קריז'ופול

קריז'ופול (Kryzhopol)
אוקראינית: Kryzhopil’
מקום לפני המלחמה: עיירת נפה במחוז ויניצה (Vinnitsa), ברה"מ/אוקראינה
מקום בזמן המלחמה: טרנסניסטריה, רומניה

בין שתי מלחמות העולם חיו בקריז'ופול כ-1,400 יהודים – קרוב למחצית אוכלוסייתה. בקיץ 1919, בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918), נרצחו בעיירה כ-60 יהודים בשני פוגרומים שעשו בהם איכרים אוקראינים. בתקופת השלטון הסובייטי חוסל המסחר הפרטי, ובעלי מלאכה רבים רוכזו בקואופרטיבים. עד 1939 פעל בעיירה בית ספר ביידיש.

הגרמנים כבשו את קריז'ופול ב-22 ביולי 1941, וכבר באותו יום נרצחו 14 יהודים. הגרמנים העלו באש את מרכז העיירה, והיהודים רוכזו ברובע אחד והצטוו לתפור על בגדיהם מגן דוד. ב-1 בספטמבר 1941 עברה קריז'ופול לתחום טרנסניסטריה שבשלטון רומניה. בששת החודשים הראשונים של הכיבוש עמד בראש העיירה אוקראיני שניסה למנוע את הפגיעות ביהודים, אך לאחר מכן הוא הוחלף באדם בעל נטיות אנטישמיות.

בסתיו 1941 הועברו לעיירה כמה מאות מגורשים יהודים מבוקובינה (Bucovina) ומבסרביה (Bessarabia) ושוכנו בבתיהם של יהודים מקומיים. הרובע היהודי הוכרז גטו, הוקף גדר תיל, והופקדה עליו שמירה של אוקראינים. בפקודת הז'נדרמים הרומנים כוננו היהודים ועד, והוטל עליו לספק כוח אדם לצורכי השלטונות. בזמן הפנוי מעבודת הכפייה עבדו יהודי הגטו במשקי התושבים המקומיים בתמורה למצרכי מזון.

נוסף על כך שימשה קריז'ופול גם אחת מתחנות המעבר לאלפי יהודים מבסרביה ומבוקובינה שגורשו לטרנסניסטריה; את אלה החזיקו השלטונות במחנות, בצפיפות איומה, ורבים מהם מתו מטיפוס.

לעתים רחוקות התקבל סיוע מטעם ועדת העזרה היהודית בבוקרשט, וראש הוועד של הגטו חילק את המזון ואת החפצים בין היהודים. רבים מתו במגפות, ובגטו עבד רק רופא אחד – אחד מהמגורשים, שעבד בהתנדבות. יהודים שנזקקו לאשפוז התקבלו לבית החולים הכללי.

לפי נתוניה של ועדת העזרה היהודית (האוטונומית) בבוקרשט בתחילת 1943 נמצאו בקריז'ופול 1,300 יהודים, מקומיים ומגורשים גם יחד. בקיץ 1943 הוצאו להורג כמה משפחות יהודיות שנחשדו בקשר עם הפרטיזנים שפעלו באזור.

מספר תושבי הגטו הצטמצם לאחר שבאביב 1943 נשלחה קבוצה יהודים גדולה מקריז'ופול למחנות עבודה גרמניים, ובאוגוסט 1943 חיו בו רק 74 מגורשים ומספר לא ידוע של יהודים מקומיים.

ביער במרחק של עשרה קילומטר מקריז'ופול פעל מחנה עבודה שחיו בו כ-700 יהודים מגורשים.

קריז'ופול שוחררה ב-17 במרס 1944.

 

מקור: יד ושם

קסאוץ – ימפול – קריז'ופול – אובודובקה – וורהיבקה
ע"פ הספר 'ההסתר והגילוי שכתב הרב אהרון ישעי' רוטר

שבת קדש פרשת נח תש"ב (25 באוקטובר 41)
קאסאוץ – ימפול
ובכן שבת בבקר כבר ההייאשנו מגברת קליפר, והגיע הזמן לעזוב את היער האיום. זהו המראה שאני זוכר אותו גם היום למרות שעברו כבר יותר מחמשים וחמש שנה. ובכן, מזג אויר גשום, כלנו רטובים עד לשד עצמותינו, הז'נדרמים חלק מהם רכובים על סוסים, ואשה צעירה שרועה על האדמה חצי  גוססת, אמנם עדיין בהכרה מלאה, אבל הכלבים כבר מריחים אותה, ואבי ז"ל מקבל מכות  באצבעותיו עד זוב דם ומתפתל בכאבים, ואמא ע"ה מנסה לשחד את הז'נדרם בטבעת קידושין שלה, אמנם ללא הצלחה. מופיעים עגלות ורואה את עצמי על עגלה ונוסעים בירידה ל"דניסטר", ובאמצע הדרך עומדים שקצים צעירים וסוחבים את הקוצ'מס (נובעי פרווה) מעל ראשינו שהכנו לעצמנו לחורף האוקראיני. והנה לפנינו הדניסטר וגשר ארעי עליו מורכב מסירות, ותודה לשם עברנו את הנהר  והעגלות הסתלקו, ואנחנו כבר נמצאים על אדמת "אוקראינה" היא "טרנסניסטריא" ולפנינו הר גבוה ואין עגלות, ואנחנו מטפסים בקושי רב עם המשאות הכבדות בידינו, וחשבתי לעצמי, הנה יהודי העולם בכל מקומות מושבותיהם שרים כעת "חי ה' וברוך צורי" ואיך אנחנו נראים. ובכן בקושי רב הגענו לפיסגת ההר, ועוד כברת דרך ואנחנו ב"ימפול", עיר אוקראינית על יד ה"דניסטר", אמנם אנחנו לא הובלנו לעיר ממש, אלא לאיזה מבנה על יד העיר. הגענו עייפים ורצוצים.

ימפול – קריז'ופול
בהיותינו בימפול גנבו לנו תיק יפה מעור שבו היו מונחים ארבעה זוגות תפילין, דהיינו שתים של אבא [של רש"י ושל ר"ת] ושתים של אחי, הגנב בטח חשב שבתיק יפה כזה בודאי נמצאים דברי חפץ חשובים, והנה בשבילו לא היה הדבר לתועלת אמנם לאבי ז"ל גרם הדבר למפח נפש יוצא מן הכלל, היות שהפרשיות שלו היו מהסופר של מהר"ש מבלזא זצ"ל, ולכן הוא הפך עולמות למצוא איתם, ולדאבונינו הרב ללא הצלחה.
ביום ראשון אחרי הצהרים התחילו לגרש אותנו הלאה, ופתאום אני רואה שהז'נדרמים מתמקדים בעיקר ליהודי "באסארביא" ומכים אותם ללא רחמנות. מחזה שלעולם לא אשכח אותו, וקשה להאמין אם נשאר מהם מי-שהוא חי באותו יום. אותנו הרשו ללכת בחזרה, כלומר לימפול, לאותו מבנה.
ביום שלישי פרשת "לך לך" המשכנו ללכת מזרחה לכיוון "קריז'ופול" ובלילה נחנו באמצע הדרך תחת כיפת השמים, אמנם גשם לא ירד, אבל היה כפור ממש, ועשינו מדורה גדולה מהערימות של שחת שעמדו באמצע השדות, ואני זוכר שגם הז'נדרמים התחממו אתנו.
ככה המשכנו ביום רביעי וביום חמישי, ביום אכלני חורף וקרח בלילה, עד שהגענו בעעויק "לך לך" (" מרחשון תש"ב, 31 באוקטובר 41) לעיר "קריז'ופול" ושם הוכנסנו לקולחוז [רפת של משק שיתופי] ושם נשארנו במשך כל יום השבת. שם הביאו לנו הגוים למכור דברי מאכל, וכמובן שכסף עדיין לא היה נהוג אז [כי הרובל כבר איבד את שוויו, והמרק הגרמני עדיין לא נכנס] והמסחר התנהל על דרך "חליפין" כלומר, תמורת בגוד או מחטים וכדומה, יכולת להשיג לחם או מרק. אבי ז"ל, אע"פ שהוא היה נראה כבר חלש, בכל זאת לכשעצמו לא רצה להתגאל בפת-בגם, למרות שלנו הרשה לאכול כל דבר. בשבת אחרי הצהרים באו לבקר אותנו יהודים מקומיים, שהם עדיין ישבו על מקומותיהם,  ובחסדי השם לא נגעו בהם לרעה [אמנם נעשר קילומטר מזרחה מקריז'ופול היתה עירה "זבוקריץ" שם עשו הרומנים טבח גדול והרגו כארבע מאות יהודים. כפי המסופר, בהיות החזית שם, היתה שם יחידה קרבית רוסית שארגנה התנגדות חזקה, והרומנים ספגו אבידות  כבדות, ובכדי לנקום את תבוסתם המושפלת, שפכו את חמתם ביהודי המקום. וסיפר לי מר יעקב אקרמן שיחי' מנובו-מלץ, שהם גורשו לשם, ובהכנסם לבתים עדיין היה נראה הדם על הקירות].

קולחוז ציביליבקה
למחרת ביום ראשון בבקר [א' פרשת ויראן המשכנו ללכת דרומה, וזוכרני שכבר הרגשתי עייפות מהגירוש ושאלנו את עצמנו "עד אימתי ?" ובערב הגענו לקולחוז "ציבילבקה" [נובי-ציביליבקה] וכניד כשנכנסנו הרגשנו סרחון איום, ולא ידענו את פשר הדבר, למרות החשך ששרר שם, ראינו שם הרבה אנשים שישנו על רצפת הקולחוז בתרדמה עמוקה, מיד הצטרפתי אליהם. אמנם אבי ג'ל נשאר בחוץ בגין הסרחון, והתפלאתי עליו, בגין שבחוץ היה כפור נורא. באמצע הלילה אני מתעורר, והנה אשה מדליקה נר ומפשיטה אחד שישן לרגלי, כעסתי עליה על מה שהיא עושה. והיא אומרת לי בפשטות שכל אלה שאני חושב שהם ישנים כולם מתים כבר, ולה אין נעלים. התברר שהחיידק "טיפוס בהרות" כבר התחיל להשתולל, וכל המתים האלה הם מהשיירות הקודמות שהטיפוס כבר עשה בהם שמות, בכל אופן העייפות התגברה עלי והמשכתי לישון עד אור הבקר, ואז באמת ראיתי שעל רצפת  הקולחוז היו שרועים הרבה מתים, וזה היה סיבת הסירחון.

קולחוז אובודובקה
למחרת ביום שני המשכנו ללכת והגשמים אתנו. היו גם עגלות, וחלק מהדרך נסעתי וחלק הלכתי ברגל, ואחותי שאשא ברכה שתחי' נשארה על העגלה. באמצע הדרך התפצלנו לשני מסלולים, המסלול של העגלות וחלק מהולכי רגל, והמסלול של הולכי רגל, והנה באמצע הדרך הוריד אחד את אחותי מהעגלה, והיא נשארה לבד בוכיה ומיללת, והשיירא ממשיכה ללכת, ואף אחד לא שם לב  אליה, זה היה תמונת המצב אז. אמנם בגין השגחת "הגילוי" גלגלו זכות על ידי זכאי, ואחי הרה"ח ר' משה יעקב שיחי' החליט לסטות מהמסלול של הולכי רגל וצעד במסלול השני, והודות לזה מצאו אותה בוכיה באמצע הדרך, ולולא זאת הרי בודאי היתה נאבדת, כי הרבה אנשים מצאו את עצמם מנותקים מקרוביהם בזמן ההוא. ובכן לפנות ערב הגענו לקולחוז "אובודיבקה" וזוכרני שר' הרש קליפר  [מהמכובדים שבעירתינו, וכבר היה זקן] כנס ארורי לקולחוז וגנח ואמר שאין לו כבר כח. שוב פעם נרדמנו על רצפת הקולחוז, זולת אנכי שנכנסתי לתוך האבוס ששם האכילו את הבהמות, וישנתי שם מצוין.
למחדת בבקר ג' פרשת וירא [י"ז מרחשון תש"ב, 4 בנובמבר 41] והנה מהומה גדולה, קרה דבר איום, הרבי מבויאן ר' אהרניו ורעיתו לא קמו, והדבר הדהים את כולם, והיה נושא לשיחה בפי כל,  וגרם עוגמת נפש לכולנו [ולא עברו ימים מרובים והפלא התברר, שטיפוס הבהרות היה עושה שמות
באנשים אחד אחרי השני ולא הבדיל בין קרובים לאחרים, וסיפר לי מר "אופנברג" מסערט שחמיו וחמותו מתו בשעה אחת בקולחוז "ציביליבקה", ואני בעצמי ראיתי אב ובנו שמתו בהבדל של כמה שעות] מיד יצאו כמה גברים וחפרי קבר על גבעה קטנה מזרחה מהקולחוז וכל הקולחוז יצאו ללוות אותם, ואבי ז"ל אמר "קל מלא רחמים" והמצב רוח אצל כולנו היה די עגום. שם נשארנו עד ערב שבת קדש, וזוכרני באחד הלילות ששכבתי בתוך האבוס, והנה אני שומע קול אבי מתייפח בבכי, והוא מקבל עליו קבלות, אינני זוכר כל הקבלות, רק זה אני זוכר שרוב קבלותיו היו בענין למוד התורה, אם יעזור לו השם ויצא בשלום מהידים הטמאות הללו.

הגירוש האחרון
בערב שבת קדש פרשת "וירא" (י"ז מרחשון תש"ב, 7 בנובמבר 41) יצאנו מקולחוז "אובודיבקה" לכיוון כפר "וורחיבקה" מרחק של שבעה קילומטר. מזג האויר היה גשום. באמצע הדרך פגשנו את כל השיירא של עירתינו "סערט", פגשנו שם ב"לוזר" שהוא היה שואב המים שלנו, ואמא נתנה לו קצת לחם, אבל הוא כבר לא היה יכול לאכול. אחר חנייה של חצי שעה, אנחנו המשכנו עם השיירא שלנו  [והם המשיכו לקולחוז ציביליבקה הישנה"] והלכנו ברגל עד שהגענו בערב לכפר "וורחיבקה" הוא הגיטו ששם היינו אמורים להיות עד השחרור שנת תש"ד ועד בכלל. הובלנו כמה משפחות לבית כנסת מקומי, וגם עלינו לעזרת נשים, ומרוב עייפות נרדמתי מיד, ובזה תמו עבורינו פרשת הגירושים. ראינו בזה חסדי השם, כי הרגשנו שיותר לא היינו מסוגלים לצעוד. "ההסתר והגילוי".