מצבות בבית העלמין
עד קיץ 2008 היה בית הקברות היהודי בצרנוביץ במצב מוזנח עד להחריד. הצמחיה שגדלה פרא כיסתה את הקברים וזרזה את התכלותם. בתקופת הקיץ, בשנים 2008-2011 הגיעו מדי שנה שתי קבוצות מתנדבים והחלו בפעולות ניקוש העשבים והרחקת השיחים שהשתלטו על השטח. אחת הקבוצות הגיעה מאוקראינה והשנייה מגרמניה. המתנדבים נשאו בתשלום הוצאות הדרך והשהייה. הערכתנו הכנה נתונה לאנשים אלה שבחרו לעשות עבודה התנדבותית מעין זה בחופשת הקיץ שלהם.
עקב גודלו של בית הקברות והעבודה העצומה שיש להקדיש לשיקומו התארגנה קבוצה של בני משפחות הנפטרים הקבורים בבית קברות זה, כשבראשה עומד דר יוסף בורסוק, החי בצרנוביץ, ומטרתה לשחזר את בית הקברות באמצאות עובדים שכירים שיעשו את עבודת השיקום במלואה. אנו פונים אל בני משפחה, קרובים ומכרים שיקיריהם קבורים בבית הקברות היהודי בצרנוביץ להרים תרומה בכדי לסיעה למבצע הצלת הקברים מכיליון.
את תרומתכם ניתן לשלוח דרך הדואר עם Western Union
אל: CJCRO
Miriam Taylor
3712 Brownridge Rd.
Bloomington IN 47401
USA
למידע נוסף ניתן להתקשר אל ארתור בטלפון: 03-5226619 / 03-5270965
בימים שני ורביעי בין השעות 09:00-12:00
קהילת צ'רנוביץ Chernivtsi
מחניים, גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט
ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון
תמצית: המאמר סוקר את היסטוריית היהודים בעיירה טשרנוביץ. זכויות היהודים, הסדריהם הקהילתיים והאנטישמיות נגדם.
קשה לקבוע בדייקנות מאימתי נמצאים יהודים באזור טשרנוביץ, עיר הבירה של בוקובינה. קיימת האפשרות, שעם פיזור הכוזרים מממלכתם, חלק מהם הגיע לכאן ולהם נתווספו יהודי מרכז אירופה בתקופת רדיפות מסעי הצלב. אין ספק שגם היהודים במקום סבלו בגלל התנפלות הטטרים במאה ה- 13, אבל במהרה הם התאוששו עקב המסחר המשגשג בין פולין ותורכיה דרך טשרנוביץ. הם מוזכרים במסמכים מסחריים מזמנו של אלכסנדר הטוב, שליט מולדובה (המאה ה- 15). וגם ע"י הכרוניקן הרומני (המולדבי) יון ניקולטשיא. מאז ומתמיד (עד לסוף המאה ה- 18) בוקובינה הייתה חבל מארץ מולדביה, בה שלטו התורכים החל מהמאה ה- 15. גישת שליטי מולדביה לגבי היהודים לא הייתה תמיד ידידותית. כך למשל השליט אלכסנדר ליפושניאנו (מהמאה ה- 16) הוכרח ע"י דון יוסף הנשיא לוותר על דיכוי היהודים. התורכים לא לקחו "מעשר ילדים" (ינוקרים) מהיהודים, אלא רק מהרומנים. לדון יוסף הנשיא היו קשרים מסחריים חשובים עם הנסיכויות הרומניות (מונטניה ומולדביה), וסוכניו פעלו במרץ רב בעריהן הגדולות, כמו בוקרסט ואססי, בוטושן וטשרנוביץ. בהתנגשויות הרבות בין הפולנים, הרומנים והתורכים סבלו גם יהודי טשרנוביץ. במאה ה- 16 תושבי טשרנוביץ התלוננו לפני נסיך מולדביה שהיהודים תופסים את כל המסחר ורוכשים גם אחוזות. הנסיך ציווה החרמת הקרקעות. היהודים היו מופקרים ללא זכויות.
במאה ה- 17, תחת שלטונו של הנסיך וסילה לופו, אנו שומעים בפעם הראשונה על הענקת אוטונומיה (חלקית) לקהילת היהודים. הקהילה נחשבה למין שלטון פנימי מכונה "סטרוסטה", לידו פעלו רבנים וחזנים. החינוך היה חובה. הקהילה דאגה לעיני בריאות, סעד, קשר עם השלטונות וכו'. עקב גזרות ת"ח – ת"ט נמלטו הרבה פליטים גם לטשרנוביץ והקהילה גדלה. במאה ה- 18 התורכים שלחו לנסיכויות הרומניות שליטים יוונים מקושטא. הללו, בהיותם מעונינים להתעשר על חשבון האוכלוסייה הרומנית, השתדלו להגדיל את האוכלוסייה והזמינו יהודים להתיישב בהעניקם להם פריבילגיות. באו יהודים, בפרט מפולין, ביניהם גם רבים מאוכזבים מתנועת שבתאי צבי ויעקב פראנק. הורגשו בהם געגועים משיחיים, בלי להיות מלומדים גדולים. אין פלא שכאן בבוקובינה השתרשה החסידות מראשית ימיה.
הונהגו הרבה הגבלות בחיי היהודים, למשל, מותר היה להקים רק בית כנסת אחד ביישוב (עיר או כפר) ורק מעץ, (בתי תפילה בבתים פרטיים – ללא הגבלה), ורחוק מהכנסייה הנוצרית. הונהגה השבועה הנבזה "מורה יודאיקא" וגזרות אחרות. לפעמים ידוע היהודים להתחמק מהגזרות. קהילת טשרנוביץ הקימה גם בית חולים, תלמוד תורה, חברא קדישא, בית עלמין, וכו'.
בתחילת המאה ה- 18, הרוסים, שכבשו זמנית את טשרנוביץ, הרסו את בית הכנסת. ב- 1774 הורשו היהודים לבנותו מחדש. המצבה הישנה ביותר שנמצאה בטשרנוביץ היא משנת 1718. בתלמוד תורה למדו גם רומנית. הרב מכונה "חכם באשי". מהמאה ה- 18 ידועים הרבנים מטשרנוביץ: ר' מאיר בר' יחיאל ז"ל. על מצבתו רשום "תם וישר, מופלג בתורה ויראת שמים" (נפטר 1740). ר' מרדכי ב' יצחק סג"ל מסירט ז"ל "איש תם וישר וירא אלוקים, רבנו המופלא הותיק" (נפטר 1752). ר' שמחה זאב מקוטי ז"ל (נפטר 1780). ר' ברוך בן שלמה "התורני והרב הישר והחכם המופלא" (נפטר 1793).
משירי עם ופתגמים מאותה תקופה מתברר שבטשרנוביץ התרחשו גם קונפליקטים חברתיים, תלונות על מנהיגי הקהילה, התנגשויות בין המנהיגים. יהודי פולין שהתיישבו בטשרנוביץ התעשרו. היו ביניהם גם תלמידי חכמים וגם משכילים. היהודים התארגנו גם לפי אגודות מקצועיות, וכל אחת דאגה לחינוך חבריה, חברא קדישא, סעד, מנית ההתחרות וכו'. המסחר היה רוב רובו בידי "הזרים" יהודים ויונים. הרומנים התביישו (או התעצלו) להתעסק במסחר (לפי הכרוניקון הרומני דימיטריה קאנטמור, 1716). הסרסרות (בין האיכרים והסוחרים) שגשגה בימי היהודים שהתעשרו גם ע"י מתן הלוואות. היו גם הרבה איכרים יהודים (תופעה די נדירה בזמן ההוא באירופה). היהודים פיתחו את המלאכה ואת התעשייה, ידעו להתנהג בצניעות, ללא חיי מותרות, הם היו דבקים במסורת ללא חקירה. היו חסידים נאמנים, בפרט לאדמו"ר ר' נחמן מקוסוב ז"ל, שהשפעתו עליהם היתה עצומה.
ב- 1774 סופחה בוקובינה לאימפריה האוסטרית. בתחילה אישרו האוסטרים את אוטונומית הקהילה, אבל החל משנת 1786 הונהגו הגבלות בפרנסת היהודים. עניים גורשו לפעמים (אם לא יכלו לשלם את המסים), הגבלות במתן אישור לנישואין, ולא פעם הוחרם רכוש יהודים. שאיפת השלטונות היתה התמזגות האוכלוסייה לחטיבה אחת בעלת אופי גרמני. הובאו גרמנים להתיישבות וכאשר הורגשה התנגדותם הנמרצת של היהודים להתבוללות, ניסו השלטונות למעט אוכלוסיה עקשנית זו.
ב- 1776 חיו בטשרנוביץ 112 משפחות (495 נפש). המפקד האוסטרי הפלני, קבע בכיבוש בוקובינה שהבתים היפים ביותר בטשרנוביץ שייכים ליהודים. השלטונות ניסו לגרש את היהודים שהסתננו אחרי הכבוש. היהודים הותיקים ראו בהם מתחרים במסחר ויש רק להצטער שאפילו ראש הקהילה, אליעזר ישראל, עזר לשלטונות להציק להם ואפילו לגרשם.
עקב זריזותם וחריצותם בכל, התעשרו יהודי טשרנוביץ ועוררו קנאת הגויים ושנאתם שגרמו הטלת גזירות שונות על היהודים. אמנם ידעו היהודים לא פעם ל"הסתדר" עם הגויים ועם גזירותיהם, אבל הם סבלו גם מהמלשינים היהודים. מאות משפחות גורשו, בפרט בשנת 1782. וכאשר שלחו יהודי טשרנוביץ משלחת לקיסר מוינה, היא נאסרה בדרך וחבריה עונו בכלא. הם שלחו תזכיר בדואר וגם משלחת חשאית הגיעה לוינה, אבל ללא תועלת. הקיסר רצה שהיהודים יעסקו בחקלאות או במקצועות יותר "מעשיים". כמעט שבוטלה אוטונומיה הקהילה. עד 1786 היגר כמעט שליש מהאוכלוסייה היהודית. רק ב- 1789 בוטלו חלק מהגזירות. הונהג חינוך חובה בבתי הספר ולימוד הגרמנית, הוכתר "רב גליל" בטשרנוביץ, הוכרה אוטונומיה חלקית של הקהילה. הקיסר יוסף השני רצה בהתבוללות היהודים, שינוי מבנה חייהם מבחינה לאומית, חברתית ומקצועית – או גירושם מהמדינה!
ילדי היהודים החסידים למדו ב"חדר" (גם גרמנית). ואילו ילדי העשירים והמשכילים ביקרו בבתי הספר. השלטונות הכירו רק במסמכים הנכתבים בגרמנית. הרבנים הוכרחו לשדל את היהודים לרשום את ילדיהם בבתי הספר הגרמניים "המתוקנים" ולהדגיש שאין בזה פגיעה בדת. הונהגו שמות משפחתיים גרמניים. גדולה הייתה התמרמרותם של היהודים נגד הקיסר יוסף השני "הנאור".
אחרי מותו אמנם חלו אי-אלו שינויים לטובה, על ידי ביטול מספר גזירות, אבל הופיעו גזירות אחרות ושוב ניסו היהודים "להסתדר". האוכלוסייה היהודית גדלה. בתחילת המאה ה- 19 נשבה במידת מה רוח חדשה. הורגשו השפעת המהפכה הצרפתית ועקרונותיה, ושל ההשכלה הגרמנית והתנגשויות בין החסידים והמשכילים. ידי החסידים על העליונה, בפרט הודות להשפעתו המכרעת של מנהיגם הרב המפורסם ר' חיים טורר, המכונה "ר' חיים טשרנוביצר", רב הגליל, בעל הפירוש הידוע על התורה "באר מים חיים". הוא היה אישיות כה חזקה עד שהצליח להשפיע על השלטונות לסגור את בתי הספר הגרמניים ליהודים. השלטונות האנטישמיים הציקו לו. כך למשל, פעם הטילו עליו קנס על שאמר "קדיש" במניין פרטי בבית אבל, ופירשו את הדבר הזה כאילו הוא ארגן בית תפילה ללא רשיון השלטונות. הוא היה גם נואם בחסד עליון וסופר מזהיר. 15 שנה פעם רבות בטשרנוביץ, עד לשנת 1807, כאשר עלה ארצה, השתקע בצפת, שם נפטר ונקבר. הוא היה כל כך נערץ בקהילתו, עד שיהודי טשרנוביץ לא יכלו למצוא (עד 1833) ממלא מקום מתאים. אז, סוף סוף, בחרו למשרה זו של "רב הגליל" את הרב ר' יצחק שמשון הורביץ – מייזלס.
בבוקובינה לא הונהג שירות צבאי חובה ליהודים, כמו בגליציה, ולכן רבים ברחו מגליציה לבוקובינה. מספר יהודי טשרנוביץ עלה ושוב נטו השלטונות לגרש את המסתננים ואת נתיני החוץ (פרט לאלה המוכיחים שעוסקים בחקלאות). בשנת 1811 גורשו 479 משפחות. בשנת 1812 חלה הקלת-מה, ובשנת 1817 הופסק הגירוש וחלק מהגזירות בוטלו, ומאז התחיל היישוב היהודי בטשרנוביץ להתפתח מאד.
לשם פרסום מחקרים על תולדות בוקובינה, העיר טשרנוביץ ויהודיה, חיטטתי בשנת 1937 בארכיון האימפריאלי המרכזי בוינה ושם מצאתי מסמכים מעניינים גם בנדון זה. כך למשל נודע לנו, שהיהודי קרל נדלר היה הראשון שבנה בית בעל שתי קומות בטשרנוביץ. השלטונות לא הרשו לו לבנות והוא פנה ישר לקיסר והשיג את רשיונו האישי (ארכיון ממלכתי מס' 1828/853). בשנת 1830 ביקשה קהילת טשרנוביץ ביטול מס המשפחה (המיוחד ליהודים), בקשתם נדחתה, אבל השיגו הקלות ניכרות (ארכיון ממשלתי מס' 1830/9212).
גם רמתם התרבותית של יהודי טשרנוביץ עלתה. בית הדפוס שבעיר הדפיס את "הש"ס מטשרנוביץ" המפורסם (1835). גדול היה מספר תלמידי החכמים, חסידי האדמו"רים מגליציה, בפרט של ה"קוסובר" וה"ויז'ניצר" (שהקים גם ישיבה גדולה) וה"סדיגורר" (הריז'ינר). השניים האחרונים היו מבוקובינה ממש, וגאים היו יהודי בוקובינה שהצליחו להקים שושלות חסידיות בוקובינאיות משלהם.
אבל טשרנוביץ סימלה אז גם את "הקידמה". המחלוקות בין שני הזרמים הללו לא פסקו. עד ל- 1840, בערך, החסידים היו בהתקפה. ילדי העשירים רכשו השכלה כללית ע"י מורים בשיעורים פרטיים. בתחילה רק מעטים חדרו לבתי הספר הנוצריים (ב- 1850, בערך, רק כעשרה תלמידים). בשנת 1830 הונהג שירות צבאי חובה גם ליהודים.
בעקבות המחלוקות בין החסידים והמשכילים, נאלץ רב הגליל מייזלס לעזוב את הקהילה בה פעל רבות. הוא היה מלומד גדול, מחבר שו"ת גאוני בתרא (1860) וספרים אחרים (מצוטט ע"י החתם סופר בחלק אבן העזר ס"ו מ"ה).
בשנת המהפכה, 1848, דרשה קהילת טשרנוביץ, הפרדת בוקובינה מגליציה האנטישמית (ובעלת נטיות לפוליניזציה) וסיפוחה ישר לאוסטריה ישר לאוסטריה. בשנת 1849 הושגה האמנציפציה היהודית, שבוטלה אח"כ ע"י הקונטרה רבולוציה, אבל לבסוף, בשנת 1861, הוחלט על הענקת אוטונומיה לבוקובינה, תלותה (כ"חבל-הכתר") ישר מוינה. הוכרזה אמנציפציה שלמה של היהודים. היהודים עודדו מאד את הגרמניזציה של בוקובינה, נהנו מאהדה רבה בוינה ושגשגו באופן יוצא מן הכלל, בכל המובנים. כל האומות בבוקובינה היו שוות בכוחן (הרומנים, הרותנים, היהודים, הגרמנים והפולנים) ושווי שמקל ביניהן היה מכריע בכל. הוקמו בתי ספר יהודיים (1853), הוחלט שרב החרדים יוכר כאב בית הדין של הקהילה וכרב הגליל נבחר (1853) הרב ד"ר אליעזר איגל (בלתי מוכר ע"י החרדים), ת"ח גדול, מאד פעיל" איש מדע" דרשן ידוע, סופר מהיר (נולד באיטליה, למד באיטליה ובפולין). היהודים נתפלגו לשתי קהילות, נאמני שני הרבנים הנ"ל. קהילה אחת לא הכירה בכשרות השוחטים של הקהילה השניה.
בשנת 1875 הושכן סוף סוף השלום בין שתי הקהילות. במידה רבה הודות להשתדלויותיהם של שני הרבנים דווקא, האב"ד הרב בנימין ויס והרב ד"ר איגל, רב המתקדמים. האחרון הוכרז כרב הראשי והראשון כאב"ד של הקהילה (הסדר זה נשאר עד להשמדת הקהילה בשנות השואה).
בשנת 1857 היו בטשרנוביץ, מלבד בית הכנסת הגדול, 22 בתי כנסת. בשנת 1859 פרצה דליקה גדולה שהרסה את רוב הקהילה והעיר. אולם הוקמה עיר חדשה יפה עוד יותר.
המשכילים התחלקו לקיצונים, מתונים, ציונים, אנשי מדע, אנשי ספרות ואמנות. אשר לדתיות, חלק היו כופרים, אבל רבים היו שומרי מסורת ואף אדוקים לגמרי. נזכיר כמה מהם הידועים בעבודתם ההשכלתית בשטחים שונים: משה ארנשטיין, ישראל טלר, דוד מילר, שלמה שורץ, קרל אמיל פרנצוס (סופר ומשורר מפורסם ומצליח בשפה הגרמנית).
בטשרנוביץ חיו ופעלו גם הטרובדור המפורסם וולוול זברז'ר (בנימין זאב ארנקרנץ) וגם אברהם גולדפגן, חלוץ תיאטרון האידיש. הופיעו הרבה עתונים, שבועונים וירחונים יהודיים בגרמנית ואידיש, למשל: טשרנוביצר טגבלט, טשרנוביצר אלגמיינע צייטונג, טשרנוביצר מורגנבלט וכו' וכו'.
ב-1890 נבחר ראש עיר יהודי (בפעם הראשונה), ד"ר וגנר.
ב- 1867 חיו כאן 10.000 יהודים בקירוב. הקהילה נהנתה מאוטונומיה שלמה.
אחרי הרב ד"ר איגל, חיו ופעלו בטשרנוביץ כרבני הגליל – הרב ד"ר יוסף רוזנפלד והרב ד"ר אברהם מארך (נהרג על קידוש השם בשנות השואה) ואילו כאב"ד הרב בן-ציון כ"ץ והרב משולם ראייל כולם רבנים מפורסמים, פעילים, מחברי חיבורים וספרים חשובים.
אחרי ייסוד האוניברסיטה הגרמנית בטשרנוביץ, הודו שם פרופסורים יהודים, אנשי מדע מפורסמים, גם כרקטורים.
היהודים גירמנו את בוקובינה אפילו יותר מאשר התושבים הגרמנים. הם הגיעו למשרות הגבוהות ביותר בהנהלת המדינה וזה גרם להגברת האנטישמיות. בעיר הודבקו כרוזים הדורשים "מות ליהודים" (בו בזמן שהמתבוללים הקיצונים דורשים התנצרות). ב- 1870 בוצע טקס חגיגי של הנישואין האזרחיים הראשונים לזוג יהודי והרב סירב לסדר להם חופה וקידושין.
בקהילה פעלו עשרות אירגונים והסתדרויות יהודיים בכל השטחים. האנטישמיים התארגנו גם הם להלחם ביהודים – מחד, והציונים הגבירו את פעילותם, מאידך. לא קלה היתה בתחילה פעילות זו, הם לא מצאו אוזן קשבת.
בין הפעילים העיקריים בחיים הציבוריים היה ד"ר בנו שטרויכר, נשיא הקהילה. הוא היה גם חבר הפרלמנט בוינה והגן במרץ רב על כבוד היהודים. במקביל לו פעלו כאן באופן אינטנסיבי מאד העו"ד ד"ר מאיר אבנר (השתתף בקונגרסים הציוניים והתיידד עם הרצל, שהתחשב בו הרבה), שכבר ב- 1900 דרש כיובש הקהילות ע"י הציונים, ד"ר נתן בירנבוים, ברל לוקר, וד"ר קלנר גם הוא ידידו של הרצל.
בשנת 1910 חיו בטשרנוביץ 28.000 יהודים בקירוב שהיוו 32% מהאוכלוסיה.
הסטודנטים היהודים הלאומיים באוניברסיטת טשרנוביץ הוכרו כ"בני האומה היהודית" והשיגו ביטול השיעורים בחגים היהודיים.
בשנת 1908 התקיימה בטשרנוביץ "ועידת הלשון האידיש", בה הוכרזה האידיש כשפה לאומית של היהודים. ב- 1909 התפרסמה תחיקה המכירה רשמית בחמישה גופים לאומיים: הרומנים, הרותנים, הגרמנים, היהודים והפולנים. ב- 1905 נבחר לראש העיר ד"ר רייס, וב1913- ד"ר ויסלברגר. ב- 1913 שני שלישים מהתלמידים התיכוניים בטשרנוביץ היו יהודים.
ב- 1914, עם כיבוש העיר ע"י הורסים (אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה), הקהילה כמעט נהרסה, מנהיגיה הוגלו לסיביר והרבה יהודים נמלטו על נפשם לאוסטריה.
אחרי המלחמה חזרו חלק מהיהודים והחלו לשקם את הקהילה ב- 1918 הם הקימו ועד לאומי יהודי. ד"ר אבנר היה יו"ר ההסתדרות הציונית ואילו ד"ר שטרויכר ראש המפלגה הארצית היהודית. גם הסוציאליסטים היהודים התבלטו ובעיקר מנהיגם המוצלח ד"ר פיסטיר (בעד האידיש, נגד הציוניים). פעלו גם הציונים הסוציאליסטים. הועד הלאומי היהודי ביקש אמנציפציה ואוטונומיה ליהודים, כולל זכות עליה לא"י.
ב- 11.6.1918 כבשו הרומנים את בוקובינה. היהודים דרשו מהשלטון הרומני החדש אוטונומיה לקהילתם והשיגו אותה. פותחים בתי ספר יהודיים (גם עם שפת הוראה עברית!). שוב התפתחו ארגונים יהודיים למיניהם. בכל השטחים. פרץ מאבק רציני בין תומכי העברית ובין האידישאים, כאשר ידם של הראשונים על העליונה. הרומנים ביטלו את הועד הלאומי היהודי ואמנם חתמו בחוזה השלום והכירו באמנציפציית היהודים שמצאו אותם בשעת הכיבוש, אבל ניסו בכל הדרכים להציק להם והאנטישמיות שיגשגה. בפרט נתקלו היהודים בקשיים גדולים בהשגת האזרחות הרומנית המלאה, והם נחשבו כאזרחים מדרגה שניה, הופלו לרעה בהרבה שטחים ורגליהם נדחקו ממקורות שונים בחיי המדינה. הואשמו בקומוניזם, הונהג "נומרוס קלוזוס" או "נומרוס נולוס" באוניברסיטת טשרנוביץ, כלפי היהודים, המורים רדפו את התלמידים היהודים, וכו' וכו'. וכל זה – אעפ"י שבעיר טשרנוביץ היהודים ( 43.555 נפש ב- 1920) היוו רוב מוחלט של אוכלוסיית העיר 47%).
בינתיים, התנהלו בעיר חיים יהודיים תוססים, בקהילה המבוססת מאד, בארגונים הרבנים והמגוונים. הרמה התרבותית הייתה גבוהה, הופיעה עיתונות רצינית, כאן פעלו במלוא המרץ סופרים, מחברים, משוררים, עיתונאים, אנשי מדע ידועי-שם, כמו יעקב בוטושנסקי, יעקב גרופפר, אליעזר שטיינברג וכו'. הוקם אפילו בית ספר עם שפת הוראה אידיש (חוץ מבתי הספר העבריים).
יש להצטער שהיהודים לא היו כל כך מאוחדים. התבלטו במיוחד 3 זרמים; הלאומיים (ד"ר אבנר וחבריו), איגוד היהודים הרומניים (ד"ר שטרויכר, ד"ר קסנר) והסוציאליסטים (ד"ר פישטינר), ובתקופת הבחירות לפרלמנט לא "רצו" יחדיו – דבר שהיה בעוכרם.
בדצמבר 1937 עולה לשלטון ממשלת גוגה – קוזה, אנטישמית מובהקת. יום יום היא המטירה גזירות על יהודי רומניה, אבל למזלם מצב זה נמשך שישה שבועות בלבד. ממשלה זדונית זו נפלה, עקב הפעילות המדינית הבין-לאומית נגד רומניה.
אולם גם אחרי ממשלה זו, יהודי רומניה היו אזרחים מדרגה שניה וסבלו מהפליות חמורות מאד.
ב- 26.6.1940 סופחה צפון בוקובינה, כולל טשרנוביץ, לרוסיה הסובייטית. הרבה יהודים ברחו מטשרנוביץ ומבוקובינה לרומניה, אבל רבים מהם נהרגו על ידי הרומנים, בטענה כי הם, יהודים "הזמינו" כביכול, את הבולשביקים לכבוש את צפון בוקובינה. היהודים האומללים הללו הואשמו שכביכול ירו על הרומנים מצפון בוקובינה שברחו לרומניה, מפני הרוסים.
שואת יהודי בוקובינה מתחילה ביום 22.6.1941, כאשר צפון בוקובינה, כולל טשרנוביץ, נכבשה בחזרה ע"י הגרמנים והרומנים (שהתקיפו אז את רוסיה הסוביטית). שוד, גזל, רצח המונים, מחנות ריכז (בפרט בטרנסניסטריה האיומה), הרסו לגמרי קהילה זו. אין לתאר את סבל היהודים, בגלל אכזריותם הבלתי משערת של הפשיסטים הגרמנים והרומנים.
כך שקעה אחת הקהילות המפורסמות ביותר של יהדות הגולה – קהילת טרשנוביץ המהוללה.
פקודת הכניסה לגטו
ברומנית, גרמנית ועברית
מפת הגטו צוירה על פי זכרונו של יולקו
הודעה
11 אוקטובר 1941
המפקדה העליונה של הצבא החליטה לרכז את כל האוכלוסיה היהודית של צ'רנוביץ לתוך גטו, ולאחר מכן לפנותה מהמקום.
אי לכך, מוזמנת האוכלוסיה היהודית לעבור ביום 11 באוקטובר 1941, עד לשעה 18, למתחם שגבולותיו הם הרחובות: Piata Daciei , רח' Eminescu, רח' Petre Liciu, רח' Sf. Treime, רח' T.C. Brateanu, רח' Prutului עד למסילת הברזל, לאחר מכן לאורך המסילה עד למפגש שלה עם רח' Caliceanca, מכאן בקו ישר עד לרח' Pocutiei, רח' Anton Silvestru עד שהוא חותך את רח' Elena Doamna, רח' Stefan Tomsa כולל בית הקברות היהודי, רח' בית הקברות עד לרח' Romana, אח"כ עד לרח' Putnei, מכאן בקו ישר עד למסילת הברזל, ממשיך לאורכה עד לרח' Petru Rares עד לרחוב שנמצא בין הרחובות Vickenhauser ורח' V.Mazareanu ממשיך לרח' Razboeni רח' Vorobchevici, רח' Marasesti, רח' Maresal Foch, חותך את רח' Romana, רח' General Everescu, רח' Sf. Niculae, רח' General Mircescu, רח' Turceasca, קו שהולך מאחורי ביה"ס התיכון והקונסרבטוריון שברח' General Presan, עובר מאחורי מתחם הדיביזיה, חותך את רח' Dr. Heiss, אח"כ רח' Regele Ferdinand למטה מסוף הכיכר, רח' Hormusache ו – Piata Daciei.
כל תושב יהודי רשאי לקחת איתו: – בגדים חמים , לבוש וכו', – מזון לכמה שיותר ימים, בסה"כ בכמות שכל אחד יכול לשאת, זאת בשביל השהייה בגטו ובשביל הפינוי, תוך לקיחה בחשבון שאיש לא יורשה לשוב לבית מגוריו.
על כל ראש משפחה לערוך, לפני עזיבת ביתו הנוכחי, אינבנטר של כל הרכוש של הבית שהוא נוטש. בעוזבו ייקח איתו גם את מפתח הדירה. את האינבנטר ואת המפתח יש לשים במעטפה ועל גבה לרשום את השם ואת הכתובת של התושב. המעטפה תימסר בגטו, לפי דרישה. החולים יתפנו לבית החולים היהודי של הגטו.
יהודים שיימצאו אחרי השעה 18 מחוץ לגטו יירו.
כמו כן יירו כל אלה שיגלו התנגדות, אלימות או הפרת הסדר, ינסו להשמיד רכוש שהיה שייך להם, ינסו להימלט מהמקום או יגרמו לכך שאחרים יבצעו המעשים המפורטים לעיל. יהודים שכבר שוהים בגטו, מחויבים לקבל את הבאים אחריהם.
מושל בוקובינה
General C. Calotescu
(חותמת וחתימת יד)
צ'רנוביץ', צ'רנאוץ (Czernowitz Cernăuţi)
מקום לפני המלחמה: בירת חבל בוקובינה, רומניה
Cernauti, Romania, גירוש יהודי העיר, סתיו 1941.
לפני המלחמה. בין שתי מלחמות העולם חיו בצ'רנוביץ כ-45,000 יהודים – כ-40 אחוזים מתושביה. הם התפרנסו ממסחר, מלאכה ותעשייה, והיו בהם בעלי מקצועות חופשיים, בעלי בתי חרושת לטקסטיל ולגומי וכן יבואנים, יצואנים ובנקאים. כל מנהלי הבנקים בעיר, להוציא אחד, היו יהודים. יהודי צ'רנוביץ הסתייעו בבנק יהודי בתמיכת הג'וינט ונעזרו גם בשני קואופרטיבים למתן אשראי, באיגודים מקצועיים, בקופת גמ"ח ובארגון עזרה סוציאלית שניהלה הקהילה. עם מוסדות הסעד של הקהילה היהודית בעיר נמנו גם בית חולים ובו 120 מיטות, בית תמחוי, בתי יתומים, בתי זקנים ועוד מוסדות צדקה אחרים. בתמיכת ארגוני סיוע מארצות-הברית כמו הג'וינט ו"בני ברית" הוקם בעיר גם בית יולדות. בעיר פעלו מסעדה ומעונות לסטודנטים יהודים, ומעון יום סיפק ארוחות לילדים יהודים עניים. צ'רנוביץ כונתה בפי היהודים "העיר של 200 המוסדות".
מיד עם תחילת השלטון הרומני בעיר, בעקבות הרחקתם של הילדים היהודים מבתי הספר הגרמניים שבהם למדו רבים מהם, ובהתאם לסעיפי הסכם המיעוטים שנחתם לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקימו ממשלת רומניה והקהילה היהודית רשת בתי ספר ליהודים. ואולם בשנות השלושים נסגרו בתי הספר היהודיים, והתלמידים למדו בבתי ספר תיכוניים כלליים שלימדו בהם גם עברית. בעיר היו גם תלמוד תורה וישיבה. באוניברסיטה של צ'רנוביץ למדו סטודנטים יהודים רבים. אגודות תרבות הפיצו את היידיש ואת העברית והקימו מוסדות חינוך. ארגון "שפה ברורה" ייסד שלושה גני ילדים ובית ספר יסודי שהעברית הייתה שפת ההוראה בהם וכן סמינר למורים וקורסי ערב ללימוד עברית. הוקמו גם מוסדות להפצת היידיש. התקיימו קורסי ערב ביידיש. ארגון אורט הפעיל שני בתי ספר מקצועיים ששפת ההוראה בהם הייתה יידיש, ומפלגת הבונד הקימה שני בתי ספר מקצועיים נוספים למלאכה, גם הם ביידיש. בצ'רנוביץ יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים בגרמנית, ביידיש ובעברית. אחד מארגוני היידיש הפעיל ספרייה, מועדון פועלים, תזמורת, מועדון ספורט, להקת דרמה ומקהלה.
בעיר פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות ורבים מבוגריהן עלו לארץ-ישראל. כמו כן פעלו בה מפלגה ציונית ארצית שמנהיגיה היו תושבי צ'רנוביץ, ארגונים של סטודנטים ציונים, ארגוני נשים ציוניות והבונד. אגודות הספורט מכבי ובית"ר ארגנו פעילויות ספורט לבני הקהילה והפעילו מגרש ספורט.
בין שתי המלחמות היו יהודי צ'רנוביץ יעד להתקפות אנטישמיות. המוקד העיקרי היה באוניברסיטה, שהפכה לחממה להסתה ולתוקפנות נגד יהודים. אלה הגיעו לשיאן בשנת 1926, כשרצח סטודנט רומני סטודנט יהודי. ב-1937 אסרה ממשלת רומניה את פעילותו של "מארגנרויט" – הארגון להפצת היידיש של מפלגת הבונד – והחרימה את כל רכושו. סטודנטים יהודים גורשו מהאוניברסיטה.
בשנת 1939 החלו להגיע לצ'רנוביץ פליטים יהודים מפולין. צעירים ציונים וּועד יוצאי פולין בעיר עזרו לפליטים ואף הסדירו מקום מגורים לרבים מהם, אף שהסתכנו בעונש של עשר שנות מאסר.
הכיבוש הסובייטי. ביוני 1940 סופחה צ'רנוביץ לברית-המועצות. הסובייטים החרימו את כל דברי הערך שהיו בכספות הבנקים, סגרו את החנויות ואת בתי החרושת שהיו בבעלות פרטית, החרימו סחורות והלאימו את כל הרכוש הפרטי. בית היולדות הוסב לבית חולים צבאי. הסובייטים הקימו בעיר בתי ספר ששפת ההוראה בהם הייתה יידיש בלבד, ולא התירו כל פעילות חינוך ותרבות בעברית.
היהודים ניסו להסתיר את מעמדם הבורגני ואחדים מהם ביקשו לעבוד בשירות הציבורי. יהודים רבים שלא היו להם תעודות עבודה נעצרו בפשיטות לילה על בתיהם. ב-13 ביוני 1940 גורשו לסיביר כ-10,000 יהודים שבתעודות שהנפיקו להם ציינו הסובייטים את המספר 39 – שהעיד על בעליהן שהם מעשירי העיר, רבנים, פעילים ציוניים, פעילי בונד ועוד. עם המגורשים נמנו גם יהודים שנעצרו באקראי ויהודים שמחו על המעצרים. רבים מהמגורשים מתו בסיביר מקור ומרעב.
בימי השלטון הסובייטי התארגנו כ-50 בני נוער ציונים, ובהם חברי תנועות הנוער, לפעילות מחתרתית, וחברי השומר הצעיר יצרו קשר עם חברי התנועות באזורי פולין שסופחו לברית-המועצות. עם הפעילים במחתרת זו נמנו גם פליטים מכפרים בבסרביה ומבוקובינה שנשארו בשלטון רומניה. הם ניסו להוציא לאור כתב עת, אך הגירושים לסיביר שמו קץ לפעילות זו.
ככל הנראה, עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות, ב-22 ביוני 1941, פינו הסובייטים מזרחה אלפים מיהודי צ'רנוביץ וכנראה גם גייסו לצבא האדום כמה אלפי צעירים יהודים. הסובייטים נסוגו מצ'רנוביץ בין 23 ל-30 ביוני 1941.
הכיבוש הגרמני. הרומנים השתלטו על צ'רנוביץ ב-5 ביולי 1941. ב-6 ביולי הגיעו לעיר עוד יחידות צבא רומניות, ויחד עם תושבים מקומיים, בעיקר אוקראינים, ועם המשטרה הרומנית החלו במסע שוד של בתים ושל חנויות של יהודים ובמעשי אונס ורצח. באותו היום הגיע לצ'רנוביץ איינזצקומנדו 10B.
ב-30 ביולי 1941 (לפי מקור אחר ב-20 בו) הודיע המושל הרומני של בוקובינה על שורת גזרות: היהודים נדרשו לשאת על בגדיהם טלאי צהוב ולסמן את בתיהם במילה "יהודי"; עסקים של יהודים נסגרו; על היהודים נאסר להתקהל ברחובות בקבוצות של יותר משלושה אנשים, ושהותם ברשות הרבים הותרה רק בין השעות שש בבוקר לשמונה בערב; הספקת מזון ליהודים בשווקים הותרה רק בין תשע לאחת-עשרה וחצי בבוקר; הוטל קיצוב על לחם ליהודים. גברים ונשים יהודים שהיו במעצר נשלחו לעבודת כפייה בשירות צבא גרמניה וצבא רומניה. אחרים נחטפו מבתיהם בידי המשטרה הרומנית לאותה מטרה. יהודים אחדים שעבדו בשירות הצבא הגרמני נרצחו.
ב-1 באוגוסט 1941, כשעזב איינזצקומנדו 10B את העיר, הגיעה לצ'רנוביץ' יחידה מיוחדת של 15 פקידים ו-15 אנשי ס"ס מאיינזצגרופה D ולפי דיווחיה ירתה בבואה ב-682 יהודים (ראו להלן). באותו החודש הורו הגרמנים למושל בוקובינה להקים גטו בעיר. ראש העיר דרש לדחות את ביצוע הגזרה ולשלוח ועדה לפולין כדי לבחון את ארגון הגטאות שם.
בעקבות מינויו של מושל חדש לבוקובינה, קורנליו קלוטסקו (Corneliu Calotescu), הוחמרו הגזרות שהוטלו על היהודים. רופאים יהודים הורשו לטפל ביהודים בלבד; בתי הספר היהודיים ובתי הכנסת נסגרו ונאסרה תפילה בציבור; נאסר על הבנקים ועל משרד הדואר לאפשר ליהודים לקבל כספים שהועברו אליהם ואף למשוך כספים מחשבונותיהם שלהם; תנועת היהודים ברחובות הוגבלה לשלוש שעות ביממה, בשעות הצהריים; בוטלה זכאותם של היהודים לתלושי מזון; והורחב גיוסם לעבודת הכפייה. חולים יהודים, ובהם חולי נפש, סולקו מבתי החולים הממשלתיים. העיתון הרומני המקומי הסית לגירושם של היהודים ופרסם שמות של יהודים שלא נשאו את הטלאי הצהוב או הפרו הגבלות אחרות שהוטלו עליהם. במסגרת החוקים והצווים שפורסמו בסוף אוגוסט ובספטמבר 1941 הוחרם רוב רכושם של היהודים ובכלל זה בתים, חנויות, בתי עסק ובתי חרושת. עד תחילת 1942 כבר הועבר חלק גדול מרכוש היהודים לידי הרומנים, אם באמצעות מכרזים אם על-ידי פקידים מושחתים שלקחו שוחד.
במועד מסוים בין אוגוסט לספטמבר 1941 הקים השלטון הרומני יודנרט בראשותו של ד"ר זיגיסמונד נויברגר.
הקמת הגטו וניהול החיים בו. בספטמבר 1941 הורה מושל בוקובינה לראש העיר להגיש תכנית להקמת גטו בצ'רנוביץ. בעיר היו אז בין 41,000 ל-46,000 יהודים. עד תחילת הגירושים, באוקטובר 1941, הגיעו לעיר יהודים נוספים, ומספרם עלה לכ-52,000 לפי אומדני הרומנים, או לכ-75,000 לפי אומדני היהודים. ב-10 באוקטובר 1941 הקיפו חיילי משמר רומנים את העיר כדי למנוע את יציאתם של יהודים. למחרת הודיע קלוטסקו לראש העירייה טראיאן פופוביצ'י (Traian Popovici) על ההחלטה לגרש את יהודי צ'רנוביץ לטרנסניסטריה ולרכזם בינתיים בגטו סגור עוד באותו הערב.
יותר מ-50,000 יהודים, רובם כבר חסרי כֹּל, נכלאו בגטו שהוקצו לו כמה רחובות צדדיים ובהם בתים דלים, לא מרוהטים. רבים נותרו ללא קורת גג ונאלצו ללון תחת כיפת השמים. בתחום הגטו נשארו נוצרים מעטים. החשמל לגטו נותק. הופסק כל מגע לצורכי מסחר עם כפריים נוצרים שנהגו לבוא העירה ולסחור עם היהודים המקומיים. צומצם קשר הדואר עם יהודים אחרים ברומניה, ועל הארגונים היהודיים נאסר לשלוח לגטו שליחים וסיוע כלשהו, גם לא תרופות.
בתוך ימים אחדים נבנתה סביב הגטו גדר בגובה כשלושה מטרים. ז'נדרמים מתוגברים בחיילי חי"ר רומנים סדירים סיירו מסביב לגטו. יהודים מעטים שקיבלו אישורי עבודה אצל מעבידים נוצרים נוצלו בידי מעבידיהם. עם כניסתם לגטו נדרשו יהודי צ'רנוביץ להעביר את כל כספם לבנק הלאומי של רומניה; מי שלא העביר את כספו כנדרש היה צפוי לעונש מוות. החולים הוצאו מבית החולים היהודי, ואחדים מהם מתו בהיעדר טיפול ראוי. יהודים רבים שלחו יד בנפשם, ובהם ד"ר לאו וייס, אחד מראשי הקהילה.
רומנים שמכרו ליהודי הגטו מזון בסחר חליפין ניצלו את מצוקתם והוציאו מהם כמעט את כל חפצי הערך שלהם. הגדר הגבילה מאוד את היקף המסחר. יהודים מעטים נשארו מחוץ לגטו, אם בהסכמה שבשתיקה של השלטונות ואם במחבוא שמצאו אצל שכניהם האוקראינים. כ-1,500 יהודים שהמירו את דתם לנצרות לא נדרשו לשאת את הטלאי הצהוב, אך כעבור זמן מה האשימו אותם שהמירו את דתם רק מן השפה ולחוץ ורבים מהם נעצרו.
יהודים נלקחו לעבודת כפייה. זמן מה אחר כך שולחו בחורים וגברים בני 60-16 למחנות עבודה ברחבי רומניה.
אקציות ושילוחים. ב-7 ביולי 1941 השתתפו מתנדבים אוקראינים שארגן איינזצקומנדו 10B בביזת רכושם של יהודים וברצח יהודים. חיילים גרמנים ורומנים עצרו כ-3,000 יהודים והחזיקו אותם בכמה אתרים בעיר. המשטרה הרומנית עצרה גם את פרנסי העדה. שחרורם של אלפי העצורים הותנה בתשלום כופר במזומנים או בחפצי ערך. הגרמנים ציוו על רב הקהילה, ד"ר אברהם מרק, להורות לקהילה לספק לצבא הגרמני 1,000 משאיות. באקציה גדולה שבוצעה ב-8 ביולי 1941 רצחו הגרמנים בעזרת המשטרה הרומנית מאות יהודים. ב-9 ביולי נרצחו ליד הנהר פרוט (Prut) הרב מרק, שני חזנים, שמש בית הכנסת וקרוב ל-660 עצורים יהודים. מ-5 ביולי 1941 ועד סוף החודש נרצחו לפי הערכתו של ראש העיר פופוביצ'י כ-2,000 יהודים, ולפי הערכת הקהילה עצמה – 5,000. יהודים קברו את גופות הנרצחים בארבעה בורות בבית העלמין היהודי של העיר.
היחידה המיוחדת מדיוויזיה D שהגיעה לעיר ב-1 באוגוסט 1941 ירתה למוות באותו היום ב-682 יהודים; גופותיהם של הירויים התגוללו ברחובות ימים אחדים קודם שהובאו לקבורה.
ב-12 באוקטובר 1941 התכנסו נציגי הרשויות כדי להסדיר את הגירוש לטרנסניסטריה. פופוביצ'י התנגד לגירוש ודרש להוציא מרשימת המגורשים את בעלי המקצועות החופשיים – רופאים, מהנדסים ועורכי דין – וכן את הנכים והקצינים המשוחררים. המושל אישר להסיר מהרשימה 120-100 יהודים שעמדו בקריטריונים אלו. הוקמה ועדה כדי לקבוע את הקריטריונים לגירוש, ועל הקונסול הגרמני שהיה חבר בה הוטל לקבוע מי מיהודי העיר חיוניים לכלכלת הרייך ויורשו להישאר בצ'רנוביץ.
גירוש היהודים לטרנסניסטריה החל ב-15-13 באוקטובר 1941, וכ-2,000 יהודים גורשו מדי יום. עם המגורשים נמנו הרב פרידמן מבויאן (Boyan) והרב הגר (Hager). היהודים הועמסו על קרונות רכבת בלי מזון ובלי מים. רוב רכושם והחפצים שהביאו אתם הוחרמו. רובם איבדו במהלך הגירוש גם את בגדיהם, לרבות בגדים שהיו על גופם. מקצת המגורשים נשלחו למרקולשטי (Marculesti), אחרים לאטקי (Atachi). עשרות מהם, בעיקר תינוקות, חולים וזקנים, מתו בדרך בתוך קרונות הרכבת, ורבּים ששרדו מהנסיעה נספו או נרצחו במחנות, ביערות ובדרכים. אחרים שלחו יד בנפשם.
פופוביצ'י המשיך ללחוץ על ההנהגה הרומנית, וב-15 באוקטובר 1941 הצליח סוף סוף לשכנע את ראש הממשלה יון אנטונסקו (Ion Antonuescu) להסיר 20,000 יהודים מרשימת המגורשים. פופוביצ'י והיודנרט החלו מיד בהכנת הרשימות של בעלי המקצוע היהודים ובני משפחותיהם שיורשו להישאר. פופוביצ'י עצמו הוציא אלפי רישיונות, לעתים למשפחות שלמות; הוא גם הסתיר בביתו יהודים שנשקפה להם סכנת גירוש. מתווכים למיניהם שפיזרו הבטחות, לרוב ריקות, להשיג רישיונות עבודה ואישורים שיאפשרו ליהודים להישאר בגטו הוציאו במִרמה כספים ורכוש מיהודים מיואשים, ולא סיפקו דבר בתמורה.
ב-17 באוקטובר 1941 חודשו הגירושים ונמשכו שלושה שבועות ללא הפסקה. 1,500 היהודים הראשונים שולחו למרקולשטי שבבסרביה.
שוד רכושם של היהודים, הן בידי הרשויות הן בידי יחידים, נמשך בלי הפסקה. אף שנאסר על לא-יהודים להיכנס לגטו, נכנסו אליו רומנים רבים, גם מערים אחרות, והציעו לתושביו את שירותיהם למניעת הגירוש או לשמירה על נכסיהם תמורת כסף ורכוש. כפריים מכרו מזון לתושבי הגטו במחירים מופקעים. מפקד הבולשת הרומנית, קוז'וקרו (Cojocaru), הסגיר לידי הגרמנים 14 פליטים יהודים מפולין, והם גורשו ללובלין.
ב-15 בנובמבר 1941 יצא טרנספורט היהודים האחרון מצ'רנוביץ לאטקי. מאות יהודים, כמחצית הטרנספורט, נורו על גדת הנהר דנייסטר. באותו היום ציווה אנטונסקו לעצור את הגירושים מצ'רנוביץ, הן מתוך היענות ללחץ הגרמנים שחששו שהמוני המגורשים יכבידו על הגרמנים באוקראינה והן משום שיהודים היו נחוצים לשיקומה של צ'רנוביץ. עד אז שולחו מן העיר לטרנסניסטריה 28,391 יהודים ונשארו בה כ-19,000.
בפברואר 1942 דרש מושל בוקובינה לחדש את גירושם של היהודים הלא-רצויים. ב-5 בפברואר 1942 התירה ממשלת רומניה לשלוח סיוע למגורשים היהודים בטרנסניסטריה, וקהילת צ'רנוביץ הקימה סניף של ועדת העזרה לצורך הגשת סיוע למגורשים מהעיר. נוצרו קשרים עם כל המקומות שיהודי צ'רנוביץ גורשו אליהם, ונערכו רשימות של החיים והנפטרים. באמצעות הבנק הלאומי של רומניה נשלחו למגורשים כספים ומכתבים.
במרס ובאפריל 1942 הורה אנטונסקו לגרש לטרנסניסטריה את היהודים שנשארו בצ'רנוביץ, וב-31 במאי 1942 החלו השלטונות לעצור אותם לקראת גירושם. תחילה הוצאו החולים מן המוסדות הרפואיים היהודיים ולאחר מכן נעצרו כל בעלי הרישיונות שהנפיק פופוביצ'י. על יתר היהודים נאסר לצאת מבתיהם.
הקהילה ציידה את המגורשים בכסף ובמזון. הם הוסעו ברכבות לאטקי ומשם לטרנסניסטריה. כ-2,000 בני אדם נשלחו למחצבה ונשארו בהסגר שמונה ימים. קצתם הועברו לקולחוז צ'טוורטינובקה (Cetvertinovca), ואילו החולים הושארו במחצבה. באוגוסט 1942 נמסרו מאות עובדי כפייה ליד הס"ס והועברו ללדז'ין (Ladejin) שמעבר לנהר בוג.
ביוני 1942 פיטר המושל את ראש העיר פופוביצ'י, שסייע בחשאי ליהודים. ב-13 ביוני גורשו כ-200 זקנים וחולי רוח יהודים מצ'רנוביץ למחצבה שליד לדז'ין ונרצחו שם. ב-28 ביוני 1942 נתפסו ברחובות גם יהודים שנשאו רישיונות של המושל וגורשו. בסך הכל גורשו ביוני 1942 בין 4,500 ל-5,000 יהודים בשלוש אקציות; לא יותר מ-500 מהם, ובהם כ-100 ילדים, שרדו בטרנסניסטריה עד נובמבר 1943. בצ'רנוביץ נשארו כ-14,000 יהודים.
בעת הגירושים השתלטו רומנים על רכוש היהודים שנותר, על בתיהם ומפעליהם, ובכלל זה על 2,282 בתי עסק ו-245 מפעלי תעשייה. היהודים שנשארו בעיר הורשו לעבוד על-פי רישיונות מיוחדים. הם הסתפקו בשכר זעום, ובלבד שלא יגורשו. כדי להשיג מזון מכרו מרביתם את חפצי הערך שהצליחו להשאיר בידיהם אחרי מעשי הגזל, או שקיבלו סיוע מקרובי משפחה בבוקרשט. רק רופאים הורשו לעסוק במקצועם, אך הם הוגבלו לטיפול בחולים יהודים בלבד.
פעולות הצלה. מנהיגות הקהילה וההנהגה הציונית בצ'רנוביץ פנו למוסדות היהודיים בבוקרשט וקראו להם להתערב. דוח בלטינית שחיבר המורה ד"ר הרמן שטרנברג על מצבם הקשה של היהודים בבוקובינה ובטרנסניסטריה הועבר לאפיפיור.
באוקטובר התכנסה במחתרת ועידה ציונית. נוסדה קרן סיוע לציונים המגורשים בראשותו של ד"ר מנפרד רייפר (Manfred Reifer), ונוצר קשר עם הארגונים הציוניים בטרנסניסטריה. חברי תנועות הנוער הציוניות הצליחו ליצור קשר עם מנהיגי התנועות בבוקרשט. יצחק ארצי (הרציג) יצר קשר עם נתן שוולב (Schwalb), נציג תנועת "החלוץ" ומנהל משרדי הסוכנות היהודית בז'נווה, וכן עם וניה פומרנץ באיסטנבול, ואלה העבירו כספים לטרנסניסטריה. כ-100 מחברי תנועות הנוער השתתפו בשיעורי עברית, במסיבות עונג שבת ובפעילויות אחרות. עם התקרבות הסובייטים אורגנה בריחה של צעירים ציונים רבים לבוקרשט. ועד יהודי בוקובינה בבוקרשט הצליח לשלוח כסף לצ'רנוביץ. בינואר 1943 הותר לשלוח חבילות, ומאז ואילך הועברו לשם פריטי ביגוד, לבנים ותרופות. באותה שנה שלחו יהודי צ'רנוביץ' ויהודי בוקרשט לטרנסניסטריה 5,260 חבילות; היה עדיף לשלוח בגדים במקום כסף, כי היה אפשר לסחור בבגדים תמורת מזון. הוקמה קרן סיוע ליתומים והועברו אליהם חבילות. נאסף כסף ונשמר לצורך הקמת בית יתומים. בצ'רנוביץ הוקמו שני בתי תמחוי ויום-יום סיפקו בהם בלי תשלום מזון ל-3,000 בני אדם.
באוקטובר 1943 בוטלו חובת הטלאי הצהוב וההגבלות על חופש התנועה של היהודים ברחובות. בנובמבר 1943 חיו בצ'רנוביץ כ-15,000 יהודים. ב-24 בדצמבר 1943 נפגשו מנהיגי הקהילה עם נציגי הצלב האדום הבין-לאומי לאחר שביקרו בטרנסניסטריה ודיווחו להם על המצב בעיר למרות איומי השלטונות הרומניים.
בתחילת פברואר 1944 נסוגו הרומנים מצ'רנוביץ, והעיר נשארה בידי הגרמנים. הגסטפו קבע מועד לחיסול היהודים, אך הסובייטים נכנסו לצ'רנוביץ יום אחד קודם לכן. יהודים מכל אזורי הכיבוש הסובייטי נהרו לעיר. הגברים שהם גויסו לצבא האדום ורבים מהם נפלו בקרב.
ב-21 בספטמבר 1969 הכיר מוסד יד ושם בד"ר טראיאן פופוביצ'י חסיד אומות העולם.
ספק אם יש עוד עיר קטנה בעולם שספרים אינספור ומאמרים למאות נכתבו עליה; למה זכתה העיר צ'רנוביץ לתשומת לב כזאת? אולי כי היתה עיר של מיעוטים רבים שחיו בה בהרמוניה, אולי בגלל שהיתה יישות הצמאה לספרות, לתיאטרון ולמוסיקה, ואולי בגלל שהצמיחה אינספור חוקרים, סופרים ומשוררים.