במחצית השנייה של 1941 הובאו למארטינובקה 450 משפחות יהודיות בשתי קבוצות שהיו שונות זו מזו במוצאן ובמהותן. בסתיו אותה שנה הועברו מקופייגורוד למארטינובקה 100 משפחות מליפקאן (Lipcani) שבבאסאראביה. מגורשים אלה היוו חלק מן השיירה שנדדה בין המחנות ברחבי באסאראביה במשך ארבעה חודשים, עד הגיעה לקופייגורוד.הקבוצה השנייה, בת 350 משפחות מקוצמאן (Cotmani) שבבוקובינה, הועברה למארטינובקה בנובמבר אותה שנה.
אנשי הקבוצה הראשונה, ששוכנה בבניין בית הספר לשעבר, נותרו ללא אמצעים לאחר נדודיהם הממושכים. בכל זאת אופשר קיומם במקום בזכות האיכרים, שקיבלו אותם לעבודה וסיפקו להם דברי מזון תמורתה.
שינוי בתנאי החיים של קבוצה זו חל עם בוא הקבוצה השנייה. מגורשים אלה פונו ישר מבתיהם, והביאו אתם חלק מנכסיהם. איכרי המקום רכשו את חפציהם תמורת מצרכי מזון והפסיקו לסייע בידי יוצאי באסאראביה שנהנו מחסדם עד כה.
במהרה החמיר מצבם של אנשי הקבוצה הבאסאראבית, מה גם שמבין יוצאי קוצמאן היו בעלי מקצוע רמם שהשיגו במקום עבודה ביתר קלות. בעיקבות תמורה זו נטשו 50 משפחות מיוצאי באסאראביה את הכפר והתפזרו בגיטאות שונים. עקב הצפיפות וחוסר תנאים היגייניים פרצה במקום מגפת טיפוס הבהרות בעוצמה רבה. בהעדר טיפול רפואי כלשהו נספו עשרות מגורשים מדי יום ביומו.
באביב 1942 ציוו השלטונות להעביו את היהודים ממארטינובקה לכפר סמוך, במרחק של 5 ק"מ, ובמארטינובקה נשארו רק שלושה בעלי מלאכה עם בני משפחתם.
במארס 1944 כבש הצבא האדום את האזור וגייס לשורותיו אף את המגורשים שהיו כשרים לשירות במארטינובקהובכפר הסמוך. המגורשים האחרים חזרו לעבר מקומות מוצאם.