטים של "משמר הברזל" בסירט ותקפו יהודים. בדרכנו לבית-הכנסת נתפסנו. סבא הוכנס לחדר החקירות, פיאותיו נמרטו והחיילים התעללו בו והזהירו אותו לבל יעז לחבוש יותר "כובע של רוסים".

סבא היה בשבילי הכל. הוא היה האב שנעלם לי והאם שלא התגברה לעולם על הנטישה. סבא היה מקור החום, הסמכות והביטחון בעולם שאין בו ודאות.

השכם בבוקר היה כבר היה מסב בחדר אפוף הצינה, מנורת נפט מפיצה אור קלוש והוא מעיין בספרי קודש. נהגתי להתעורר למשמע קולו המפזם משניות או "פרשת השבוע". בשעה חמש נהג סבא לצאת לתפילה. קיץ, חורף, בגשם או בשלג, תמיד היה הראשון לפתוח את בית-הכנסת של חסידי ויז'ניץ. על כתפיו רבצה אחריות כבדה לפרנסת המשפחה כולה. כאשר היגר אבי לארצות-הברית, נשארנו אמי ואני בביתו והוא דאג לכל מחסורנו.

ב1935-, בכיתה החמישית לתיכון, השמיץ חברי לכיתה ניקולאייה טאוטו את החברים היהודיים לכיתה באמרו שחיללנו את דגל המדינה. הוא טען שהנפתי סמרטוט והכרזתי כי זהו דגלה של רומניה. בעיני טאוטו היתה זו הוכחה לכך שאנו קומוניסטים. בסוצ'אבה נאסרו אז כל הבנות היהודיות בתיכון, כחלק מציד מכשפות. הסברי שמדובר בעלילת שווא נפלו על אוזניים אטומות. הוחלט להוציא נגדי צו סילוק מכל בתי-הספר בארץ. ביאושו פנה סבא לברון פון פלונדור וביקש להיפגש עם מנהל בית-הספר יון איצקוש.

"כיצד אתם מעלים על דעתכם שנכדי אשר גדל בביתי, יכול להיות קומוניסט?" אמר להם, מלווה את הסבריו במתנות נדיבות ובשוחד. התערבותו הביאה להקלה בעונש. נאסר עלי לגשת לבחינות. פירושו של דבר היה להפסיד את שנת הלימודים.

לימים נודע לי שהמלשין ניקולאייה טאוטו נפל בשבי הרוסי, לאחר קרבות סטלינגראד עבר שטיפת-מוח, וב1944- בשובו לבוקרשט, כבר היה לקומוניסט נלהב. בראשית שנת 1945 נשלחתי על ידי "החלוץ", ארגון הגג של תנועות הנוער הציוניות, לכנס הראשון של "הנוער הפטריוטי" בבראשוב, כינוי הסוואה לתנועת הנוער של הקומוניסטים. להפתעתי נתקלתי שם בניקולאייה טאוטו. מאז ההלשנה בתיכון לא פגשתי אותו. גם הוא הופתע לראות אותי. אני זוכר את שאלתו המביכה "הערציג, אתה חי?"

"עיניך הרואות". לא יכולתי להתאפק. "אתה זוכר איך טפלת עלי אשמה שאני קומוניסט? עכשיו אתה קומוניסט, ואילו אני אינני קומוניסט גם עכשיו, כאשר דווקא טוב להיות קומוניסט".

"זו היתה משובת נעורים", ניסה טאוטו להצטדק. מאז לא נפגשנו. ברומניה הקומוניסטית עשה המלשין חיל והיה למשורר ולסופר ידוע. את סבתי חנה אני זוכר רק במעורפל. מוצאה היה ממשפחת גייגר. אחדים מבני משפחה בשם זה קבורים בצפת. הייתי בן-שש כאשר נפטרה ממחלה. סבא נשאר אלמן ואמי פאני ניהלה את הבית. בבית סבא התגוררו עוד ארבע בנות; בסי (בתיה) מלי (מלכה) ושתי הצעירות רבקה ואווה. והיה גם בן, הדוד סרול-לייב שהיה ציוני פעיל. את פניו החיוורים עיטר זקנקן בנוסח חיים ויצמן. בניגוד לסבא שלבש בגדים מסורתיים, היה סרול-לייב מודרני, מקפיד על לבוש אירופאי אופנתי. בצבא לא שירת, שכן לקה בריאותיו ולכן נסע מדי קיץ להחלמה באוסטריה.

עד לפטירת סבתי חנה ב1927- התגוררו הסבים בחדר השינה. אמי פאני ואני גרנו בחדר הסמוך. הדודה בסי, בעלה קלמן ובתם אלזה, גרו בחדר אחר של הבית, מעין דירה נפרדת, עד שהיגרו בשנות השלושים לאורוגוואי.

דודותי רבקה ואווה התגוררו בחדר שבו ניצב גם הפסנתר, אחד המעטים שבעיר. צלילי שוברט, באך ובטהובן מילאו את הבית. סרול-לייב, רעייתו אלה ושלושת ילדיהם פסח, חנה ובן הזקונים מנדלי, התגוררו בדירה נפרדת. הדוד שימש עוזרו הראשי של סבא במחסן הסיטונאי ובבית-המרזח. יחד עם זאת מצא זמן לעסוק גם בפוליטיקה ציונית. זיכרונותי ממנו הם העדות היחידה לקיומו ולקיומם של בני משפחתו. כולם, לרבות חמותו סבתא מירל פרידמן, ניספו בדרך לטרנסניסטריה, בעת הגירוש בסתיו 1941. כל מאמצי ללקט מידע ופרטים על גורלם עלו בתוהו. ביוני 1941 עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות, נחשבו יהודי סירט ל"בוגדים" וגורשו לקלפט שבדרום רומניה, שם שוכנו בבתי ספר ובמבני ציבור. חודש לאחר הגירוש הוחזרו לסירט וגילו כי בתיהם נשדדו. בטרם הספיקו להתאושש ממכת הגירוש יצאה הוראה בסוף אוקטובר לגרשם בשנית והפעם לארץ לא נודעת. על פי השמועות היו אמורים להיות מוגלים לאזור שבין נהר הדנייסטר לנהר הבוג, המכונה "טרנסניסטריה". חבל ארץ זה באוקראינה שסופח לרומניה, היה אזור חקלאי רחב ונמסר על ידי היטלר לבני בריתו הרומנים.

חוה אוסטפלד, בתו של אהרון שטיינברג ז"ל, שהיה נשוי לגיטל כ"ץ דודניתה של אמי רשמה עדות בחוברת הזיכרון שהוציאה לאור לזכר קרוביה שנספו. העדות חושפת את זוועות הגירוש של יהודי סירט.

קור נורא שרר בחודש אוקטובר בטרנסניסטריה. רוחות השתוללו, מלוות בסופות שלג עזות. מלווים בז'נדרמים שהתעללו בהם, הולמים בהם בשוטים ובקתות רובים, נעו המגורשים בשלג ובבוץ, בדרכים לא דרכים של בסרביה ואוקראינה. מי שכשל נעזב בצידי הדרך. הז'נדרמים אסרו להושיט יד לחלשים. רבים מתו בתעלות, ללא קבר וללא ציון מקום. לאחר ימים ארוכים הוכנסו המעטים ששרדו את מסע האימים לאורוות ריקות שבציבילובקה, ליד בתים מופצצים או נטושים. צעירים וזקנים, נשים ותינוקות נעזבו, ללא מזון וללא סיוע רפואי. מגפת הטיפוס התפשטה. מי שעדיין עמד על רגליו דאג לחולים ולחלשים. ניסו לגרוף מהם את מעטה השלג, ולכסותם בכל פיסת בד אפשרית. מגופות הישישות שנפטרו נלקחו צעיפי הצמר, כדי לחמם במעט את הגוססים. בקוראי את התיאורים הנוראים בספרה של חוה אוסטפלד, ראיתי בעיני רוחי את דודי סרול-לייב ומשפחתו. גורלם היה זהה לגורל שמונים אלף יהודים שנספו בטרנסניסטריה.

בראשית שנת 1944 הגעתי לטרנסניסטריה כדי לחפש יתומים ולהעלותם ארצה. עברתי את הגיטאות של מוגילב ויאמפול, סורק את בתי היתומים. הייתי בטוח שאמצא ביניהם מישהו מבני משפחתי. אחרי הכל חלפו רק ארבע שנים מאז נפרדתי מהדוד וילדיו. לא מצאתי איש. גם מקום קבורתם לא נודע. מלבדי אין איש בעולם שזוכר כי היו קיימים. אני אומר לעצמי שרק בזכרוני הם חיים עדיין. בראש דאגתו של סבא עמדו שתי בנותיו הצעירות. שתיהן היו מודרניות בהשקפתן והשתייכו לחוג של חובבי פילוסופיה על פי משנתו של קונסטנטין ברונר, ניאו-שפינוזיאני, שתורתו "מטריאליזם של השכל ואידיאליזם של הרוח" נגעה לכל תחומי החיים. מסביב לתורה פילוסופית זו התקבצו בסירט אינטלקטואלים צעירים. הם נהגו להתכנס בבתים ולקרוא בצוותא את ספרי הגותו של ברונר, מחליפים אגרות עם חוגים דומים בחו"ל. מתוך סקרנות עיינתי בספרי הדודות, תוהה אם אמנם הן מבינות את התורה של מורן הרוחני. דבקותן בו דמתה לאמונה ברבי או בגורו. אחרי מותה של דודה אווה אספתי לביתי את ספריו של הפילוסוף ברונר. אינני יודע אם יש לתורתו ממשיכים. אולי חלפה מן העולם יחד עם בני דור השואה שניספו. דודתי בסי דמתה לסבתי חנה. אשה שבת צחוק לא נחה על שפתיה לעולם. גם את בעלה קלמן נטל סבא נטל תחת חסותו ופתח בשבילו מחסן למכירת בירה. קלמן ושותפו יעקב שויארמן, אביו של חברי לייבו, היו קונים בירה ממבשלת הבירה של אדון יוליוס בייל. במרתף הבית ניצבה מכונת מילוי. הבירה הועברה לבקבוקים ונמכרה לאיכרים ביום השוק. לסבא היה גם פועל, שלמה פיטנר, יהודי מזוקן וצנום. בהגיע לחצר הבית עגלות עמוסות חביות מתכת כבדות, שהכילו את הנוזל היקר "זעקס און ניינציגער" – יי"ש – 96% אלכוהול, היה הפועל הצנום מרים בזריזות את החביות ומגלגל אותן פנימה. המסחר ביי"ש התרחש בחצר שליד הבית. מדי יום שוק הגיע אלינו הדוד לייב אונטערפורט, היהודי היחיד בכפר קנדשט, שהיה בעלים של מכולת ובית-מרזח. בחורף בקעו אדים מנחירי הסוסים שמשכו את המזחלת בתוך מדבר השלג הלבן. סבא היה מקבל את פני הדוד בלבביות והלה היה מסיר את מעיל הפרווה הענק שלו, לוגם כוסית וסועד ארוחת בוקר דשנה. לביקוריו של הדוד שהיה מספר סיפורים מלידה ציפיתי בשקיקה. היה מפליג בעלילותיו על ימיו כלוחם במלחמת העולם הראשונה, בשירות קיסר אוסטרו -הונגריה. אני זוכר את עצמי מקשיב בפה פעור לתיאורו את קרב איסונצו המפורסם בחזית איטליה. באחד מרגעי ההפוגה ישבו החיילים לשחק בקלפים. הדוד לייב עשה חיל והרוויח סכום גדול. אי אפשר היה לצאת מן המשחק ולכן נשא תפילה לאלוהים: מי יתן ותתחיל עכשיו הפגזה. לא עברו דקות מעטות ורעם התותחים נשמע. לייב שלשל לכיסו את הרווחים והודה לאל על נדיבותו. "עכשיו היה לי כסף כדי לקנות נעלי חורף לילדי", סיפר. סבא היה חסיד ויז'ניץ נאמן שנהג לארח בביתו את הרבי הזקן ישראל האגר זצ"ל. זה היה ציון לשבח לאמי על רמת הכשרות שלה. בבואו נהג סבא לפנות בשבילו את כל הקומה העליונה, ואילו אנחנו עברנו זמנית להתגורר באגף התחתון של הבית. בשבוע הביקור התקבצו בעיר חסידים מכל כפרי וישובי הסביבה, במטרה לבלות שבת במחיצת רבם הנערץ. המונים יצאו לטרבלשטי, כפר על הכביש הראשי במרחק שני קילומטרים מסירט, והמתינו לבואו במשך שעות ארוכות. בין מקבלי פניו של הרבי היה גם ראש העיר הגוי, שאפילו בעיניו היה היהודי הישיש איש קדוש.

נצמדתי לסבא. העיניים היו נשואות לעבר קו האופק. המתח גבר כאשר הצטייר ענן של אבק, אות כי שיירת הרבי קרבה ובאה. מרכבתו עצרה ליד החסידים ממתינים. הרבי ירד ממנה, עובר ביניהם והם מנשקים את ידיו.

אחר כך פנתה השיירה לעבר האכסניה – בית סבא. בימי שהותו של הרבי בביתנו, נזהרתי מלהיתקל בו. פחדתי שמא ירצה לערוך לי מבחן בחומש, ב"פרשת השבוע", או בפירוש רש"י. למרות נסיונותי להתחמק הזמין אותי פעם אל חדרו. תחילה הייתי מבוהל, אבל כשנשאתי את עיני ראיתי מולי פנים חביבים וזוהרים. הבטתי בזקן השיבה שלו ובעיניו הטובות ופחדי נעלמו. סבא היה גאה מאד שעמדתי במבחן. הוא עשה הכל כדי להכניס אותי לעולמה הקסום של חסידות ויז'ניץ. גלגולי הרוחניים והמהפך לחיים חילוניים, לא שינו במאומה את יחסי החם לעולם החסידי. עד היום אני ידוע כמי שמתרפק על המסורת.

בשנת 1935 לקח אותי סבא לעיירה ויז'ניץ, לב ליבה של החסידות. הוא ביקש להעניק לי חוויה של שבת בחצר הרבי. מצאנו אכסניה אצל משפחה מקומית ובליל-שבת, לאחר התפילה, הלכנו לסעודה שנערכה באולם ענק. החסידים המתינו במתח לדרשה, לשיריים ולזמירות. את הסעודה ניהל הגבאי ר' ניסן יוסט, נע בזריזות בגרביו הלבנות בין השולחנות הערוכים, מקבל מידי הרבי את השיריים מחלק אותם למאות החסידים, שהיו אמנם רעבים למזון, אך להוטים עוד יותר לקיים את המצווה. בשבת בבוקר נמשכה התפילה שעות ארוכות בנוסח ויז'ניץ; השתפכות הנפש ובעקבותיה סעודת צ'ולנט דשנה.

במוצאי שבת הגיעה השעה הגדולה – המפגש פנים אל פנים עם הרבי. חסיד נאמן כמו סבי לא היה צריך להמתין הרבה. הטקס המכונה "זיך פראווען" – דהיינו כניסה אל הרבי, מתן "קוויטעל" – פתק בקשות, שיחה והתייעצות אישית. על סבא העיקה הדאגה לרבקה בתו הצעירה שטרם נישאה. כל מאמציו למצוא לה בעל עלו בתוהו. ועוד מצוקה היתה בלבו. בנוכחותי סיפר לרבי עד כמה כואב לו שעזבתי את תנועת הנוער החרדית "פרחי אגודת-ישראל" ועברתי לשורות "הנוער הציוני" החילוני. הרבי לא הזדעזע. "שיהיה ציוני ובלבד שיהיה יהודי טוב", אמר. מאז לא היוותה הפעילות הציונית מחלוקת ביני בין סבא.

בחג שמחת תורה אחד החלטנו בני "הנוער-הציוני" ליטול חלק בהקפות. על פי עולם המושגים של היום יצאנו למבצע יחסי-ציבור. היו בינינו חלוצים לבושים ברישול ובנעליים מסומרות. בבית-הכנסת קמה מהומה: "בריונים, החוצה"! קראו לעברנו בזעם. אבל הרבי הרגיע את חסידיו המשולהבים: "הם צעירים. הם יהודים. גם הם באו לשמוח עם התורה. הניחו להם." דבריו מנעו תגרת ידיים. בימי חייו של סבא וגם ולאחר פטירתו, קיימתי קשר רצוף עם משפחת האדמו"ר מויז'ניץ. לאחר פטירתו של ר' ישראל, עברה האדמו"רות לבנו בכורו ר' חיים מאירל האגר. בשנת 1940 עברה ויז'ניץ לשלטון הסובייטים. מרכז החסידות עבר לעיר גרוסווארדיין בטרנסילבניה. במרץ 1944 התחוללה בהונגריה ההפיכה הפרו-נאצית ויהודיה גורשו בהמוניהם לאושוויץ. באותם ימים גונבה לאוזני השמועה שהרב הגיע לבוקרשט והוא מתאכסן אצל הרבי מבוהוש, שניהל חצר חסידית בבירה הרומנית והיה ידיד הציונים. כאשר הלכתי לבקר אצלו מצאתי רב בעל מראה שונה לחלוטין. פניו המגולחות הסגירו את אשר עבר עליו. אל הגבול ההונגרי-רומני הצליח להגיע בעזרת "מבצע הבריחה" של התנועות הציוניות, כשהוא מחופש לחוטב עצים. את ביתו החדש בישראל הקים הרבי מויז'ניץ בבני ברק, שהפכה במרוצת הזמן לממלכה חסידית. בפעם האחרונה פגשתיו בשנות הששים. כיהנתי אז כמזכ"ל המפלגה הפרוגרסיבית, מפלגה שלא היתה מקובלת בחוגי החסידות בשל תמיכתה בהפרדת הדת מהמדינה, נישואים אזרחיים ומתן שוויון לכל הזרמים ביהדות. הרבי היה כבר בן למעלה משמונים. לזכר סבא החלטתי לבקרו. ידידי אליהו פסטרנק, חסיד ויז'ניץ, תיאם את הביקור.

היתה שעת צהרים. חדר ההמתנה היה שטוף שמש, לפני הכניסה הזהירו אותי כי ראייתו של הרבי נחלשה ואסור להטרידו יתר על המידה. כאשר הוכנסתי לחדרו של הרבי הציג אותי הגבאי כ"ר' יצחק ארצי, ממפלגתו של פנחס רוזן".

"מי אתה"? שאל הרבי.

"אני נכדו של ר' אברהם כ"ץ", השבתי.

"אתה הבן של פייגה?" שאל הרבי בשמחה. כל פרט על בני משפחתי הוא זכר. קרובי וולוועל – זאב כ"ץ, משרת עד היום בחצר בבני ברק. לאחר המלחמה הועברו ארונותיהם של רב ישראל זצ"ל ובניו לקבורה בישראל ונטמנו בבית-הקברות החסידי "זכרון מאיר" שבבני ברק. בבית-עלמין זה טמונים גם הוריה של מימי אשתי. ביום ה"יארצייט" כשאנחנו פוקדים את קברותיהם, אני נכנס גם ל"אוהל ויז'ניץ" ומתייחד עם המורה הרוחני של השושלת שלי.

למרות עולמי השונה חשתי צורך במרוצת השנים לקיים קשר, ולו רופף, עם חסידות ויז'ניץ בארץ. בגירוש הגדול של יהדות רומניה לטרנסניסטריה בשנת 1941 הוגלו גם שני בניו של האדמו"ר מסירט לגיטו דז'ורין, ושם מצאו דרכם לקן "הנוער הציוני", התנועה אליה השתייכתי. האדמו"ר רבי ברוכ'ל היה לאיש הקשר שלי עם המגורשים ובאמצעותו העברתי כספים לסיוע. לאחר עלייתו ארצה הקים הרב את חצרו בחיפה ולאחר מותו נענה בנו הבכור אליעזר חשמלאי במקצועו, להפצרות החסידים וקיבל על עצמו את תפקיד האדמו"ר. אחיו משה האגר, שעלה לישראל יחד איתנו בספינת המעפילים "כנסת ישראל", ואף שהה עם מימי ואיתי במחנה הגירוש בקפריסין, מכהן עד היום כראש הישיבה והממונה על גיוס הכספים למפעלי קרית ויז'ניץ – חיפה. במרוצת השנים חיפשתי דרכים לסייע להם. כאשר נסעתי בשנת 1993 לביקור בצ'רנוביץ, החלטתי לבקר גם בעיירה ויז'ניץ. ראש העיר הצעיר קיבל אותי בחמימות ואף ליווה אותי לקברו של אבי השושלת, סבא רבא של רבי אליעזר ורבי משה. על המצבה נערמו פתקאות בקשה ותחנונים.

"מה עושים עם הפתקאות הללו?" תהה ראש העיר.

"הנח לרוח לפזר אותם. ירטיבו אותן הגשמים והשלג, אך שלא תפגע בהם יד אדם." מצאתי את עצמי מסביר לאותו ראש עיר כי בכל פתק יש משהו מן הנשמה. מקופלים בו כאב, דאגה ופחדים. ראש העיר הבטיח לי כי פיסות הנייר יישמרו. ניהלתי איתו גם משא ומתן להחזרת בנייני הישיבה לבעלים החוקיים וראש העיר שראה בדמיונו זרם גואה של תיירים, כמו באוּמן – מרכז חסידי ברסלב, נענה מיד. ואולם את הבניין המרכזי של הישיבה שהפך בינתיים לבית-חרושת לחמאה, סירב להחזיר. ברוב חוצפתו אף דרש תשלום תמורת הנכסים.

"עליך לשלם לנו!" צעקתי, "במשך חמישים שנה השתמשתם בבניינים הללו בחינם." בסופו של דבר נכנע ראש העיר ומסר בידי חוזה חתום, ואולם האחים אליעזר ומשה האגר החליטו לוותר, שכן ללא הבניין המרכזי של הישיבה לא ראו טעם בעיסקה.

מעת לעת אני נוסע לבקר אותם. כשאנחנו מתחבקים אני נזכר בסבא. עולמי היום שונה מאד ואילו ידידי הותיקים משמרים גם בישראל את העולם שאבד לי. לפני שנתיים הצטרפו אלי נאוה בתי ובנה אייר סמל. שעתיים בילינו במחיצתם של הרב אליעזר ואחיו משה בשיחה פילוסופית על אמונה וכפירה, יהדות מסורתית מול זרמים מודרנים והשסע בחברה הישראלית. אייר בן השבע-עשרה, עם עגיל בגבה ושורת עגילים מעטרת את תנוכי אוזניו, הקשה במיוחד בשאלות ושני הרבנים גילו סובלנות גם כלפי מי שעולמו זר לעולמם. גם נאוה ואייר יצאו מוקסמים ממאור פניהם ופתיחותם של רבי אליעזר ורבי משה. חשבתי בליבי, אילו היה דיאלוג כזה מתרחש לעתים קרובות יותר… הייתי נכדו הראשון של סבא. ילד שזקוק לחום ותמיכה בהעדר אביו הביולוגי. מדי יום ליוויתי אותו לבית-הכנסת. כך נהגתי גם ביום שבו היה עלי להיכנס לעול המצוות ולהניח תפילין בפעם הראשונה. אמי ישבה בעזרת נשים. סבא קשר לי את רצועות התפילין. ככהן הניח את ידו על ראשי ובירך אותי בברכה המסורתית: "ברוך שפטרני". אני שומע את קולו כשאני עוצם את עיני. טקס בר-המצווה היה צנוע. אמא הביאה מהבית עוגת דבש ויי"ש. המתפללים הרימו כוס לחיים ואיחלו מזל-טוב. מעתה ואילך הייתי אדם בוגר, אחראי לכל מעשי.

בפעם האחרונה ראיתי את סבא בשנת 1938. עזבתי אז את סירט ועברתי לצ'רנוביץ, לסיים שם את השנה האחרונה של לימודי התיכוניים. בבוקר נסיעתי ליוויתי את סבא כרגיל לבית-הכנסת, הנחתי תפילין והתפללתי. כיוון שזה היה יום שני, עליתי גם לתורה. באותו בוקר היה סבא עצוב, שלא כדרכו.

כיוון שהאוטובוס לצ'רנוביץ עזב מוקדם, מיהרתי לעזוב את בית-הכנסת. נפרדנו ליד ארון הקודש. סבא אימץ אותי אל חיקו, מוחה דמעה. הוא ליווה אותי ונותר עומד על מרפסת ה"ויז'יצר קלויז". בפסיעות מהירות ירדתי. בטרם שפניתי לרחוב הראשי סובבתי את ראשי. מרחוק ראיתי אותו דומם על המרפסת, מלווה אותי במבטו. התמונה נשארה חקוקה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את סבא.

שבועות אחדים אחר כך הוזעקתי למזכירות בית-הספר בצ'רנוביץ. עלי לשוב הביתה בדחיפות. יצאתי מייד לסירט, מבוהל וחרד. כל שהצלחתי היה להגיע במועד להלווייתו של סבא. עוד באותו יום התרוצץ ברחבי העיירה, אוסף מעות ל"הכנסת כלה" עבור יתומה עניה. לפתע התמוטט ברחוב. אנשים הושיבוהו על כסא ונשאו אותו הביתה. ובטרם שהספיק רופאו ד"ר מאיר וייסמן להגיע, יצאה נשמתו. הלכתי אחרי האלונקה, ממרר בבכי ובעקבותי כל יהודי סירט.

תמונתו תלויה בחדרי ולעתים קרובות אני מהרהר בו. אני מספר עליו לילדי ולנכדי, אבל מרגיש את אוזלת המלים. הן דלות מכדי לתאר מה היה סבא בשבילי.

לאחר המלחמה שבתי הביתה לסירט. בבית לא מצאתי דבר. כל תכולת הבית נשדדה. באחת הפינות מצאתי דף גמרא קרוע מאחד מספריו של סבא. זה היה החפץ היחיד שהצלחתי להציל.

במרוצת השנים גיליתי עוד חפץ ששרד. יענק'ל כ"ץ שהיה נשוי לאחות אמי מלכה, הציל מהבית גביע כסף לקידוש, מלאכת מחשבת. נסעתי אל יענקל, שוחט במגדל העמק, והוא מסר אותו בידי. בכל ליל סדר אני מוציא את אותו מארון כלי הפסח ומקדש בו על היין. לאותה סירט של פעם נשארה עדות בכתובים. לפני שנתיים הופתעתי לקבל בדואר ספר בשם "כפרים בלהבות", שנכתב בגרמנית בידי ליאו כ"ץ, בן דוד של אמי. ליאו היה אנטי-ציוני וקומוניסט אדוק, שחי שנים רבות כגולה במקסיקו ובארצות הברית ובתום המלחמה שב לוינה. בשנת 1949 בא לבקר את אחותו בישראל ואז פגשתי אותו לראשונה. למרות עברו האנטי-ציוני חשב ליאו כ"ץ לעלות לישראל. בכך ראיתי את ניצחון הציונות על הקומוניזם. ואולם תוכניתו של ליאו לא יצאה אל הפועל, שכן הוא שב לוינה ומת מהתקף לב בטרם הספיק להגשים את תוכניתו. הוצאת ספרים וינאית, שמתמחה בספרות מהגרים, הוציאה את ספרו לאור ושלחה לי עותק. למרות שנולדתי עשרים ושמונה שנים לאחר המאורעות שליאו כ"ץ מתאר בספרו, אני זוכר במעומעם מעמדים ציוריים שהספיקו לתפוס מקום במיתולוגיה המקומית של סירט. מעשה באותו אמריקאי מיסתורי שהגיע לעיירה וכבש לו מקום של כבוד ליד שולחנות ההימורים. היו שסברו כי בא לבצע חפירות ארכיאולוגיות, ואחרים היו משוכנעים שהאמריקאי מחפש אוצרות זהב עתיקים החבויים במעבה האדמה, או … נפט. הפרק שהקדיש ליאו כ"ץ לטקס חנוכת פנס הגאז הראשון בסירט העלה בי חיוך. פקיד העיריה תופף בתוף ברחובות והזמין את התושבים להשתתף באירוע ההיסטורי. הויכוח שהסעיר את העיר הוא האם פנס בגובה של ששה-עשר מטרים יצליח לספק יותר אור מאשר כוכב? ראש העיר עב הכרס, המכונה "טונה", נשא נאום נרגש: "עמים וארצות מביטים היום בקנאה בסירט. כשם שהקיסר שולט בממלכתו הגדולה ומעניק לבני עמו בתי משפט, חוקים, משרדי מסים ובתי ספר ואינו מבקש מנתיניו תמורה מלבד אהבה ונאמנות, כך הפנס הזה, ההופך לילה ליום, אינו זקוק ליותר מאשר כמה ליטרים נפט ויד דואגת. הפנס שלנו הוא העד הזוהר לעוצמה ההבסבורגית". והמורה להיסטוריה הילריון טופן, שכונה בפי תלמידיו "טופי", בישר לתושבים הנרגשים כי "השמש עומדת בצל והירח יכול להסתתר."

פניתי להוצאת הספרים וביקשתי את עזרתה באיתור בנו יחידו של ליאו כ"ץ שעקבותיו אבדו לי לפני שנים. לבסוף נתגלה הבן פרדריק, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת שיקאגו. לפני שלוש שנים, עם צאת ספרה של נאוה בארצות הברית, נסעה לסיבוב הרצאות והוזמנה גם לאוניברסיטת שיקאגו. פרידריק חיכה לה שם.

למרות שלא ראתה אותו מעודה, טענה נאוה שזיהתה אותו מיד. "היו לו עיניים של משפחת כ"ץ. פרדריק דמה שתי טיפות מים לסבתא." השניים טיילו כל אותו אחר צהריים בקמפוס ושוחחו. נאוה הרגישה כמו עם בן-משפחה. כאשר נפרדו אמר לה: "כל האוטופיות של המאה העשרים קרסו. כמו אבי, האמנתי כל חיי בקומוניזם והוא התגלה כאשלייה. רק הציונות, אני מודה בהכנעה, ניצחה." את סירט פקדתי עוד פעמים אחדות. בנסיעותי לרומניה עשיתי תמיד מאמץ לשוב לשם. מכל ידידי נותרה במקום רק מֵדִי וייניש, חברתי לספסל הלימודים, בעלה אלי אף הוא היה חברי לכיתה ול"חדר". השעות שביליתי במחיצתם החזירו אותי אל ילדותי. העצים, גן הירק והבאר. שירותים פרימיטיביים בחצר, ספריה שריח עש נודף ממנה ועומדת לקרוס. בין החדרים נעה כרוח רפאים הנוצריה ליאונטינה, אומנתה של מדי שהפכה לחלק מהמשפחה.

את בית סבא ראיתי תמיד מבחוץ, שמור ונאה, ואולם לא היה בי אומץ להיכנס. נכנעתי לבקשתה של מדי שלא לעורר תשומת-לב, שכן תחת שלטונו של הרודן צ'אושסקו נאסר על אזרח רומני לקיים קשר עם תושב חוץ, ומדי חששה מהלשנה.

בשנת 1986 יצאנו למסע שורשים משפחתי. עמדנו מול הבית בו נולדתי. מימי אשתי, שלמה ונאוה ילדי, כלתי מילכה וחתני נעם סמל. שלמה החליט לחצות את הסף ודפק על הדלת. אני זוכר כיצד בני מוליך אותי פנימה לבית ילדותי. המשפחה הנוצרית שהתגוררה שם לא הסתירה את מבוכתה. חלפנו בחדרים ואני רעדתי כילד. זכרתי את הגג הנפתח, אשר שימש לנו סוכה בחג הסוכות. מרוב התרגשות לא הצלחתי לאתר את הפתח בגג. שוב היה זה שלמה שנשא את עיניו וגילה את הפתח. בחדר שבו התגוררתי כילד ניצב על הכוננית כינור קטן. הפסנתר של דודותי אווה ורבקה נעלם, ואולם כלי נגינה אחר החליף אותו – כינור. שלמה סיפר לדיירים הנוצרים שהוא עוסק במוסיקה והם הציעו לו מיד לנגן.

אחר כך הלכנו לבית-הקברות. הבאתי אותם למצבת סבא אברהם כ"ץ ושאר בני המשפחה. מצבת אחיו חונא ומצבות אחיותיו דינצה לנדמן ומימע רבקה בונאפורט ניצבות בסמוך. אלה בני המשפחה שזכו להיטמן בסירט. עצמותיו של בנו סרול-לייב מפוזרות אי-שם בטרנסניסטריה. בתו מלכה קבורה בבוקרשט, בסי במונטבידאו שבאורוגוואי, דודניתי אלזה נפטרה לא מכבר בניו יורק. דודותי אווה ורבקה מצאו מנוחה נכונה בחיפה, ואילו אמי פאני, טמונה בבית-הקברות בחולון.

חלפנו ברחובות המרכזיים של סירט. "הזמן כאן עצר מלכת", העירו בני הדור הצעיר. "גן עדן אירופי קטן", אמרה בתי נאוה.

היהודי היחיד שנותר כיום בסירט הוא הרברט גרופר, חבר ותיק ללימודים. הוא מופקד גם על בית-הקברות העתיק. בביקורי שנת 1995 פקדנו את המקום עם עוד שתי משפחות של ידידים וגילינו תמורה מדהימה. תודות לסיוע כספי שיקם הרברט גרופר את בית הקברות, וכיום זהו אתר היסטורי רשמי במסלול התיירים בצפון בוקובינה. "אני אחרון היהודים השומר על בית הקברות הזה, ראש קהילת המתים", כתב לי הרברט גרופר לאחר שובי לארץ. "אחרי מותי יעבור התפקיד לגוי, והוא זה שישמור על היהודים הראשונים הטמונים כאן." אני חושש כי בסופו של הדבר יהיה גורל בית הקברות בסירט כגורל שאר בתי-הקברות היהודיים ברומניה. באין משגיח תיעלמנה המצבות, מישהו יעקור אותן כחומר לבניין, או ששיני הזמן יכלו אותן. בית-הקברות ייחרש ויהפוך לכביש, או למגרש לבנייה.

 בית הכנסת בסירט

סירט עתה עיר ריקה מיהודים. קומץ ניצולי העיירה נהג בעבר להתכנס בחצרו של הרבי מנדבורנה בבני ברק, ביום השנה למות בנו בידי האנגלים בקרב המעפילים על סיפון "כנסת-ישראל". כיום הם מתכנסים בבית-הקברות בחולון, ליד המצבה לזכר בני סירט שנספו בטרנסניסטריה. מספרם הולך ופוחת משנה לשנה.

כואב לי לחשוב שזכר משפחת כ"ץ יעלם מן העולם. לתהום הנשייה יצללו גם שלושת אלפים היהודים שחיו בסירט מאז המאה השש-עשרה. רצף חיים יהודיים של ארבע מאות ושבעים שנה, יגיע אל קיצו. ספק אם תתחדש אי-פעם קהילה יהודית בסירט. לא מכבר פירסם הסופר הגרמני הנודע אדגר הילזנראט, אף הוא בן העיירה, רומן שסירט במרכזו. יחד עם ספרו של בן דודי הקומוניסט ליאו כ"ץ, ינציחו שתי היצירות את זכר החיים היהודיים שהיו ואינם. כפרים ועיירות עלו בלהבות. סירט שלי תעלה אבק רק בספריה.

סירט – עיר וקהילה יהודית קדומה

ד"ר דוד שערי – שויארמן

 

גיאוגרפיה והיסטוריה כללית

 

העיר סירט נמצאת בצפון-מזרח מולדובה, במרחק שווה (כ-40 ק"מ) מצ'רנוביץ ומסוצ'יאבה, על אם הדרך של אורחות מסחריות בעת העתיקה וימי הביניים. העיר מתנשאת בגדה הימנית של הנהר סירט, באזור של גבעות ותלים, בגובה של 300 – 400 מ': SASCA, RUINA, TATARCINA. השטח חצוי בעמקי הנחלים, CACAINA, NEGOSTINA, PERJELNICA. לאורך הנהר משתרע אחו (LUNCA), המהווה בחדשי הקיץ אתר הבילויים לבני הנעורים של העיר.

סירט הינה עיר ספר: בעידן השלטון ההאבסבורגי-אוסטרי היא הייתה עיר גבול עם רומניה הישנה, ואיל מאז 1940, הנהר סירט מסמן מצפון לעיר את הגבול עם ברית המועצות, כיום אוקראינה. במרחק של כ-6 ק"מ נטועה העיירה מיהאילן MIHAILENI, שנוסדה בשנת 1792 בתמיכתו של הנסיך מיהאי סטורזה כדי לעודד התיישבות של יהודים במקום. העיירה מיהאילען, שהינה חלק ממחוז דורוהוי, שמרה עד לשנות החמישים על אופייה כעירה יהודית. בין שתי מלחמות העולם הייתה העיירה מיהאילען תלויה בשירותיה בסירט , במיוחד בשירותי החינוך התיכון.

סירט הינה העיר הרביעית בגודל אוכלוסייתה בערי בוקובינה הדרומית, אחרי סוצ'יאבה, רדאוץ וקימפולונג.

ב-1898 הושלם קו רכבת עד סירט.

בשנת 1918 קוצר הקו והגיע רק עד ADANCATA.

אחרי המלחמה הקו הופעל מחדש והוארך והוא חוצה את הנהר בגשר ברזל לעבר צ'רנוביץ.

העיר סירט חסרה כמעט לחלוטין מפעלי תעשייה גדולים.

מבין מפעלי התעשייה הזעירה המעטים שלה בעבר נזכיר את בית החרושת לבירה, הקדום ביותר בבוקובינה, בבעלותו של הגרמני IULIUS BEILL, טחנת הקמח של קראפט, בית המלאכה לרעפים, בתי מלאכה לסריגה, בית חרושת לשטיחים ובתי אריזה לביצים ליצוא.

רוב באוכלוסייה המקומית, רומנים, רותנים, גרמנים, התפרנסו מחקלאות וממלאכה.

מימי קדם התקיים בעיר בכל יום שלישי "יום השוק" (IARMAROC), שבו היו מביאים האיכרים מכפרי הסביבה את מוצריהם; ירקות, ביצים, עופות, עצים, תבואות, חזירים, סוסים. 

היהודים עסקו בעיקר במסחר במלאכות ובמקצעות חופשיים.

המלון היחידי (ANNAHOF), בכיכר המרכזית של העיר, היה בבעלות יהודית וכן שני בתי קפה בעיר.

גם אולם המופעים, קולנוע והצגות, היחידי בעיר, ה-BIERPALAST, היה בבעלות יהודית.

העיר מוקפת רשת של 20 כפרים והיא שימשה עבורם מרכז מינהלי וכלכלי CALAFANDESTI, BARLINT, BANCESENI, BALCAUTI, BAINETI: (CAPITALA DE PLASA), FRATAUTI, DORENSTI, DRAGUSENI, CLIMAUTI, CEREPCAUTI, CANDESTI, TEREBLECEA, TARNAUCA, SINAUTI, ROGOJESTI, OPRISENI, MUSENITA, GRANICESTI, VOLCINETI, VASCAUTI.

 

לפי מפקד האוכלוסין משנת 1930 מנתה העיר סירט 9,905 תושבים, שהתפלגו לפי הלאומים כדלקמן: רומנים – 4,302 (43%), יהודים – 2,101 (21%), גרמנים – 1,657 (16.72%), אוקראינים – (רותנים בעגה ההאבסבורגי – אוסטרית) – 1,011 (10.2%), רוסים – 462 (4.62).

לפי הדתות התפלגות האוכלוסייה הייתה כדלקמן: אורתודוקסים – 5,014, בני הדת היהודית – 2,121, קתולים (רומנו-קתולים) – 1,891, גריקו-קתולים – 603, אבנגלים – פרוטסטנטים – 276.

הרומנים ורובם של הרותנים היו בני דת אחת, היא הדת האורתודוקסית.

עקב לחץ ה"רומניזציה" של השלטונות הרומניים הצהירו על עצמם רותנים רבים בעלי הדת האורתודוקסית כרומנים.

מכאן המהפך במפקד הרומנים והרותנים.

במפקדי האוכלוסין משנת 1910 (בימי השלטון ההאבסבורגי-אוסטרי) ומשנת 1930 (בימי השלטון הרומני): 2,070 רותנים ו-715 רומנים בשלהי השלטון ההאבסבורגי-אוסטרי לעומת 4,302 רומנים ו- 1,011 רותנים בשנות השלטון הרומני.

לפי המפקד של 1930 הייתה האוכלוסייה היהודית בכפרים הסמוכים לסירט: 

BAINET – 23, CANDESTI – 2, CALAFANDESTI – 12, BOTASENITA – 8, BALCAUTI  – 12 , CEREPCAUTI – 34, SINAUTI DE SUS – 14, SINAUTI DE JOS – 1, ROGOJESTI – 1, OPRISENI – 15, NEGOSTINA – 16, STARCEA – 12, STANESTI DE SUS – 19, STANESTI DE JOS – 11, SOLBOZIA BERLINTELUI – 3, VULCINET – 35, TIBENI – 41, TEREBLECEA NOUA – 38, TEREBLECEA – 19.

 

היסטוריה כללית של העיר סירט

 

העיר סירט היא מן הקדומות ביותר בבוקובינה ובמולדובה כולה.

על קדמוניותו של יישוב במקום זה מעידות החפירות הארכיאולוגיות שנעשו בתלים RUINA ו- SASCA.

לפי מסורת אחת נוסד היישוב סירט על ידי נזירים גרמנים ממסדר היוהניט"ית, אך לפי מסורת אחרת נוסד היישוב על ידי ANDREASZ, שליחו של מלך הונגריה.

תעודה הראשונה המאזכרת את סירט היא משנת 1326.

בשנים 1365 – 1374 הייתה סירט בירת הנסיכות מולדובה ושלט בה הנסיך LATCU VODA בשנים 1374 – 1401 הייתה בסירט בישופות קתולית והיה בה מנזר פרנציסקאני.

במאה ה-14 סירט הייתה מרכז התרבות החשוב במולדובה למפגש הדתות האורתודוקסית והקתולית.

מתקופה זו שרדה בעיר הכנסייה הקדומה SF.TREIME.

LATCU  VODA  עצמו עבר לתקופה מסוימת לדת הקתולית.

בנוסף למתיישבים גרמנים ישבו בעיר גם ארמנים.

בשנת 1380 העביר הנסיך PETRU MUSAT את מושב הבירה של הנסיכות מולדובה לסוצ'יאבה.

לפי המסורת, נמצא קברו של הרופא האישי של הנסיך STEFAN CEL MARE, היהודי שמיל, בבית הקברות העתיק של סירט.

במאות 15 ו-16 ידעה העיר סירט פריחה כלכלית-מסחרית ותרבותי, אך במאות 17 ו-18 נרשמת בה ירידה בתנופה הכלכלית.

בשנת 1774 עוברת העיר סירט, ביחד עם כל בוקובינה, לשלטון ההאבסבורגי-אוסטרי.

בשנת 1775 ישבו בעיר סירט 75 משפחות, מהן 65 משפחות איכרים.

בשנת 1787 התפקדו בסירט 173 בתים בבעלות רומנית, 36 בתים בבעלות יהודית, 23 בתים בבעלות גרמנית, 27 בתים בבעלות רותנים, 7 בתים בבעלות יוונים ועוד בתים יחידם בבעלות פולנים, ארמנים ואף צרפתים.

בראשית השלטון האוסטרי סירט הייתה, אפוא, עיר עם רוב רומני מוצק, אך התגוררו בה גם בני לאומים שונים וביניהם מספר ניכר של יהודים.

בשנת 1786 הועלתה סירט לבירה נפתית (BEZIRKSHAUPTSTADT).

ההרכב האתני-לאומי של אוכלוסיית סירט בשנת 1910, בשלהי הקיסרית ההאבסבורגית, היה כדלקמן: רומנים – 715, רותנים – 2,070, יהודים – 3,178, גרמנים – 1,498, פולנים – 345, שונים – 9, סך הכל – 7,815.

הפירוט החלקי שבידנו על ההתפלגות המקצועית של יהודי סירט בשנת 1910, היה כדלקמן: סוחרים – 292, בעלי מלאכה – 270, מהם לא פחות מ-30 עגלונים, 18 סנדלרים, 20 חייטים, 19 בעלי מסבאות, 7 פחחים, 8 נגרים, 5 קצבים.

אין בידנו נתונים מספריים על בעלי מקצועות חופשיים ( רופאים, עורכי דין(, עובדים במינהל הציבורי (גביית מיסים, בתי משפט, משטרה וכו') ומורים.

בשנות השלטון האוסטרי (1774 – 1918), אף כי סירט הפכה לעיר ספר, עקב גבולה עם רומניה הישנה, ידעה העיר תקופה של פריחה כלכלית ותרבותית, הגם שלא נפתחו בה מפעלי תעשייה רבים.

בעיר נפתח בית חרושת קטן לעיבוד משחת נעליים בבעלותו של MENRED BEIL, בית חרושת לסבון, 4 מאפיות, 4 בתי חרושת ללבנים.

בשנת 1911 נפתחה בעיר תחנת חשמל.

בעיקר ידעה היער סירט בעידן השלטון האוסטרי שגשוג תרבותי.

בשנת 1899 נפתחו הלימודים בגימנסיה העיונית הגרמנית, הממשיכה את קיומה גם בימנו אלה.

הגימנסיה הגרמנית, שנשאה את שמו של הקיסר פרנץ-יוסף, הצטיינה ברמתם הגבוהה של המורים, ואף של התלמידים, שהיו בשלהי המאה ה-י"ט, ברובם, יהודים.

גם רובם של המורים היו יהודים.

בשנת 1902 נפתחה ליד הגימנסיה פנימייה לאכסונם של התלמידים, רומנים או רותנים, מכפרי הסביבה.

בשנות מלחמת העולם הראשונה הקוזקים הרוסים העלו באש את הגימנסיה ורק בשנת 1919 חודשו הלימודים בגימנסיה, שהפכה לגימנסיה ממלכתית רומנית בשם LATCU VODA.

ליד הגימנסיה לבנים נפתחה גימנסיה לבנות, שנסגרה בשנת 1934.

בגימנסיה למדו לא רק בני העיר, כי אם גם תלמידים מכפרי הסביבה וכן תלמידים מהעיירה הסמוכה מיהאילן.

בעידן השלטון הרומני כל בתי הספר היו חד מיניים.

בשנת 1938 הגימנסיה העירונית בעיר הפכה לגימנסיה מסחרית ובוטלו בה הכיתות העליונות.

הנהלת הגימנסיה הוציאה שנתון, ממנו יצאו לאור 7 גיליונות.

בשנתון זה, שנערך בקפידה רבה, ניתנה סקירה מלאה על פעילות בית הספר בשנה הנסקרת, וכמו כן על הפעילויות התרבותיות בעיר.

ביוזמת הנהלת הגימנסיה ומוריה יצאו לאור כמה גיליונות של כתב-עת ספרותי: FREAMATUL LITERAR.

בין שתי מלחמות העולם הצטיינה הגימנסיה בייחוד בתחום הלימודים ההומניסטיים בעוד המעבדות למדעי הטבע היו דלות בציודן.

כמה ממורי הגימנסיה ומנהליה בלטו במסירותם וזכרם שמור לטוב גן בזיכרון תלמידיהם היהודים.

להלן אזכיר אחדים ממורים אלה: שני מנהלי הגימנסיה, אורסטה פרוקופוביץ, מורה למתמטיקה, ובמיוחד ניקודם איצקוש, מורה לגיאוגרפיה, אישיות מרכזית גם בפעילות הכלל עירונית אהוב על תלמידיו גם בשל נועם הליכותיו.

כן נזכיר את המורה PETER TOMASCHEK, גרמני במוצאו מורה לגרמנית ולפילוסופיה, הומניסטן ומומחה לשפת ESPERANTO, שקיים קשרים ידידותיים עם רבים מאנשי הקהילה היהודית.

אזכיר עוד את המורה לספרות IORDACHE GRIGOROVICI, שהגן על תלמידיו היהודים, שהואשמו בזדון בפעילות קומוניסטית, הכומר דושצ'אק (DUSCEAC) ועוד.

היהודים היוו כ-30% מכלל תלמידי הגימנסיה.

במחצית השנייה של שנות השלושים הורעלו התלמידים הרומנים ואף הרותנים באווירה אנטישמית, שבאה לביטוי בייחוד בהפסקות שבין השיעורים.

רבים מהם הצטרפו לקני "החולצות הירוקות" של "משמר הברזל".

בין פעילי "משמר הברזל" בלט המשורר הצעיר NICOLAE TAUTU.

שירי נעוריו בעיר סירט הם בעלי השראה לאומנית-לגיונרית, אך בשלהי מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף לתנועה הקומוניסטית.

אחרי נפילתו בשבי הרוסי בסטלינגרד, שם עבר שטיפת מוח, הוא חוזר לרומניה כקצין ביחידה הצבאית הקומוניסטית רומנית TUDOR VLADIMIRESCU.

ברבות השנים הפך לאחד ממשוררי החצר של המשטר הקומוניסטי.

וכך אירע שכיום, בשנים שלאחר המשטר הקומוניסטי, הוא אינו נזכר בפרסומים הרשמיים של עיריית סירט, אף כי היה אחד מבניה הנודעים לתהילה.

רמת הלימודים לא נפגעה גם בשנים הקריטיות של המחצית השנייה של שנות השלושים.

התלמידים היהודים ישבו, מיוזמתם הם, בספסלים נפרדים, ורבים מהם נהגו, באורח הפגנתי, לא לכתוב בשבת.

עם זאת, הם לא הורחקו כליל מהלימודים.

באופן כללי, ניתן לגרוס שבין שתי מלחמות העולם העיר סירט עברה תקופה של ניוון כלכלי ותרבותי.

סירט הורדה מבחנה מנהלית מבירת מחוז (BEZIRKSHAUPTSTADT), כפי שהייתה בעידן השלטון האוסטרי, לדרגת מרכז PRETURA.

בעקבות האולטימאטום הסובייטי מה-28 ביוני 1940 נכנסו לעיר 3 טנקים סובייטים, אך הם נסוגו, לאחר שנכחו בטעות במיפוי שלהם.

לאחר מכן השתוללה רדיפת היהודים, שהואשמו ב"עידוד" הטנקים הסובייטים, ובוצעו מעצרים שרירותיים.

רבים מבני הנוער היהודי של העיירה נטשו אותה ועברו את הגבול הסובייטי, בהזדמנות הראשונה שהשלטון הרומני אפשר להם זאת.

סירט הפכה לעיר ספר גוססת, עם ברית המועצות.

ב-1 באפריל 1941 ניסו פליטים רומנים, שעברו לשטח הסובייטי, לחזור לרומניה, אך רבים מהם נטבחו.

באוקטובר 1940 עזבו התושבים הגרמנים את העיר, על פי הסכם ה-UMSIEDLUNG (הגירה), שנחתם בין גרמניה ההיטל ראית לבין רומניה הלגיונרית, והם יושבו בגרמניה.

ביולי 1941 פונו יהודי סירט ורובם הועברו, זמנית, לעיר קלפט CALAFAT, ליד הנהר דנובה בדרום מערב המדינה, ומיעוטם לקראיובה (CRAIOVA).

באוקטובר 1941 גורשו יהודי סירט, עם כל יהודי בוקובינה, לטרנסניסטריה.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה עברה העיר סירט תהליך של סובייטזציה ושל אוקראיניזציה.

אוכלוסיית העיר מגיעה היום לכ-10,000 תושבים, כמעט כולם, לפי המפקד, רומנים.

בימים אלה נפטר הרברט גרופר, אחרון היהודים בסירט, שהקדיש את שנות חייו האחרונות לטיפוח בית הקברות היהודי בעתיק במקום ולשמירה עליו.

על אף שהוקמו בה בימי השלטון הקומוניסטי הרומני כמה מפעלי תעשייה, ניבנו שיכונים בסגנון הסובייטי והופעל מחדש קו הרכבת סירט – דורנשט, באופן כללי עיר הגבול סירט לא התאוששה.

 

הקהילה היהודית בסירט בימי הביניים ובעידן ההאבסבורגי

 

כבר בימי הביניים המאוחרים שימשה סירט תחנה ללינת לילה לאורחות סוחרים יהודים בדרכן לסוצ'יאבה, צ'רנוביץ והונגריה.

כבר ב-1371, כאשר סירט קיבלה מעמד של עיר, ישבו בה מספר משפחות יהודיות.

המצבה הקדומה ביותר בבית הקברות העתיק בסירט היא משנת 1560.

עד שנת 1877 היה היישוב היהודי בסירט בחסות הקהילה היהודית הגדולה יותר בסוצ'יאבה.

עד סיום שלטון הנסיכים המולדבים על העיר סירט, היינו עד שלהי המאה ה-י"ח, אין ברשותנו כל תיעוד בכתב על יהודים בסירט בתקופות הקדומות.

אזכור ראשון של היישוב היהודי הקטן בסירט אנו מוצאים במפקד האוכלוסין שערך ראש השלטון האוסטרי החדש, הגנרל VON SPLENY, בשנת 1774.

לפי מפקד זה ישבו בסירט בראשית השלטון האוסטרי 8 משפחות יהודיות עם 43 נפשות.

מאוד ייתכן שמספר היהודים בסירט היה כבר אז יותר גדול, כי ליהודים היו סיבות רבות להסתתר ולא להתפקד.

ואמנם, עד שנת 1848 היו היהודים שישבו בשלוש העירם של בוקובינה – צ'רנוביץ, סוצ'יאבה וסירט – נתונים להצקות אנטישמיות רבות, כמו כל יהודי הקיסרות ההאבסבורגית.

עם זאת, נמשכו יהודים מגליציה הסמוכה והסתננו לבוקובינה, עקב מצבם שהיה גרוע עוד יותר.

כדי להפחית את מספר היהודים בבוקובינה הוצאה תקנה של השלטון האוסטרי שיהודים שאינם מוכנים לעסוק בעבודת אדמה ואין בידם אמצעי קיום צריכים לעזוב את החבל.

ב-1782 גורשו מבוקובינה 365 משפחות יהודיות, שמנו 1,210 נפשות, מהן 18 משפחות יהודיות מסירט שמנו 61 נפשות.

עם זאת במפקד נכסי דלא ניידי שנערך בשנת 1787 נמנו בסירט 36 בתים בבעלות יהודית, שבעליהם נשאו שמות יהודיים, מכלל 273 בתים שנרשמו במפקד במקום.

בשנים אלה נרשם סכסוך בין ה-STAROSTE (הממונה על הקהילה היהודית) משה פייקוביץ למפעילי הקהילה בסירט בגין מעילה בכספי הקהילה.

כפי שמסופר ביומנו של VON ZIEGLAUER, ניסה פייקוביץ להפעיל יהודי מזסטבנה בשם הירשל, לשם מתן לשלמונים ושוחד לאנשי השלטון.

כאשר הדבר נודע לשלטונות האוסטריים גורשו שני היהודים אל מעבר לגבול.

אפיזודה זו מעידה על שחיתות שרווחה גם באדמיניסטרציה האוסטרית.

בשנת 1783 חתמו ברל אברהם ו-וולף איציק, מנכבדי הקהילה בסירט, על עצומה שהוגשה לשלטון המרכזי מטעם 13 ריכוזים יהודיים וקראה לריכוך הגזירות נגד היהודים, ובמיוחד לביטול הגזירה של גירוש היהודים שימאנו לעבוד בעבודת האדמה.

הפנייה נדחתה.

על היהודים נאסר גם לעסוק במשקאות חריפים ובסירט הותרה רק הפעלת בית מרזח (WIRTSHUS) אחד, שבו יכלו להתארח יהודים עוברי אורח.

בין נכבדי הקהילה בשלהי המאה ה-י"ח מוזכרים: אברהם קפרלניק, שבנה את בניין האבן הראשון בסירט, הרב מנשה שילינגר, אהרון הוטמן ואברהם גולדהאגן.

בשנת 1807 – 1833 כיהן בקהילת סירט כדיין נתן זלצברגר.

מפנה חד לטובה חל במצבם ובמעמדם של יהודי בוקובינה וכן במצבם ובמעמדם שי יהודי סירט בעקבות מהפיכת 1848, שבעקבותיה העניקה הקיסרות ההאבסבורגית אמנציפציה כמעט מלאה לכל היהודים שבחסות הקיסרות.

רק מתאריך זה מתחיל "תור הזהב" של יהודי בוקובינה, ושל יהודי סירט בכללם, בעידן ההאבסבורגי.

החל בשנת 1849 גדל והתרבה היישוב היהודי בסירט ללא הגבלה.

ממועד זה החל גם תהליך מואץ של גרמניזציה של היישוב היהודי בסירט.

בשנת 1873 התפקדו בסירט 3,433 יהודים.

בשנת 1880 התפקדו בקרב 7,940 התושבים של העיר 3,122 יהודים שהיוו 37.1% מכלל אוכלוסיית העיר.

בסוף המאה הי-י"ט היו אחוזי היהודים בערי בוקובינה כלהלן: צ'רנוביץ – 33.48%, סוצ'יאבה – 37.12%, סירט – 40.66%, רדאוץ – 35.77%, סטורוז'ינץ – 33.63%, גורה-הומורולוי – 38.93%, קימפולונג – 18.07%, ויז'ניץ – 82.77%.

ויז'ניץ הייתה העיר היחידה בבוקובינה האוסטרית שבה היה ליהודים רוב מוחלט.

במפקד האוכלוסין משנת 1910, האחרון שנערך בימי השלטון הקיסרי-ההאבסבורגי, הייתה האוכלוסייה של סירט כדלקמן: יהודים – 3,178, רומנים – 715, אוקראינים (רותנים) – 2,070, גרמנים – 1,498, פולנים – 345, אחרים – 9%, סך הכל – 7,815.

בשנת 1891 הוכרה קהילת יהודי סירט כאחת מ-15 הקהילות היהודיות המוכרות על ידי השלטון הקיסרי.

בראש הקהילה היהודית בסירט עמד ועד נבחר בן 11 חברים והנהלה בת 4 חברים.

בשלהי העידן האוסטרי-ההאבסבורגי פעל בסירט בית כנסת ראשי ("טמפל").

בראש הקהילה עמד ערב מלחמת העולם הראשונה איזאק בעראל.

במועצת הקהילה כיהנו: אברהם אכנער, אברהם אהרליך, דר' יעקב בנקנדורף, יצחק גלר, אהרון גוטליב, מנדל וואסערמאן, מוזס לאקנער, בנימין אנצער, יוסף מינץ ויצחק קליין.

על פעילי הקהילה נמנים: אכנער, אטלאס, בעראל, ברעכער, בורשטיין, גרעדינגער, הורוביץ, טאמלער, קאפראלניק, קליפער, פליישער, לאסט, דעלפינער ושאפער.

בשנים 1912 – 1918 כיהן איזאק בעראל כראש עיריית סירט.

כן כיהנו אז כמה יהודים במועצת העיר.

כרב ראשי בקהילת יהודי סירט כיהן בשלהי העידן ההאבסבורגי, במשך שנים רבות, הרב בורשטיין.

בראשית המאה ה-כ בלט בנוכחותו ובפעילותו בסירט אלכסנדר סלומון שרייבר, ממשפחת "החתם סופר", נצר של הרב הראשי של קראקוב, ר' שמעון שרייבר, למדן תלמוד ובעל השכלה כללית רחבה ויוקרה רבה בקהילה.

בקהילת סירט פעלו בשלהי הקיסרות ההאבסבורגית אוסטרית אגודות חסד רבות:  לינת הצדק (יושבי ראש: ש.א.רפפורט ועקיבא שרייבר), אגודת הנשים (יושבות ראש: רגינה אכנער, ברטה בנקנדורף), יד חרוצים (יושב ראש: נתן גלעזעל), חברת תהילים (יושב ראש: ברל קרייזעל), נושאי המיטה (יושב ראש : משה שפינדלער).

מחוץ להכנסות הקבועות נעזרה הנהלת הקהילה בקרנות ובעיזבונות.

העיזבון הידוע ביותר היה עיזבונו של לייב אכנער, מהדמויות הבולטות בקהילה בשלהי המאה ה-י"ט.

עיזבון זה, של למעלה ממיליון גולדען וכן חווה חקלאית וקרקעות, סבל מניהול מרושל ואבד ברובו.

אך נותרו שיריים ומהם נרכשה, בין היתר, גם דירה לרב הראשי של העיר.

כן עמד לרשות הנהלת הקהילה עיזבון קלמן הכט למען החזקת "תלמוד תורה".

עוד לפני הופעתו של הרצל התארגנו גם בסירט אגודות ציוניות.

בנו של הרב בורשטיין נמנה עם מייסדי אגודת הסטודנטים הציוניים הראשונה בבוקובינה "חשמוניאה" (1891).

בכרוניקה של "DIE WELT", ביטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית בימי הרצל, מוזכרת אסיפת היסוד בסירט של האגודה הציונית "ציון" בשנת 1903, בנשיאותו של דר' י.בנקנדורף, שמנתה 66 חברים.

ברל לוקר ומלך קליין נמנו עם המייסדים של סניף "פועלי ציון בסירט.

בעיר פעלו כל הזרמים שהיו פעילים ברחוב היהודי.

בשנת 1923 השתתף דר' קארל ויטוס וואגנר בוועידת היסוד של ה"בונד" בצ'רנוביץ.

יהודי סירט השתתפו בערנות בחיים הפוליטיים של יהודי בוקובינה בשלהי הקיסרות ההאבסבורגית.

בבחירות שנתקיימו בשנת 1911 ל"JUDISCHER VOLKSRAT", שהוקם בבוקובינה על ידי פרופ' לעאן קלנר, הצביעו בסירט 395 יהודים והצירים שנבחרו בסירט לפרלמנט יהודי זה היו עקיבא שרייבר ודר' י.בנקנדורף.

סירט הייתה הקהילה החמישית במספר המצביעים למוסד זה בבוקובינה, אחרי צ'רנוביץ, סוצ'יאבה, ויז'ניץ וקימפולונג.

סירט לא הייתה כרך גדול ותוסס מבחינה כלכלית גם בעידן ההאבסבורגי, אך היא הייתה עיר תרבותית וערנית מבחינה פוליטית, וכן הייתה גם הקהילה היהודית שהייתה נותנת את ה"טון" בעיר.

במבט לאחור כתב הסופר והעיתונאי זיגמונד לאסט, איש סירט, שורה של פיליטונים, המעלים דמויות ותמונות מחיי העיר בעידן ההאבסבורגי- אוסטרי.

פיליטונים אלה פורסמו בביטאון של עולי בוקובינה בישראל DIE STIMME ובעיתון הגרמני SUD OST DEUTSCHE ZEITUNG, שהופיע במינכן והם לוקטו בקובץ קטן: SERETH AM SERETH.

לרשות עיר המחוז (BEZIRKSHAUPTSTADT) סירט עמדו רק 3 שוטרים, שאחד מתפקידיהם היה גם הדלקת פנסי הרוח ברחובות.

ססגוניים הם תיאוריו של לאסט מהחגים והמועדים הציבוריים: יום ההולדת של הקיסר פרנץ –יוזף השני (18 באוגוסט), שנחוג לא רק על ידי מוסדות השלטון, כי אם על ידי האוכלוסייה כולה, על כל גווניה הלאומיים, ומאידך – חגיגות ותהלוכות 1 במאי, שאורגנו על ידי המפלגה הסוציאליסטית, אשר זכתה בבוקובינה, בהנהגתם של יוסף פיסטינר, דר' ברטהולד פרידמן וגיאורגה גריגורוביץ, לאחיזה ניכרת, וכן חגיגות KARNAVAL FASCHING, שנחוג בעיר בסגנון סולידי של ריקודים סלוניים.

בטרם הייתה המכונית לכלי תחבורה נפוץ הובטחה התחבורה בעיר על ידי 5-6 "פיאקרים", שחנו סביב כיכר ANNAHOF המרכזית.

מתוך 19 עגלונים בעיר, 18 היו יהודים!

הרחצה בנהר סירט הייתה מאוד נפוצה.

נעשה ניסיון להקים תיאטרון מקומי, ביוזמתם ובהשתתפותם הפעילה של מיטב פני העיר.

שיאם של מאמצים אלה היה בהעלאתו על הבימה של המחזה הקלסי DIE RAUBER ("השודדים") של פרידריך פון שילר.

ערב מלחמת העולם הראשונה נחנך ה-BIERPALAST כאולם קולנוע, הצגות ועצרות עם והוא נשאר גם האולם הבלעדי לכך בשנים שבין שתי מלחמות העולם.

היהודים היו מעורים ומשולבים בכל האירועים הציבוריים.

בשנות מלחמת העולם הראשונה הייתה העיר שוממה.

כל הגברים גויסו ולחמו בשורות הצבא הקיסרי.

רוב המשפחות עזבו את העיר והפכו לפליטים, שמצאו מקלט בריכוזים שהוקמו למטרה זו בביהמן, במיהרן ובווינה הבירה.

סירט נכבשה כמה פעמים על ידי הקוזקים הרוסים, שהחריבו את מרבית בתי העיירה, ובתוכם גם את הגימנסיה העירונית.

קו הרכבת לעיר פסק לפעול.

בחורף 1915 נסוג, זמנית, הצבא הרוסי ובעיר החלו לפרוח חיים חדשים: נפתחה מחדש הגימנסיה, נפתחו שירותי רפואה, מסעדות, ה-ANNAHOF.

אבל בקיץ 1916 חזר וכבש הצבא הרוסי את העיר, והפעם הפכו רוב יהודי העיר לפליטים.

העיר הפכה לעיי חורבות.

הצבא האוסטרי שיחרר לתקופה קצרה את העיר ואף החל לשקם את ההריסות, אבל בנובמבר 1918 נכנס לעיר הצבא הרומני.

אף כי בשנות השלטון הרומני חדלה סירט להיות עיר ספר והריסות הבתים שוקמו, בעזרתו הנדיבה של ה"ג'וינט", צעדי ה"רומניזציה" פגעו קשה בקהילה היהודית והעיר כולה הייתה בין שתי מלחמות העולם עיר לא תוססת.

 

 

 

העיר סירט בימי מלחמת העולם הראשונה ואחריה

 

הידיעה בדבר היריות בסרייבו שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיעה לאוכלוסיית בוקובינה ביום קיץ לוהט: 28 ביוני 1914.

הכל הרגישו שיריות אלה ישנו את גורל העולם, יזעזעו עמוקות את הממלכה האוסטרו-הונגרית.

וישפיעו בצורה קשה על חייהם של יהודי בוקובינה.

נסתיים עידן הקייזר פרנץ-יוזף אוהד היהודים.

השבועות הראשונים מצטיינים בניצחונות קטנים של חילות אוסטרו-הונגריה.

אבל המצב משתנה במהירות.

ב-2 בספטמבר 1914, נכנסים חילות הצאר, בפיקודו של גנרל אבריימוב (EVREIMOW), לצ'רנוביץ.

בבואם מכיוון טרבלצ'יה (TEREBLECEA) הם כובשים את סירט.

העיר והסביבה הופכים לשדה קרב.

הצבא האוסטרי מתחפר על הגבעות שמדרום לעיר.

בקרבות הרחוב נפגע מרכזה של העיר.

עוד לפני כן מתחילה בריחת האוכלוסייה לווינה, למורביה (MAHREN) ולמקומות נוספים.

סירט נראית כעיר רפאים.

בתי הספר סגורים.

הגברים מגויסים.

בנובמבר משתנה המצב.

הרוסים עוזבים, האוסטרים חוזרים.

כעבור שנה, בעקבות מתקפתו של הגנרל ברוסילוב, שוב חוזרים הרוסים והצבא האוסטרי נסוג.

עם הנסיגה נשרף בסירט בית הספר על כל החומר הדידקטי והאוסף על עברה של העיר.

העיר הופכת לגל חורבות.

"סירט הפכה לכפר" מציין היומון MORGENBLATT.

בסתיו 1918 מתחזקים הסימנים להתפוררותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית.

ב-11 בנובמבר 1918 נכנס לצ'רנוביץ הצבא הרומני בפיקודו של גנרל יעקב זדיק (ZADIC).

אסיפה מכוננת בראשותו של ינקו פולנדור ובהשתתפות ראשי הציבור הבוקובינאי מכל השכבות, מחליטה על צירופה של בוקובינה לרומניה.

בשנות המלחמה נטשו את העיר כשני שלישים מבני הקהילה היהודית בשל חרדת הקרבות ומצאו מקלט בחבלים אחרים, בטוחים ושקטים יותר, של הקיסרות ההאבסבורגי.

מתוך סיפורים משפחתיים ידועים לי פרטים על חיי המשפחות באחד מיעדי 

הבריחה, צוויטאו (ZWITTAU) בחבל מורביה, כעת צ'כיה.

אזור זה היה מרוחק מהחזיתות.

יהודי סירט, שמצאו שם מקלט, גרו בשכירות אצל משפחות נוצריות.

קשרי ידידות וחברות נוצרו בין האורחים למארחים.

בני משפחתי, משפחת כץ, גרו אצל משפחת שינדלר.

(ייתכן שמשפחת המארחים קשורה למציל היהודים שינדלר, שסיפורו הועלה בסרט "רשימת שינדלר").

גם משפחתו של פרופ' אנדרמן ברחה למורביה.

משפחות אמידות חיפשו מקלט בווינה.

עם נסיגת החזית מאזור בוקובינה, חוזרים השרידים, כ-500 איש, לסירט, אך קבוצה חשובה, רובם אינטלקטואלים ובעלי הון, משתקעת בארצות דוברות גרמנית.

ברשימה לא מחמיאה שנכתבה ב-1923, משווה עיתונאי בחתימת מ.ק. (כנראה פרופ' מל קליין, איש סירט, ממייסדי פועלי ציון בבוקובינה וחברו ללימודים של ברל לוקר) את הרמה התרבותית בעת כתיבתה, לרמה בשנים עברו: לפני המלחמה הייתה סירט עיר של אינטלקטואליים, חוקרים, אנשי עט.

רובם חיפשו את מזלם במערב.

הם לא השאירו ממשיכים, והכותב סבור שצעירי העיר כיום מעוניינים יותר בעשיית כסף מאשר ביצירת ערכים תרבותיים או רוחניים.

העיתון "ארבייטער צייטונג"  היוצא לאור בצ'רנוביץ, מתאם את המצב בצבעים פחות שחורים.

יהודי סירט ממלאים תפקיד חשוב בחיים הציבוריים של העיר, מציין העיתון, ובעיר אף כיהן ראש עיר יהודי (הכוונה לאיזאק בעראל).

לתפקידים ציבוריים עירוניים נמשכים בראש וראשונה עורכי דין.

סירט מוציאה מקרבה גם מועמד לפרלמנט באוסטריה.

 

* * *

 

חשש כפול התלווה להחזרת השלטון הרומני על בוקובינה:

1. הרעת מצבם הכלכלי של היהודים.

2. פגיעה בשוויון הזכויות האזרחיות, שהיהודים נהנו ממנו בעידן האוסטרי-האבסבורגי.

החשש הראשון התבדה.

מצבם הכלכלי של יהודי סירט, כמו זה של יהודי בוקובינה כולה, לא הורע בכללותו בשנות השלטון הרומני.

יהודי סירט המשיכו לעסוק במסחר ער עם איכרי הסביבה.

גם סחר החוץ, שהיה בעיקרו בידיים יהודיות, לא פחת, כי אם אף גדל.

עם זאת, גדל הקיטוב הכלכלי – חברתי בקהילה היהודית: העשירים נעשו 

עשירים יותר ואילו המצוקה של השכבות העניות גדלה.

 

לעומת זאת, התאמתו בחומרה החששות בדבר פגיעה במעמדם ובזכויותיהם האזרחיות של יהודי בוקובינה.

אמנם החוקה הרומנית משנת 1923 הבטיחה שוויון זכויות מלא ובלתי מותנה גם ליהודים, אבל עיקרון זה לא קוים הלכה למעשה.

בכל שנות השלטון הרומני נדרשו יהודי בוקובינה להיאבק על זכותם הטבעית לקבל את האזרחות הרומנית.

בעקבות חוק MARZESCU משנת 1924, איבדו יהודים רבים את האזרחות הרומנית והפכו לחסרי נתינות, בעלי דרכון NANSEN.

מכבש ה"רומניזציה" הביא לאי קבלת יהודים למנגנון הממשלתי וללחצים כלכליים קשים.

אולם בעזרת שלמונים ניתן היה לעמוד בלחצים.

לנוכח התמורות הדמוגרפיות, החברתיות והפוליטיות, עמדו החוזרים בפני הכרעות אישיות קשות: להתערות בחיים במקום או לבחור בדרך ההגירה למערב, לארצות הברית, ולהתחיל שם חיים חדשים.

היקלטות בסירט פירושה היה רדיפה אחרי פרנסה קטנה, פתיחת חנות, מאבק קשה על פרוסת לחם.

חיי יומיום אלה כבר לא משכו את כולם.

השמועות על אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, קוסמות לרבים.

לרוב, השאלה היא מנין לוקחים את הכסף כדי להגיע לעיר הנמל הגרמנית המבורג ולרכוש שם כרטיס הפלגה באחת מאוניותיה של חברת הספנות HAPAG, המובילות מהגרים לארצות הברית, בהפלגה שאורכת כשישה שבועות.

בעזרת ארגוני הסעד היהודיים שפעלו בשטח נמצאו פתרונות.

רבים בוחרים בדרך ההגירה.

לא מצאנו פרטים על אנשים שהעדיפו לנסוע לארץ ישראל על אף שלאחר "הצהרת בלפור" שררה ברחוב היהודי אווירה משיחית.

"עם ישראל – איכה?" שאל בשעתו מי שעתיד לשמש כנשיאה הראשון של ישראל, הפרופ' חיים ויצמן.

מסירט לא נשמע אז שום מענה בולט לקריאה זו.

בקרב מי שהיגרו מסירט לאמריקה, זיהינו את סרולציה לנדמן (בנם של דוד ודינצה לנדמן), גבריאל הערציג (חתנו של ר' אברהם כץ) ואקרמן.

חשוב להבחין בעידן זה בין שנות העשרים לשנות השלושים.

בשנות העשרים, על אף הלחץ הכבד של השלטונות הרומניים ל"רומניזציה", טרם נמחקה כליל המורשת ההאבסבורגית – אוסטרית.

היחסים הבין אתניים טרם נפגעו.

הקהילה היהודית המשיכה לפעול לפי החוק האוסטרי משנת 1890.

רק בשנת 1928 הופעל "חוק הדתות" הרומני.

ברשויות המוניציפאליות כיהנו עדיין יהודים במועצות העיריות.

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי משנת 1929, נפגע גם המעמד הבינוני היהודי.

"חוק המרת החובות" (CONVERSIUNEA) פגע קשה בסוחרים ובבנקאים היהודים שהלוו כסף לאיכרים.

עם זאת, דווקא לאחר 1934 חלה התאוששות כלכלית, שנמשכה עד 1937.

עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה הנאצית, גבר לחצן של המפלגות האנטישמיות: ה"קוזיסטים" (החולצות הכחולות) ו"משמר הברזל" (החולצות הירוקות), על גלגוליהן השונים.

בבתי הספר השתררה מתיחות.

הילדים היהודים ספגו מכות ועלבונות והקריאות" JIDANI LA PALESTINA" ("היהודים לפלסטינה") הפכו לשגרה.

ימי השוק (IARMAROC) נועדו לפורענויות.

בימי ממשלת טאטארסקו (TATARESCU) התערר גם הביטחון האישי של היהודים.

האפיזודה הקצרה של ממשלת גוגה-קוזה – דצמבר 1937 – ינואר 1938 – האנטישמיות במוצהר, שתוכניתה היחידה הייתה לנשל את היהודים ממעמדם האזרחי ומעמדותיהם הכלכליות, הייתה למזלנו סיוט קצר.

הדיקטטורה המלוכנית של קרול השני החזירה אמנם את הסדר למדינה, אך החוקה החדשה משנת 1938 ביטלה את התאזרחותם של כשליש מיהודי סירט.

השתלטותו ב-28 ביוני 1940 של צבא ברית המועצות על צפון בוקובינה הפכה את העיר סירט לעיירת ספר מתנוונת.

יהודי העיר חיו בפחד ובמורא.

גירוש יהודי סירט, תחילה לקלפט ולקראיובה (יולי 1941) ואחר כך לערבות טרנסניסטריה (אוקטובר 1940), יחד עם כל יהודי בוקובינה, סימן את סיומה המר של קהילה עתיקת יומין זו.

 

י"א, ד"ש

 

מקורות:

 

OSTJUDISCHE ZEITUNG

MORGENBLATT

H.GOLD GESCHICHTE DER JUDEN IN DER BUKOWINA 

תרבות וחיי יום יום בין שתי המלחמות 

יצחק ארצי

איך נראים החיים בסירט בשנות העשרים והשלושים?

העיר מתעוררת בשעה מוקדמת. הראשונים הם היהודים, שיוצאים למניין הראשון של בית הכנסת. מי שמגיע למניין הראשון, עליו לפתוח את בית הכנסת. בחורך עליו לטפל בתנור החימום, להדליק את האש, לדאוג למתפללים שיבואו אחריו. מפגש במקום התפילה הוא גם מפגש חברתי. מדברים על ענייני החיי היומיומיים, הפרנסה.

לאחר התפילה, בשעות המקודמות של הבוקר, פותחים את החנויות ומחכים לקונים. הילדים רצים לבית הספר ונבלעים בשני הבניינים הגדולים: בית הספר העממי, בקרבת הכנסייה הקתולית, הכנסייה עם השעון; המבוגרים יותר לבית הספר התיכון שליד הגן העממי (פאלקס גארטען).

בימים כתיקונם הזמן זורם לאט. החנוונים, ישובים בפתח חנויותיהם, מחכים לקונה. בשעות הצהריים העיר משנה לשעה קלה את פניה. התלמידים חוזרים מבתי הספר. תלמידים ממשפחות דתיות וחרדיות נערכים לחלק השני של היום – לימודים יהודיים ב"חדרים" למיניהם, עד שעות הערב המאוחרות.

חיי החברה מתחילים לפנות ערב. תלמידות ותלמידים יוצאים לטייל במסלול העירייה-קירכנגאסה, הכנסייה הקתולית ומשם, בהמשך, עד לבית הקברות הקתולי הגובל בשדות, בקצה העיר. בטיולים האלה נרקמות חברות, ידידות, אהבות. לחברי תנועות הנוער היה עיסוק נוסף: הפעילות התנועתית. אנשי הנוער הציוני מתכנסים בגן הילדים הציוני שם מצויה גם הספרייה הציונית. מספרייה זו שאבנו את הידע, רכשנו את התענוג ליהנות מספר טוב. ספרים אלה עיצבו את התרבות שלנו.

חיי לילה לא היו בסירט. אפשר היה לצפות ב"ביר-פלאסט" בסרט אילם. הכנר, המורה לכינור אדון קראוס, שהיה ממוצא הונגרי, ליווה את הסרט באלתורים מוסיקליים. ב-1930 הוצג לראשונה סרט קולנוע "מדבר". שם הסרט היה ZWEI HERZEN IM DREIVIERTEL TAKT (שני לבבות בקצב של שלושה רבעים).

לפעמים מגיעים לעיירה קרקס, להקת תיאטרון, קריין, תועמלן ציוני. ואז הולכים לצפות, להאזין לשמוע. לילות רבים עמדו בסימן ההצגות של להקת דר' פאול באראטוב, להקת אדולף טפנר וסידי טהאל.

כן הציג בסירט השחקן הגדול יוסף קאמן, מ"ווילנער טרופע", אביה של השחקנית ליאה קניג. בבוקובינה הייתה עדנה לז'אנר תיאטרוני ייחודי: "ווארט קאנצערטען", והאמן הגדול של ז'אנר זה היה שחקן ה" ווילנער טרופע" – הערץ גרוסבארד. בז'אנר זה יש להזכיר גם את הקריין והזמר לייבו לעווין, שחיבר ושר שירי אידיש בסגנון ה-LIED הגרמני. כן הופיע בערבים אלה השחקן יהודה אהרענקראנץ (לימים יהודה ארן). בערבי התיאטרון באידיש שררה אווירה שמאלנית, כמעט מהפכנית. גם השחקנית ביאטה פרידמן (אח"כ ביאטה פרדנוב) הופיעה בערב רציטציות בשפה הגרמנית.

בערבים ללא אירועים יושבים בבית. החיים החברתיים מתנהלים במסגרת ביקורים משפחתיים, ביקורי קרובים. במוצאי שבת מתכנסים בבתים, אוכלים תפוחי אדמה עם גריווען, שותים קצת יין, מספרים סיפורים, מדברים על דה ועל אה. למחרת בבוקר מתחיל שבוע חדש.

יש בעיר כמה בתים עשירים ובהם פטיפון HIS MASTER'S VOICE עם "טרייבל" ענקי. מתרכזים סביבו ומאזינים למוסיקה מתקליטים. יש גם פסנתרים בסירט. חובבי המוסיקה מתרכזים ומאזינים למוסיקה קלאסית. חוג אינטלקטואלי פעיל היה חוג הברונריאנים, חסידי הפילוסוף האופנתי דאז קונסטנטין ברונר, ניאו-שפינוזני, אשר ביצירותיו המרובות מתייחס לכל בעיות העולם והשעה. עם הברונריאנים נמנים פרופסור קוגלר (שהיגר אחר כך לוונצואלה), רבקה מאייר, מניה קראפט, רבקה ואווה כץ. הם מתכנסים בבתיהם לפי תור, כדי לשוחח על משנתו של הפילוסוף, כעין גורו מודרני עבורם. החוג ניהל התכתבות מסועפת עם חוגים במערב המטפחים אף הם את התורה הברונריאנים, בראשותו של דר' לוטהר ביקל.

אלה שסיימו את התיכון והבגרות, רובם נסעו להמשך לימודיהם באוניברסיטת צ'רנוביץ, מרחק 40 ק"מ מסירט. רבים הצטרפו שם לארגוני הסטודנטים הציוניים חשמוניאה, העתיד, חברוניה, בריסיה. האווירה בצ'רנוביץ הייתה קשה, בייחוד לאחר רציחתו של התלמיד דוד פאליק על ידי הסטודנט האנטישמי ניקולאי טוטו (NICOLAE TOTU).

מי שיכול היה להרשות לעצמו, העתיק את לימודיו לאוניברסיטאות בחו"ל. שיקו זלצברג וגולדשלגר (בנו של בעל הקולנוע ביר-פלאסט) למדו כלכלה פוליטית בגרמניה. סטודנטים לרפואה בחרו ללמוד באיטליה ובארצות מערב אירופה: דר' אריך אנדרמן, דר' סולומון ודורה רוזנראוך, היבשר, דר' יונה גוטסמן, דר' אשכנזי (בת הרב אשכנזי), דר' קליפר, דר' רודי כהן (קוהן).

נורברט רוזנצוויג למד הנדה בפראג. מהנדס אחר, אף הוא בשם רוזנצוויג, היה נשוי לללה ושלר. אלפה רוזנצוייג ואלי כהן למדו משפטים. להלן שמות של אינטלקטואלים יהודים, מורים בבתי ספר תיכוניים: סידוניה פרימט, פביאן, הילזנרט סבינה, אדוש פאריזר, וילי ויינראוך, דורה קוגלר (מוסיקה), בלום (מתמטיקה), קאלוש (צרפתית), קוגלר (מתמטיקה).

עם עורכי הדין בעיר נמנו: עו"ד פינקל, דר' אדולף בראל, דר' רוזנצוייג ואחיו, עו"ד דר' קארל ואגנר, דר' יוסף אברמוביץ, מנקס, אלפרן, עו"ד קוצמן. עם הרופאים בעיר נמנו: דר' גוטמן, דר' גולדשלגר, דר' וייסמן, דר' שבת, דר' קליפר, דר' אנצר, והרופאה דר' אשכנזי. הם היו נושאי החיים החברתיים והתרבותיים של העיר. גם החיים הציבוריים האינטנסיביים נשענו על אנשים אלה.

החיים הציבוריים בקהילת סירט

כל הזרמים והתנועות, ציוניים ולא ציוניים, היו מיוצגים על מפת החיים הציבוריים בסירט.

אתחיל בסקירת התנועה הציונית, שמילאה תפקיד דומיננטי בחיי העיר, ואף השפיעה על גורל הקהילה לטווח ארוך. לאחר שובם של יהודי סירט מגירוש טרנסניסטריה, החינוך הציוני שהושקע בבני העיר ואחר כך הפעילות הציונית בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הניעו את כל יהודי סירט עד לאחרון לעלות לארץ ישראל.

כך הפכה סירט לעיר ללא יהודים.

על אף ריחוקה מהמרכזים הציוניים, סירט נענית לקריאתו של תיאודור הרצל כבר בימים הראשונים של הציונות המאורגנת.

מתוך כתבה בביטאון הציוני DIE WELT מיולי 1903 אנו למדים שלאחר מאמצים רבים עלה בידי דר' בנקנדורף, רופא ידוע מעיר ופעיל התנועה הציונית, להקים בסירט אגודת "ציון".

באסיפה המייסדת, שנערכה ב-14 ביוני 1903, נבחרו מוסדות האגודה: דר' י.בנקנדורף – יו"ר, דר' מ. ויידנפלד – סגן יו"ר, שמואל אבא רפפורט – גזבר, אברהם פאריזר ומ.גרינברג – מזכירים, וי. ימפולסקי – ספרן.

כן השתייכו לוועדה המקומית יעקב קלאוזנר, קלמן בריל, מוזס רוזנברג, אמיל גוטליב, זיידה הוטמן ונתן יונס.

האגודה מנתה 66 חברים.

מועצת הקהילה

עד 1928 כיהנו בראשות מועצת הקהילה (KULTUS RAT) מנהלים בפועל (GERENTEN).

רוב הזמן כיהן בתפקיד אברהם פאריזר, בנקאי, מהפעילים הציוניים הוותיקים בעיר.

אברהם פאריזר חזר וכיהן בראשות מועצת הקהילה גם תקופה מסוימת בשנות השלושים, ואף ערב הגירוש לטרנסניסטריה והיה מזוהה במידה רבה עם התפקיד.

בטרנסניסטריה הוא ישב בדז'ורין אך לא היה פעיל בקהילה.

אישים אחרים שכיהנו בתפקיד מרכזי זה: דר' קל קוהן (ראש התנועה הציונית הרביזיוניסטית), דר' יוסף גולדהמר (מראשי הציונים הכלליים), מיכל דראך,

הווי

השוק ועושי התעלולים

יום השוק בעיר סירט התקיים ביום שלישי בכל שבוע. אז היו מגיעים הכפריים בעגלותיהם העמוסות סחורה לעייפה: ירקות, פירות, עופות, בשרים מסוגים שונים, מוצרי חלב, גבינה רכה עטופה עלים ירוקים, שמנת חלב חמוץ. השוק היה יום פעלתני, שהוציא אנשים רבים מבתיהם. אלה באו לקנות ואלה באו למכור.

בכניסה לעיר, ליד הגשר שמעל מימי הנהר סירט וכן בכניסות האחרות לעיר בצפון ובדרום היה על האיכר שהביא סחורה לשלם דמי אגרה על כניסתו לשוק (מרקט אונד שטנד געלד, כפי שנשתמר המושג עוד מימי האוסטרים). את הזכות לגבות דמי אגרה אלה הייתה מוסרת העירייה בעבור תשלום גלובלי לאחד מתושבי העיר. זכה בגביית האגרה כל המרבה במחיר, וכן כל מי שידע להעביר שלמונים למקומות המתאימים. זמן מה עסק בגביית האגרה דודי לייב אונטרפארט מהכפר קנדשט. כל העסק היה גם סיבה טובה לשנאת יהודים.

האיכר שבא העירה להשתתף בשוק נתקל כבר בכניסה ביהודי שגבה ממנו כסף. האיכר לא כל כך נהנה מכך. לא פעם היה התשלום עילה למריבות ואפילו למכות.

האירועים הגדולים לסוחרי השוק, רובם יהודים, היו הקרקסים שהיו פוקדים את השוק. הקרקס הועמד במגרש ריק בצד השוק, שנקרא בשם "טריהוביצה". האיכרים העדיפו לראות את החיות שהציג הקרקס לראווה: קופים, דובים, זאבם וכו'. ליצני הקרקס שיגעו את הקהל בבדיחותיהם ובהופעותיהם.

אני זוכר הופעותיהם של שני לוליינים, ממש אמנים במקצועותיהם: מולנר ושמעון ברייטברט. מולנר היה עובר על חוט מתכת דק, שנמתח בין שני בתים משני צדי הרחוב הראשי. בידו החזיק מוט עבה, שעזר לו בשמירת שיווי משקלו, נעל נעלי בד מיוחדות וכך עבר את המרחק מצד זה של הרחוב אל צדו השני. הוא עשה זאת מספר פעמים הלוך וחזור. קהל הצופים צפה בהצגה במתח רב. כל רגע היה נדמה שעוד מעט ייפול… בקרב הקהל הסתובבו עוזריו של מולנר ואספו תרומות בכובעים.

נוכח המצבע המסוכן תרם כל צופה ביד נדיבה…

איש פעלולים אחר היה שמעון ברייטבארט, יהודי בן פולין. כינויו היה "האיש בעל שרירי הברזל". במסעותיו בעולם הגיע גם לערי בוקובינה, כולל סירט. הפעלול של האיש בעל שרירי הברזל היה לשכב על הכביש מתחת לקרשים. על הקרשים עבר משאית כבדה. המשאית נסעה לאט, בעוד המתח והחרדה ניבטים מעיני הצופים. היה קשה להאמין ששרירי הברזל של ברייטבארט יעמדו לו ויהיו לו מספיק חזקים למנוע את ריסוקו. מחיאות כפיים סוערות ומטר מטבעות ליוו את ברייטבארט, הקורן משמחה, כאשר יצא מתחת לקרשים בריא ושלם. הקהל שמח לראותו יוצא בשלום מן הסכנה. התהלכה גרסת הסבר למבצעו של ברייטבארט. הגרסה טענה שיש כאן טריק. אמנם גשר הקשים שתחתיו שכב האיש בעל שרירי הברזל, נראה שטוח, אבל היה למעשה חלול. בחלל זה שכב ברייטבארט, כמו מתחת לגשר, שמח וטוב לב, בלי פחד ובלי להסתכן. העיקר שהעסק "עבד" על הקהל. סבור הייתי אז, שאכן בחר לעצמו ברייטבארט פרנסה קשה. לאחר שנים שמעתי, ששרירי הברזל שלו לא עמדו לו בפני הרוצחים הנאצים וכי גם הוא נספה בשואה.

פרוץ המלחמה והגירוש לטרנסניסטריה

ב-22 ביוני 1941 בשבת בלילה פרצה המלחמה נגד ברית המועצות. האוכלוסייה הנוצרית הורשתה לחזור לסירט, ואילו היהודים הלכו בדרך הגירושים.

לאבי, שחזר לסירט, נאמר על ידי הקומיסר יואקימסקו, שטוב יעשה אם יעזוב את סירט ויצטרף ליהודים האחרים. באותו לילה ראשון של מלחמה, כבר נפלו קצינים וחיילים רומנים ונקברו במהירות בגן שליד תחנת הרכבת.

האווירה הייתה רוויה עוינות ליהודים. שכרנו עגלה. הורי ואני נסענו דרך אחוזת אדלסברג בנגוסטינה. בדרך הראשית נסע הצבא.

לעת ערב עבר הצבא גם באחוזה. ראינו את החיילים הרומנים ולא האמנו שנצא משם חיים. הגענו לז'נדרמריה בדורנשט. מצאנו שם את משפחת גודל גוט, את ברקוביץ הזקנה. בליווי ז'נדרמים הובלנו לרדאוץ. הוכנסנו לבית המעצר.

הקהילה היהודית, בראשות ראש הקהילה פרסנר, התחילה במשא ומתן על שחרורנו. שובצנו בבתיהן של משפחות שונות בעיר. מלבד המשפחות גוט וברקוביץ, היו שם גם הצלם שכטר, אשתו ובתו אנה קראפט ובעלה יולי קראפט, בני משפחת רוזנראוך: בובי, הגברת רוזנראוך ואחיה דר' סולומון רוזנראוך.

העברנו את הקיץ בחוסר ודאות. הידיעות שהגיעו, על רצח יהודי בסרביה, על כישלונות הצבא הרומני, על מספרם הגדול של הנופלים בקרבות בצבא הרומני ועל האוכלוסייה המוסתת, לא ניבאו טובות. ערב חגי הסתיו הגיעה ההוראה לגרש גם את יהודי רדאוץ אל יעד בלתי ידוע.

יצאתי לטרנסניסטריה בטרנספורט הראשון, עם כל ידידי, דחוקים וצפופים בקרון בהמות, בלי הבדלי מין וגיל. היו שם: זקנים, נשים, גברים וטף. יצאנו לדרך.

בתחנת צ'רנוביץ נעשה ברור לאבי, שכיוון הטרנספורט הוא באלטה, וזאת לאחר שפגש בקרון תלמיד לשעבר, שהיה מוכסן ושוחח איתו. אני לאו ידעתי איפה זה באלטה. יצאנו בטרנספורט הראשון מתוך הנחה שכך יהיה טוב יותר. באטאקי התעמתנו עם המציאות הכאובה. נשארנו ללון בבתיהם של יהודים שהושמדו או גורשו. באה הוראה שעלינו למסור לרשויות את כל דברי הערך שברשותנו: תכשיטים כסף דיפלומות, תעודות זהות, תעודות של גימלאים וכו'. ההוראה אמרה שמי שלא יכבד אותה, יירה.

משפחת עו"ד טוטנאואר, שנמצאה בבית אחד איתנו, מסרה לסרן במילואים דוברוביץ, סרבי מטימישוארה, שקים מלאים דברי כסף. הסרן הסרבי היה איש נחמד והבטיח לדאוג לעגלות עבור זקנים וילדים ועבור צרורותיהם של הגולים המסכנים. בנוכחותנו שרפו את הדיפלומות וכל שאר המסמכים. הפכנו לחסרי זהות.

היה סתיו מאוחר, בסוף חודש אוקטובר. בלכתנו ברגל השארנו את הנפגעת הראשונה, את הילזנרט הזקנה, אמה של המורה סבינה הילזנרט. השארנו אותה טבועה במישור הבוצי, שם מתה. אותנו דחפו הלאה, אל נהר הדנייסטר.

שוב העירו את תשומת לבנו, שמי שלא ימסור את דברי הערך שברשותו יירה. אמרו שעל שפת הדנייסטר מחכים לנו הגרמנים ומכשירי חישה בידיהם. חמותי מינדל וייניש, שהיו לה כמה חפצי זיכרון עטופים בממחטה, זרקה אותם אל מימי הדנייסטר.

ביער קוסאוץ ראינו מה מצפה לנו: קברי אחים, שהגוויות שבתוכם שימשו מזון לעורבים ולכלבים.

המשיכו לדחוק בנו בשטח הבוצי. עברנו בגשר שמעל לדנייסטר והגענו ליאמפול. עשינו חניה בקריז'ופול (הייתה שם עיירה יהודית ובית חרושת לסוכר) למחרת המשכנו בדרך.

בינתיים נגנבו חלק מן הצרורות שלנו מן העגלות. בדרך השארנו עוד נפטרים. משהגענו לאובודובקה, וולף וגנר ושוורץ, חתנו של ביכסנטפאנר, שמוצאם היה ממיהאלן והשתתפו במלחמת העולם הראשונה כלוחמים בצבא רומניה, הוציאו את אותות ההצטיינות שלהם ויחד עם עוד כמה אנשים הלכו במשלחת אל מפקד המחנה לבקש רחמים והתחשבות. באובודובקה הבחינו בקצין, בשם דינסקו, שרכב על סוס, לבוש מעיל עור ומגלב בידו.

הקצין היה חסר רחמים לגמרי כלפי יהודי המקום ושיירי יהודי בסרביה. בנוכחותנו נתן הוראה לזרוק לקבל האחים נערה יהודיה חיה, עירומה לגמרי. הגוויות בבור עדיין פירפרו. המשלחת לא עשתה כל רושם על המנוול. הוא שלח אותנו בחזרה לציבולובקה הישנה, במרחק של עשרה קילומטרים מאובודובקה.

בציבולובקה סידרו אותנו ברפת של הקולחוז ובו חבילות קש מלאות כינים נושאי טיפוס, שנשארו מן הדיירים הקודמים. מדי יום ביומו היה מגיע שליח הפרטור (מושל הנפה) לשאול כמה מתו.

בכסף הרומני, למי שעוד היה לו כסף, לא יכלו לקנות דבר. יכולנו להחליפו לרובלים או לשטרי כסף של הכיבוש, שהיו חסרי ערך. יכולת להשיג משהו, כגון דברי מזון, רק תמורת בגדים, בגד תמורת קצת חלב או תמורת חמיצה. כולה מים, של כרוב.

היו גם אנשים מעטים שהצליחו לעבוד. כולנו נזרקנו לאותה המצוקה. שמעתי ביטויים כאלה: "כאן אין עוד עשירים ועניים, כאן כולם באותו סיר".

הטיפוס מצא כאן הזדמנות טובה. הכינים התרבו על גופות האנשים והרופאים, בהיעדר תרופות וחומרי ניקיון, לא יכלו לעשות מאומה. היו שם הרופאים דר' שבת, דר' קליפפר, דר' אנקדמן אריך ודר' אתי אשכנזי. ברדת החושך היה קל לשדוד את היהודים חסרי הישע. בלילות האפלים יכולת לשמוע מלמולי תפילות, בקשת רחמים, בקשת עזרה מאלוקים.

כך גוועו האנשים.

בכפר נמצא צעיר אוקראיני, שבא באחד הלילות ושדד מכשירים רפואיים, תרופות ועוד דברים שהרופא החזיקם על גופו. מדי יום ביומו מתו כ-10 – 15 בני אדם. הם נזרקו לקברי אחים שהוכנו בחפירות שהוכנו עבור תפוחי אדמה לחורף. העוזר לרופא (פלצ'ר) נורה.

בתחילה עוד היו אנשים שיכלו לצאת החוצה בלילה לעשיית צורכיהם. אחד הצעירים, בשם אברהם, שיצא מחוץ לרפת לעשות את צרכיו, נהרג במכות.

בדצמבר באה ידיעה, שכאילו משפחות הרופאים יכולות לחזור לרומניה. אלה שנשארו בחיים התאספו וניסו להסתדר באחד הבתים. ללא דלתות וללא שמשות בחלונות, בקרה איומה, ברוח חזקה. הם הצטופפו בלי מזון ובלי מים, כדי לשמוע בסופו של דבר שהייתה זאת שמועה שקרית וכי עליהם לחזור לציבולובקה.

רבים מבני סירט החזיקו מעמד, למרות הכל, בעיקר גברים זקנים וילדים. בלילה יכולת לשמוע שאגת העורבים ויללת הכלבים שנלחמו על הגוויות. קמפר מת לאחר שסיים את תפילת חנוכה.

היו מקרים מוזרים, למשל אמו של פייבל גרינברג, אשתו השנייה של פוקס, נתנה נרות גם לאחרות, כאשר היו לה נרות, גיטל ברגר ניסתה לעזור לסבלם של חולים קשים. היינו מנותקים לגמרי מן המציאות. שוב לא היינו בני אדם, אלא חוות לגידול כינים.

אלה שעוד יכלו לעמוד על רגליהם, היו מסתובבים בכפר להחליף בגדים תמורת מזון.

הטיפוס התפשט גם בקרב האוכלוסייה המקומית וזה הכעיס אותם. אמא של הילה קליין, נערה בגילי ( לאביה היה בית קפה בפינת הרחוב לואשקואוץ) מתה. אמא שלה התאבדה, הטילה עצמה לתוך באר. האוכלוסייה המקומית לא התרשמה מהמאורע האיום והכואב. הם ביקשו לקדש את הכנסיות בכפר, שהיהודים חיללו אותן כביכול.

חורף 1941/42 היה התקופה הקשה ביותר. אלה שנשארו בחיים הורשו לשכור דירות מגורים בכפר ציבולובקה. הם שכרו את הדירות לא בכסף, אלא תמורת דברי ביגוד.

ערב הגירוש בסירט והגיהנום בציבולובקה
מדי וייניש (אנדרמן)

האוכלוסיות השונות בסירט עדיין חיו בשלום בשנות השלושים, אם כי כבר הסתמנו זרמים אנטי-יהודיים. עם עלייתה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בשלהי 1937, כאשר ראש העיר היה עו"ד פורטונה, נזרק שייב מוזס מכל המדרגות, כשבא לדרוש דבר מה שהיה מגיע לו. בתקופה שלפני המלחמה הוחמרו היחסים בין הקוזיסטים ללגיונרים, שתיהן מפלגות אנטישמיות. בהתנקשות בין שתיהן נהרג באחד מימי השוק מיכאי צורקו, מפקד הלגיונרים בסירט.

ראשוני המפונים מביתם בסירט היו בני משפחת דוד רוזנראוך, שגרה ליד הגשר שעל הסירט. אשמתה שנמצא בביתה הרבה כסף קטן. הם גרו, זמנית, אצל משפחת וייסמן, אמא של קטי, חברה בנוער הציוני. באשמת היותם קומוניסטים נשלחו, בפקודת הקומיסר צ'יופק, לטארגו-ז'יו ומשם לוואפניארקה בטרנסניסטריה. כן פונו המורה וגנר ואמם של פאול ורנה רוזנצוייג, ללו רוזנצווייג, עו"ד דר' קרון קוהן, אני הייטנר, אהרון גאבה ואחרים.

בשנת 1940, לאחר שברית המועצות סיפחה לשטחה את בוקובינה הצפונית, נזרקו יהודים מרכבות דוהרות, ביניהם ברגר ודוד שערי שויארמן. נמצאו צעירים יהודים נלהבים, כגון רוזנטל ואחרים, שניסו לעבור לצ'רנוביץ הקומוניסטית, ביניהם מיהאי קוסט הצולע וגם אחרים שניסו לעבור בגבול ונהרגו. כשפתחה תנועת הנוער הנאצית "היטלריוגנד" בתעמולה להחזרת הגרמנים מרומניה לגרמניה, המורה פטר טומשק, אישיות דמוקרטית וחברם של יהודים רבים, מת מהתקף לב ביום שבנו יצא לגרמניה.

אחת מבנותיו, שהייתה מיודדת עם ישראל אייזנברג, נישאה ללגיונר החשוב ביותר זויקה טומסקו.

כאשר נכנסו הרוסים לבוקובינה ולא ידעו היכן בדיוק הגבול, הגיע טנק סובייטי עד ל"פיאצה אונירי" בסירט. אלא שהטנק קיבל הוראה לחזור.

בשנת 1938 שררה מתיחות רבה בקרב האוכלוסייה היהודית, בעקבות הופעת חוק הריביזיה באזרחות של היהודים. הם נתבקשו להוכיח בבית המשפט שהם באמת שייכים לרומניה. זאת הייתה הזדמנות פז לפקידים להתעשר מהאישורים שהנפיקו ליהודים להוכחת אזרחותם. גם עורכי הדין לא יצאו נפסדים. הם ייצגו את הנתבעים בדין.

מאורע עצוב בסירט היה מותו הפתאומי של הרב דר' פרייפלד. שלימד דת בתיכון. מנהל התיכון ניקודים איצקוש והמורים האחרים, מתוך כבוד לרב, החזיקו את מעילו בחדר המורים, הגם שלא אהבו יהודים. הוא מת במפתיע ב"פדיון הבן" של שלמה פרייאר, עגלון שכונה "בעל שם" בשל למדנותו ביהדות. בהלווית הרב השתתפה המקהלה של בית הכנסת הגדול בצ'רנוביץ.

בין נערי המקהלה נמצא גם הזמר המפורסם יוסף שמידט, שמת בשנות המלחמה כפליט במחנה בשוויץ, שבה חיפש מקלט.

לפני תקופת המלחמה, כאשר התחזקה התנועה הכלל ציונית, התפללו בחגים, בעיקר בימים הנוראים, בביתו לשעבר של בראל.

אנשי התנועה הציונית דאגו לקופת הקק"ל. עזרו בכך תלמיד התיכון, חברי תנועות הנוער, אלא שלא פעם אחת עקבו אחריהם והלשינו על מעשיהם להנהלת בית הספר התיכון. לפי החוק אסור היה לתלמידי בית הספר לעסוק בענייני "פוליטיקה".

הפינוי ב-19 ביוני 1941

הפינוי בא עלינו כרעם ביום בהיר.

בפקודת העירייה נאמר שכל תושבי העיר, ללא הבדל לאום, צריכים להתפנות מסירט, תוך מספר שעות. אבי אמר אז שאנחנו אבודים. הגענו ברגל לדורנשט. שם, קיבלו הלא-יהודים רשות לחזור לבתיהם, ואילו היהודים הועלו בצפיפות רבה לקרונות בהמות. הרכבת יצאה מדורנשט ליעד בלתי ידוע. כמה משפחות בטחו בידידיהם הרומנים ולא הלכו לפינוי, ביניהן גם משפחתנו. אנחנו פינינו עצמנו אל כפרי הסביבה גרופני וקאלינשט. כ-13 בני אדם, שהתאספו בבית בראל לשעבר, נלקחו על ידי פיקוד ה"פרמי ליטרים" לשפת הנהר סירט ונורו למוות.

לאחר המלחמה הם הוצאו מקבר-האחים שלהם ונקברו בבית-הקברות היהודי, ליד הקבר של הסבון ר.י.ף., שהאמינו שהוא עשוי משומן של יהודים מושמדים.

היו משפחות שלא התפנו עם כל האחרים. הן הובלו על ידי הז'נדרמים לרדאוץ. היו ביניהן משפחת גודל גוט עם אשתו ובתו קלארה, זוג ישישים בשם ברקוביץ, המורה אנדרמן, אשתו וביתו אלפרידה (מדי). הם הובאו לבית המעצר ברדאוץ. כן הובאו לרדאוץ בובי רוזנראוך עם אימו ואחיו, הצלם שכטר ובתו אנה קראפט וחתנו יוליו קראפט.

הקהילה ברדאוץ עשתה מאמצים אדירים להוציאם מן המעצר ולשכנם אצל משפחות יהודיות. נעצרה גם קבוצה מאנשי רדאוץ לשמש כבני ערובה במקרה שיקרה משהו לחיילים הרומנים. ברדאוץ נודע לנו על האסון שקרה ליהודי יאסי ועל רכבת המוות של יהודיה. לא ידענו מה מחכה לנו ואיש לא ידע מה קרה לרכבות המשא, שבהן נסעו אנשינו מסירט. ברדאוץ הישגנו רשות לנסוע לסירט לבדוק מה קרה לרכושנו. עיריית העיר, מתוך דאגה לרכושנו כביכול, שברה את דלתות בתינו ואספה חלק מן החפצים שהיו בבית,לשם שמירתם בעירייה. בבתים שבהם היו דלתות ברזל וסורגים בחלונות, שברו את השמשות ועיקמו את הסורגים והוציאו את החפצים.

אנחנו השארנו לפני הפינוי את מפתחות ביתנו אצל סוורין פופוביץ, ראש העיר לשעבר. כאשר בא אבי עם אחיו לסירט לא מצא את חפצי הנדוניה שלי. בביתנו גר ראש העיר דומיטרה (טרוצה) פופוביץ עם חתנו הכומר מפטיי. בזמן הקצר שעמד לרשות אבי עד לגירוש קבר את חפצי הכסף שלנו במרתף הבית. הכומר מפטיי רצה לראות, מה מחפש אבא במרתף. הכומר גיאורג, בלי שמלת כמרים "דאג" לקחת את דברי הערך. הדברים הפחות חשובים נשדדו על ידי השכנים. החנויות, בתי המלאכה והרהיטים נלקחו על ידי המשרד לרומניזציה.

חמי ובעלי לעתיד הגיעו לקראיובה, שבה היה קצת יותר טוב, אולם הרוב הגיע לקלפט שם סבלו יותר. רבים חלו במלריה. חמותי מינדל וייניש הוסתרה על ידי דר' האקה שעזר לה להגיע אל קרוביה ברדאוץ.

לדר' האקה היה סוף טרגי בצבא. אומרים שנאלץ להתאבד משום שירה בכלבו של קצין גרמני שהתקיף אותו.

חגי הסתיו התקרבו ועימם הגירוש לטרנסניסטריה. ידענו שהגירוש לא יביא כל טוב. אחי, דר' אריך אנדרמן, גויס לצבא כרופא צבאי ביחידה של חיל הרגלים. הוא חזה בעיניו את המעשים הנוראים שנעשו ביהודי בסרביה. הוא הגיעם עם יחידתו עד קרוב לאודיסה. בר מזל היה, כי מפקדו היה איש הומני. הוא קרא לו באחד הימים ואמר לו, כי בהתאם להוראות שקיבל שוב אין מעסיקים יהודים בצבא רומניה, וכי הוא משוחרר ויכול לחזור לאן שירצה. הוא יעץ לו לנסוע לבוקרשט. אחי ענה לו, שהשאיר את הוריו בסירט (אנחנו איבדנו את הקשר איתו) וכי בדעתו לחזור לבוקובינה.

ברשד – גטו למקומיים ומחנה הסגר למגורשי בוקובינה

חלק מיהודי סירט המשיכו בצעדת המוות עד לקולחוז בלנובקה ונמלטו ממנו לגטו ברשד. ברשד (BERSHAD) – עיירה במחוז בלטה שעד לכיבוש הגרמני-רומני היוו בה היהודים את רוב אוכלוסייתה, כ-60%. עם הכיבוש נטבחו כ-10,000 מתושבי העיר, יהודים ואוקראינים. אחר כך רוכזו בגטו היהודים שנותרו בחיים, כ- 4,000 – 5,000 נפש. עליהם נוספו כ-20,000 מגורשים מבוקובינה, בסרביה ומולדובה הצפונית (מחוז דורוהוי).

הגטו השתרע על שתים עשרה סמטאות צפופות שכללו כשלוש מאות, שלוש מאות וחמישים מבנים, רובם הרוסים למחצה, משני עברי רחוב "פוצ'טבה" – כביש ששימש את הצבא ואת האוכלוסייה המקומית כעורק תחבורה ראשי. החלק הדרומי שמעבר לכביש נקרא דולינה וגבולו נהר דוכנה הנשפך לנהר בוג במזרח. היהודים המקומיים קלטו בדירותיהם את המגורשים ונוצרה צפיפות של 15 – 25 נפש בחדר.

הז'נדרמריה הרומנית שלטה בגטו ומפקדה, שהיה מפקד הגטו, מינה ועד יהודי בשם "אופשינה". הועד הורכב מראש, שני סגנים וכמה חברים. האופשינה הפעילה משטרה יהודית. כל תושבי הגטו היו חייבים לענוד מגן דוד צהוב.

בחודשי כהונתו של סגן פטרסקו (PETRESCU), שהיה אדם הומני, כמפקד הז'נדרמריה (מדצמבר 1941), לא הוקף הגטו בגדר תיל ואיכרים הורשו להיכנס ולסחור עם היהודים בשוק הקטן שהיה ממוקם בחלק העליון של הגטו.

המחירים אמנם היו מאוד מופקעים (כיכר לחם עלתה בגטו במחיר יום עבודה של פועל), אך בכל זאת ניתן היה להשיג מעט מזון. המסחר היה בדרך כלל סחר חליפין ומי שכבר לא היה לו מה למכור נאלץ להסתכן ולצאת מן הגטו ללא אישור, כדי לנסות להשיג יום עבודה אצל איכר תמורת לחם, מעט קמח תירס, תפוחי אדמה, או אפילו כיכר מקוך (1), המשמש מזון להאבסת בהמות.

יש שיצאו לפשוט יד ולחזר על הפתחים בתוך הגטו ויש שהסתכנו והרחיקו אל כפרי הסביבה, למרות שידעו כי היוצא מן הגטו ללא אישור נחשב למרגל שדינו מוות. אנשים רבים מתו מרעב ומקפיאה. יש שלקו בקפיאת חלקי גפיים שנשרו והם הפכו לנכים. הזוהמה גרמה מחלות מידבקות והכינים העבירו את טיפוס הבהרות, מגפה שהפילה את מרבית החללים.

בחורף 1941 – 1942 מתו אלפים מקור, רעב ומחלות. לא היו תרופות לריפוי החולים והרופאים שבין המגורשים ריפאו במילות עידוד את שמתו בעצמם. יום-יום עברה ברחובות הגטו עגלת החברה קדישא ואספה את הגוויות הקפואות משולי הדרך ומן החובות המיושבות. המתים הובאו לבית הקברות היהודי והונחו בפנים, ליד שער הכניסה, כבולי עץ כרותים עד להפשרת השלגים, כי אי אפשר היה לחפור באדמה הקפואה. רק באביב 1942, אחרי הפשרת השלגים, נטמנו המתים בשישה קברי אחים.

בסוף אוגוסט 1942 הוחלף מפקד הז'נדרמריה. במקום פטרסקו (PETRESCU) מונה גריגורסקו (GRIGORESCU H.G.). מיד עם קבלת התפקיד אסר על האיכרים להביא מזון לגטו. הוא נהג להכות כל יהודי מזדמן, לשדוד רכוש, לרצוח להנאתו והטיל חתיתו על כל יהודי ברשד.

עם התקרבות החזית נתהדקו הקשרים בין יהודי הגטו לבין הפרטיזנים בתחום העזרה הרפואית והמודיעין, בייחוד עם הפרטיזנקה שמפקדה היה היהודי יאשה טאליס, יליד ברשד. בסוף 1942, החלה להגיע עזרה מוועד העזרה האוטונומי של יהודי רומניה שבבוקרשט.

השקיעו את הכסף בהקמת בית-חולים קטן, שצופפו בו 65 מיטות. התקינו בצמוד לו בית מרקחת קטן, שניהלה אותו יהודית (קוקה) שטדלר ובו תרופות הכרחיות שמאוד קשה היה להשיגן בגלל המלחמה. הוקם בית תמחוי שחילק מדי יום כ-450 מנות מרק חם ולחם, או ממליגה.

הוקם בית יתומים שאסף כמאה יתומים קטנים שהתגלגלו ברחוב. בית היתומים תיפקד גם כבית ספר לחלק מן הילדים. הפעילות הרוחנית התאוששה. מניינים התפללו בדירות פרטיות, כי בית הכנסת שימש למגורים. בלטו בהם היתומים אומרי "קדיש".

חוגים התקיימו בדירות פרטיות צפופות. התארגנה מחתרת ציונית ופעילות אומנותית: הוקם תיאטרון חובבים. המשורר יעקב פרידמן כתב שירים וארנולד דרני צייר ציורים. הכל בהיחבא כי התכנסויות היו אסורות.

מפלת צבא גרמניה בקרבות סטלינגרד (2 בפברואר 1943) הביאה שינוי קל לטובה במדיניות הממשלה כלפי היהודים, אך בשטח נמשכו הגזירות. באביב 1943, כשהחזית הגיעה לאומן (UMAN) השתכנה בברשד מפקדה גרמנית מקומית "אורטסקומנדנטור" (ORTSKOMMANDANTUR) ויחידת הגסטאפו שבראשה פון בריטג (VON BREITAG), שנהג להרוג שלושה יהודים כל יום "כדי לרומם את מצב רוחו". שוב החל הרג בגטו ברשד, אך לגבי מגורשים מסוימים נפתח פתח תקווה. במפגש בין פילדרמן למיהאי אנטונסקו ב-7 באפריל 1943, הצהיר האחרון כי הוא תומך בהגירת (החזרת) היתומים מטרנסניסטריה. (הספר השחור עמ' 419).

ב-4 במאי 1943 הוחלף שוב מפקד הז'נדרמריה, ובמקום סרן גריגורסקו (GRIGORESCU) האכזר מונה סגן משנה פלורין גינרארו (FLORIN GHINERARU), צעיר כבן 19-20, סדיסט מאין כמוהו. מיד עם בואו ציווה להקיף את הגטו בגדר תיל ותעלה בעומק שלושה מטרים. הוא הכריז כי "היהודים הובאו לברשד על מנת למות ברעב" וירה ללא משפט בכל יהודי שנתפס יוצא מן הגטו.

לגינרארו היה תחביב – לתפוס יהודי, לרוב ילד, לקשור אותו לאופנועו ולדהור בפראות ברחובות הגטו עד שאברי הנגרר רוסקו והוא התעלף, או מת. כשהוא היה מופיע בגטו כולם מיהרו להתחבא.

העזרה שהגיעה מבוקרשט, אכן הצילה רבים ממוות, בייחוד ילדים יתומים עזובים שהיו חשופים לרעב, למחסור בלבוש ונעלים, למחלות ולהתעללויות הז'נדרמים ואנשי משטרת העזר האוקראינית. כמו כן היא סייעה למי שעבד בעבודת כפייה מסודרת בברשד ובסביבה. העובד אמנם לא קיבל שכר, שהגיע לו על פי חוק, ונגזל בידי הקצינים, אך אישור העבודה הגן עליו מאקציות, כגון זו שנערכה ב-25 ביוני 1943. באותו מצוד נתפסו בברשד 1,500 יהודים והודחסו לקרונות סגורים בלי מזון ולבוש.

שומריהם הז'נדרמים התעללו בהם באכזריות לאורך כל הדרך עד לנהג בוג, שם הועברו לידי ה – SS , לעבודת כפייה במחנות: ניקולייב (NICOLAEV), טריהטי (TRIHATI) ו – ורורובקה (VARVAROVCA). רובם ניספו שם.

מפקד מחנה העבודה של ניקולייב, הקצין הגרמני הנס שמיד, היה אכזרי ביותר. פעם לקח 10 אנשים שכלה כוחם ולא היו מסוגלים עוד לעבוד וציווה על חבריהם היהודים לתלותם. החבל של הקורבן השלישי נקרע פעמיים. התליות הופסקו ושמונת הנותרים נורו. שמיד ירה במו ידיו בשניים מהם. כשנודע לו כי כמה עובדי כפייה מסתננים מן המחנה ומחזרים על הפתחים לבקש אוכל, ציווה לירות ב-20 יהודים מעובדי הכפייה.

משתכפו התקפות הפרטיזנים על מתקנים צבאיים בסביבה, התחילו לפשוט על הגטו אנשי הגסטאפו עם כלבים, הז'נדרמריה והמפקדה הגרמנית. לילה-לילה היו מוציאים יהודים ממיטותיהם, מביאים אותם למפקדה, מענים והורגים. ב-31 בדצמבר 1943 ירה גינררו ב-18 יהודים שעבדו בבית החרושת לסוכר, הביא אותם לגטו ואילץ 10 יהודים להפשיטם ולתלותם על עמודי הטלגרף. ב-25 בינואר 1944 נשבר בעינויים אחד האסירים היהודים וגילה את סוד הרשימות של היהודים שעזרו לפרטיזנים (הרשימות היו בבקבוקים קבורים). 148 אנשים נאסרו ועונו שמונה ימים. ב-2 בפברואר 1944 נורו ונקברו בעמק ברלובקה שליד ברשד. שבוע לפני השחרור הומתו עוד שמונים יהודים, רובם מאוקראינה, באשמת שיתוף פעולה עם הפרטיזנים, אחרי שעונו במשך שלושה שבועות.

לפני הנסיגה ציווה גינררו להצית את ברשד ולפוצץ את בית הסוהר על ארבעים האסירים שבו. מספר הנספים בברשד – על פי הסטטיסטיקה של ועדת העזרה האוטונומית חיו בברשד, בסתיו 1941 כ- 20,000 מגורשים. מהם נותרו באוגוסט 1942 כ- 10,000 יהודים, לפי התפלגות זו: 2,250 מקומיים; 3,200 מבסרביה; 3,500 מבוקובינה ולערך 250 – 260 נפש מהרגט. לפי נתוני הז'נדרמריה היו בברשד בספטמבר 1943 (כחצי שנה אחרי המפקד של ועדת העזרה) 5,261 מגורשים – מהם 3,263 מבוקובינה ו- 1,098 מבסרביה.

קרוב לפסח 1944 הפציצו הרוסים את ברשד באופן מאסיווי ומיד לאחר ההפצצה (14 במרס 1944), נראו ראשוני הטנקים של הצבא האדום ברחוב פוצ'טבה. הכיבוש המהיר הציל את שארית יהודי ברשד ממוות ודאי, על פי פקודת גינררו. מיד לאחר השחרור התחילו לגייס את כל הגברים, אוקראינים ויהודים, לצבא האדום. הנשים האוקראיניות הביאו לבעלים שלהן מזון ובגדים, צידה לדרך ואילו היהודים, שאך זה ניצלו מן המוות והיו ערומים, יחפים ומורעבים נלקחו להילחם בחזית יאסי.

הנתונים שלא צוין לגביהם מקור אחר, לקוחים מן הערך של ליטאני דורה, "ברשד", בתוך: פנקס הקהילה – "רומניה". כרך ראשון, עמוד 411 – 414.

סירט עיר הרפאים
סירט – עיר הרפאים 
מרים תורן (מלה קאופמן)

חזרנו לסירט במאי 1944, אני מלה קאופמן בת ה-16, אחי בן ה-13 שמואל, וההורים משולם (מקס) קאופמן ואימי הונורה. מצאנו שלוש משפחות שהגיעו לפנינו, משפחותיהם של פיילס מושקו ושל בובי שכטר, האחיין של הצלם שכטר הזקן. שמה של המשפחה השלישית לא זכור לי.

סירט הייתה עיר רפאים.

חלק מהאוקראינים שעבדו בעבר אצל אבי כעגלונים באו והביאו מזון וכל מה שהשיגה ידם. הנוצרים ששדדו את רכוש היהודים לא שמחו לבואנו. במשך שנה, שבה היה בשלטון המלך הרומני MIHAI, נראה היה שנוכל להסתדר כל אחד בדרכו שלו, אבל בשנת 1948 גורש המלך והשלטון הקומוניסטי האזרחי החל להשתולל בכל עוצמתו, לפי שיטתו של סטלין. סילקו אנשים מקומיים ממקום עבודתם למקומות אחרים והביאו במקומם זרים מכל מיני כפרים ועיירות.

כשהגענו לסירט עדיין נמשכו הקרבות נגד הגרמנים בגורה-הומורה.

שנה אחרי כן הגיעו בנדרובצים (BANDEROWZI) ורצחו בסירט את ברגר ושני בני דודים שלו מהחנות לדברי ברזל.

בתי הכנסת היו סגורים, פרט לבית-המדרש ואולי עוד אחד או שניים.

אפילו אסרו עלינו ללכת להדליק נרות נשמה עבור הנספים כל יום שישי לפנות ערב.

בתחילה התארגנה קהילה יהודית שעזרה בדברי ביגוד ותרופות, אבל השליטים דאז דאגו להחרים מהם חלק נכבד מהמלאי.

פליטים רבים התגוררו בסירט.

היה מאוד מר כשהתחלנו לראות מי לא שב מטרנסניסטריה.

קומץ היהודים השתדלו לעשות תיאטרון מידי פעם ומסיבות חנוכה ופורים, אבל מעטים השתתפו בהן וגם אז רק הסנובים בדרך כלל.

ה"קצפת" של אנשינו לא חזרה.

הקומוניסטים שלחו אנשים מובחרים לפלסטינה כדי שיפיצו את הדוקטרינה שלהם, אבל אנו יודעים היטב שכאשר הגיעו ארצה כל מה שעניין אותם היה להסתדר ולמצוא מקור פרנסה.

בסירט באו לבקש תרומות עבור הקרן הקיימת, ועד היום אני שומרת את הקבלה למזכרת.

הרבי מנדבורנה עליו השלום השיא את בתו, רוח'לה, וכל העיר הייתה מוזמנת.

בקרב הקומוניסטים היו גם כמה מלשינים יהודים.

אחרי טרנסניסטריה תפסו בחור יהודי אשר את שמו אינני רוצה לבטא והרביצו לו מכות רצח על כך שבברשד ובציבולובקה הוא הוציא שיני זהב מפי המתים וכל מה שאפשר היה לשדוד מהגוססים.

הרוסים לקחו כל בוקר את כל הבנות והבנים רחוק מהעיר, לחפור תעלות עבור החיילים, מאחר שסברו כי הקרבות יפרצו שוב והחזית תגיע עד נגוסטינה (NEGOSTINA).

ראוי להזכיר את האנשים שהצילו אותנו מרעב ומוות, משפחת משולם קאופמן ואחרים. אני מתכוונת לסלי מרגוליס עם קבוצת אנשים מסירט.

האישה הקדושה סוניה שפר, אשתו של וולף שפר, שגרו בעיר התחתית ליד תחנת הרכבת.

ההורים של גברת מטוסיה (פרנקל) שפר, אמה הצילה רבים מאוד וכן אגם אמה של הנקה מוסקוביץ, היא בתיה מוסקוביץ.

ראוי להזכיר גם את גרינברג הנגר.

אנו קיבלנו כל יום סיר מרק חם מהמטבח של אנשי רדאוץ.

אשר קוסטינר, עליו השלום, הציל רבים מאנשי רדאוץ מרעב.

ולבסוף, אזכיר את אברומ'לה קוק, שיצא בחורף, ביום שישי לפנות ערב ומכר גרעיני דלעת לבנים חמים.

זו הייתה סירט שלנו, מיד אחרי המלחמה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
סגירת תפריט