חסידות סדיגורה נוסדה על ידי רבי ישראל פרידמן מרוז'ין

סדיגורא , כמקובל בשפת יהודי המקום, פרוור של עיר המחוז צ'רנוביץ שבאוקראינה, כ-6 קילומטר ממרכז העיר. בעבר סדיגורא הייתה עיירה עצמאית.

האוכלוסייה היהודית

ערב מלחמת העולם הראשונה הגיע האוכלוסייה היהודית בסדיגורא לשיא של 5,060 נפשות, כמות שירדה בצורה חדה עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה ויציאת האוסטרים מבוקובינה. לאחר מלחמת העולם השנייה נשארו בסדיגורא רק 5 משפחות יהודיות.

דף העיירה ב-JewishGen (אנגלית)

חסידות סדיגורה

חסידות סדיגורה הינה חצר חסידית שנוסדה בעיירה סדיגורה שבחבל בוקובינה. היא אחת מהחסידויות הרבות שהוקמו על ידי צאצאיו של רבי ישראל מרוז'ין שבעצמו ישב בעיירה סדיגורה לאחר בריחתו מהצאר הרוסי ניקולאי הראשון. חסידות סדיגורה נחשבת כאחת החסידויות החשובות ואדמור"יה משתתפים באופן קבוע במוסדות השונים של הנהגת הציבור החרדי. במדינת ישראל יש כמה מאות משפחות המשתייכות לחסידות. האדמו"ר הנוכחי מתגורר בבני ברק אליה עבר לפני שנים מעטות מתל אביב.

היסטוריה

הדור הראשון

בשנת תר"ב (1842) הגיע רבי ישראל מרוז'ין לעיירה סדיגורה שהשתייכה אז לאימפריה האוסטרו הונגרית והקים שם מחדש את חצרו בפאר והדר דומים לאלו שנאלץ לעזוב בחצרו הקודמת ברוז'ין. גם אל חצרו זו נהרו אלפי חסידים. לאחר פטירתו בג' בחשון תרי"א, תפס את מקומו בנו הבכור הרב שלום יוסף פרידמן, אולם הוא לא האריך ימים ונפטר עשרה חודשים בלבד אחריו. ב-32 שנים הבאות כיהן כאדמו"ר בסדיגורה בנו השני של רבי ישראל מרוזין, הרב אברהם יעקב פרידמן. הוא נחשב למעשה כאדמו"ר הראשון מסדיגורה ומכונה "האדמור הזקן".

הדור השני

לאחר פטירת רבי אברהם יעקב בשנת תרמ"ג התפצלה החסידות לשניים, האח הגדול רבי יצחק פרידמן מבויאן, ה"פחד יצחק", עבר לעיר בויאן והקים את חסידות בויאן. בסדיגורה נשאר האח הצעיר יותר, רבי ישראל פרידמן, ה"אור ישראל", וממנו המשיכה חסידות סדיגורה. לאחר פטירתו בשנת תרס"ז, כיהנו שלושה מבניו כאדמו"רים.

הדור השלישי

  • רבי אהרן פרידמן, ה"קדושת אהרן". רוב חסידי אביו נסעו אליו, אך הוא נפטר שש שנים אחרי פטירת אביו, בי"ט בתשרי ה'תרע"ג.

  • רבי אברהם יעקב מסדיגורה (השני) ה"אביר יעקב", המשיך בהנהגת החסידות אחרי פטירת אחיו, והתגורר בסוף ימיו בתל אביב. נפטר בה' בטבת ה'תשכ"א, ונטמן בבית העלמין נחלת יצחק שבגבעתיים.

  • רבי שלמה חיים פרידמן, שהיה מכונה "ר' שלמה'ניו", כיהן גם הוא כאדמו"ר, אך לאחר שעבר לווינה בימי מלחמת העולם הראשונה, העדיף לעסוק בפעילות ציבורית למען הפליטים ולטובת ישוב ארץ ישראל ולא המשיך באדמורו"ת. היה שותף בהקמת ההסתדרות החסידית-ציונית, "אגודת יישוב ארץ ישראל" שהסתפחה לאחר כמה שנים למזרחי, ואת הקמתה הוביל ר' חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ' והיה שותף לה גם ר' יעקב פרידמן מהוסיאטין. לאחר השואה התגורר אף הוא בתל אביב והמשיך בפעילות עניפה ובהצלת יתומים יהודיים בארצות אירופה. פרסם מאמרי הגות רבים. נפטר בכ"ו באב ה'תשל"ב ונטמן בבית העלמין נחלת יצחק שבגבעתיים. קובץ ממאמריו שפרסם בעיתון הצופהקובצו על ידי בני משפחתו בשם "דברים בעיתם". קובץ אחר, של דברי תורה שהשמיע בחו"ל ובארץ, יצא לאור בשם "חיי שלמה" בשנת ה'תשס"ו.

  • אחים נוספים היו: רבי יהודה צבי, רבי יצחק מרימינוב, ורבי שלום יוסף מסדיגורה-צ'רנוביץ.

הדור הרביעי

לאחר פטירתו של רבי אהרן, התמנה בנו יחידו רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה כאדמו"ר בסדיגורה לצד דודיו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר לווינה, יחד עם שאר אדמורי שושלת רוז'ין. בשנת תרצ"ד (1934) הקים את ישיבת "משיבת נפש" בפשמישל, וכעבור זמן קצר עבר להתגורר בעיר זו בה התגוררו מאות מחסידיו. באדר תרצ"ט (1939) עלה לארץ והתיישב בתל אביב. היה ידוע כתלמיד חכם ומדברי תורתו ערכו את סדרת הספרים "כנסת מרדכי". כבר בצעירותו היה חבר מועצת גדולי התורה ונשיא קרן התורה של אגודת ישראל. נפטר בכ"ט בניסן ה'תשל"ט ונטמן בבית העלמין נחלת יצחק שבגבעתיים.

החסידות כיום

רבי אברהם יעקב מסדיגורה (השלישי), בנו של רבי מרדכי שלום יוסף הוא האדמו"ר הנוכחי. דברי תורתו כונסו בספר "עקבי אבירים". הוא מחזיק בבית מדרשו של אביו ברח' פנקס בתל אביב, ומתגורר בשנים האחרונות בבני ברק, שם הקים בית מדרש גדול. בנו היחיד, הרב ישראל משה פרידמן, משמש כרב בית הכנסת אור ישראל של חסידי סדיגורה בלונדון שבאנגליה וכרבם של חסידי סדיגורה במקומות שונים. חתנו של האדמו"ר, הרב פנחס שפירא (בנו של חבר הכנסת אברהם יוסף שפירא), משמש כרב בית הכנסת של חסידי סדיגורה בתל אביב.

כיום מונה חצר סדיגורה כמה מאות משפחות, ולה מוסדות הכוללים ישיבות, תלמודי תורה, בתי מדרש בבני ברק, תל אביב, ירושלים, מודיעין עילית, ביתר, אשדוד ואלעד. קהילות של החסידות ישנן גם באנטוורפן ובניו יורק.

אדמו"רי סדיגורה

ישראל פרידמן מרוז'ין

  • רבי שלום יוסף מסדיגורה

  • רבי אברהם יעקב מסדיגורה

  • רבי ישראל מסדיגורה בעל ה"אור ישראל"

  • רבי אהרן פרידמן בעל ה"קדושת אהרן"

  • רבי אברהם יעקב מסדיגורה (השני) בעל ה"אביר יעקב"

  • רבי שלמה חיים פרידמן ("ר' שלמה'ניו")

  • רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה

  • רבי אברהם יעקב מסדיגורה בעל ה"עקבי אבירים" – האדמו"ר הנוכחי


מקור: ויקיפדיה

סדיגורא (פרוור)

שנה

נפשות

 % מתוך האוכלוסייה

1774

103

1776

186

1873

3,591

1880

3,888

80.4

1910

3,410

74.0

1914

5,060

1919

900

1930

1,459

1941

654

1945

5 משפחות

הנתונים מתוך פנקס הקהילות רומניה

רבי אברהם יעקב השני מסדיגורה
רבי שלמה'ניו מסדיגורה

רבי מרדכי שלום יוסף מסדיגורה-פשמישל

 קץ היישוב היהודי המפואר של סדגורה

סדגורה שבהרי הקרפטים היתה ידועה ברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית כיישוב שבו פעל רבן עושה נפלאות. העיירה שוכנת בצפונה של צ'רנוביץ, הנהר פרוט מפריד בין שני היישובים, נחל מוסקאו זורם סביבה, והיא עצמה מוקפת הרים מיוערים.

לאמיתו של דבר, סדגורה היתה מנותקת מדרכי תחבורה, ואף הרכבת פסחה עליה. התחנה הקרובה שכנה בכפר ר ו ה ו ז נ ה, במרחק של כ 2- ק"מ ממנה. המועצה המקומית היא זו שנשאה באשמת ריחוקו של היישוב מתחנת הרכבת. בשעת תכנון נתיב הרכבת פנתה המועצה אל המתכננים וביקשה להרחיק את נתיב המסילה מן היישוב כדי לא להפריע את מנוחת התושבים, ובמיוחד הילדים

הקטנים, בשריקות הקטר; גם הגיצים, שינחתו על גגות הבתים העשויים רעפי עץ, עלולים לגרום לשריפות בתים ורכוש תושביהם.
הבדידות האידילית לא הפריעה לתושבים, והקשר נרקם באמצעות כרכרות ולאחר מכן אוטובוסים לעיר צ'רנוביץ, ששכנה במרחק של 8 ק"מ בלבד מן היישוב הפסטורלי. זו היתה עיירה יהודית טיפוסית בת 250 שנה, ששמה ניתן לה ע"י גנרל רוסי ממוצא בלטי בשם גרטנברג. הוא קרא לה סדגורה הסלבית, אך אני רואה לנגד עיניי את סדגורה היהודית בלבד, ואני מוצא חובה לעצמי להציב אם לא יד זיכרון
לסדגורה הרי לפחות מצבה על קבר יהודי. שכן אני שייך ליהודים האחרונים יוצאי עיירה זו, שבה נולדתי ובה כיהנתי כראש הקהילה וכסגן ראש העיירה.
שנות הפריחה של העיירה נמשכו עד פרוץ מלחה"ע ה 1- , ב 1914- , והאסון הראשון אירע כאשר הסולדטסקה הרוסית בזזה את בתי היהודים בעיירה. שקיעת היישוב החלה עם התמוטטות הקיסרות האוסטרו-הונגרית ותחילת השלטון הרומני.

הקהילה היהודית בסדגורה הקיפה עוד 16 ישובים יהודיים סביב לה, ושייכות זו נקבעה בימי השלטון האוסטרי. היישובים הללו היו כפופים איפוא לראש הקהילה היהודי בעיר הנפה, והם נעזרו בשירותי בית המשפט האזורי. יהודי קהילות אלה הזדהו כחברים גאים של קהילת סדגורה, שבה כיהן רב קהילה ושכנה בה, כאמור, החצר של רבן עושה הנפלאות, יוצא שושלת רבני רוז'ין, שהיה שם דבר בסדגורה בפרט ובבוקובינה בכלל. האדמו"ר התגורר בארמון בנוי בסגנון מאורי, מוקף בבניינים, שבהם גרו אנשי חצרו. בית הכנסת בחצר היה הגדול ביותר בעיירה, והכיל 1000 מקומות. קירותיו היו מקושטים ביצירות אמנות, הפרוכת היתה רקומה חוטי זהב ופנינים יקרות ערך, ונברשות בדולח הוארו בגז טבעי, שהופעל על ידי מתקן מיוחד. גם חדר האוכל הכיל
1000 מקומות לסועדים.
משפחת הרבנים ניהלה אורח חיים לפי כללי טקס חמורים, כנהוג בחצרות מלכים, וחסידים בהמוניהם היו נוהרים לחצר כדי לקבל את ברכת הרבן לעסקיהם ואת עצתו לפני כל קבלת החלטה מכרעת בחייהם. גם עולי רגל רבים היו עולים לחצר הרב בחגים ובימים טובים כדי להתפלל עימו ולזכות בברכתו.
העשירים היו עולים לרגל מרוסיה, לבושים בפאר בבגדי החסידים השחורים, והנדיבים היו תורמים כספים מלוא חופניים. לעומתם נהרו לחצר גם עולי רגל עניים, שבאו למצוא קורת גג וארוחה חמה ולהסתופף בצל הרב.
עם גידול האוכלוסייה בעיירה ובכפרים סביב לה נכללו בסדגורה הגדולה גם הכפרים רוהוזנה(ברנובקה), נוי- זוצ'קה ואונטר סראוץ (סלובודקה). הגבולות בין ישובים אלו ניטשטשו עם הזמן, והם הפכו לעיירה אחת," סדגורה הגדולה", שמנתה כ 13,000- יהודים, מהם 10,000 בעיירה ו 3,000- בבנותיה.
עם שינוי המשטר, אחרי מלחה"ע ה 1- , חלה הגירה משמעותית של יהודי סדגורה, כשלושה רבעים מיהודי העיירה עזבוה, ומספרם הגיע לכ- 2000 בלבד. גם בין קורבנות הכיבוש של צבאות הצאר הרוסי היו יהודים רבים, שגורשו מבתיהם ואולצו ללכת ברגל עד סיביר. יהודי אחד בלבד, הרש לוטינגר, זכה לשוב אחרי המלחמה וסיפר על תלאות הדרך.
רוב יהודי סדגורה עסקו במלאכה ובמסחר, ובעיירות הקטנות שלה עסקו בעבודה חקלאית ובגידול בקר. בנוסף ניהלו יהודים אחוזות והיו לחוכרי האחוזות בכפרים שמסביב לעיירה. מספר רב של בעלי עגלות עסקו בהובלת סחורות, ובעלי כרכרות הסיעו אנשים אל המרכז המסחרי הגדול בצ'רנוביץ. העיירה היתה מרכז לסחר בסוסים, ומדי שנה התקיים בה יריד של סוסים גזעיים,שחלקם הוברחו
מרוסיה תוך עצימת עין של השלטונות האוסטריים. היהודים היוו דוגמה ומשל בחריצותם הרבה, ואפילו קשי יום מצאו את לחמם בה כשואבי מים וכחוטבי עצים.
רבים מבעלי המקצוע היהודים התארגנו באגודות מקצועיות, כמו, למשל, איגוד המורים היהודים, שלימדו בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים, או מלמדי דרדקים, שהורו בתלמודי תורה ובישיבות. ראוי לציין, כי המורים סבלו ממצוקה כלכלית בשל שכרם הזעום. כל אגודה הקימה את בית הכנסת שלה. ברחוב שילגסה, למשל, היו 11 בתי כנסת קטנים, שהשתייכו לאגודות מקצועיות, ובית כנסת מרכזי גדול. בנוסף היו ברחוב
גם "חדרים" רבים.
בקרב היהודים האינטלקטואלים היה גם מספר לא מבוטל של עורכי דין ושל פקידי בנקים, ובכך היוו חלק מן המעמד הבינוני בחברה. עד מלחה"ע ה 1- היו ראשי העיירה ברובם יהודים, במלאם במקביל תפקיד של ראש קהל יהודי.
העיירה היתה גם מקום מושב התנועות הציוניות, ולאחר מלחמת העולם ה 1- הוקם בה בית ספר עברי, שבו למד הנוער עברית כחלק מפעילותו הציונית. ביה"ס מומן ע"י הברון הירש.
ב 1940- , עם כניסת "הצבא האדום" לבוקובינה הצפונית, נאסרו רוב העסקנים הציונים ע"י המשטרה החשאית הסובייטית, נקוו"ד, והוגלו לערבות סיביר, שם עבדו עבודות פרך, רבים מהם גוועים מרעב ומקור. עם הכיבוש הנאצי רצחו הקלגסים הרומנים והגרמנים, בעזרת שולחיהם האוקראינים, 186 יהודים. בראשם עמד המורה האוקראיני רוסו, שנידון למאסר עולם לאחר שחרור האיזור
בידי "הצבא האדום". הרצח, הביזה והשוד נמשכו יומיים, והיהודים, שנותרו בחיים, מצאו מסתור במרתפים ובמעבה היער עד בוא השלטונות.
שנת 1941 היתה שנת הקץ של היישוב היהודי המפואר בסדגורה, ובה הוגלו הנותרים בחיים למחנות ריכוז בטרנסניסטריה. מסע המוות למחנות אלה נמשך חודשים ברגל וברכב, ובמהלכו הגיעה השיירה לנהר דנייסטר, שבו מצאו רבים את מותם. יחידים שרדו את מחנות הריכוז לאחר שחרור המחנות, אך איש מהם לא שב עוד לסדגורה. הנותרים המעטים התיישבו בעיר צ'רנוביץ, ומשם היגרו לרומניה כדי לעלות
מאוחר יותר לישראל.
החיים היהודיים כובו איפוא בסדגורה, שפסקה מלהיות עיירה יהודית. בית הקברות שלה חולל, המצבות נלקחו לסלילת דרכים, ובתי הכנסת נבזזו ונהרסו.


מתוך הספר:
Gold Dr.H. (Editor): Geschichte der Juden in der Bukowina
Edition “Olamenu” Tel Aviv 1958
מגרמנית: בנימין דאובר ודב שי