ברשד
בתחילת המאה העשרים חיו בברשד כ-7,000 יהודים – רוב אוכלוסייתה. במלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918) נרצחו כ-150 יהודים בידי כוחות צבא אוקראיניים, הצבא הלבן וכנופיות שפעלו באזור.
בתקופה הסובייטית נוסדו בעיר "מועצה יהודית ממלכתית" ומחלקה משפטית שהתנהלו ביידיש ופעל גם בית ספר ביידיש. מתחילת שנות השלושים חוסל המסחר הפרטי ובעלי המלאכה בעיר התארגנו בקואופרטיבים. רוב בתי הכנסת בעיר נסגרו בשנות השלושים. בעקבות תהליכי תיעוש ועיור הצטמצם מספר היהודים בברשד באותן שנים, ובשלהי שנות השלושים היו בה כ-4,300 יהודים.
ברשד נכבשה בידי הגרמנים והרומנים ב-29 ביולי 1941. מיד נאסר על היהודים לצאת מביתם או לבוא בקשרים עם האוכלוסייה הנוצרית. הם נצטוו לבחור מועצה של שלושה חברים ובראשה יושב ראש ("זקן היהודים"). היה עליהם לשאת טלאי בצורת מגן דוד לבן על החזה והגב. הם נדרשו לספק לגרמנים חפצי ערך שונים, והוטלה עליהם עבודת כפייה.
בראשית ספטמבר 1941 סופחה ברשד לטרנסניסטריה שבשלטון רומניה. באותו חודש הוקם בעיר גטו. הגטו לא הוקף בגדר, אך היציאה ממנו נאסרה, ולעוברים על האיסור היה צפוי עונש מוות. בראש ועד הגטו הועמד השוחט אלי מרצ'ק (Marchak), שהיה פעיל בקהילה גם בימי השלטון הסובייטי, והוא ריכז סביבו עדה קטנה של חסידי ברצלב (Bratslav). בבניין של בית תפילה קטן פעלה מאפייה לצורכי תושבי הגטו.
הרומנים העבירו לברשד כ-20,000 מגורשים יהודים מרומניה, רובם מבוקובינה (Bucovina) ומצפון בסרביה (Bessarabia). תשלומי שוחד גדולים ושתדלנות מצד ועד הגטו אפשרו את הישארותם של המגורשים בגטו, ונוספו עליהם גם מגורשים מאודסה. גטו ברשד הפך לגטו הגדול ביותר בטרנסניסטריה. יהודים רבים שחיו באזורי הכיבוש הגרמני ביקשו בו מקלט, אך נאסר על יהודי הגטו לקלוט אותם, ואת אלה שנתפסו הסגיר השלטון המקומי לגרמנים. בעקבות גידול הגטו מינו הרומנים לניהולו ועד יהודי חדש ובו יהודים מקומיים ורומנים גם יחד וכן שירות סדר יהודי.
בחורף הקשה של 1941/42 שררו בגטו תנאים קשים במיוחד ומספר המתים הגיע למאתיים ביום; כמחצית מתושבי הגטו מתו באותו חורף בגלל הקור, הרעב, הצפיפות ומגפת הטיפוס. מכ-25,000 יהודים שחיו בגטו בסתיו 1941 נותרו בו באוגוסט 1942 כ-10,000 בלבד .
הגטו היה נתון לפיקוחה של הז'נדרמריה הרומנית. פטרסקו (Petrescu), המפקד האזורי עד אוגוסט 1942, השתדל להקל על היהודים ולהגן עליהם מפני מעשי שוד והתעללות ואף ניסה לסייע להם בהשגת מזון ובהתמודדות עם מגפת הטיפוס. עם החלפתו החמיר המצב בגטו. מחליפיו, גריגורסקו (Grigorescu) וגנררו (Generaru), אסרו על האיכרים להביא מזון לשוק בגטו ופעלו לבידודו. תושבי הגטו נאלצו להחליף חפצים תמורת דברי מזון. אפילו בזמן כהונתו של פטרסקו היו המחירים בשוק בגטו גבוהים פי כמה מהמחירים בשוק האוקראיני. בתמונה: קבר המוני של 12,000 קורבנות
בסוף 1942 החל להגיע לברשד סיוע מוועדת העזרה היהודית בבוקרשט. בגטו נפתחו בית מרקחת, בית חולים ובו 65 מיטות, בית תמחוי ל-450 סועדים ובית יתומים ל-122 ילדים. עוד 135 יתומים הועברו למשפחות בגטו, וכ-70 הועברו לבית היתומים בבאלטה (Balta).. במחצית השנייה של 1943 הופעל בגטו בית ספר ברומנית, אך ניתנו גם שיעורים בעברית ובתולדות עם ישראל.
תושבי הגטו התפללו בכמה בתים פרטיים, מכיוון שבית הכנסת היחיד בברשד שימש למגורי המגורשים.
היחסים בין יהודי ברשד המקומיים למגורשים מרומניה ידעו עליות ומורדות. בתחילה סייעו היהודים המקומיים למגורשים, שהתקשו ליצור קשר עם האוכלוסייה הדוברת רוסית ואוקראינית ולהשיג מהאיכרים מזון. החמרת התנאים בגטו פגעה לאחר מכן ביחסים בין שתי הקבוצות. עם זאת, היו גם קשרי ידידות בין יהודים משתי הקבוצות וגם זוגות שנישאו.
בסוף 1942 נוסדה בברשד מחתרת ובה יותר מארבעים איש. עם מייסדיה נמנו תושבי הגטו נחמן פרשטנדיגר (Farstendiger) ויעקב טליס (Talis). בראש המחתרת עמד יעקב שלוין (Shloen) שכיהן לפני המלחמה בתפקיד ראש המועצה היהודית הממלכתית בצ'צ'לניק (Chechelnik). חברי המחתרת ארגנו בית דפוס מחתרתי והדפיסו בו כרוזים נגד שלטון הכיבוש. הם רכשו נשק וקיימו קשרים עם יחידות פרטיזניות שפעלו בסביבה. כמה מהם, ובהם טליס, יצאו לאחר מכן ליערות והצטרפו לפרטיזנים, ואחדים נתפסו והוצאו להורג. בתמונה: Ukraine, פרטיזנים במחוז Bershad שבפלך Vinnitsa, ינואר 1943.
באביב 1943, בעקבות הקמת סניף של הגסטפו בברשד, החלו רדיפות של היהודים בגטו. באוגוסט שולחו 1,203 בני אדם לעבודת כפייה, רובם למחוז ניקולאייב (Nikolaev). רק מעטים שרדו.
עם התקרב החזית ב-1943 הועמקו הקשרים בין יהודי הגטו לפרטיזנים מהסביבה, וחברים מסוימים מהוועד היהודי, ובהם סגן ראש הוועד ד"ר פליישמן (Fleischmann), סייעו לפרטיזנים בכסף, בבגדים ובתרופות. חברי הוועד ערכו רשימות של יהודים שעזרו לפרטיזנים, ואיש מחתרת שנפל בידי הגסטפו בינואר 1944 לא עמד בעינויים וגילה את דבר הרשימות. כל היהודים שנזכרו בהן נעצרו עם משפחותיהם ושכניהם – 148 בני אדם בסך הכל – וכולם נורו ב-2 בפברואר 1944 סמוך לברשד.
ב-7 בפברואר 1944 נעצרו עוד שמונים יהודים, רובם מקומיים, והואשמו בשיתוף פעולה עם הפרטיזנים. הם הוצאו להורג ב-7 במארס 1944, שבוע לפני ששחררו הסובייטים את ברשד. לפני הנסיגה רצחו הרומנים גם 40-30 אסירים בבית הסוהר. עם הנרצחים בפברואר ובמארס נמנו גם חברי ועד הגטו ופעילים דתיים.
לפי נתונים סטטיסטיים של ועד העזרה היהודי בבוקרשט, במארס 1943 היו בברשד כ-9,200 יהודים – כ-2,250 מקומיים, כ-3,200 מבסרביה, כ-3,500 מבוקובינה ו-260-250 מן הרגאט (Regat). ביום השחרור, 14 במארס 1944, נשארו בברשד כ-5,000 מגורשים וכ-2,000 יהודים מקומיים.

מקור: יד ושם

ברשאד (Bersad) עיירה במחוז באלטה ,(Balta) במרחק 144 ק"מ מדרום-מזרח לעיר ויניצה.
ב 1926 ישבו בברשאד 7,016 יהודים, שהיוו 59.2% מכלל האוכלוסייה.
ב 29 ביולי עם כניסת הגרמנים והרומנים לעיר נהרגו בה כ10,000- איש, יהודים ואוקראינים. היהודים הנותרים רוכזו בגיטו שהוקם בחלק התחתון של העיר המכונה דולינה. היה זה הגיטו הגדול ביותר בין הדנייסטר לבין הבוג, ואליו הובאו, נוסף על 5,000—4,000 היהודים המקומיים, כ20,000- מגורשים.
מרבית המגורשים הגיעו לברשאד מבוקובינה: צ'רנאוץ, סטורוז'ינץ, ראדאוץ וחלקם מבאסאראביה : ליפקאן ,(Lipcani) סורוקה (Soroca) אדינץ, זגוריצה, סקורן,(Secureni) וכו', וממולדובה הצפונית : דורוהוי .(Dorohoi) דאראבאן  וכו'.
הם נדרשו לשלם לממונה על הנפה הרומני שוחד בסך 10,000 ל"י לנפש תמורת הזכות להישאר בעיירה. אלה מביניהם, שידם לא השיגה לשלם את הכסף, גורשו למחנות אשר על גדות הבוג.
תנאי החיים בגיטו. לאחר שהשיגו את הרשיון להתגורר בה נקלטו המגורשים בדירות יהודי המקום. הללו אספו אותם לבתיהם, מהם תמורת שכר דירה זעום ומהם ללא כל תשלום.
הגיטו שכן על פני 12 סמטאות צפופות ומקבילות, שכונו בשמות מן ההיסטוריה הרומנית, כגון : שטפאן צ'ל מארה  קונסטאנטין בראנקוביאנו וכו'. בשטח זה נמצאו 350–300 בתים, דלים והרוסים למחצה, שהשתייכו ליהודי המקום. באף אחד מן הבתים לא היתה חצר, ובאחדים מהם חסרו דלתות וחלונות. בבקתאות אלה הצטופפו אלפי המגורשים, כשהם מתגוררים 25-15 נפשות בחדר וישנים על הרצפות.
הגיטו היה נתון כפיקוחה של הז'אנדארמריה הרומנית במקום, ומפקדה מינה ועד יהודי שכלל את ראש הגיטו, שני סגנים ומספר חברים. כן הוקמה משטרה יהודית. היהודים נאלצו לשאת את הטלאי הצהוב. בתחילה לא הוקף המקום בגדר תיל, אולם היציאה ממנו נחשבה למעשה ריגול והיוצאים נענשו בעונש מוות.
במרכז הגיטו נמצא שוק קטן, וכל עוד כיהן כמפקד הז'אנדארמריה סגן פטרסקו הורשו האיכרים להיכנס ולהחליף את תוצרתם בחפצי היהודים. אולם המחירים בשוק זה היו גבוהים פי כמה מאשר בשוק האוקראיני : מחיר הלחם למשל הגיע לשווי משכורתו היומית של פועל.
אנשי הגיטו התקיימו בדוחק רב. אחדים מכרו את הפציהם, אחרים עסקו במסחר או אף בספסרות. אך רוב רובם סבלו רעב, והילדים היו לפושטי יד.
לאחר זמן מה התחילו היהודים לסכן את חייהם ולהתחמק מחוץ לגיטו, כדי לעבוד אצל האיכרים תמורת פרוסת לחם או תפוח אדמה. מי שנתפס בכך, נורה.
מלבד הרעב סבלו המגורשים מן הקור ומן הזוהמה. עד מהרה פשטה בקרבם מגפת טיפוס הבהרות, ובמשך חורף אחד (1941/42) קצרה למעלה ממחציתם. הרופאים שבין המגורשים, שטיפלו בחולים במסירות וללא כל תרופות, היו הקרבנות הראשונים. יום יום עברה עגלה מבית ,בית ואספה את המתים, כדי להביאם לבית הקברות, אולם שם נשארו הגופות מונחות על האדמה הקפואה. רק באביב נקברו הגוויות בשישה קברי אחים.
רבים מאלה, שפסחה עליהם המחלה, נפלו קרבנות לכפור. אחדים איבדו את רגליהם מן הברכיים ומטה, או את כפות הרגליים.
הסטאטיסטיקה של ועדת העזרה בבוקארשט מנתה 15,000 מתים כ 150-200 ליום. מ 25,000 הנפשות, שנמצאו בברשאד בסתיו 1941, נותרו אפוא בחיים עד אוגוסט 1942 כ 10,000 איש בלבד.
עבודת כפייה הוטל על כל היהודים, ללא הבדל גיל, מין ומצב גופני. הם גדעו עצים ביער, סללו כבישים ועבדו בבתי מלאכה, לעבודה הלכו בליווי אנשי המשטרה
היהודית שהופקדו עליהם. תמורת עבודתם לא קיבלו מאומה, לא שכר ולא מזון. קבוצת יהודים מברשאד נשלחה לעבודה בבית החרושת למגפיים אשר בבאלטה, וקבוצה אחרת לבתי מלאכה לתפירה ולסנדלרות שבטיראספול (Tiraspol)
ביוני 1943 נתפסו 1,500 יהודים מגיטו ברשאד והוכנסו לקרונות סגורים, בלא מזון וללא בגד לעורם. תחת מישמר ז'אנדארמים אשר התעללו בהם באכזריות, נשלחו אל מחנות העבודה הגרמניים שמעבר לבוג : ניקולאוב, טריהאטי  ווארווארובקה .(Varlrarovca) שם נמסרו לידי אנשי ה-ס.ס., ורובם הושמדה באותו קיץ נשלחו לנסטראוורקה שבבמחוז טולצ'ין כל הגברים היהודיים מגיל 14 עד 50, לעבודה בכבול. כדי לאלצם להתייצב לעבודה, הקים מפקד הז'אנדארמים שתי עמדות מקלעים, ובאמצעותן איים על חיי היהודים.

השלטונות והמשטרה. למעשה, היו חיי יהודי הגיטו תלויים כל העת ברצונו של מפקד תחנת הראנדארמים שהיה גם מפקד הגיטו.
המפקד הראשון היה סגן ג. פטרסקו (דצמבר 1941 — אוגוסט 1942" אדם הגון שהשתדל להקל על חיי היהודים. מיד בהגיעו לברשאד הודיע פטרסקו לקול צלילי חצוצרה שכל אשר יגזול או יתקוף את היהודים ייענש בחומרה ; בכך הפסיק את פשיטותיהם המזוינות של חיילים גרמנים ושל אזרחים, שנהגו לשדוד, להכות, ואף להרוג יהודים. כשהיתה המגפה בשיאה, הפעיל אמצעי חיטוי  והכריח את השלטונות למכור ליהודים מזונות במחירים רשמיים. כן נהג לשוחח עם המגורשים, עודד אותם ויעץ להם להוסיף ולקוות. היהודים כה התרשמו מהתנהגותו, עד שכינוהו בשם "משיח". אולם, דווקא בשל יחסו האנושי והאוהד פוטר פטרסקו מתפקידו.
שני המפקדים שהגיעו אחריו, בזה אחר זה, היו מפושעי המלחמה העריצים ביותר.
בסוף אוגוסט 1942 קיבל את הפיקוד על סקטור הז'אנדארמריה בגיטו סרן ג. גריגורסקו Grigorescu. הוא אסר על האיכרים להביא מזונות ליושבי הגיטו, ומזוין באקדחו היה מכה ביהודים ולוקח את כל אשר להם. בהופיעו התרוקנו הרחובות מנפש חיה, כה רבה היתה האימה מפניו. את הבנות אנס, ומי שניסתה להתנגד, נורתה. רק מי שהשיגה ידו לשלם לו "מס" שבועי, ניצל מרדיפותיו.
89 יהודים – ניצולי מחנות גרמניים מעבר לבוג, שהצליחו להימלט ולהגיע לברשאד נתפסו על ידו, הובאו לגדת הבוג ונורו שם. קבוצה אחרת של יהודים, שנמלטו ממחנה קאריירה דה פיאטרה נתפסה גם היא לפי פקודתו ; 12 מהם נשלחו אל מעבר לבוג ונורו מיד לבואם בידי הגרמנים, ויתרם, יחד עם 35 מיהודי ברשאד אשר הואשמו בהשתמטות מעבודת כפייה, נשלחו לבית הדין הצבאי שבטיראספול.
במאי 1943 עבר פיקוד הגיטו לידיו של סגן משנה פלורין גינרארו צעיר כבן 20-19. מיד ציווה לחפור מסביב לגיטו חפירה בעומק של 3 מ' והקיף אותה בגדר תיל. לפי פקודתו היכו השומרים בכל מי שרצה להתקרב לגיטו. גינרארו אסף את האיכרים והודיע להם שהיהודים הובאו לברשאד על מנת למות מרעב, ועל שערי הכניסה תלה שלט המודיע, כי כל הבא בשערי הגיטו, יומת.
היהודים המעטים. שהצליחו לשדל או לשחד את השוטרים ולהתחמק מחוץ לגיטו, נתפסו, הוחזרו ונורו בידי גינרארו. לפעמים נקשרו ידיו של הנאשם  לאופנועו של הקצין, וזה נסע במהירות רבה וגרר אחריו את האומלל לאורך מספר קילומטרים, עד שעצמותיו רוצצו, ועורו הופשט מעליו. נוהג זה היה חביב עליו בעיקר כלפי ילדים : פעם המית בדרך זו ילד בן 12 על שלא נשא את הטלאי הצהוב גם בגבו.
רכוב על אופנועו היה קצין זה מתפרץ לשוק הגיטו, שובר את כל הדוכנים, ורומס בבוץ את הסחורות המעטות שהיו שם. הוא השתמש בנימוקים שונים על מנת לירות ביהודים מאקדחו – ונהג לומר : "אקדחי – אל לו להחליד".

ההתארגנות העצמית. בסוף שנת 1942 התחילה להגיע עזרה מועדת העזרה בבוקארשט בכסף, תרופות והלבשה. מיד נוסדו בית מרקחת קטן, ובית חולים למחלות מדבקות, ובו 65 מיטות וארבעה רופאים.. נוסף לכך טיפלו עשרה ריפאים בשאר חולי הגיטו. הוועד  היהודי הקים גם תמחוי שבו חולקו 450 מנות אוכל ליום, ובית יתומים ל100- ילדים בקירוב. היו אלה יתומים מאב ומאם, בגילים 16–5, שעד אז היו מופקרים לנפשם. כולם היו חלים וחלשים, ורבים מהם לקו ברככת לאחר שקיבלו טיפול רפואי השתפר מצבם. עוד כ135- יתומים נתקבלו במשפחות בגיטו.
בשביל כל הילדים נוסד בית ספר ; שפת הלימודים בו היתה רומנית, אך ניתנו גם שיעורים בעברית ובתולדות היהודים. מזמן לזמן ארגנו המורים הגעות, ועמלו במסירות על מנת לקיים בלב הילדים התנגדות ותקווה.
היהודים התפללו בכמה בתים פרטיים, שהותקנו לצורך זה, לאחר שבית הכנסת היחיד שהיה בברשאד שימש למגורי המגורשים. את החיים הדתיים במקום ניהל רב מצ'רנאוץ. גם חיים רוחניים התקיימו בגיטו למרות כל הקשיים. מאחרי דלתות נעולות הציגו שחקנים חובבים; המשורר יעקב פרידמאן כתב בגיטו את יצירותיו שזיכו אותו מאוחר יותר בפרס "שלום-עליכם" (פאריס, 1959) : הצייר ארנולד דגני צייר גם כמה מתמונותיו על חיי הגיטו. גם פעולות ציוניות התנהלו במחתרת.
היהודים המקומיים, אף כי מצבם הכלכלי הורע במאוד עם בוא הנאצים, קיבלו את המגורשים בסבר פנים יפות. בתחילה עדיין היה בביתם מלאי של מזון ובעזרת השפה הרוסית, שהיתה שגורה בפיהם, יכלו לשוחח עם איכרי הסביבה ולעשות אתם עסקי חליפיה אולם, כאשר פגעו בהם האסונות בזה אחר זה, האשימו המקומיים את המגורשים בצרתם, והיחסים ביניהם הורעו. עם זאת היו מקרים רבים של ידידות ונישואים בין המגורשים לבין יהודי המקום. בצילום: בית הכנסת בברשד
האיכרים האוקראיניים, רובם ככולם הושיטו עזרה למגורשים.

פעולות מחתרת. ב 1943-, עם התקרב החזית, התקשרו יחידות הפארטיזאנים, שנמצאו בסביבה, עם יהודי ברשאד גם בין חברי הוועד היהודי נמצאו אנשים שעזרו לפארטיזאנים בכסף. בהלבשה ובתרופות. אחד מהם היה סגן ראש הגיטו עוה"ד מיכאל שרנצל .(Schrentzel) מ-סטורוז'ינץ שבבוקובינה.
הפארטיואן יאשא טאליס   שהיה יליד ברשאד הסתנן לילה אחד לגיטו לשם ביצוע פעולת חבלה, וגינרארו גילה את עיקבותיו. אז ביימו היהודים לוויה והוציאו את הפארטיזאן בארון מתים אל מחוץ לגיטו.
באביב 1943 בהגיע החזית לעיר אומאן השתכנו בברשאד מיפקדה מקומית גרמנית "אורטסקומאנדאנטור" מיחידת גסטאפו. ראש הגסטאפו היה מאיור פון ברייטאג (Breitag) מאז התחיל הרג רב ביהודים. הוא נהג לומר, כי עליו להרוג שלושה יהודים מדי יום ביומו, על מנת לרומם את מצב רוחו.
משתכפו והלכו התקפות הפארטיזאנים על השיירות הצבאיות, התחיל הגסטאפו, בעזרתם של המיפקדה הגרמנית המקומית ושל הז'אנדארמים, בציד אחר הנחשדים בפעולות פארטיזאניות. לילה לילה נכנסו לגיטו בלוויית כלביהם, הוציאו יהודים מבתיהם, הביאו אותם למיפקדה המקומית, עינו אותם והרגו בהם.
ב31- בדצמבר ירה גינרארו ב18- יהודים שעבדו בבית חרושת לסוכר בברשאד. את גופותיהם ציווה להביא לגיטו, ואילץ 10 יהודים אחרים לפשוט מעליהם את בגדיהם ולתלות אותם על עמודי טלגראף.
באמצעות שידור רדיו חשאי של הפארטיזאנים נודע למספר חברי הוועד היהודי שהצבא הסובייטי מתקדם במהירות לעבר העיר. אנשי הוועד ערכו רשימות של שמות היהודים שעזרו לפארטיזאנים, תחבו אותן לבקבוקים והסתירו אותם באדמה. יהודי אחד, שנפל בידי הגסטאפו ב25- בינואר 1944, לא עמד בעינויים וגילה את סוד הבקבוקים. אלה נמצאו, וכל היהודים, שהופיעו ברשימות, נאסרו יחד עם משפחותיהם,  ועמם נאסרו גם כל אלה שנמצאו במקרה בדירותיהם של הנאשמים. מספר הנאסרים הגיע ל148-, וביניהם עו"ד מיכאל שרנצל, סגן ראש הגיטו, ד"ר פליישמאן ואחרים.
שמונה ימים עינו אותם, ומעל כולם את עו"ד שרנצל – לרוצחים נודע שהיה איש הקשר עם הפארטיזאנים -על מנת להכריח אותו לגלות את שמות חבריו. אילם הוא עמד בכל העינויים, ולא גילה אף שם אחד. על קירות במרתף בו עונה, ניתן לקרוא גם היום את שמו, אשר רשם בדמו.
ב2- בפברואר נורו כולם, וגופותיהם הושלכו לשני קברים בעמק ברלובקה (Berlovca) הסמוך לברשאד.
ב7- בפברואר 1944 נאסרו עוד 80 יהודים, רובם מקומיים, והואשמו בשיתוף פעולה עם הפארטיזאנים, שלושה שבועות עונו וב7- במארס 1944, 7 ימים לפני כיבוש ברשאד בידי הצבא הסובייטי, הוצאו להורג. גופותיהם הושלכו לקבר שלישי באותו עמק אשר בברלובקה.
לפני נסיגתו ציווה גינרארו לנעול את דלתות הבתים והצית את העיר. בהיותו במרחק מה מהעיירה, נתן פקודה להפציץ את בית הסוהר ולהשליך עליו רימונים. בתוכו נמצאו עוד כ40–30- אסירים.
לפי נתוני ועדת העזרה ב-בוקארשט נמצאו במארס 1943 בברשאד 9,200 יהודים, מהם 2,250 מקומיים, 3,200 מבאסאראביה, 3,500 מבוקובינה ו260—250- מן הרגאט.  הסטאטיסטיקה של הז'אנדארמריה מנתה בספטמבר 1943 בגיטו ברשאד 5,261 מגורשים, מהם 3,263 יוצאי בוקובינה ו98- מבאסאראביה.

השחרור. ב14- במארס 1944 כבשו הסובייטים את העיר. מ5,000- המגורשים הניצולים גויסו 1000 גברים לצבא האדום, ויתרם יצאו לדרכם בחזרה לבתיהם. 61 ילדים, שנותרו בחיים מבית היתומים, הועברו לרומניה יחד עם שאר יתומי טראנסניסטריה (ע"מ). המגויסים חזרו לרומניה רק ב1946.
מיהודי המקום נותרו בחיים כ2,000- איש. כעבור זמן מה הוציאו את הגופות משלושת הקברים בעמק ברלובקה וקברו אותן בבית העלמין היהודי בברשאד עוד בתקופת השואה (1943) הקימו המגורשים באותו בית קברות מצבה וחקקו בה כתובת שחיבר רב ברל יאסר מבריצ'ן לזכר הקרבנות, שנפלו על קידוש השם, וזו לשונה :
"לזכר עולם, לזכר חורבן עולם, לעם עולם, לימי עולם, בגיא השיברון על דמי לגיון רבבות ישראל, בלי מורה וגואל, אבות "בנים וטף ונשואי פנים, בקברי אחים יחדיו לא נפרדו. . . קרבנות עריץ בחייהם, ובמותם נצמדו"
לאחר המלחמה הועמדו המפקדים גרגורסקי וגינרארו בפני בית הדין העממי בבוקאריטט,יחד עם עוזריהם: תלמיד ביה"ס לז'אנדארמים ג. ה. אנגל, רב סמל בולאטו דומיטרו ורב סמל נאסטאסה יון גינרארו ובולאטו נידונו למוות, והאחרים לעונשי מאסר עם עבודת פרך.
ב1959- נשפט פון ברייטאג בפני בית דין בגרמניה המערבית.

קישורים
ארנולד דגני – אמן מתעד שואה